900 מלים על השטות שמוכרת בשם 'אתנוקרטיה' - עם כל הכבוד לסמי סמוחה

 

אין דבר כזה אתנוקרטיה. עם כל הכבוד לסמי סמוחה... אני הרי בא משם, מהאקדמיה, ומה לעשות וכל מה שיש לאנשי מדעי הרוח והחברה זה מלים, וכשהן פוגעות כמעט-בול, כמו למשל בצירוף המילולי 'מהפכה תעשייתית' או 'מושגים כורכים' או 'מועקת המודרניות' או 'פיקסציות אידיאולוגיות' או 'פוסט ציונות' ועוד ועוד ועוד, אז יופי, המלים מצליחות כמעט לגעת (כי הן אף פעם לא פוגעות בול, זה פשוט בלתי אפשרי והיוונים הקדמונים כבר סיכמו את הנושא באמצעות צמד מושגים מועיל ומוכר: אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה ובעיקר הפער הבלתי ניתן לסגירה שיש בין השניים). 

אבל לפעמים מלים הן סתם 'חרטא', והרשימה ארוכה בהרבה: דתיים, חילוניים, מתקדמים, שמרנים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, שמאלנים, ימנים, נאמנים, בוגדים, חמוצים, ערכיים וכן הלאה וכן הלאה. 

לרוב המלים האלו אין מעמד דרמטי ולכן אין בעיה לעשות בהן שימוש מסוייג ולעבור הלאה.

אבל מלים כמו 'אתנוקרטיה' הן סוג של התחכמות שלא אומרת שום דבר חוץ מזה שיש התחכמות כלומר מישהו חכם, בדרך כלל עם מקטרת ופסון וכובד ראש כזה מלומד ואינטקלטואלי, שיש להקשיב לו כי יש לו מקטרת וקתדרה ושאר ירקות, כולל אפילו פרס ישראל וכן הלאה.

אין דבר כזה אתנוקרטיה. 

יש דמוקרטיה ויש לא-דמוקרטיה. לא-דמוקרטיות יש בימינו בצפון קוריאה, באיראן ובסוריה ואולי בעוד כמה מקומות. רוב העולם או שמתנהל באופן דמוקרטי או שעושה את עצמו מתנהל באופןו דמוקרטי, וזה כולל אפילו מדינות כמו טורקיה ורוסיה.

יש הבדל גדול בין להתנהל באמת באופן דמוקרטי לבין לעשות-את-עצמך-מתנהל באופן דמוקרטי, וזה ההבדל בין גרמניה להונגריה, או באופן חריף יותר בין טורקיה לארגנטינה.

ישראל קרובה באופן חד משמעי יותר לגרמניה, פינלנד , שבדיה והולנד, מאשר לארגנטינה, ברזיל, הונגריה וכמובן טורקיה ורוסיה.

מדוע בכל זאת השטות, סליחה, מה לעשות, אני משוכנע שמדובר בשטות גמורה, של סמי סמוחה הצליחה להכות שורש, יחסית? עובדה שאנחנו עדיין מדברים על זה עשרות שנים אחרי שהשטות הזו נולדה.

מדוע? משתי סיבות: 

א. אנשים אוהבים דרמות ומושגים כמו אתנוקרטיה הם מושגים מייצרי דרמות. 

ב. אנשים טובים, במובן המקורי, כאלו שהמוסר מציק להם, כי לא טוב להם עם קיומו של סכסוך וכן הלאה, מחפשים פתרונות תודעתיים למצב מורכב.

יש דמיון בין א' ל-ב', אבל ב' בכל אופן מכובד בעיני יותר מ-א'. בקבוצת ה-א' יש חידושים והמצאות כמו 'הון-שלטון' למשל שברוב המקרים מבחינה עניינית זה כלום שום דבר נאדה וגארנישט, אבל כיף לומר 'הון-שלטון' כי זה ישר שם את האומר במחנה של המבינים והנאורים.

דבר אחד ברור: סמי סמוחה המציא את המושג הזה כי הוא שייך לאלו הסבורים שיש בעיות עם הדמוקרטיה הישראלית. אבל כפי שאמר הרצל על האנטישמיות, שזו תשובה מוטעית לשאלה טובה, כך גם כאן: אתנוקרטיה היא תשובה גרועה לשאלה טובה.

מה הבעיה להבנתי עם הדמוקרטיה הישראלית, ומדוע הבעיה הזו לא תפתר באמצעות קללות כמו אתנוקרטיה. ובכן, הדמוקרטיה הישראלית סובלת מהשפעות עמוקות ומזיקות של הסכסוך. נקודה. 

למרבה הפלא - מה שהופך אותה בעיני לדמוקרטיה מפעימה ממש - ההשפעות המזיקות והעמוקות האלו לא הרסו אותה (אפשר לומר "עדיין", אבל זה לא משנה שום דבר כי כל מה שיש לעשות כדי שזה לא יקרה נעשה כבר כך שזו לא קרה ולכן אני לא דואג לא כי אין סיבה לדאוג, אלא להפך, כי בלי שמייסדי המדינה לא היו דואגים את הדאגה הזו, לא היינו נמצאים כאן, ועכשיו תורנו להמשיך ולדאוג, אבל בלי היסטריה ובלי פאניקה ובלי דרמות ובלי שקרים [אתה תוהה למה אני מתעב את הארץ ואת חצי מהאקדמיה, והנה התשובה - תעשיית השקרים או חצאי האמיתות הגרועות משקרים. הנה המתועב מספר 1 בהארץ קיבל מהליצן חולדאי את פרס סוקולוב שללא ספק מתהפך בקברו]).

והסכסוך, כפי שכתבתי בספר שכתבתי בנושא והתפרסם בארבע שפות, נובע למיטב הבנתי מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: סירובם המוחלט והגורף של כל מעצבי ויוצרי דעת הקהל הערבית (ואני מרשה לעצמי להניח שרוב הקהל הערבי) לכל יסודותיה המכוננים של הציונות. הואיל ומקימי המדינה וכל מנהיגיה ללא יוצאים מהכלל, ורוב הציבור הישראלי ממוצא יהודי, כלומר רוב היהודים בארץ ומחוצה לה, מאמינים עמוקות ביסודות המכוננים של הציונות, הנה לנו סכסוך שאין לו פתרון אלא אם היהודים כולם או או רובם יאמצו את השנאה העצמית של גידון לוי, או שהערבים יוותרו על השנאה שלהם לזר ויקבלו את היהודים כשותפים.

מה לזה ולאתנוקרטיה? ברוסיה מזמן היו משמידים את כל הצ'צ'נים, בתורכיה את כל הארמנים, בארגנטינה את כל האינדיאנים ובארה"ב היו מדכאים את כל השחורים וממדרים אותם. אופס, זה בדיוק מה שקרה במקרה של תורכיה, ארגנטינה וארה"ב, ופוטין עובד על המקרה הצ'צ'ני כידוע.

בישראל לעומת זאת מתנהלת דמוקרטיה מדהימה בפתיחות ובגמישות שלה, והיא מיושמת גם על רקע העובדה ש20% מאזרחיה שייכים לעם (פלסטיני) הנמצא אתה בסכסוך או ליתר דיוק שולל את עצם קיומה.

אחמד טיבי אוהב לומר ולהתמוגג מעצמו שישראל היא מדינה דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים, חה חה חה, גאון. לא אשלח אותו לבצע השוואות לגבי המציאות בזירה הקרובה, למרות שאני לא רואה שום סיבה כהיסטוריון כלומר כחוקר בני אדם שלא לעשות את ההשוואות האלו. 

כלומר, מדוע ארגנטינה רוסיה ארה"ב ותורכיה לגיטימיות בהשוואה ומצרים, תוניסיה, סעודיה, סוריה ולבנון לא?

אבל לצורך העניין נגיד שאנחנו לא עושים את ההשוואות האלו מסיבות השמורות במערכת. ואנחנו מוותרים אפילו על ההשוואה עם מדינות כמו שוויץ שחוק ההגירה שלה קשוח פי 10 מזה שיש בישראל, וכן הלאה. 

נגיד שההשוואה היא רק עם המקרה העצמי שלנו. טיבי הרי יודע שלפי סעיף 7 לחוק המפלגות, אף חבר כנסת של הרשימה המשותפת לא יכול היה להבחר כלל וכי רוב שותפיו בכלל אמורים לשבת בכלא על הסתה. ולזה סמי סמוחה קורא אתנוקרטיה.

שורש המחלוקת בין הגישה בה אני נוקט לבין זו המביאה לקשקושים כמו 'אתנוקרטיה', הוא שנקודת המוצא שלי היא לא איזה שהוא סט ערכים מופשט שנכתב כאן או שם או בשום מקום, אלא ההיסטוריה האנושית כפי שהתפתחה מאז היות אדם. 

הפרדיגמה שלי איננה העם היהודי או הציונות, אלא ההומו-סאפיינס והאבולוציה כפי שתאר אותה דארווין וכפי שפיתחו אותה ב-150 השנים האחרונות אנשים שהמשיכו את הקו המסובך הזה, במרכזו המאמץ לברר את המציאות האנושית מנקודת מבט של האדם כפי שהוא, ולא כפי שהמציאו אותו ג'ון לנון, עמוס עוז, עמוס שוקן, זהבה גלאון או הגדול מכולם גידון לוי.

ושוב פעם מדוע אין כאן גזענות, ומדוע דעות קדומות זו תכונה מועילה ומדוע גם אותה כדאי להכפיף לשכל הישר ובלבד שמחליטים לעשות בו שימוש

 

מדוע כמעט כל דבר שמגונה כגזענות איננו גזענות, ומדוע דעות קדומות זו תכונה אנושית חיובית שאי אפשר בלעדיה אבל לא כדאי להתמסר לה? עוד מאמץ שנועד מראש לכשלון ב-99% מהמקרים, לעשות סדר.

מה זו גזענות? תפיסה חברתית-תרבותית שעלולה להפוך לכוח פוליטי ובמקרים נדירים לכוח פוליטי מסוכן, שלשם קיומה נדרשים שלושה תנאים בו זמנית:

א. הבחנה גופנית חד משמעית ובולטת, גם אם חסרת שחר, כמו 'אף גדול ליהודים' או 'שפם אצל הנשים בקווקז', ואמיתית (באופן מסויים) כמו צבע עור.

ב. מידרוג ערכי (כלומר על ציר של 'עליון-נחות') של בעלי ההבדלים הגופניים הללו.

ג. קריאה לפעולה של הדרה, הרחקה או השמדה של אלו שהוגדרו בסעיף ב' כ'נחותים'.

זו גזענות. כפי שניתן להבין - או כפי שאנשים הגונים אמורים להבין, או כפי שאנשים שבוחרים לעשות שימוש מוקפד בשכל שלהם למשך של לפחות 25 שניות רצופות - כמעט (99.99%) כל התופעות המוגדרות בישראל כ'גזענות' אינן גזענות. מה הן כן? דעות קדומות.

לפני שניגש להסביר מדוע דעות קדומות זו תכונה אנושית חיונית ומועילה, עד גבול מסויים, גמיש ולא תמיד ברור (מה שדורש הקפדה בלתי נסבלת של שימוש קבוע בשכל לפרקי זמן של יותר מ-25 שניות, נגיד, אולי, 24 שעות, ביממה, כל יממה), נדגים את הטיעונים המסעירים והמקוממים הקודמים. כלומר, בקיצור, הנה הדגמת אי-קיומה של גזענות בשתי דוגמאות שהנטייה הרווחת היא להציגן כגזענות.

ילדי תימן למשל. במקרה מרחיק הלכת ביותר ניתן לסמן V על סעיף א'. את הדברים האלו כתבתי לצורך הטיעון. כי ככל שהדבר קשור בי, אני לא אצליח לזהות את ההבדל בין ילד תימני לילד רוסי גם אם יכבו עלי סיגריה באותו הרגע. אבל נגיד שסעיף א' התקיים.

סעיף ב' לא קיים. נקודה. גם אם פקיד משרד הקליטה ב-1952 יחשוב שילד ממוצא פולני 'מחונך' יותר מילד שהגיע מצנעא, למושג 'מחונך' יותר אין קונוטציה של 'עליונות' מול 'נחיתות' אלא העדפה תרבותית שמותר להתווכח עליה. הרי אין ספק שכל הורה שהגיע מצנעא משוכנע מעל לכל ספק שסגנון התנהגותו של ילדו עדיף על זה של הילד שהגיע מפלונסק.

חשוב בהרבה: גם אם מורה בבית ספר יסודי בקריית שמונה משוכנעת שהדבר הנכון הוא שכל הילדים יתנהגו כמו חמדת עגנון ולא כמו יחיא מהמעברה, תכנית הפעולה שלה - ושל כל המערכת העומדת מאחוריה (בשתי מלים: מדינת ישראל, במלה אחת: הציונות) - היא בדיוק ההפך ממה שכתוב בסעיף ג'. הפוך גוטה, הפוך ב-180 מעלות. הפוך. ה פ ו ך.

דוגמא שנייה: יהודי מאתיופיה. סעיף א' מתקיים לגביו באופן ברור וחד משמעי.

סעיף ב' מתקיים לגביו בדיוק כפי שתואר העניין לגבי עמיתו, יחיא מצנעא, שאיתרע מזלו והוא הגיע לישראל 40 ו-50 ו-60 שנה לפניו, ולכן המערכת שעמדה לשרתו היתה חלשה, מבולגנת, דלה ובוסרית בהרבה מזו שאמורה להתקיים במדינה הנמצאת ברשימת 30 המדינות העשירות בעולם.

סעיף ג'?? נו, אם מקימים במוסדות חינוך למשל מערכת תומכת שתפקידה לסייע לעולה חדש מאתיופיה לשפר את יכולותיו בתחומים הזרים לתרבותו אך הנחוצים להשתלבותו, האם מדובר בגזענות? שאלה רטורית.

הציבור הזועם מוזמן - לפני שנכנס לעולם המופלא של השיקוצים והגידופים - לבדוק את הנוסחה הזו על כל מקרה שעולה על דעתו. מובטחת הן הנאת התרגיל האינטקלטואלי והן תחושת הבטן הנעימה של 'וואלה הוא צודק'.

וכמובן, הכלל העליון במדע חל עלי: prove me wrong. במלים אחרות: תראו לי דוגמא אחת - אחת!! - של גזענות בישראל, ואשמח לשנות את כל ההבנה ההיסטורית שלי. כן, זה שייך להיסטוריה כי גזענות לא נפלה כך סתם מהשמיים, וגזענות לא היתה קיימת ולא יכולה היתה להתקיים לפני העת החדשה, וביטוייה הידועים והמוכרים הם שלושה "בלבד": ארה"ב עד עצם היום הזה (השיא כמובן מאחורינו, 1861, ואם תרצו גם 1967); דרום-אפריקה (עד 1994); ומעל כולן צועדת בהפרש עצום של 6 מליון נקודות גרמניה הנאצית.

באשר לדעות קדומות: מדובר בתכונה אנושית חיונית בלעדיה לא היינו יושבים בבוקר שקט זה וכותבים פוסטים. דעה קדומה היא עוד מנגנון הישרדותי אבולוציוני המאפשר לכל בעל חיים שאיננו צמח (ובעצם יתכן וגם לצמחים יש מנגנון דומה), לזהות באופן יעיל ומהיר את ההבדל בין איום-סרק לאיום-אמת.

הוא לוחש, מהיר, בלתי נראה כמעט וארוך? קרוב לוודאי - כלומר דעה קדומה היא - שמדובר בנחש. איזה? שחור? צפע? למי יש זמן לברר. קפוץ על עץ וקווה לטוב. הוא מנומר, מהיר מאד, וזנבו מתנופף באיום? קרוב לוודאי - כלומר דעה קדומה היא - שמדובר בנמר. אה, זו רק איילה שלוחה? טוב, לא נורא. מה שבטוח ביטוח, ומה שבטוח דעה קדומה.

ולא 'רק' האדם הקדמון אלא כל אחד מאיתנו, כל הזמן, כי ככה זה. אבל לא רק ככה זה אלא גם ככה זה. כי הצורך בדעה קדומה ירד בדיוק בזכות אותה סיבה שירד הצורך בהשקעת שעות על גבי שעות לטובת חפירת בור מים.

המודרניזציה שהביאה לשינוי מהפכני בתנאי הקיום, מייתרים את רוב השימושים בדעה הקדומה הנחוצים לצורך קיום. אבל אין זה אומר שהצורך בדעה קדומה נעלם, לא 'רק' כי הוא מושרש בנו אבולוציונית כמו יצר האכילה, הצורך בשינה, ועניינים נוספים שפילון האלכסנדרוני היטיב לתאר לפני כ-2000 שנה במלים 'דברים שמעל ומתחת לבטן', אלא כי גם אם בתחומי קיום מובהקים כמו מים וקירות הטכנולוגיה פתרה את הצורך בשימוש בדעות קדומות, שום טכנולוגיה לא תפתור לנו את הצורך בזה בשיבתו כממיין ראשוני בתחומים האמורפיים של התרבות והחברה.

דוגמאות לא חסרות, תמצאו אותן לבד, אם לא בעצמכם אז כנסו לנטפליקס או תקראו ספרים.

כך או כך, לצווח 'גזענות' על כל דבר שזז כאן (ולא רק כאן) ללא ספק עושה הרגשה טובה של צדקנות. אבל אם המטרה של המתריאים-כנגד-בעיות-אותן-הם-מגדירים-כגזענות היא לתקן את החברה, לשפר אותה, לעקור מתוכה תופעות רעות, 'לא זה הדרך' כפי שניסח זאת אשר גינזברג, אלא, באסה, שימוש בשכל הישר.

גזענות? אין כאן. דעות קדומות? יש ויש וטוב שכך. אבל מעל לדעות הקדומות עומד בעל הבית, או מי שאמור להיות בעל הבית בכלל ובפרט אצל אנשים התופסים עצמם כ'ערכיים', 'מכילים', 'נאורים' ושאר מלים גבוהות (ואצל אלו כמובן נשמע את השימוש הכי תכוף במושג 'גזענות'): השכל הישר.

la verdad, la ideologia, la politica - bienvenido el gobierno Bennet Lapid Mansour, hasta la vista conejo Netanyahu

 

Queridos oyentes. En el mismo momento en que escuche estas palabras, el nuevo gobierno de Israel debería comenzar su acción. Este es un gobierno sin precedentes en varios aspectos.

En primer lugar, es un gobierno formado por una coalición de partidos de derecha e izquierda. En segundo lugar, este es un gobierno que no incluirá al partido más grande, el Likud.

En tercer lugar, Yair Lapid, la persona que recibió el derecho a formar un gobierno del presidente, no se desempeñará como primer ministro, pero entregará el papel a Naftali Bennett, cuyo partido es un 50% más pequeño que el de Yair Lapid.

En cuarto lugar, después de muchos años en los que los partidos ultraortodoxos han sido una parte obvia del gobierno, los representantes de los ultraortodoxos, sin duda el sector más egoísta del Estado de Israel, entrarán en la oposición.

Finalmente, este nuevo gobierno se basará en una asociación real de un partido árabe cuya ideología sostiene que Israel no tiene derecho a existir como un estado judío-democrático.

No hay respuesta a la pregunta de cuáles son las posibilidades de que este gobierno dure.

Lo que está claro es que muchos israelíes, mucho más del 50%, tal vez incluso el 70%, están muy contentos de que el primer ministro Netanyahu finalmente termine su mandato. No hay duda de que este es un hombre talentoso que ha contribuido bastante al Estado de Israel, pero él y sus cientos de miles de fanáticos ciegos, han olvidado que la democracia es un sistema basado en la suposición de que somos todos seres humanos, y que ninguno de nosotros tiene sangre azul.

De todas maneras, y sobre cualquier duda, esta o debe ser claro que El nuevo gobierno es una prueba definitiva contra la afirmación predominante en amplios círculos del mundo libre, que presentan a Israel como un estado racista, como un estado de apartheid.

No hay mayor mentira que esta. Lo demuestra El mero hecho de que representantes de la RAAM, un partido islamista conservador que, como parte de su cosmovisión, se opone por ejemplo al fenómeno LGBT y pide el establecimiento de un califato musulmán sobre todo el Medio Oriente, firmo hace unos días un contrato político con partidos sionistas israelíes que para formar juntos el próximo gobierno israelí.

Los que realmente estan interesados en lo que realmente pasa en Israel, ​​saben desde hace mucho tiempo que Israel no es un estado racista, sino un estado-nación completamente estándar, cuyos ciudadanos están compuestos por dos grupos distintos, un grupo mayoritario judío y un grupo minoritario árabe.

En Suecia hay una mayoría sueca y una minoría finlandesa, en Alemania hay una mayoría alemana y una minoría turca, en Irlanda hay una mayoría irlandesa y una minoría inglesa, y en España hay una mayoría castellana y por lo menos dos minorías como la catalana y la vasca, y nadie se atreve de decir que estos países no son democráticos.

Israel nació como parte de este orden mundial, que se remonta a finales del siglo XIX y tiene sus raíces en la paz y Westfalia en 1648.

Para los que no les gusta o no entienden la historia, mencionaremos los hechos que debe conocer cualquier persona decente. En Israel hay jueces árabes en el Tribunal Supremo, hay altos funcionarios árabes en las FDI, hay profesores árabes superiores en todas las universidades e institutos de investigación, y hay muchos árabes en el servicio público.

Los árabes pueden comprar un apartamento en cualquier lugar, hablar árabe , y rezar en cualquier mezquita o iglesia. Recuerde querido oyente, que los árabes en Israel no son todos musulmanes. Es mas, su estado civil es el mejor en todo el Medio Oriente. De hecho, La única comunidad cristiana en el Medio Oriente que está experimentando un crecimiento demográfico y una prosperidad económica significativa es la comunidad cristiana en el Estado de Israel.

Todo esto no cambia el hecho de que hay problemas entre ciudadanos israelíes árabes y judíos, pero la razón no es el apartheid o el racismo, sino el conflicto violento que se originó desde el lado árabe y solo por el, un conflicto que ha durado más de un siglo por una sola razón: la negativa de los árabes a reconocer los derechos de los judíos a vivir en su tierra, la tierra de la Biblia, un hecho también mencionado en el Corán.

Cuando los árabes decidan reconocer el derecho de los judíos a la soberanía en al menos parte de la Tierra de Israel, el conflicto desaparecerá y, sin duda, las relaciones civiles entre judíos y árabes en el Estado de Israel mejorarán.

No hay señales en el horizonte de que ese cambio esté a punto de ocurrir. Hamas mantiene su poder en la Franja de Gaza a pesar del fuerte golpe que recibió en la última ronda de combates hace un mes, mientras que la Autoridad Palestina en Ramalla de la Cisjordania, no puede tomar ninguna decisión positiva porque sus líderes saben que la mayoría de los palestinos apoyan a Hamas.

Pero esta triste realidad del lado palestino no cambia el hecho de que los ciudadanos árabes israelíes, como Mansur abas, el líder del partido RAAM y sus mas de 160 mil votantes, han tomado una decisión estratégica para participar en la mejora de la vida cívica de todos los ciudadanos israelíes.

A la luz de estos hechos, es de esperar que los líderes palestinos también recalculen su destino. Resulta que no solo países distantes como Marruecos, Sudán, Bahrian y los Emiratos están dispuestos a firmar acuerdos de normalización con Israel, sino también el liderazgo conservador e islamista de los árabes israelíes, los miembros del partido RAAM..

Pero no solo los lideres palestinos en gaza y en Ramalla lo deben hacer, sino también sus fanáticos ciegos en el Occidente que continúan pensando que la situación de los palestinos mejorara si ellos continúan difundiendo las mentiras sobre Israel, continúan con la incitación antisemita, continúan distorsionando la realidad y continúan apoyando automáticamente el Lado palestino sin nada de auto crítica.

Solo un compromiso con la verdad, por doloroso que sea, es la forma de corregir la situación. La relación entre la verdad, la ideología y la política, para ser fructífera, debe ser correcta. Cuando la verdad sirve como base de la ideología, el resultado es un política sana. Cuando la ideología de aleja de la verdad, la política se pudre.

Y la verdad es que Israel nació como un estado democrático que busca la paz y la prosperidad. Sus logros en el campo económico y tecnológico están fuera de toda duda. Sus problemas sociales y culturales no son diferentes a los de la mayoría de los países del mundo, todos los cuales, sin excepción, no tienen que enfrentar un desafío aparentemente imposible: preservar la democracia y los derechos de una minoría, que se ve a sí misma como parte de una nación que niega el derecho a existir de su propio estado.

 A esta simple verdad lo entendió Mansour Abbas, así lo entendio Yair Lapid, líder del Centro israeli, así lo entendio Nitzan Horowitz, lider de la Izquierda, y así lo entendio Naftali Bennett, líder de la Derecha y nuestro próximo primer ministro.

Es hora de que esta simple verdad se entienda tanto en Gaza como en Ramallah, pero también en Londres, París, Nueva York y Buenos Aires.

מאה שנה לחוק ג'ונסון

 

לא מזמן מלאו מאה שנה לחוק ג'ונסון המפורסם (אצל מי שעוסק בהיסטוריה אמריקנית בכל אופן), המוכר גם בשם 'חוק המכסות', או בביטוי הציורי 'סגירת שערי ארצות הברית להגירה חופשית'.

אנשים המכירים את הנושא בוודאי יגידו, ובצדק, שהחוק של 1921 היה בסך הכל מבוא לחוק המשודרג של 1924. הם צודקים, אבל אז אענה להם תשובת מומחה ואומר שהחוק של 1921 הוא שידרוג של החוק של 1917.

וכשיסתיים שלב ההשוואה של מי הזיכרון יותר גדול, נוכל לגשת לעניין עצמו: ההגירה החופשית לארה"ב, שהיא, ארה"ב, גם במקרה הזה, מעבדה ומשל ולא פעם שנינה לכל מה שמתרחש בעולם כולו.

איך הגדיר זאת פרופ' יהושע אריאלי המנוח, חתן פרס ישראל והמומחה מספר אחד להיסטוריה אמריקנית (לא רק בין דוברי העברית הוא היה גדול)? "ארצות הברית כאבטיפוס של הציוויליזציה המודרנית". כן חברים, מי שלא הבין, לפני ארבע פיסקאות התחיל שיעור היסטוריה אולי קצר, קרוב לוודאי שלא מספיק קצר.

שארה"ב היא אבטיפוס של הציוויליזציה המודרנית זה ברור. שההגירה היא תופעה מאד מודרנית, פחות, כי הרי היו נדודי עמים בעבר, ובקנה מידה גדול למדי. ואפילו יגידו מסיבות זהות: רדיפות פוליטיות ומצוקה כלכלית.

אלא שההגירה לארה"ב כמו לעוד כמה יעדים דומים אך לא זהים, שונה מהמקרים ההיסטוריים הרחוקים, בכך שמדובר היה במימוש אקטיבי של תפיסת עולם, ולא רק פועל יוצא של נסיבות אובייקטיביות. ארה"ב דגלה בהגירה חופשית בדיוק ביחס לשני הגורמים המרכזיים שחוללו את ההגירה: כלכלה ובטחון. רע לך פוליטית ואתה רעב בגליציה או ביהופיץ? קאם טו דע יו אס אוף איי. מה שבשום פנים ואופן לא יגידו הרומים לונדלים, או הכנענים לפלישתים.

אגב, ביעדים דומים אך לא זהים הכוונה היא למשל לארגנטינה שהיא הדוגמא הטובה ביותר, כי ב-1853 ראתה אור החוקה הארגנטינית הראשונה, שכללה את סעיף 25 שכל מטרתו הוא לעודד הגירה בדיוק על אותו בסיס: בואו אלינו לפמפה כי בטוח כאן והאסאדו מסתובב באחו. צא לנוף וכן תקטוף.

דוגמאות טובות נוספות הן גם קנדה ומכסיקו ובמידה רבה אוסטרליה ועד גבול מסויים דרום אפריקה, וכך או אחרת 66% מההגירה הגדולה שתכף נדבר עליה הגיעה לארה"ב, מה שהופך את שאר ה34% למנות קטנות בהן זכו כל אחת מהמדינות הנזכרות+מדינות שלא נזכרו כמו כל מדינות אמל"ט ולא מעט מדינות באסיה ובאפריקה, מצרים למשל, וסלוניקי, ובגדד, ובומביי אפילו, רשימה חלקית.

ובכן, על אמה לזרוס לא שמעתם מן הסתם אבל את פסל החירות אין מצב שלא ראיתם. אם לא ממש ממש באליס איילנד אז בתמונות ובגלויות. מה הקשר? אמה לזרוס, שמילא היתה אשה (אף אחד לא מושלם), ויהודיה (טפו טפו חמסה חמסה), היתה גם משוררת לא עלינו. ואחד השירים המופלאים שכתבה האשה היהודיה הנהדרת הזו, מוצמד עד היום לבסיס פסל החירות, שניתן במתנה ע"י הצרפתים בחגיגות ה-100 לארה"ב (הצרפתים המציאו או לפחות מימשו ובגדול את דימוי החירות כיפהפיה חשופת דד-אחד המראה לכולם את הדרך. תרבות הביטול, קדימה, להוריד את פסל החירות, למה אתם.ן מחכות.כים.קום.קים.קם?).

השיר של לזרוס נקרא 'הקולוסוס החדש' ולזרוס סמכה עלינו (באופן חסר בסיס כמובן) שנדע שאם היא כתבה 'החדש' נזכור את 'הישן', הלא הוא אותו פסל ענק שעמד פסוק רגליים בנמל רודוס בעת העתיקה. כך או כך, שירה של לזרוס אומר בקיצור 'יהיה ביתנו פתוח לכל נערה ונער' כי אנחנו מדינת מהגרים.

לזרוס עצמה נולדה בארה"ב אבל ההורים שלה או לפחות הסבים היו מהגרים כי מה לעשות ועד 1492 לא היה באמריקה ולו 'אדם לבן' אחד כידוע. ב-1776 יצאו למאבק העצמאות שלהם בסך הכל 4 מליון אמריקנים. תוך מאה שנה מספרם יהיה כבר כ-100 מליון. הגירה חופשית אמרנו?

אז זהו, כאן אנו מתחילים להתקרב לנחיתה בנמל המוצא: מאה שנה לחוק ג'ונסון. מסתבר שכבר מהרבע האחרון של המאה ה-19, החלה מתגבשת הסתייגות מההגירה החופשית. מכירים את 'חוק היובש' שבלעדיו לא היינו זוכים לסדרות מופת כמו הסופרנוס? ובכן את העויינות ל'רוטב' - כלומר לאלכוהול - הובילו פוריטנים למיניהם, שמיד זיהו - ובצדק מבחינה סטטיסטית - את הקשר בין העלייה ברמת צריכת האלכוהול לבין ההגירה. מה לעשות ומהגרים שבאו לארה"ב מאירלנד, איטליה, ספרד וכדומה, ראו באלכוהול עניין חביב ורצוי?

אבל הפוריטנים של היובש היו רק גורם אחד בקואליציה שהלכה והתגבשה נגד ההגירה החופשית. מיותר להצביע על שמרנים שזיהו מהר מאד את הפוטנציאל של המפלגה הדמוקרטית להבנות על אלקטוראט חדש המורכב מקואליציה של מהגרים.

כל זה ברור או לפחות ברור משלב מסויים, כי לא מיד הפכו המהגרים לאזרחים ולא מיד הם זיהו כאזרחים את הפוטנציאל האלקטוראלי, וחשוב מכך: המפלגה הדמוקרטית היתה לפחות עד שנות ה-80' של המאה ה-19 מפלגת החרפה שהביאה על ראשה של ארה"ב את מלחמת האזרחים המתועבת, שהיתה מתועבת עוד יותר לאור כלומר לחושך הסיבה המוצהרת שלה: העבדות.

מה שפחות ברור הוא שתפקיד מרכזי בקואליציית האנטי-הגירה תפסה תנועת הפועלים האמריקנית, שראשיתה העוברית ב-1869, אבל שבפועל החלה להפוך לגורם משמעותי כפי שהיא עד היום, רק ב-1882. מי הנהיג אותה? יהודי יליד אנגליה, סמואל גומפרס שמו, מהגר בעצמו כמובן, מומחה לייצור סיגרים, לפני שהפך למנהיג הנערץ של ה-AFL, שזה לא 'הליגה האמריקנית לכדורגל' [אותו משחק אמריקני מופלא בו אין כדור ולא עושים שום שימוש ברגל], אלא 'אמריקן פדריישן אוף לייבור'.

איך זה יכול להיות שהטובים - ארגוני עובדים - מתחברים לרעים שמתנגדים להגירה? יפה. קודם כל כדאי להעיף מהשיח (אלא אם אתם רדיקלים.לות.איק.אוק.פוק ואז יש להעיף את השכל) את המושגים 'רע' ו'טוב'. כן, מה לעשות, לא זכיתי באור לא מן ההפקר ולא בכלל, ולכן אני לא ממהר להכריז על רעים ועל טובים. וכן, ברור לי שברור לכם שברור לי שברור לכולם שכל מהגר, בעיקר בשיבתו כיהודי, שלא הצליח להגיע לאמריקה אחרי 1921 בגלל חוקי ג'ונסון, סביר להניח שאם לא הצליח להגיע לבויינוס איירס או לשדרות רוטשילד או לנהריה, סיים את דרכו באושוויץ פינת טרבלינקה.

יודע. אלא שמה לעשות וגם לפני מאה שנה לאף אחד לא היה כדור בדולח, ובכל מקרה, החיים האנושיים (אל תגלו את זה לפמיפסיכיות ולדומיהן.הם.הום.הים) לא פועלים באופן הזה. אלו החיים. בני אדם מודדים בדרך כלל את חייהם על פי מה שהם מבינים ברגע נתון וזה מה שהיה גם במקרה שלנו.

ובכן התשובה על השאלה מדוע גומפרס הצטרף לקואליציית המסתייגים מהגירה, היא שההגירה החופשית פירושה המעשי היה זרם קבוע של כוח אדם המוכן לעבוד יותר שעות בשכר נמוך ובתנאים עלובים יותר, כלומר זרם קבוע של אנשים הפוגע באופן ישיר ולא פעם בלתי הפיך בכל ההישגים של העבודה המאורגנת.

זאת ועוד זאת: היו פרוגרסיבים (במובן המקורי של המלה, ההפוך לחלוטין במשמעותו וביישומו ממה שקיים היום תחת השם הזה. ההבדל במלה אחת הוא שקר, או אמת. הפרוגרסיבים של פעם חתרו לאמת, הפרוגרסיבים של היום כל כולם שקר אחד גדול), ובכן, היו פרוגרסיבים שהצביעו על העובדה שהגורמים החזקים ביותר מאחורי שימור ההגירה החופשית היו כמובן בעלי ההון הגדול. הם לא קראו את לזרוס ולא דיברו במלים יפות אלא עודדו את זרם ההגירה החופשית גם ככלי להחליש את העבודה המאורגנת וגם כדי למקסם רווחים בבורסה ועל הדרך להגדיל את תעשיית התחבורה הטרנס-אטלנטית על כל המשתמע.

מה רצו הפרוגרסיבים (של אז, לא של היום, של אז)? להכניס למחשבה הציבורית כמה שיותר מרכיבים של תכנון ציבורי. בכל תחום ובכל נושא. חינוך, עבודה סוציאלית, משפט, תחבורה, היגיינה, וכמובן שוק הכספים, רבית, עבודה מאורגנת וכן הלאה.

ובכן, הנה לנו שתי הקואליציות שכרגיל בחיים האמיתיים גם הפעם היו בנויות על דברים והיפוכם, פוריטנים ועובדים מאורגנים ופרוגרסיבים מול הומניסטים ולצידם קפיטליסטים שביום עודדו הגירה חופשית מסיבות כלכליות ובערב גינו את המהגרים על ההתנהגות המוסרית הקלוקלת שלהם.

ברקע לכל זה עמדה תורה חדשה שמוכרת בשם 'דארוויניזם חברתי', שסיפק הסבר מדעי כביכול לעובדה - וזו היתה עובדה - שמדינות צפון מערב אירופה היו מפותחות יותר ממדינות דרום מזרח אירופה. את העובדה הזו תירגמו לא מעט אמריקנים למסקנה שעדיף מהגרים מצפון-מערב אירופה ולא מדרום-מזרחה, קל וחומר לא ממזרחה או ממערבה של אסיה.

ב-1917, אחרי ששלוש פעמים שלפו נשיאים שונים את זכותם לוטו על חקיקה של הקונגרס, עבר 'חוק ההגירה' הראשון שהגביל את ההגירה על בסיס של ידיעת קרוא וכתוב. היהודים, אגב, הצליחו להכניס לתקנות את שפת היידיש, שפה לכל דבר ועניין, הגם שכוונת מתנגדי ההגירה היתה כמובן לידיעת אנגלית, מה שחסם את הדרך בעיקר בפני מהגרים מהמזרח הרחוק (סינים, כמו אלו שחיברו ב-1869 את החוף לחוף ברכבת המפורסמת).

ב-1921 חוקק חוק ג'ונסון, שתקף את העניין באופן אחר: על יסוד מפקדי האוכלוסין המעוגנים בחוקה האמריקנית (פעם בעשר שנים) נקבע שמכסת ההגירה לשנה הבאה היא אחוז מסויים (3%) של מספר המהגרים מכל מדינה במרשם האוכלוסין של 1900. בשנה הזו היו כמובן יותר מהגרים יחסית משבדיה ובריטניה, ופחות מפולין ומרומניה.

ב-1924 שונה האחוז ל-2%, והשנה הקובעת היתה 1890. כך 'נסגרו השערים'. על השאלה האם מדובר היה באנטישמיות, בפעם אחרת (להבנתי, לא, אבל בפעם אחרת).

https://en.wikipedia.org/wiki/The_New_Colossus

מאה שנה (ועוד שנה ורבע) לקרב תל-חי: ברייקינג ניוז - גם טרומפלדור רצה לחיות בעד ארצנו. כמה מפתיע.

 

באיחור של שנה ורבע אבל מה זה משנה, הנה כמה הרבה מלים על מאה שנה לקרב תל-חי, ובעצם כמה נקודות שכדאי לדעת.

א. סדר היסטורי: מלחמת העולם הכי ראשונה מסתיימת בנובמבר 1918. בתחילת 1919 מתחילים הדיונים על עיצובו של הסדר העולמי החדש בורסאי, פריז, צרפת. בנובמבר 1919 נסוגים הכוחות הבריטיים מצפון הארץ ומלבנון וסוריה, אותן כבשו כחלק מההתחייבות המשולשת הרוסית-צרפתית-אנגלית לפני המלחמה (צרפתים נהרגו לטובת הבריטים בחזית המערב, בריטים נהרגו לטובת הצרפתים במזרח וכן הלאה). אל תוך הואקום לכאורה או לא-לכאורה נכנסים כוחות ערבים שמשרתים את רצונו של פייסל להפוך את דמשק לבירת הממלכה הערבית. כך נקלעים למערכה לא-להם-לכאורה ארבעה ישובים יהודים בודדים למדי (מטולה, או מתולה כפי שאויית שמה באותו הזמן, כפר בר גיורא [מוכר יותר בשם כפר גלעדי], חמרה [ מושב סמוך לכפר גלעדי שהיום כלומר מאז כבר לא קיים] ותל-חי [חווה שנועדה לעבד אדמות רחוקות יחסית].

ב. הקרב המפורסם התרחש ב-1 במארס 1920, אחרי כארבעה חודשים של כאוס אזורי בו נלחמו אלפי בדואים כנגד מאות בודדות של חיילים צרפתים. עיקר הנפגעים באזור היו כפריים נוצריים שנחשדו ובצדק כתומכי הצרפתים שאת השלב הראשון שלהם בהשתלטות על שטחי לבנון-סוריה ביצעו כצפוי מאזור החוף. אצבע הגליל רחוקה למדי משם, ובהתאם המצב הבטחוני.

ג. אחרי הקרב הוחלט לעזוב את האזור ורק באוקטובר 1920 שבו מתיישבי מטתולה למתטולה וכפר גלעדי לכפר גלעדי ואם הבנתי נכון תל-חי לא חזרה להיות ישוב פעיל.

ד. אמר או לא אמר 'טוב למות בעד ארצנו'? חד משמעית כן. יש ויכוח על הנוסח המדוייק, אבל הרעיון שעצם העלאת הספק הופכת את הספק לעובדה אפשרית כלומר לנראטיב היא המצאה בת זמננו, הגם שהנביאים כתבו עליה מה שכתבו כבר לפני אלפי שנים ('הקוראים לשקר אמת' וכן הלאה). ההבדל הוא שבתקופת הנביאים לאנשים היתה בושה, היום ממש לא.

ה. האם בישיבה שהתקיימה כמה ימים לפני הקרב האחרון, בן-גוריון וברל ואוסישקין ואישים נוספים אמרו שאין לוותר על ההתיישבות ואילו ז'בוטינסקי אמר שיש לקרוא להם לחזור? כן. אבל ז'בוטינסקי אמר באותה הזדמנות שאם מחליטים שעליהם להמשיך ולשבת שם לנוכח המצב, יש לשלוח לשם כוחות רבים ומיד, כוחות חמושים ולא 'רק' אנשי עבודה ועמל.

ו. זאת ואף זאת: במהלך חודשי ההמתנה, התעקשו חברי 'אחדות העבודה' ('השמאל') שאין לאפשר את שיבת המתיישבים לאצבע הגליל לפני שתתבהר התמונה המדינית (כלומר הם חזרו על עמדת ז'בוטינסקי).

ז. באשר לתמונה המדינית, זו התייצבה בסוף 1920, עם הפשרה שעשו הבריטים והצרפתים. מה הפשרה? זוכרים סייקס-פיקו 1916? הקו עבר מעכו מזרחה. אבל ב-1918 כאמור הבריטים הם אלו שהדפו בפועל את העות'מנים לתורכיה, ובפברואר 1919 הציונים - בתיאום עם הבריטים - הגישו מפה לפיה גבולה הצפוני של ארץ ישראל עובר צפונית לליטני, כן, מה שאתם שומעים, צפונית לליטני. למה? כדי שכל מקורות המים של ארץ ישראל יהיו בידי הממונים על הסיוע להקמת הבית הלאומי היהודי ובוניו (הציונים אם זה לא ברור). אז מה היתה הפשרה? בערך אמצע הדרך בין סייקס-פיקו לקו צפונית לליטני, מטתולה+, ובקיצור: אצבע הגליל.

ח. עד היום מתקיים ויכוח לגבי צירוף המלים 'להב המחרשה קבע את הגבול'. אפשר וכדאי לכתוב גם על זה עוד ספר, אבל בקיצור נגיד את המובן מאליו, שכמו במקרים דומים אחרים, הויכוח נע בין אלו הרואים בצירוף המלים הזה 'מיתוס' במובן של 'שקר' או לפחות 'לא-אמת', לבין אלו הרואים בו תיאור צלול של המציאות. במקרה הזה מדובר בשילוב של מרכיבים שאף אחד מהם איננו מוחלט, ולכן 'האמת עוברת באיזה שהוא מקום באמצע' אבל אם אני שואל את עצמי - וכרגע רק אני מדבר עם עצמי - האמת עוברת באמצע הקרוב יותר לאלו הרואים בצירוף המלים הנאה הזה תיאור של המציאות, הגם שלא באמת צלול. הכיצד? כי צודקים אלו הטוענים שהשיקול המרכזי בקביעת גבול הצפון היה בידיהם של גדולים ועצומים כמו ממשלות צרפת ובריטניה, ולא בידיים של אהרון שר, ברל כצנלסון ואפילו לא ז'בוטינסקי. אבל היא הנותנת כפי שנהוג לומר בשפה יפה. היא הנותנת: הבריטים התעקשו על הצפנת הגבול מתוך מניעים גיאוגרפיים שבליבם ההנחה שמי שידע לנצל היטב את השילוב המבטיח בין קרקע למים ושמש וכל השאר, הם היהודים ומטתולה היתה מבחינתם הוכחה לכך, וכמובן תל-חי וכפר גלעדי וחמרה. במובן הזה אכן קו המחרשה קבע את הגבול, אבל ברור לחלוטין שאם לבריטים לא היה דחוף להסדיר את ענייניהם היגעים עם הצרפתים, קו הגבול היה נקבע צפונית לליטני, רחוק למדי מקו המחרשה של מתטולה.

ט. תרומפלדור, טרומפלדור ומורשת גדוד העבודה על שם טרומפלדור וברית יוסף תרומפלדור וכל ההתקוטטות בין שמאל לימין. ז'בוטינסקי בכל אופן לעולם לא הכחיש את היות טרומפלדור סוציאליסט והוא אף הודה בכך שבתקופה ההיא כמעט כולם היו סוציאליסטים. הבעיה שלו אם הסוציאליזם לא היתה הרעיונות עצמם, אלא ההתעקשות של כמה וכמה מיורשי מורשת טרומפלדור להכחיש ולהשכיח את היותו של טרומפלדור גם תרומפלדור, כלומר איש צבא, "מיליטריסט" לא עלינו. ז'בוטינסקי היה ברור גם בנקודה זו: מלחמה היא דבר מכוער אך בחיי צבא ובהגיון שלהם יש לא מעט דברים יפים, כמו למשל משמעת, ובלבד שהיא באה מבפנים, וכל מי שמטייל בפארקים ובחופים בארצנו לא יכול שלא להכיר בדקות ההבחנה של ז'בוטינסקי שאמר כבר לפני מאה שנה שהעם הזה, העם היהודי אם זה לא ברור, זקוק לחינוך ציווילי. בקטנה. הנה כרגע אני שומע בכביש הראשי כאן עוד אופנוערס שחתך את אגזוזו והוא חוצה את הצומת במהירות מופרזת לתפארת האגוטיזם של המאה ה-21. איפה ההדר הז'בוטינסקאי איפה. כמותכם אני מנחש למי מצביע האופנוערס.

י. טוב למות בעד ארצנו, פעם שנייה. מצחיק אותי בכל פעם לשמוע את ההומניסט התורן שמסביר לכל מי שרוצה לשמוע, שהוא דווקא מעדיף לחיות בעד ארצנו. וואלה. כאילו שטרומפי, דבורה דרכלר, שרה ציזיק, בנימין מונטר, זאב שרף, יעקב טוקר ולפניהם שניאור שפושניק ואהרון שר קיוו כל חייהם למות. בנאום נפלא שנשא ב-1943 בארוע השנתי, הגדיר זאת בן-גוריון בערך במלים האלו: כולם חיים וכולם מתים. השאלה היא איך חיים ואיך מתים. יהודים בגולה חיו ומתו באופן מסויים, ואילו רק בארץ ישראל הם יכולים לחיות ולמות כבני חורין.

אז מי המציא את הציונות ובזכות מי היא הצליחה - או: מדוע בן גוריון עם כל הכבוד (והוא ראוי להמון המון כבוד) איננו עד מומחה בנושא

 

בשיחת פייסבוק מעניינת עלתה שוב השאלה הנושנה שתלווה אותנו כך אני מקווה עוד ועוד ועוד: מתי החלה הציונות ומי חולל אותה. כרגיל את הויכוח ההיסטורי הזה, גם את הויכוח ההיסטורי הזה, מלוות גישות קצה (להבדיל מקיצוניות): הציונות ראשיתה בדת או הציונות ראשיתה בעלייה השנייה או לכל המוקדם בהרצל.

במסגרת הדיון הזה שמבחינתי הוא שגרה בערך כפי ששגרה היא לרופא משפחה לטפל בחולי שפעת עונתית, עולה בן גוריון כסוג של עד בכיר, גם כי 'הוא היה שם' ממש מההתחלה (איש העלייה השנייה) וגם כי הוא חוללל כמה מהלכים חשובים הקשורים למטרת הציונות: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

אלא שבן גוריון, גם אחרי שפרש מתפקידיו הבכירים, לא הפסיק להיות מדינאי, ואף פעם הוא לא היה היסטוריון. ולא שהיסטוריון לא יכול לעסוק בפוליטיקה ולא שפוליטיקאי זו מלה מגונה בעיני. ממש לא.

אבל עדות של 'מי שהיה שם' איננה עדות בכירה, והאנלוגיה הטובה ביותר היא הפער בין היסטוריון החוקר את תקופת ההעפלה למשל לבין החוויות של מעפיל (הן לא חייבות לסתור את הדין וחשבון המקצועי - ובלבד שהוא מקצועי ולא עוד פמפלט תעמולה מהסוג שייצר בזמנו מנוול בשם גרודז'נסקי למשל - אבל הן בוודאי לא עומדות מעליו).

ואולי עוד אנלוגיה: שחקן הכדורגל 'שהיה שם' לא רואה את תמונת המגרש כמו שופטי ה-VAR (ובלבד שהם עושים את מלאכתם נאמנה).

ובכן, בן גוריון נהג להרחיב את גבולות ההיסטוריה הציונית, וכפי שאני מנסה לטעון, הוא עשה זאת לא מתוך דאגה לדיוק ההיסטורי אלא מתוך חשבונות פוליטיים (לגיטימיים לחלוטין, חלקם ממש נכונים בעיני, אבל שוב, גם דעתי כאזרח היא לא העניין כרגע, אלא השאלה מתי החלה הציונות ומי הוביל אותה).

יהיו שיגידו שבן גוריון ראוי בכלל לתואר 'הפוסט ציוני הראשון' כי הוא טען כבר ב1949 שעם הקמת המדינה כבר אין צורך בציונות במובן של תנועה וציוני הוא מי שעולה ארצה ואם יהודי רוצה להיות ציוני בארה"ב הוא עושה מעשה לא הגון. חשוב מכך: אין לו - לאותו יהודי אמריקני שלא עלה ארצה, לצורך העניין נגיד ששמו אבא הלל סילבר - זכות להתערב בענייני מדינת ישראל.

כאמור, פוליטיקאי ולא היסטוריון, והמשימה שלו כפי שהוא תפס אותה ב1949 ואילך היתה לייצר ממלכתיות מדינית ולשם כך הוא רצה להמעיט מתפקידה של התנועה הציונית שהוקמה על ידי הרצל כי היא היתה כל כולה נגועה במה שבן גוריון ראה כבעיה (ואני הקטנטן רואה אולי לא כפתרון אבל כמצב דברים מובן מאליו ולכן כזה שאין טעם להתמקח איתו אלא רק לנסות לעצב אותו באופן הכי פחות מזיק או הכי מועיל): הפוליטיקה המפלגתית, מאבקי הכוח שדרשו קואליציות שדרשו פשרות שהיוו מבחינתו כאב ראש מעיק.

ולכן בן גוריון שם על אותה מדרגה את אלקלעי ואת הרצל, כמו גם את מקווה ישראל ואת דגניה או מטולה או אחוזת בית.

אלקלעי ללא ספק דיבר 'ציונית' אבל כפי שהסביר זאת ההיסטוריון יעקב כץ, שנטה לבחון את ההיסטוריה דרך הסוציולוגיה, הרעיונות היפים של אלקלעי (ושל הס ושל קלישר ושל עשרות אם לא מאות אחרים, למשל הרב נטונק, וחלקם גם לא יהודים, אוליפנט למשל ויש הטוענים בתוקף שגם נפוליאון) לא גובשו לכלל תנועה משמעותית לא בשדה 'המעשי' ובוודאי לא בשדה 'המדיני'.

וזה שורש ההבדל בין כל 'מבשרי הציונות' שכבודם הגדול במקומם מונח (ובלבד שהוא מונח במקום הנכון) לבין הרצל.

באשר למקווה ישראל, כל קשר בינה לבין הציונות המעשית הוא רק בזכות העובדה החשובה כשלעצמה, שהיא קמה בארץ ישראל. אבל היא קמה בארץ ישראל כפי שמוסדות דומיה שהוקמו על ידי מייסדיה, אנשי כי"ח, קמו ברחבי העולם היהודי, ממרוקו עד עיראק, ממצרים ועד הבלקן.

ואנשי כי"ח, מה לעשות, היו כל דבר חוץ מציונים, כי הם האמינו באמנסיפציה ולא באוטו-אמנסיפציה, ועל כך התקוטטו ביניהם יהודים באופן חריף ברבע האחרון של המאה ה-19 כשיהודי האמנסיפציה, שכללו בין השאר יהודים רפורמים, יהודי פלוטוקרטיה (בית רוטשילד שכידוע [??] הרצל שעל ציוניותו אין צורך להתווכח ראה בהם לא-ציונים במקרה הטוב), וגם יהודים אורתודוכסים (מודרניים, כי החרדים התנגדו לציונות על בסיס היותה תנועה למודרניזציה של העם היהודי) עשו לציונים את המוות (את הרצל, אחרי ששיתף אותם ברעיונותיו המהפכניים, ידידיו בוינה ביקשו לשלוח לבית הבראה מתוך חשש שהבחור ירד מהפסים כי הוא עובד יותר מדי).

רק ב-1917 החלה הכף נוטה לכיוון הציונות, ועוד יותר אחרי 1929 ובוודאי אחרי 1933 ובאופן די ברור אחרי 1945. כך או אחרת, הרוח האמנסיפציונית האנטי-אוטו-אמנסיפציונית לא הפסיקה לנשוב והיא ממשיכה עד עצם היום הזה (כל מי שקורא את הדברים האלו ועסוק בלחפש דרכון פורטוגליס מעיד על כך גם אם יכחיש זאת).

את השאלות מי המציא את ציונות (כל מיני בעלי דעות) ומי קידם אותה (לא מעט אנשים בכל מיני דרכים, ולא, בובר איננו בר סמכא גם לא בעניין זה כי מה לעשות ועובדה היא שארץ ישראל איננה חייבת - גם אם זה נחמד - להיבנות באופן סוציאליסטי, כי מה לעשות, היא לא חייבת) אותיר בלירשותכם פתוחות.

לגבי בן גוריון, איך כתוב בתלמוד הבבלי מסכת שבת נדמה לי, או ראש השנה? 'אין לוקחים ראייה מהבן-גוריון' הגם שבת הקול אומרת שהלכה כמותו בלא מעט עניינים (מעשיים בעיקר). היסטוריון הוא לא. מדינאי דגול, בהחלט כן. אך אין לוקחים באופן עיוור או אבטומטי ראיה היסטורית ממדינאים. שבת שלום. המשך בניין אומה שמח לכולנו. יש הרבה ומספיק עבודה מכל הסוגים לכולם.