יום שני, 4 באוקטובר 2021

48 שנים ל-4 באוקטובר, היום בו לא גוייסו מילואים כי מישהו דאג להפסיק את הזרם בסניף המרכזי של האמצעים המיוחדים

 


טוב, היום 4 באוקטובר, סוג של 48 שנים למלחמה ההיא, או ליתר דיוק, מנקודת המבט המשמשת אותי במאמץ המסובך להבין את העבר, את הספירה למלחמה ההיא יש להתחיל לא ב-6 לאוקטובר אלא 48 שעות קודם לכן, למשל ב-4 לאוקטובר, המועד האחרון (ביחס למה שהתרחש בפועל: המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר) לגיוס המילואים, כלומר לאי-גיוסם.

ובעניין זה כתבתי לפני רגע לקולגה, היסטוריון רציני מאד, שגם הוא קרא את הספר 'רהב' מאת יואב גלבר, וגם הוא כמו אלו שקראוהו, או לפחות חלקים ממנו (המקרה שלי, אני לפחות מודה בזה), התרשמו מאד מטיעוניו של גלבר שנסכם אותם כאן בשני משפטים:

א. ישראל לא החמיצה שום 'הצעה מדינית' ממצרים כי לא היתה כזו. תוספת שלי: כל מי שאומר אחרת בור או שקרן. לגבי בורות, הכל בסדר, חלק מהמצב האנושי. לגבי שקרנות, נו, בימינו זה ממש תנאי כניסה לחיים הציבוריים בכלל ובאקדמיה בפרט.

ב. הכשל לא היה של המודיעין אלא של צה"ל שנח על זרי דפנת 1967, הדחיק את המסקנות המתבקשות מ-1970 ותפקד ב-1973 בהתאם. תוספת שלי: ועדיין היה עדיף צבא טיפש וגדול ב-6 באוקטובר על פני צבא טיפש וקטן.

הטענה הזו שלי לא מצאה חן בעיני אותו עמית אלמוני, השם והכתובת וגו', והוא ענה מה שענה, והנה תגובתי על תגובתו לדברי:

על כך שהצבא נכשל בהכנות למלחמה אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל השאלה שנותרה פתוחה, ושגלבר מטייח אותה, מסיבות שאני רק יכול לנחש ושאשר מאפיינות את רוב הכתיבה על מלחמות בארץ, היא מדוע לא גוייסו מילואים.

למרבה הצער גלבר מסכם את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים והשפעתם על קבלת ההחלטות בתחום קריטי זה, במלים 'העניין נותר פתוח'. כן, עניין 'קטן' בלשון המעטה, להבנתי, ושוב, סליחה על האירוניה, מה לעשות ואני מצפה מגדולי ההיסטוריונים שלנו, וגלבר הוא ללא ספק אחד כזה, לדעתי בשלישייה המובילה אם לא יותר מזה, שיתמודדו עם הקושייה הזו, מדוע לא גוייסו מילואים, באופן הלוקח בחשבון את כל האפשרויות.

האירוניה ('עדיף צבא טיפש וגדול על פני צבא טיפש וקטן') תפקידה להקפיד ולטעון שגיוס המילואים היה קריטי לא רק במחשבתו של סמל במילואים אהוד מנור (אני אם זה לא ברור) אלא בעיני צמרת מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל ביושבם על המדוכה ממש כעת חיה לפני 48 שנים בדיוק.

מבחינתם, כלומר מבחינת גולדה, גלילי, אלון ודדו, האמצעים המיוחדים היו 'פוליסת הביטוח' כהגדרתם שלהם. ומכאן לטענתי שנראית לי סבירה לחלוטין ושאותה הצגתי כשאלה רטורית כי לי אין ספק לגבי התשובה, והנה זה באופן קטגורי:

עדיף שב-6 באוקטובר היה יושב צבא מילואים לא מאומן ולא חכם ושמפקדיו לא קראו ספרים (אחת הטענות של גלבר, וגם היא נכונה ונוקבת ומשמעותית כשלעצמה) ושחלק מהטנקים שלהם לא מספיק מזוודים ושחלק ממצבריהם לא טעונים וכן הלאה, על פני המצב שהיה בפועל ב-6 באוקטובר, מכיוון שלא גוייסו מילואים.

בספרי על יגאל אלון הצעתי תיזה המסבירה את הדברים מנקודת מבט 'קלאוזביצית', והנשענת על ההיסטוריה הארוכה היחסית של הנפשות הפועלות, בין השאר של משה דיין (האנטיתיזה של אלון מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת), שכבר מ1957 לכל המאוחר הניח (דיין) שתי הנחות שהשלימו זו את זו:

א. שאלת הבטחון היסודי של ישראל אסור לה שתשען על צבא רגיל אלא על הרתעה גרעינית גלויה.

ב. אין שום חשיבות לשטחים, בכלל ובפרט כקלף מיקוח לתהליך מדיני שהוא לא האמין בו מסיבות השמורות עמו ושגם הן דורשות דיון רציני ולא פולקלוריסטי.

מנקודת המבט הזו - כך טוענת התיזה שלי - 'המחדל' של דיין-זעירא איננו 'מחדל' אלא מדיניות והיא המשיכה את ההצעה של פרס ב-1 ביוני 1967 למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ביטול העמימות על ידי פצוץ של מתקן גרעיני שירתיע 'אחת ולתמיד' את מצרים (ויחסל מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שעליו עמל אשכול ב-1964 וב-1965 ושקיבע עד לרגע זה ממש את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב).

זו התיזה שהצעתי. מה שיש לעשות במדע זה או לקבל את התיזה או להפריך אותה תוך התייחסות לא לגופו או לדרגתו או ליפי בלוריתו או כיעורה של אדם, אלא לכל העובדות הרלבנטיות המשמשות את התיזה, והצעת הסבר אחר שלוקח בחשבון את העובדות, כל העובדות הרלבנטיות, גם אלו שלא מופיעות בתיזה שלי (כי מה לעשות אני לא יודע הכל וביחס לגלבר אני לא יודע כמעט כלום).

את זה נכון לעכשיו אף אחד לא עשה.

למה? תשובה פשוטה היא 'ככה'. תשובה אחרת נתן סנט אקזופרי בספרו הידוע בקטע העוסק בתוכן הטורקי שלא התלבש כפי שצריך לפני שהודיע לקהילת המדענים על כוכבית חדשה שגילה.

תשובה אחרת יכולה להיות הנטייה של ההיסטוריה הישראלית להפריד בין הצבאי לבין המדיני תוך התעלמות מוחלטת לפעמים מההיבט המדיני. דוגמא לכך היא רב המכר של עמירם אזוב, צליחה, ספר מעולה מבחינה מקצועית - האיש היסטוריון קפדן מאד - אך שלשווא יחפש המחפש ולו מלה אחת שאינה עוסקת בכל מה שאיננו צבא.

ספרו של אזוב הוא הצד המקצועי של הנטייה הציבורית 'העממית' יותר, לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדרה המהוללת 'שעת נעילה' (שגם אם תכבו עלי סיגריה לא אצפה בה).

הנטייה של הציבור הישראלי לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה ההיא, משפיעה ללא ספק על הנטייה של מדענינו לעסוק באותם עניינים. או להפך או גם וגם. כך או כך, הנטייה הזו באה על חשבון עיסוק אמיץ בסיבותיה האמיתיות של המלחמה, שהן תמיד, כמו בכל מלחמה בכל מקום בוודאי במאתיים השנים האחרונות, מדיניות ומדיניות בלבד.

14 תגובות:

  1. פוסט חשוב.

    רק צריך לשים לב, כמעט כל הפרשנים, מתעלמים מעובדות פשוטות בקשר לסו קולד מחדל יום כיפור בקשר לגיוס מילואים:

    וזה מה שקרוי כוננות הכחול לבן. חודשים לפני המלחמה, היו גיוסי מילואים, מפחד מלחמה צפויה. אבל, הסתבר כפחד שווא. כלומר:

    זה לא זה שהצבא היה באופוריה מן הבחינות הללו. הצבא והמדינה בכללותה היו באופוריה. אבל, לא בקשר למלחמה עם המצרים והסורים. שאם כך היה, לא היו גיוסי מילואים, הרבה לפני המלחמה בקשר למתיחויות ספציפיות.

    יודגש גם, שאי אפשר היה לגייס מילואים שוב ושוב, דבר שהעיק על תקציב המדינה פשוט. והצבא השלים עם זה.

    זה לא לגמרי פשוט, כפי שמציגים זאת.

    כאן בויקיפדיה, כוננות כחול לבן:

    https://he.wikipedia.org/wiki/כוננות_כחול_לבן

    השבמחק
  2. רק ראוי היה לצטט, את החוקר אורי בר יוסף, מן הלינק לעי"ל, יפה הגדיר זאת:

    לעובדה שמלחמה לא פרצה במאי היה אפקט קטלני על הערכת המודיעין הישראלית בסוף הקיץ. סינדרום "זאב זאב", המוכר כאחד המקורות העיקריים לכישלונות מודיעין במתן התרעה על מתקפת פתע ממשמשת ובאה, ילבש, בשל אירועי "כחול לבן", ממדים חריגים בהשפעתם כאשר תעלה שוב, מסוף ספטמבר, השאלה בדבר כוונות המלחמה של מצרים וסוריה.

    — אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, עמ' 196

    השבמחק
  3. ממשלה בכלל והממשלה הזו בפרט, לא התנהלה במונחים הפסיכולוגיסטיים המשמשים לבר יוסף פרדיגמה מחקרית, עם כל הכבוד. זה פשוט לא עובד ככה. מה שהיה במאי היה במאי. אוקטובר זה אוקטובר. ההחלטה על גיוס מילואים היא אכן החלטה כבדת משקל מכל בחינה אפשרית: חברתית, כלכלית, מדינית. ולכן הממשלה תעשה הכל כדי לקבל החלטה שקולה ולפולקלור אודות 'האופוריה' אין שום משקל ולו כמשקלה הזניח מלכתחילה של קליפת השום. על סמך מה אני קובע את הקביעות האלו? מילא עומד לרשותנו שכל ישר. מילא. אבל הדברים עולים במפורש מעיון בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה, בכלל, ובהקשר הזה בפרט. זה פשוט לא עובד ככה. מה לעשות. ההחלטה לא לגייס מילואים התבססה על מידע מוטעה. והשאלה מדוע המידע היה מוטעה היא השאלה היחידה שיש להמשיך ולברר. גלבר הותיר אותה כ"עניין פתוח" ולמרבה הצער, אם גלבר, גדול ההיסטוריונים הצבאיים שלנו, מחליט לוותר עליה, לא רק שהיא לא תקבל מענה ראוי לשמו (המענה של בר יוסף - דיסוננס קוגניטיבי - לא עונה על הקריטריון הזה, בלשון המעטה ממעיטה במיוחד), אלא שהיא תדחק עוד יותר לקרן זווית, דבר שמשמעותו - הואיל ואין ואקום - המשך התעסקות בפולקלור של המלחמה הזו ומה שקדם לה ומה שבא אחריה, בקיצור, עונה 2 של 'שעת נעילה' וקישקושים מיותרים דומים אחרים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תשמע אודי,

      קודם כל, צריך להיות מודע לסינדרום הזאב זאב. הדבר הזה, נעדר לגמרי מן התודעה הציבורית. בתודעה הציבורית, כפי בפוסט שלך עם כל הכבוד:

      משרטטים איזה צה"ל, שיכור, אופורי, לא מאמין שהסורים והמצרים ייצאו בכלל למלחמה. ופשוט מעין הזנחה פושעת בלתי נתפסת.

      התמונה שונה לחלוטין:

      צה"ל לא היה באופוריה מן הבחינה הזו. הוא היה עירני. היה זהיר. גייס מילואים. הניח שאולי תפרוץ מלחמה כהנחת עבודה וכדומה. הגיוס במאי, מוכיח זאת בעליל. אפילו אפשר היה להאשים את צה"ל, בעודף זהירות מסויימת.

      כך הרי לא רואים זאת בציבור. בציבור התפתח מיתוס מגוחך, שצה"ל היה באופוריה, והתעורר באחת למלחמה מן הגיהנום.

      אז יש לתת לסינדרום זאב זאב, משקל, ומשמעותי ביותר. מכיוון, שיש זיקה בין האי גיוס מילואים, באוקטובר, לבין הזאב זאב. בלי קשר, היה כמובן צריך לגייס מילואים יותר מוקדם באוקטובר. אבל, המיתוס המגוחך הזה, של צה"ל שהתעורר באחת, צריך לעקר אותו מן התודעה הציבורית פשוט.

      תודה

      מחק
    2. שוב אני נאלץ לא להסכים אתך. תסמונת זאב זאב טובה למקרים אחרים, לא לפעולה סדירה של ממשלה. כאמור, עניין זה עולה בקנה אחד עם השכל הישר וחשוב מכך, עם הפרוטוקולים של הדיונים בנושא. העובדה שגוייסו מילואים במאי לא היוותה שום משקל בהחלטה לא לגייס מילואים באוקטובר, כי גם באוקטובר וגם במאי ובכל רגע נתון גיוס מילואים הוא צעד כבד מאד שיש להזהר בשימוש בו, ובדיוק בשל כך בנו חברי הממשלה על מה שהם קראו 'פוליסת הביטוח' שבמקרה הזה היו 'האמצעים המיוחדים' שבאמצעותם אמורים היו לקבל החלטה. אפשר כמובן לומר שכל הרעיון העומד מאחורי 'האמצעים המיוחדים' מופרך, וזה בדיוק מה שאמר השקרן אלי זעירא, ודברים דומים, בעוצמה פחותה בהרבה, כותב\רומז גלבר בספרו. אבל היסטוריון לא אמור לחלק ציונים לפני שהוא מתאר את הדברים כפי שהיו. ובמקרה הזה מה שהיה הוא כאמור זה: ממשלה הפועלת בכל רגע נתון כאילו מחר עלול להדרדר המצב הבטחוני (כלומר כל הבלי 'האופוריה' אולי נכונים לליצנים כמו חנוך לוין אבל לא לאנשים כמו גלילי, גולדה, אלון ודדו), ושלכן היא מכינה לעצמה מערכת של סימנים באמצעותם היא אמורה לנקוט צעד כזה או אחר, וכאמור, אחד הצעדים המשמעותיים ביותר, אולי המשמעותי ביותר, בעיני הממשלה הזו, לא בעיני יואב גלבר או כל משקיף-מהצד אחר, בעיני הממשלה הזו, היו האמצעים המיוחדים שלא הופעלו ושלגביהם נאמר על ידי אלי זעירא, האיש של דיין במטכ"ל צה"ל, שהם כן הופעלו. כל זה מוכיח חד משמעית ובאופן המייתר כל דיון וכל פרשנות, שממשלת ישראל פעלה לא באופן הפסיכולוגיסטי שאתה או בר יוסף או אחרים מתארים, אם באמצעות מושגים מופשטים וחסרי משמעות מעשית כמו אופוריה, או באמצעות הבלים מקוממים עוד יותר כל מי שמחוייב לשכל הישר, כמו למשל 'הדיסוננס הקוגניטיבי' המהולל של בר יוסף. ואחרי שמבינים את התמונה ההיסטורית כפי שהיתה, מותר לחלק ציונים, וזה מה שעושה גלבר, וזה לגיטימי. למשל הוא רומז שטוב שלא גייסו את המילואים כי האופן בו התנהל צה"ל מול המצרים (בטיפשות, שחצנות, רשלנות וכן הלאה) היתה מביאה לא להשמדת 300 טנקים בלבד אלא להשמדת אוגדה או שתיים. או כשהוא אומר שהמצרים ידעו על האמצעים המיוחדים ולכן בכל מקרה לא היה להם שום תפקיד (חוכמת בדיעבד כמובן), או שבמעט השעות שהם כן הופעלו הם לא הביאו לשום מידע (מה שלא אומר כלום על האפשרות שאם הם היו מופעלים לפחות מאז ביקורו של חוסיין בגלילות ופגישתו עם גולדה ועד ל-4 לאוקטובר, הם כן היו מספקים את הסחורה). בברכה

      מחק
    3. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

      מחק
    4. טוב אודי, לפחות אתה מסכים עם זה, שאופוריה, לא הייתה בדיוק הענין עושה רושם ברור מן התגובה שלך. כך גם לגבי החלטה לגיוס מילואים, שהיא החלטה כבדת משקל. לא פשוטה. בטח שוב ושוב לגייס מילואים.

      אלא, שמרבית הציבור ואנשי המקצוע, לא כך חושבים פשוט, ולא מבינים הקונפיגורציה העובדתית המדוייקת בסיפור.

      ובר יוסף לא היחידי, הוא נגיש באינטרנט (ויקיפדיה למשל). אבל, כך גם חשב למשל חיים הרצוג בספרו ( מלחמת יום הכיפורים משהו).

      על זה אין לחלוק:

      הזהירות יתר המובנית, גרמה לקהות חושים. זה היה גם התרגיל הפסיכולוגי של המצרים והסורים בסיפור. נניח שעומד מולך צבא ככה בהפשטה:

      מגייס, מתכונן למראית עין למלחמה. ומרפה. וחוזר חלילה. איך תדע ? מתי יבוא הזאב.....

      הממשלה ? ניזונה מהערכות של הצבא. מה לעשות. הצבא והמודיעין. ואמצעים מיוחדים, בטח לא עליהם יעמוד הכל. הרי אפילו דודו הרמטכ"ל, לא ידע למשל, שפונו אזרחים סובייטים מסוריה. וגרס בדיעבד, שאם היה יודע, היה מגייס מילואים. אז הממשלה ?

      מחק

  4. שלוש הערות

    א.''ישראל לא החמיצה שום 'הצעה מדינית' ממצרים כי לא היתה כזו. תוספת שלי: כל מי שאומר אחרת בור או שקרן. לגבי בורות, הכל בסדר, חלק מהמצב האנושי. לגבי שקרנות, נו, בימינו זה ממש תנאי כניסה לחיים הציבוריים בכלל ובאקדמיה בפרט.''
    ----------------------
    קיימת השלמה לבורות או לשקרנות :wishful thinking ו/או אינטרס לקדם תנועה פוליטית חדשה.
    מיד לאחר מלחמת יום כיפור קמה תנועת ''שלום *עכשיו* (לצד התנועה ההופכית ''גוש אמונים'').
    הרציונל הבסיסי של הקמת שלום עכשיו הסתמך על התזה שישראל היא זו שאחראית לכך שאין שלום ביננו למדינות ערב /שגולדה וממשלתה החמדנית וקצרת הראות - הם האשמים בפרוץ המלחמה ובהמוני חלליה.
    ללא עיקר אמונה יסודי זה - תנועת שלום עכשיו הייתה מתקשה להמריא. ומאוחר יותר גם מתקשה לבצע את המרת הדת שנדרשה להפיכת תנועת העבודה, בעלת השקפת העולם הציונית - פרגמטית - ביטחונית - סוציאליסטית ל''מחנה הכאילו שלום - עכשיו, מיד ובכל מחיר''.


    ב. ''... הכשל לא היה של המודיעין אלא של צה"ל שנח על זרי דפנת 1967, הדחיק את המסקנות המתבקשות מ-1970 ותפקד ב-1973 בהתאם....''
    --------------------
    אני מודה שאפילו לא התחלתי לקרוא את הפרק הראשון בספרו של גלבר ''הרהב''.

    אבל הייתי נדהמת לגלות שצה'ל כן הפיק איזשהם לקחי עומק מכשלונותיו.

    ד'ר אורי מילשטין מקונן כבר שנים רבות שצה'ל אינו מערכת בעלת תרבות ארגונית של למידה. בודאי לא למידה מכישלונות. (שאותם חייבים לטייח).

    הטענה של גלבר, כפי שהבנתי מהפוסט שלפני הקודם היא שצה'ל הזניח את מרכיב ההגנה.
    לטוב ו/או לרע, מראשית מלחמת 1947/8 ועד ימינו - צה'ל ביכר את ההתקפה על ההגנה.
    החל מהדוקטרינה של בן גוריון שמדינה קטנה וצפופה חייבת להעביר מיידית את המערכה משטחנו אל שטחי האויב.
    וכלה בהעדפה הנוכחית לרכוש מטוסי קרב מתקדמים (למלחמה, שכנראה לא תתבצע לעולם, בין מטוסי קרב של צבאות אויב) על הקמת חיל טילים, ושיפור משמעותי של הגנת העורף.
    מכאן שאני די מתקשה לקלוט מה החידוש הגדול בספר, שלבושתי הרבה,עדין לא קראתי.

    ג. '' ... הנטייה של הציבור הישראלי לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה ההיא, משפיעה ללא ספק על הנטייה של מדענינו לעסוק באותם עניינים. או להפך או גם וגם. כך או כך, הנטייה הזו באה על חשבון עיסוק אמיץ בסיבותיה האמיתיות של המלחמה, ...''
    -------------------
    להגנת הספרות הפופולרית על המלחמה - לא אוכל להתעלם מההשפעות העמוקות שהשאיר בי הספר ''תיאום כוונות'' של שריונר הסדיר ברמת הגולן ב 73 / הרב בהווה - חיים סבתו.
    ספר שדי פתח את עיני לחשיבות האדירה של מלחמה זו ומחדליה. וגם הציג, באור חיובי, מגזר ישראלי שכלל לא יצא לי להכיר לפני קריאת ספרו (ציונות דתית מזרחית). ספר זכרונות מלחמה מאוד מומלץ.


    יש לא מעט נסיונות לעסוק בהיבטים המדינים של מלחמה זו. בעיקר בתפקיד שמילאו במלחמה זו ארה'ב ובריה'מ על רקע המלחמה הקרה.
    נראה לי שקשה לעסוק בזווית המדינית של המלחמה - כשמטפלים רק בקונפליקטים הפנים ישראלים.

    זווית נוספת של עיסוק זה הוא העיסוק, גם של פורום אלפרדו, במספר תיאוריות קונספירציה.
    בעיקר קונספירציה בין קיסינג'ר לבין סאדאת + בין קיסינג'ר לבין דיין (ואולי גם אלי זעירא ו/או גולדה).


    השבמחק
    תשובות
    1. השימוש במושג 'קונספירציה' יתכן ומוגזם גם במקרה הזה. קונספירציה היא מהלך המתאים למקרים כמו רצח קנדי או משהו בסגנון. במקרה הזה מדובר במהלכים מדיניים מסובכים מאד, ודיון קונספירטיבי לגביהם בדרך כלל לא מוביל לשום מקום. מי שטיפל בנושא באופן משכנע למדי הוא אבירם ברקאי.

      מחק
  5. אלך לחפש כתבים של אבירם ברקאי.

    עד אז -
    הטענה שמשה דיין תכנן מראש עם קיסינג'ר, בדם קר, הנחתת מכה קשה על חיילי צה'ל בסיני, היא לתפיסתי תיאוריית קונספירציה.
    מה שלתפיסתי לא פוסל אותה על הסף - בהנחה שהיו /יש / יהיו המוני קונספירציות.


    זו תיאוריה שיכולה להסביר המוני מחדלים להם אחראי (גם) דיין. לדוגמא את אי פינוי חיילי הסדיר מקו מעוזי בר לב והפקרתם למוות או לנפילה בשבי.

    אבל (עדין? /לפני שיפתחו ארכיונים בארה'ב הגונזים מסמכים למאה שנה?) חסרות הוכחות לקיום אותה קונפירציה.

    מצד שני, ידוע שבכל מערכה נרקמות המוני קונספירציות, בכל מיני רמות - ואין גם כל הוכחה שלא הייתה קונספירציה שכזו בין קיסינג'ר לבין משה דיין.

    אני כנראה מאוד לא *רוצה* להאמין ששר ביטחון ישראלי הוביל במודע לרצח / לנכות / לנפילה בשבי של אלפי חיילים ישראלים. למרות כל התכונות השליליות שאני מייחסת לו.

    השבמחק
    תשובות
    1. המלה 'קונספירציה' מייצרת מוזיקה צורמת המסיטה את תשומת הלב מהדבר החשוב, והדבר החשוב הוא התהליך הפוליטי. אבל לפני שנגיע כלומר נחזור לשם. נגיד שבן גוריון מחליט שפריצת הדרך לירושלים בחורף 1948 היא המשימה החשובה ביותר, רק נגיד. כי זה מה שקרה, אגב, כידוע, אבל כרגע אנחנו משחקים בנדמה לי. אז נגיד שזה מה שהוא החליט ועכשיו באים אליו המפקדים השונים של ההגנה ואומרים לו שהמשימה הזו דורשת לפחות 5000 חיילים שאין בכלל ושאם יהיו פחות, נגיד רבע מזה (מה שבאמת היה) התוצאה תהיה קטלנית מאד (מה שבאמת היה). האם גם אז היינו כותבים שקשה לנו להאמין שמישהו ישלח חיילים באופן מודע למותם? דוגמא אחרת: בנות הברית הבינו שללא פלישה קרקעית לאירופה לא תגיע המלחמה העולמית השנייה הארורה לסיומה. ברור להם שהנחיתה דורשת עשרות אלפי חיילים וברור להם שעל החוף ימתינו הגרמנים כשהם מצויידים בקצת יותר מכרוב חמוץ, נקניקיות בבאריות ובירה קרה. גם אז היינו אומרים ש'לא יעלה על הדעת' ששרי בטחון קנדים ואמריקנים ובריטים ישלחו אל מותם ואל פציעתם ואל שביים ואל נכותם של אלפי חיילים קנדים אמריקנים ובריטים? שאלות רטוריות. ואחרי שהבנו את זה, אפשר לחזור לשאלה היחידה החשובה בכל הדיון הזה: מה היתה המטרה המדינית של הפקרת חיילי צהל בתחילת אוקטובר 1973. ועל כך כתבתי מה שכתבתי. ודבר אחד לי לפחות ברור - לעולם לא נמצא מסמך ובו כתוב במפורש מה שדיין מתכוון וחושב ומתכנן. ככה לא עובדת הפוליטיקה והמשפט של ברקאי מבחינה זו מתאים בול, והליצנים אוהבים לומר שזה שאין באף אתר ארכיאולוגי עדויות לקיום יחסי מין בתקופה הניאוליתית או הכלקוליתית או כל תקופה אחרת, ואין באף אתר ארכיאולוגי אף עדות לקיום יחסי מין ולא יכולות להיות עדויות לקיום יחסי מין בתקופות הנזכרות, אין פירושה של עובדה זו שבני אדם לא קיימו יחסי מין וההוכחה לכך היא העובדה שאני כותב את הדברים האלו.

      מחק
  6. לאחר רענון זכרוני - קראתי לפני מספר שנים את ספרו של ברקאי מעשה שלא היה.

    אפילו נזכרתי במשפט שחזר והתנגן במוחי במהלך הקריאה בספרו:
    Lack of proof is not proof of absence

    להערכתי עדין (?) איננו יודעים את כל האמת לגבי מלחמה זו.

    השבמחק
  7. לחובבי הסכתים (מומלץ במיוחד לעוסקים בפעילויות גופניות די מונטוניות. כגון ריצה)

    יצחק נוי מראיין 3 מומחים על מלחמת יום כיפור. אחד מהם גלבר (מחבר הספר רהב).

    נטען שהיו המוני מו'מ עקיפים בין ישראל לבין סאדאת. בעיקר בחסות אמריקאית (שהתפצלה בין מחלקת המדינה לבין קיסינג'ר) + תוכניות להמשך מו'מ מיד לאחר הבחירות בישראל. בחירות שהיו אמורות להתקיים באוקטובר
    73.
    כל המלחמה, כולל החתירה לכיבוש שטחים מצדה השני של התעלה, נוהלה תוך פזילה למו'מ שיהיה לאחר המלחמה.
    אי גיוס המילואים הוסבר *רק* בשאיפה לא להרגיז את המתווכים האמריקאים במו'מ העתידי.

    https://omny.fm/shows/worldpodcatdocu/9a0b0ce0-6892-4f90-b013-adc400fcdf61


    לקצרים בזמן: החל מדקה 24 התמקדות במשה דיין.
    נטען שבניגוד לדימויו הציבורי ("מר ביטחון") היה הסמן השמאלי של הממשלה, בעל הנכונות הגדולה ביותר לפשרות. כולל רוב שטח סיני למעט נקודות תצפית בהרי מרכז סיני.
    עוד לפני מלחמת ששת הימים - העריך שעצי4ת התנועה החופשית של הספינות בתעלת סואץ תזיק קשות לישראל. לפיכך רצה שבמלחמת 67 צהל *לא* יגיע עד קו התעלה + אחרי המלחמה הציע לא להתמקם על קו התעלה אלא בקו המעברים. וזאת ללא כל אזכור (לפחות בהסכת זה) לנשק גרעיני.






    השבמחק