מזג האוויר כמשל - דני רופ איננו עוסק בחזאות אלא בקליקבייטיזמוס, אבל החדשות הטובות הן שיש פתרונות (גם מרשתת וגם אינטרנט)

 

מזג האוויר כמשל לתרבות הטרללת הסנסציונליסטית שיותר ויותר ויותר אנשים טובים שאני מכיר פשוט מתמכרים אליה בהתמסרות כמעט מלאה.

לא הייתי חושב שלאנשים חביבים כמו שרון, דני רופ ויתר יחצנ"י מזג האוויר כאן יש איזושהיא כוונה אפלה מכל סוג, מילא. אבל מסתבר שיופיו של הטירלול הוא בהתמסרות המלאה של יוצריו עוד יותר מזו של צרכניו.

לא ברור מה גרוע יותר. הטרללת הסנסציונליסטית או אחותה הבכירה ממנה: בוז ודחייה על הסף של כל סוג של חיזוי אוויר, בטענה (שמסתברת כנכונה מדי פעם) שהחזאים תמיד טועים ושאין להם מושג, ובכלל כפי שמוישה מהשטעטעל היה אומר, 'א מאן טראכט און גוט לאכט', או כמו שג'וני אימג'ן אמר פעם, 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן אותם', או שטות מטופשת דומה אחרת.

ואין צורך להסביר - אבל בכל זאת נסביר - מדוע מזג האוויר הוא משל. גם נמשל ביומיים האחרונים, אבל בדרך כלל משל. כי ההתייחסות ההיסטרית לכל גוש עננים סטנדרטי של דצמבר באגן המזרחי של הים התיכון במונחי הוריקן קריבי, שקולה בנזקיה לביטול כל אפשרות לחיזוי מדוייק ואמין של מזג אוויר, והיסטריה אולטרא-מדעית בדיוק כמו שאננות אנטי-מדעית, מזיקות לחיי הציבור בערך באותה המידה.

תחליפו את מזג האוויר במגיפת הקורונה. תחליפו את מזג האוויר במדיניות מטבע. תחליפו את מזג האוויר בתכנון אורבאני. תחליפו את מזג האוויר בהתחממות הגלובלית. תחליפו את מזג האוויר באלימות לסוגיה. התופעה והתוצאה די דומות, די חוזרות על עצמן, טרללת כזו או אחרת, טרללת וטרללת.

אז מה אתה מציע אני שומע שאלות מהקהל. מה החלופה לשרונים ולדנירופים ההיסטריים? שעל כך השיב בזמנו הרא"א, רבנו אריק איינשטיין, את התשובה האלמותית: 'את אותם הדברים אבל לאט'.

איך אמר אורוול? ארבע רגליים טוב, שתי רגליים רע. כלומר, באיינשטיינית עממית: ידע ציבורי נחוץ רוכשים לאט. כלומר לא מאמצעי התקשורת שכל כולם מתבססים על עקרון אחד: קליקבייט.

איפה רוכשים ידע ציבורי נחוץ לאט לאט? נו, על המרשתת בוודאי שמעתם. הומצאה מעט אחרי האינטרנט ופועלת בערך אותו הדבר. רוצים תחזית אמינה של גשם ורוח באגן הים התיכון המזרחי לימים הקרובים? כנסו לאתר של סקירון, אונ' אתונה. מיד מדביק קישור. כנסו כמובן לאתר השירות המטאורולוגי, אבל את עיבוד המידע, לא איבוד, עיבוד המידע, תעשו בעצמכם, לאט, לפי מקום המגורים שלכם. לא לשכוח להפעיל מכם גשם שיתן לכם מושג על תנועת הגשם האמיתית בשעות האחרונות. ככה בונים חומה של ידע ציבורי נחוץ, שהוא ציבורי כי הוא ציבורי, אבל כמו כל דבר ציבורי ראוי לשמו הוא בסופו של דבר אישי.

כי כשאני למשל מתכנן ריצה, ארוע המתרחש ברדיוס של לא יותר מ-5 ק"מ מהבית שלי, אין לי שום עניין בהיסטריה שמייצר דני רופ לגבי גשם עז היורד כרגע בנתניה. אלא אם אני גר בנתניה ואני לא גר בנתניה. אבל גם אם הייתי גר בנתניה לא לדני רופ הייתי מקשיב אלא לכלים הנגישים גם במרשתת וגם באינטרנט באמצעותם אני יכול לתכנן טוב יותר את הריצה הבאה, את היציאה לסופר או את הרכיבה על האופנוע.

והנמשל ברור, לי לפחות. רוצה לדעת מה תחזית מזג הסוציואקונומיה אצל ערבים אזרחי ישראל? את אותם הדברים אבל לאט. לא כותרת מטורללת באתר קליקבייטי כזה או אחר, אלא שאלות משנה: איזה ערבים בדיוק? בדואים? ואם בדואים - אלו שבצפון או אלו שבדרום? ואם אלו שבדרום, אלו שברהט או אלו שב'פזורה' (ונניח כרגע לשם המכובס הזה על נזקיו)? וכן הלאה.

רוצה לדעת מה תחזית מזג האלימות הדומסטית? את אותם הדברים אבל לאט. בלי גזענות מגדרית, אלא על בסיס נתונים (שיפתיעו כל מי שבאמת רוצה לדעת מה מתרחש במציאות גם בתחום זה), על יסוד שאלות משנה.

מזג אוויר הוא מזג אוויר הוא מזג אוויר. אבל נתניה זה לא מוסקבה, אלכסנדריה זה לא אלכסנדרטה, איזמיר זה לא וויזמיר, ודני רופ איננו חזאי אלא עובד בכיר בתעשיית הטירלול שהגיונה הבסיסי ביותר הוא קליקבייטיזם, הגיון שתנאי לו הוא מחיקת ההגיון האנושי הישן והטוב, שעל פי הישגי האנושות ב-300 אלף שנות קיומה, אין ולא יכול להיות לו תחליף.

ונעבור לקישורים שהבטחתי. ולא לשכוח: מזג אוויר הוא משל. הבדיחה היא עלינו גם אם מטורללי כל העולם התאחדו לאחרונה נגד השכל הישר.

https://forecast.uoa.gr/en/forecast-maps/skiron

https://ims.gov.il/he/RadarSatellite

יהודי רוסיה בימי המהפכה הרוסית הראשונה כמשל ליהודי ארץ ישראל בימי המהפכה הפלסטינית העכשווית - מסע היסטורי קצר בעיקבות אליהו פלדמן, היסטוריון

 

הספר התורן שאני זוכה לקרוא בו עכשיו גם הוא יושב אצלי על המדף כבר לפחות עשר שנים מאז שרכשתי אותו במבצע כזה או אחר, "יהודי רוסיה בימי המהפכה הראשונה והפוגרומים" שמו, וכתב אותו פרופ' אליהו פלדמן מאונ' תל אביב, די מזמן יש לומר, אבל מה זה חשוב.

'המהפכה הרוסית הראשונה' למי ששכח או לא ידע, היא אותה מהפכה שהתרחשה בשלהי שנת 1905 מיד לאחר מלחמת רוסיה-יפן שבהקשר הממש-מקומי שלה היא הזירה בה טרומפלדור שלנו איבד את ידו.

היתה זו 'מהפכה', כי ברוסיה לא התהפך כלום ב-300 השנים האחרונות, אלא אם 'מהפכה' הוא שמו של הטיראן ששולט באוכלוסייה הרוסית שהיא ברובה מבוהלת, ובצדק, מאותו טיראן, לא משנה אם שמו יקטרינה והיא צארינה, או שמו פוטין והוא פוטין.

כך או אחרת, כחלק ממאמצי השלטון של הצאר התורן, ניקולאי אם אני זוכר טוב, ושל תומכיו החשוכים, למנוע מהפכה ללא מרכאות, הותקפו היהודים בהמוניהם בסדרה מזוויעה במיוחד של פוגרומים. בעיתונות היהודית של אותה תקופה דובר על כ-8000 יהודים שנרצחו במהלכן של כשנתיים (1907-1905), ומאוחר יותר טענו היסטוריונים שמדובר רק, כלומר "רק", ב-3000. רק כדי לסבר את האוזן המורגלת כבר לזוועות מסוג זה, בפוגרום הראשון בשלהי אוקטובר 1905 ובתחילת נובמבר, נרצחו במהלכם של עשרה ימים 800 יהודים.

וכל זה לא כדי שחלילה נרחם על עצמנו ונחזור אל העבר כדי להזכיר לנו עד כמה היינו - ואולי עדיין - כולנו מסכנים ונרדפים, ולא שאין ממש בטענות האלו לפחות לגבי 'הנרדפים' אם לא 'המסכנים', אלא כדי לשתף את הקורא המשועמם בתקבולת מרתקת בין הפוליטיקה סביב ארועי 'המהפכה' הנזכרת, לבין הסכסוך היהודי-פלסטיני, שאני שוב מזמין את מי שרוצה לקבל תמורת 30 שקל הסבר מנומק (145 עמודים) מדוע נכון לכנותו כ'סכסוך הפלסטיני'.

התקבולת מרתקת בכל אופן. ראש ממשלת רוסיה, שמעמדו ביחס לצאר היה נחות כמובן, וזה עוד לפני שהוא צריך היה לתת דין וחשבון לדומא, שזה הפרלמנט הרוסי, ניסה לקדם את מדינתו אל עבר חוף מבטחים (לשיטתו) של יותר שוויון אזרחי ופחות פיגור כלכלי, ולשם כך הוא הבין שיש לשנות מיסודו את מעמדם של חמישה מליון יהודי האימפריה.

אלא שכוונותיו הנשגבות - וסטוליפין, זה שמו - של סטוליפין נתקלו בחומה בצורה של התנגדות שמרנית מצידם של גורמים שונים ומשונים שהרכיבו את החברה הרוסית. הטיעון שחזר על עצמו כלל שני מרכיבים: האחד - שהיהודים הם זרים ברוסיה ולכן אין מקום לדבר על שוויון ביחס אליהם. השני - שאילו תקודם מדיניות משוויינת (כלומר לאו דווקא שוויון זכויות מלא, על זה אפילו סטוליפין לא חשב ברצינות, אלא צעדים של פחות-אפלייה שעל דרך החיוב הם יותר-שוויון) ההמונים יגיבו באלימות.

במלים אחרות, מתנגדי המדיניות החדשה כלפי היהודים - שהיתה כאמור ואם זה לא הובן אז האחריות עלי והנה זה שוב: חלק ממאמץ לנרמל את רוסיה ולקדם אותה מעלה סולם הנאורות - הצדיקו את התנגדותם ברצונם להגן על בני החסות היהודים מאלימותו המוצדקת של ההמון הרוסי, במקרה שמעמדם של היהודים ישתנה.

אכן היו לסיפור הקשרים רחבים יותר, כמו למשל תהליך ההתקרבות בין רוסיה לבריטניה שב-1904 חתמה על 'ההסכם הלבבי' עם צרפת שמצידה התקרבה לרוסיה כך שנוצר המשולש הגיאו-אסטרטגי הזה (בריטניה-צרפת-רוסיה) שיככב בשתי מלחמות עולם. חשיבות התהליך הזה בא לידי ביטוי בכך שהצמרת הבריטית, הגם שבחלקה לקתה גם היא באנטישמיות שכיחה (אבל רק בחלקה, היו בבריטניה גם פילושמים ידועים, כמו ראש הממשלה בחלק מאותו הזמן בלפור), הקפידה שלא לבוא בטענות לגבי הפוגרומים הרצחניים (בעיירה אחת בפולין ירה הצבא בתותחים על בתים של יהודים בטענה - שיתכן שהיתה נכונה - שמחלונותיהם נורו יריות לעבר פורעים), על בסיס העמדה המוכרת לפיה מדובר 'בעניין פנימי של רוסיה'.

לעומת זאת, הקפידו אותם דיפלומטים בריטיים להציג באופן מנומס ומוקפד (כלומר בריטי) את הנזק לתדמיתה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית, כלומר הבעיה הרוסית מנקודת מבטה של האימפריה הבריטית היתה פגיעה אפשרית במעמדה של האימפריה הרוסית בעיני דעת הקהל. לא חלילה 80 יהודים שנרצחו ביום אחד בביאליסטוק, תינוקות שראשם רוצץ על ידי חיילי ושוטרי הצאר, לא חוברת הסברה שהודפסה במטה הכללי של המשטרה בפטרבורג ובו הוסבר מדוע יש לרצוח יהודים כדי להגן על המשטר. לא. רק דימוייה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית.

בקטנה. והיה עוד הקשר חשוב לסיפור: מצבה הכלכלי של רוסיה חייב אותה לחפש הלוואות במערב, ו'הלוואות במערב' זה בגימטריה 'בית רוטשילד', נסו ותיווכחו, ומכיוון שבית רוטשילד הקפיד על כבודם של יהודים ולא מסיבות אימפריאליות, הרי שסטוליפין הבין שאין לו ברירה אלא לדבר על צעדי שוויון ליהודים כדי להוריד את ההתנגדות מצידם של עשירי המערב היהודים למיניהם. אבל לדבר, לא חלילה לעשות, רק לדבר. המהלך לא הצליח כידוע ונעבור הלאה, לתקבולת.

כשקראתי את הדברים לא יכולתי שלא לחשוב על תולדות הסכסוך. כמעט בדיוק אותם מרכיבים: האחד - המון ערבי המקפיד לומר שהיהודים זרים כאן בתחום המושב הערבי בכלל ובפלסטין השלמה בפרט.

השני - שלטון ציני המאמץ את איום ה'תחזיקו אותי' הפאסיב-אגרסיב שתוך שנייה (1920, 1921, 1929, 1936, 1938, 1939, 1947, שלשום בירושלים) הופך לאגרסיב-אגרסיב, איום הנשען על הטענה שמקובלת על נאורים במערב, לפיה מתן זכויות או אפילו דיבורים על הכרה בזכויות היהודים לחיים בטוחים, מסכנת את בטחון היהודים כי דיבורים כאלו יחוללו בהמון 'הילידי' חמת זעם, ומכאן שהדיבורים על הכרה בזכויות היהודים הם הם הסיבה לאלימות המוצדקת כנגדם.

מעניין לעניין באותו עניין: ידידי אורי הייטנר העלה אתמול מאמר חשוב המציין 40 שנה למהלך המבריק של מנחם בגין - 'חוק הגולן' - במסגרתו הוא מביא בין השאר עדות לפיה חבר בית השיטה ניבא "מלחמה נוראית" עם סוריה בעיקבות מהלך החלת הריבונות הישראלית על חבל ארץ יהודי ותיק זה, ואילו הדחליל הידוע בציבור בשם 'הקהילייה הבינלאומית' גם היא צווחה וקירקרה כדרכה על 'משבר' ו'אסון' אבל מאז חלפו עברו 40 שנה והיום בבוקר החלה הספירה ל-40 השנים הבאות שאחריהן יבואו עוד 40 שנות חיים יהודיים בגולן ואחריהן עוד 40 ועוד.

והיתה עוד תקבולת מעניינת אחת: למודי נסיון מר מפוגרומים שהתרחשו בקנה מידה קטן בהרבה (קישינב 1903, 'רק' 49 נרצחים) התארגנו היהודים ל'הגנה עצמית', שמנקודת מבטו של השלטון עצם קיומה היה תירוץ ליד הקשה שנקטה המשטרה והצבא, אבל שמנקודת מבט יהודית היתה צעד משמעותי נוסף בהבנה שבלעדיה לא יכולה היתה להצליח התנועה הציונית: ההבנה שגורלם הבטחוני של היהודים בידיהם ובידיהם בלבד (ומבחינה זו לא היה הבדל בין הציונים במזרח אירופה לבין יריביהם הבונדיסטים וזו כמובן כבר פרשה אחרת).

תקבולת אחרונה ודי: באותו הזמן ובאותן נסיבות, הפכו 'הפרוטוקולים של זקני ציון' לאותו מסמך סודי שהצדיק - בדיוק כמו עיוות מהותה של 'ההגנה העצמית' - את הצעדים האלימים כנגד היהודים. לא זה המקום לחזור על תולדות התועבה הזו, משתי סיבות: האחת - המאמר הזה כבר ארוך מספיק. השנייה - לתועבת הפרוטוקולים הצטרפה בימינו תועבת ה-BDS על כל שלוחותיה המקומיות, ברחוב שוקן, במה שידוע בציבור בשם 'אקדמיה', בארגונים שנאה-עצמית למיניהם.

כל אלו, בלי יודעין אולי, ממשיכים את מפעלם של מחברי 'הפרוטוקולים' המתבססים על הגיון ידוע: 'חזור על שקר שלוש פעמים ויש סיכוי שיהפוך - באזני אידיוטים שימושיים ללא ספק - לאמת'. ו'שקר' מוצלח באמת, הוא כזה שיש בו גרעין של אמת, אותו גרעין שמאפשר למתועבים שבשונאי אדם (יהודים למשל, שנאת יהודים מוכרת בשם 'אנטישמיות') לרחוץ בצדקנות אין-קץ.

ב-1905 צידוק ההתנגדות להכרה בזכויות יהודים ברוסיה הוא הגנה על שלום הציבור הרוסי. ב-2022 צידוק ההתנגדות להכרה בזכותם של יהודים להגדרה עצמית ולו בחלק של ארץ ישראל הוא 'שלום עולמי' שתנאי לו כמובן הוא "פרוגרסיביות" א-לה-ג'ון לנון, אימג'ן דערז נו (ג'ואיש) פיפל.

חוק ברנדוליני, ישראל ומשפחת העמים, נטורי קרתא ויצרני החרטא - עוד כמה מלים על נושא "ישן חדש" (הציונות).

 

ממש לא מזמן התוודעתי לחוק ברנדוליני, האומר כי "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

על החוק הזה חשבתי ללא הרף תוך כדי קריאה בספר 'ישראל ומשפחת העמים', ספר היושב אצלי על המדף כבר 15 שנה, ושלמרות שעשיתי בו שימוש רב, מעולם לא קראתיו מכריכה לכריכה, בלי שום סיבה מיוחדת.

420 עמודי טקסט ואז עוד 30 עמודי נספחים וכל השאר, בבליוגרפיה, אינדקס ותודות. למרבה המזל קריא מאד, עבורי לפחות, כי אני עוסק בנושאים בהם עוסק הספר כבר עשרות שנים, כהיסטוריון, כמרצה, כמחנך.

'ישראל ומשפחת העמים' הוא ספר חובה - למרות שראה אור ממש בימיה הראשונים של ה-BDS ועוד לפני התגברות הגל העכור של מתועבים למיניהם המסתופפים בהשארץ ומייצרים את האשפה הרעיונית שלהם באופן הולך ומתגבר, כמו אותם מטאטאים שבורים בשוליית הקוסם.

עניינו הוא להראות כי ישראל כמדינת לאום דמוקרטית היא לא יוצא מהכלל בעולמנו הנאור, וכי הדמוקרטיה שלה לא פגומה מעיקרה (יותר משכל דמוקרטיה בעולמנו פגומה מכיוון שיצרני ומנהיגי ומשתמשי הדמוקרטיה בכל מקום בעולם הם בני אדם ובני אדם פגומים ביסודם, לא רק, אבל גם פגומים ביסודם), וכי אין שום סתירה בין יהודית לדמוקרטית, וכי חוק השבות הוא לא מקרה מיוחד של ישראל, ובקיצור, שישראל היא חברה תקינה לחלוטין במשפחת העמים.

ועל הקשר לחוק לברנדוליני ברור למדי, יש לשער. חשבתי על המאמץ האדיר שעלי להשקיע בצליחת 420 עמודי טקסט, תוך שאני מזכיר לעצמי את מה שלימד אותנו מילן קונדרה הסופר הצ'כי הדגול: המאמץ לקרוא ספר בטל בששים לעומת המאמץ לכתוב אותו.

או במלים אחרות, 'תרגיע' אמרתי לעצמי, 'תרגיע. אתה רק קורא את הספר, רובינשטיין ויעקובסון כתבו אותו, ולפני שכתבו ביצעו מחקר אדיר כדי לכתוב אותו ועוד לא אמרנו מילה על עריכה וגרפיקה והגהות ושאר ירקות'.

וכל זה כי כמה אורניפתחאלים, יוסיונות, אילנפאפיז, שלמזנדים, עדיאופירים, קימרלינגערז, עזמיבשארעז ועוד ועוד גיבורים מקומיים של מה שאלחנן יקירה כינה כבר ב-2006 בספר חובה אחר ('פוסט ציונות פוסט שואה') בשם המדוייק "קהיליית הטרוניה הישראלית", הצליחו לייצר בולשיט המעמיד באור נוגה את חוק ברדוליני.

ואיך שכחתי את סמי סמוחה. פרק שלם, פרק 7, מוקדש למשנתו המהוללת, לפיה ישראל היא 'דמוקרטיה אתנית' מסוג ב', הבל ושטות שהפכו לבסיס לאינספור קורסים באזרחות ולנקודת ייחוס לדורות של פסיבדוציולוגים שחוץ מלהביט על המציאות עושים הכל (כלומר מחלקים שאלונים ומריצים תוצאות בSPSS).

הנה חוק ברנדוליני שוב: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו". ועל כך אין אלא לא רק להוריד את הכובע בפני אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון, אלא גם להתקנא בסבלנות האינקצית המלווה את מחקרם וכתיבתם והצגת טיעוניהם.

סמי סמוחה, פרק 7, הוא השיא כמובן. יושב לו מטאסוציולוג בחדרו ורוקח בתודעתו ועל מקלדתו מודלים של דמוקרטיות תקניות. אחת מהן לא קיימת במציאות. אחרת רלבנטית לשני מקרים בעולם. עוד אחת מסתבר שהיא מזיקה ביישומה למקרה הישראלי ועוד אחת לא ראויה כלל להתייחסות.

אבל אידיוט שזרק אבן לבאר 50 חכמים עכשיו עמלים בחילוצה. או בברנדולינית: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

הפינס של רובינשטיין את יעקובסון מגיע לשיאו מעורר הקנאה באחד המשפטים האחרונים בספר, עמ' 425, ממש למעלה: "מציאות זו - כתם רורשך גדול של מדינות לאום ומיעוטים לאומיים - אינה מוכרת כל צורכה לחלק מהמלומדים ולעיתונאים הביקורתיים, ובאי-הכרה זו יש פגם גדול".

מעורר קנאה עוד יותר מאשר התפעלות. כי המלומדים הם "מלומדים" והעיתונאים הם בדרך כלל "עיתונאים" ולא מדובר בבעיה של מציאות לא "מוכרת" אלא בהתעלמות מכוונת מהמציאות האנושית, והצגתה באופן מעוות כחלק ממאמץ שיטתי לחסל את מדינת ישראל, מאמץ הנעשה על ידי אותם בורים ועמי ארצות ("המלומדים" אם זה לא ברור) ושל התועמלנים מטעם אש"ף, חמאס ו-BDS (ארגון שלא מוזכר כלל בספר מסיבות שהוא נכתב לפני - הגם שפורסם אחרי - שהתועבה הזו החלה להפיץ את סירחונה וריקבונה ברחבי העולם 'הנאור').

והיכולת הזו לגייס אנרגיה במגניטודה שלמה ולהתמודד עם כל הבל, כל שטות, כל שקר וכל עיוות מציאות בין אם הם מופיעים כמאמר דיעה בהשארץ ובין אם כספר או מאמר בכתב עת מדעי או 'מדעי', מעוררת התפעלות, הערכה וכן, אולי המלה החשובה ביותר: תודה.

ולא שאין בספר פגמים. יש ויש. כמו הדמוקרטיה הממשית, כמו האנושות המציאותית, גם בספר המוצלח ביותר יהיו פגמים, כי זו המציאות.

הספר טוען בבטחון גמור כי "ארגונים יהודיים אנטי ציוניים כמעט נעלמו", כשהמציאות בימינו מלמדת על ההפך. הספר גם מניח למשל כמובן מאליו שמדינה פלסטינית עומדת לקום בכל רגע, ושברגע שתקום - והיא לא, אבל לא זה הנושא כרגע - ממילא יתאזנו יחסי הרוב והמיעוט בין יהודים לפלסטינים, שכן לאלו ולאלו תהיה סוף סוף תשובה על הרצון להגדרה עצמית. באותו עניין טוען הספר שזה משמעותו של הסכם אוסלו ושזו מורשתו של רבין. שתי טעויות קשות.

או המשפט המיותר הבא: "בחזון אוטופי אין מקום אלא למשטר אוניברסלי, נטול כל זיקה לאומית או תרבותית, כבשירו של ג'ון לנון imagine, אך אוטופיה זו רחוקה מלהתגשם. אם יגיע תורם של עמים לוותר על זהותם ועל זכותם להגדרה עצמית, יתייצבו בתור זה - ולא במקום הראשון - גם היהודים ומדינתם".

את החוכמע הזו שמעתי בזמנו מעמוס עוז. כך או אחרת, אמנון ואלכס היקרים, רישמו לפניכם: אהיה הראשון לעמוד בתור של אלו שיסבירו לעמיתי היהודים שגם בעולם ללא מלחמות ואלימות לא רק שאין סיבה לוותר על זהות תרבותית אלא ההפך הגמור הוא הנכון: שבעולם נטול אלימות אפשר יהיה סוף סוף להעמיק את העיסוק בתרבות על כל ביטוייה, כולל אלו הכוללים הבלים ושטויות מהסוג המופיעים בשיר המפורסם של ג'ון לנון.

כי אוניברסלי, כלומר כלל אנושי, הוא פרטיקולרי. לא 'רק' במישור של מקבצי אנושיים (אומות) אלא גם במישור האישי. ייחודי הוא מיוחד כי אני משוחח עם שותפי לתרבות וייחודי מתקיים רק ביחס למשותף. כך גם בין האומה שלי לאומות אחרות. 'דמיינו'?? בוודאי דמיינו, אבל דמיון פורה הוא זה העושה שימוש באבני המציאות. תשאלו כל ילד, הוא ייטיב להסביר את הרעיון הפשוט הזה.

מה שמוביל אותי לציטוטו של ציטוט מופלא שמביאים יעקובסון ורובינשטיין בספרם, דברים שנאמרו ביום הזכרון לשואה ב-2002, מפי רות בונדי הנפלאה, א-פרופו עיתונאים ואינטלקטואלים, בלי מרכאות ובלי הסתייגויות:

"אחרי מלחמת העולם השנייה לא עלינו ארצה מתוך הנחה שנחיה כאן בבטחון, אלא עלינו כדי לחיות בין יהודים במדינתם. לא להיות עוד לעולם מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל בין העמים. וזה נשאר הדבר החשוב גם כיום: לחיות במדינה יהודית. אולי אי פעם נזכה גם אנחנו או צאצאינו לחיות גם בשלום ובבטחון במדינה יהודית. אך כל עוד הדבר אינו ניתן, חייב כל אחד מאתנו להמשיך כל כמה שאפשר במעשה היומיום שלו, בעבודתו, בשגרת חייו, כי יש בה משענת. כיום זוכים התמונות, ציורי הילדים, השירים, היצירות המוזיקליות שנוצרו בתקופת השואה בהתעניינות, בהערכה בעולם, אולם מעבר לערכם האמנותי יש בהם מסר לימינו: לעבוד, ליצור, לאהוב, לגדל ילדים, לשמוח מדברים קטנים, לקוות, לא להרים ידיים, לראות - גם במציאות קשה - את יופי היומיום. אולי רק זאת אפשר ללמוד מאתנו, הניצולים: שכל יום הוא מתנה, שהזכייה הגדולה איננה בהגרלות ולא במליונים - אלא בחיים".

הנה תמצית העימות המתמשך בין ציונים לאנטי-ציונים: אלו רואים במציאות הקשה אתגר ומנוף וזירה והקשר ומקום לעוד חיים, לעוד יצירה, לעוד שמחה. אויביהם רואים במציאות הקשה קרדום לחפור בו צדקנות, טרונייה ובעיקר תעשייה בלתי פוסקת של שקרים.

אירוניה פנטסטית היא שכל המאבק הזה, מאבק סיזיפי במגניטודה גדולה וגדלה, כי מספר האידיוטים השימושיים רק גדל ביחס ישיר להעמקת הבורות שהיא מצע מעולה לתעשיית השקרים, מתקיים בזכות הצלחתה המרהיבה של הציונות, שמטרתה נוסחה על ידי ברנר באופן מדוייק ונפלא: 'יצירת סביבה'.

בדיוק כשם שאליעזר בן יהודה מתמוגג בקברו כשרפי השכל הידועים בציבור בשם 'נטורי קרתא' מקללים אותו ואת בני ביתו בעברית מודרנית, כך גם רות בונדי מתמוגגת בקברה כשרפי השכל האחראים על 'תעשיית החרטא' מקללים את היצירה הציונית תוך שימוש בכל הכלים שהתנועה הזו העמידה לרשות כולנו, כולל מתנגדיה הקמים בכל יום בבוקר עם שיר רשע בלב, כשהצלחת הציונות תקועה כקוץ בעיניהם.

8 בדצמבר, 'היום לפני' - או: מה הקשר בין ג'ון לנון לגבעה 69?

 

היום לפני... איזו הרגשה טובה יש בלפתוח שיחה במלים האלה. היום לפני... מלים שנותנות תחושה טובה שיש לך, כלומר לי, לומר משהו בעל ערך על משהו שהתרחש בעבר.

ב-8 בדצמבר 1943 עלו על הקרקע מייסדי קבוצת ניצנים חברי 'הנוער הציוני' באירופה, שעם השנים ואחרי המשבר המפורסם קיבלו חיזוק משמעותי מחברי 'הנוער הציוני' בדרום אמריקה, ביניהם הורי היקרים, שהפכו אותי לבן ניצנים ואני אותם להורים למשפחה מרובת ילדים (כי שניים זה פי 2 מאחד ואחר כך גם השניים הפכו ל-4).

ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון. מה הקשר? רק אצלי בראש. כבר שנים שאני מקפיד להגחיך את שירו האהוב ביותר, אימג'ן, לאו דווקא על רקע כשלונו המוחלט ליישם אישית את השורה המדברת על 'אין רכוש' (מה שלא מסתדר עם דירה במנהטן על הסנטרל פארק), אלא דווקא לאור הפיכת ההבל אודות 'אחדותה של האנושות' שתנאי לה הוא 'לדמיין שאין עמים' (כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, ואם זה לא ברור הביטלז, או 'חיפושיות הקצב' כפי שכונו בימים בהם הכרתי את הרביעיה, ימים בהם עדיין חיכינו לאלבום חדש שלהם אם לא כלהקה אז לפחות כיוצרים עצמאיים, היא הלהקה האהובה ביותר עלי, גם עלי, והנה משהו שאני ממש לא יוצא דופן לגביו).

ואיך זה קשור לניצנים. קבוצת ניצנים א' להתיישבות עלתה על הקרקע על חולות חממה, אזור כפרי בו חיו כמה אלפי ערבים ברצף התיישבותי ברור שכלל גם כפר דייגים כמו איסדוד ועיירה מנומנמת כמו מג'דל. עובדות אלו הביאו את 11 המופלאים שניסחו את דו"ח אונסקו"פ ששימש כבסיס להצעת החלטה 181 שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947 ושידועה בציבור בכינוי 'החלטת החלוקה' או 'הכף-טית בנובמבר', להותיר את ניצנים במדינה הערבית.

אף פעם לא מאוחר ולא מיותר להזכיר שעל פי החלטת עצרת האו"ם 181 שתי מדינות, יהודית (כך) וערבית (כך) אמורות היו לקום על שטח המנדט (הידוע בציבור בשם פלשתינה-א"י, ושמסיבות פוליטיות אני מקפיד לכנותו תמיד רק ואך ורק בשמו העברי 'ארץ ישראל', ואם יש לי זמן אני מקפיד לדבר ביגאלאלונית עממית ולהוסיף 'המערבית', ללמדנו שארץ ישראל, ולא 'רק' בעיני 'הדוסים' או ז'בוטינסקי היא ארץ שלמה שנהר הירדן עובר באמצעיתה ולא בגבולה המזרחי).

במדינה היהודית קבעה ההחלטה, אמורים היו להתגורר זה לצד זה, בשלום, על פי כל כללי העולם הנאור, רוב יהודי ומיעוט ערבי. במדינה הערבית קבעה ההחלטה, אמורים היו להתגורר זה לצד זה, בשלום, על פי כל כללי העולם הנאור, רוב ערבי ומיעוט יהודי.

חברי ניצנים למשל.

ותיקי הקבוצה תמיד סיפרו לנו הילדים על השמחה העצומה שאחזה (גם) בהם כפי שאחזה בקרב הציבור היהודי כולו (ולא 'רק' בארץ) עם סיום סשן הדיבור מהאף שהתלווה להצבעה אי שם בניו יורק, שם שכן אותו זמן ארגון האומות המאוחדות.

לעולם לא היה לי מספיק ידע שכל ואומץ, לשאול אותם את השאלה מה הם חשבו יעלה בגורלם אם וכאשר תוקם מדינה ערבית והם ימשיכו את חייהם במסגרתה בדיוק כפי שנניח תושבי פוריידיס, כמעט בדיוק 100 ק"מ צפונה משם, במרחק דומה מהים התיכון, אמורים היו להמשיך את חייהם במסגרת המדינה היהודית.

אולי הם קראו מספיק עיתונים כדי להבין שלערבים יש כוונה אחת וכוונה אחת בלבד לגבי תכנית החלוקה על כל דמיונותיה ההרמוניים (אמנם לא מרחיקי לכת כמו של ג'ון לנון, כי האומות המאוחדות עוד לפני שהיו מאוחדות היו אומות ועל עובדת היותן אומות אף אחד לא ערער אלא אם מדובר היה באומה היהודית ואתה ערבי ואז כמובן שאין דבר כזה עם יהודי והוא כל כולו המצאה ציונית, ואת החוכמה הזו לא רקח עבור הערבים ב-1947 פרופ' סלמן רמלה מאונ' שייח מוניס, גם כי אז הוא היה רק בן שנה וחודשיים, וגם כי הם חשבו על הרעיון הזה ממש לבד ובעצמם).

מי יודע. כך או כך, מאז ה-8 בדצמבר 1943 חלפו עברו 78 שנים, רובן טובות, ניצנים פשטה לבשה החליפה וחזרה והחליפה צורות וצבעים ודרכים, והיום מדובר בישוב פורח ומשגשג, אחד מרבים הממלאים את הארץ הטובה הזו כהמשך ישיר למשהו נוסף שקרה כמעט היום לפני 143 שנה, תחילתה של הציונות המעשית בפתח תקווה (דצמבר 1878).

גם מאז ה-8 בדצמבר 1980 חלפו עברו שנים רבות. 41 שנים בהן למרבה הצער ג'ון לנון לא איתנו, ומה שחמור לא פחות היא העובדה שהאיש נרצח אך השטות הגדולה ההיא שכתב הלחין עיבד תיזמר שר הקליט והפיץ, 'אימג'ן דערז נו פיפלז', חיה נושמת וממשיכה להשפיע על דורות של בעלי דמיון תלוש מהמציאות, שמילא לא רואים מה מתרחש מתחת אפם שלהם ממש, אלא מתעלמים מיסוד היסודות של החוויה האנושית: גיוונה העצום.

סיפור ניצנים הוא תמצית סיפור הציונות שהיא תמצית הדרך היחידה שעל האנושות לבחור ולצעוד בה: העולם שייך למיעוטים. כולם, גם הערבים וגם הסינים וגם ההודים, כל אחד ביחס למסגרת גדולה ממנו, הוא מיעוט. הדרך היחידה בה יכולים מיעוטים לחיות בשלווה לצד עמיתיהם המיעוטים, הוא בקבלה הדדית.

שורש הסכסוך, זה ש-33 מחברי ומגיני ניצנים מסרו עליו את חייהם על לא עוול בכפם, רק כי הם בחרו להקים בית בשכונה בעייתית, נובע מסירובם של הערבים, ככלל, לקבל את העיקרון הפשוט הזה. (ולמען הסר ספק: בכל ציבור יש יוצאים מהכלל, אבל כדאי לזכור את גורלו של יוצא מהכלל אחד כזה, חסן שוכרי, יקיר חיפה, שניסה לעמוד על עקרון ההדדיות הערבי-יהודי).

לנון הציע לנו לדמיין עולם בלי זהויות. הציונים (ולא רק הם) הציעו וממשיכים להציע לדמיין עולם בו בעלי הזהויות השונות מכבדים זה את זה. על השאלה איזה דמיון סביר יותר מנקודת מבט אנושית דווקא, משיבה ההיסטוריה (האנושית ולא רק האנושית) תשובה חדה, צלולה וחד משמעית: אחדותה של האנושות בגיוונה (והאנושות למי שלא זוכר, מורכבת מכ-8000 קבוצות זהות 'אתניות' [מלה ביוונית שפירושה 'עם' במובן של 'לאום'] העושים שימוש לצרכי שירה, כתיבה, תקשורת, שירה והחלטות בכ-7400 שפות).

דמיינו? בוודאי דמיינו. אבל את הדמיון יש לתדלק באבני מציאות ולא בהבלים יהיו נשגבים כלומר 'נשגבים' ככל שיהיו.

על מה ולמה יהודי אתאיסט (אבל ציוני) רואה בחנוכה חג חשוב כל כך

 

התשובה הקצרה על השאלה הזו מסתכמת במשפט קצר אחד: יהודי, אתאיסט או אורתודוכס, אמור לשאוב מגבורת המכבים את מטרתה המרכזית – חיי עצמאות לאומיים.

בתשובה הקצרה הזו מקופלים כמה נושאים החוזרים על עצמם בכל שנה לקראת, תוך כדי וגם אחרי חג החנוכה ומעלים כמה שאלות: האחת – על מה ולמה לחמו המכבים. השנייה – מדוע השתרש בעם ישראל הסיפור על נס פך השמן, המנוגד לחלוטין לכתוב בספרי המכבים. השלישית – מדוע ואיך חזר חג החנוכה לתפוס מקום מרכזי כל כך באתוס הציוני ומדוע האתוס הזה הולך ונחלש בימינו.

התשובות הרווחות על שתי השאלות הראשונות הן בערך אלו: המכבים נלחמו נגד המתיוונים ועוזריהם היוונים, והסיבה לכך היתה חילול בית המקדש. במלים אחרות מדובר במלחמת תרבות בין יהודים-לייט שהעדיפו את מנעמי התרבות היוונית, תרבות הגוף, לבין יהודים-אמיתיים שלטובת טוהר תרבותם ואמונתם היו מוכנים להרג ולהרוג. מדוע השתרש סיפור פך השמן? כי מי שהמציאו אותו, חז"ל, היו יורשי הפרושים שדחו את יומרת בני מתתיהו, החשמונאים, להניח על ראשיהם שלושה כתרים: כהונה, מלכות ונבואה. לשם כך החדירו חז"ל את אגדת נס פך השמן הרומזת להתערבותו האלוהית בנצחון, העדיפה לשיטתם על נצחון צבאי של בני אדם, נאמנים ככל שיהיו.

התשובה על השאלה השלישית נגזרת מהתשובה על השנייה, אבל במהופך: כפי שניסח זאת המחנך הציוני אהרון זאב בשירו המפורסם מ-1936 המוכר בכותרת 'אנו נושאים לפידים', הציונות רצתה לחנך דור חדש שיבין כי "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", ושעל מנת למצוא אור יש "לחצוב בסלע עד דם" כמו גם "לעלות בהר ולרדת בעמק" תוך חיפוש מתמיד אחר "מעינות האורות הגנוזים".

ושוב, במהופך, נגזרת התשובה הרביעית מהתשובה על השאלה השלישית: הואיל והצלחנו לבסס מדינה, ומדוד הפכנו לגלית, וגבורה בימינו מתפרסמת בעיתונות בצורה של יהודים 'טהורים' העוקרים זיתים של ערבים תמימים, או של חיילים יהודיים המתפרצים באישון לילה לחדרי השינה של פלסטינים חפים מפשע, הרי שאת 'הגבורה' הזו יש להשאיר ל'קנאים', שהם-הם יורשיהם האמיתיים של המכבים, מה גם שאנחנו – אלו שמזמן מאסו בגבורה הציונית של פעם – מעדיפים את חיי הנוחות של המתייוונים. מכאן ועד לראיית כל מה שקשור במורשת ישראל כ'הדתה',לא רק שהמרחק קצר אלא שמדובר במסקנה מתבקשת. מעתה אמור: אוהבי חנוכה הם קנאים חשוכים המחכים לנס היעלמותם של הערבים כולם, תוך שהם מקפידים לבצע מעשי 'גבורה' (כלומר אלימות) במדים וללא מדים.

נשמע משכנע כל המהלך הזה, ועגנון בשעתו שם בפיו של אחד מגיבורי 'תמול שלשום' את גרעין הרעיון הזה, כשכתב שאילו היה קם לתחייה פסלו של מתתיהו הכהן שהוצב במרכזו של חדר בו חגגו כמה חלוצים את נשף החנוכה, היה מתתיהו זה משתונן כליותיו כפנחס המפורסם, ושוחט את כל מעריציו של יוסף חיים ברנר.

אלא שאני, דור שמיני ליהודים משכילים, שעם הזמן כבר מוכנים לומר 'אתיאיזם יהודי' בלי להתבלבל ולהתבייש, ודור רביעי לציונים שעדיין גאה בזהותו הציונית ולא מוכן להפקיר אותה לאף אחד, יבערו עיניו כפי שיבערו ותהיה כיפתו הסרוגה גדולה ככל שתהיה, בוחר לראות את העבר הזה באופן מעט שונה. למרבה המזל, ישנם מספיק מרכיבים היסטוריים אובייקטיביים, התומכים בפרשנות שאני אוחז בה לא פחות ואולי יותר משהם תומכים בחוכמה המקובלת שהוצגה לעיל.

נתחיל מהמכבים ונזכיר כי "יהודים טהורים" אלו, בדיוק כמו יהודים לפניהם ואחריהם, אימצו מכל הבא ליד מרכיבים מתרבויות אחרות: את הכתב האשורי, את לוח השנה הבבלי, את הלוגיקה, הדיאלקטיקה ואת מתמטיקת העיבור היוונית, ויעידו למשל אישים מפורסמים כמו אנטיגונוס איש סוכו, אחד מראשוני חז"ל. שמו הרי לקוח ישירות מהתרבות היוונית.

רוצה לומר, להצגת תולדות חנוכה במונחים דיכוטומיים, כפי שיהודים חרדים ומעריציהם (חלקם גם חילונים גמורים!!) נוהגים לעשות בימינו, אין כל בסיס. אין, לא היה לא יכול להיות ולא יהיה 'יהודי טהור', וטוב שכך. תקציר תולדות התרבות האנושית היא סיפור של חילופי רעיונות ומושגים וסמלים בין כל באי האנושות.

אם כך, על מה המלחמה? על עצמאות כאמור. מנקודת המבט הזו, אם בכלל יש מתיוונים בימינו הרי שהם אלו הנוהגים כמו אותם חרדים הרואים בעצמאות המדינית של היהודים, מדינת ישראל אם זה לא ברור, תקלה חמורה במקרה הטוב, שיקוץ משומם שמצדיק עליה לרגל לרמאללה ולטהרן, במקרה הקיצוני. ומדוע? כי על מנת לשמור על האופן המסויים בו הם מבינים יהודיות, הם מוכנים לוותר על עצמאות.

באשר לגבורה המשוקצת על ידי ישראלים טובי לב שמאסו במציאות המדינית-בטחונית: ראשית נזכיר כי היהודי הגלותי לא היה זר לגבורה. בכלל ובפרט ובכל הקשור בחנוכה. איורים של ספרים שכתבו יהודים בימי הביניים כללו יהודים גיבורים רוכבים על סוסים ואוחזים בחניתות. בנוסף, אותו תלמוד שנתן מקום לאגדה על נס פך השמן, ביטא במקומות רבים כבוד גדול לגבורתם הצבאית של החשמונאים וכבר לפני יותר מ-70 שנה הראה ההיסטוריון גדליהו אלון מאמר כי חז"ל לא השכיחו את החשמונאים וכי יהודים הכירו את סיפור הגבורה מאות שנים אחרי שהתרחש. העובדה שבין הפרושים לחשמונאים (כלומר לצדוקים) היו מתחים פוליטיים היא עובדה, אבל הפוליטיקה היא אף פעם לא סוף פסוק, וכל עוד אנשים שומרים על הגינות בסיסית, האמת ההיסטורית נשמרת, וכך היה כאמור מנקודת מבט של חז"ל: הם לא אהבו את היוהרה החשמונאית (שילוב שלושת הכתרים כאמור) אך נתנו כבוד, ועוד איך, לגבורתם.

מכאן ששוב יש לשאול לגבי הגבורה. וכאן, כמו במקרה של 'טוהר היהדות', יש לשים דברים בהקשר ובמידה. ראשית נזכיר כי גבורה איננה תוכן אלא אופן. גיבור הוא גם לוחם חמאס ההולך ומתאבד באוטובוס בתל אביב. גיבורים היו גם בוואפן-אס-אס. ומכאן שהשאלה היא לא 'האם' גבורה, אלא 'לשם מה'.

והתשובה החשמונאית היתה כאמור: גבורה לשם עצמאות מדינית. ומכאן לגבורה הציונית: גבורה לשם קידום ריבונות יהודית. ומכאן לשאלה המתבקשת: האם פג תוקפה ונס ליחה של גבורה הנדרשת לשם הגנה על בטחון אזרחיה של המדינה. למיטב הכרתי כיהודי-ציוני ואזרח ישראלי, כל עוד מי ששולט על הפלסטינים מקפיד לשלול את זכותי לקיום אישי ולאומי בארץ הזו, ולו בחלק ממנה, התשובה חיובית, ומכאן שעייפות החומר מזה, או זיהוי פעולות נחוצות ומלאות גבורה של גורמי הבטחון עם התנהלותם הפרועה והנפשעת של כמה פרחחים חובשי כיפות סרוגות מזה, הן שתי אפשרויות מוטעות מן היסוד, שהקשר בינן לבין מורשת חנוכה קלוש ביותר, אם בכלל.

צדק אהרון זאב כפי שצדקו מתתיהו ובניו: נס לא יקרה לנו, ובין אם נמצא או לא נמצא פך אחד של שמן שיספיק לשמונה ימים, תמיד יגיע היום התשיעי, ואחריו העשירי, ואחריו זה שאחריו, ובכל יום חייב אדם לקום בבוקר עם שיר חדש בלב, ואם אין לו שיר חדש הוא יכול לחזור לשיר של אהרון זאב ולהמשיך לעלות בהר ולרדת בעמק, לחפש מעיינות אורות גנוזים ולחצוב בסלע, כדי שיהיה עוד אור.