על מה ולמה יהודי אתאיסט (אבל ציוני) רואה בחנוכה חג חשוב כל כך

 

התשובה הקצרה על השאלה הזו מסתכמת במשפט קצר אחד: יהודי, אתאיסט או אורתודוכס, אמור לשאוב מגבורת המכבים את מטרתה המרכזית – חיי עצמאות לאומיים.

בתשובה הקצרה הזו מקופלים כמה נושאים החוזרים על עצמם בכל שנה לקראת, תוך כדי וגם אחרי חג החנוכה ומעלים כמה שאלות: האחת – על מה ולמה לחמו המכבים. השנייה – מדוע השתרש בעם ישראל הסיפור על נס פך השמן, המנוגד לחלוטין לכתוב בספרי המכבים. השלישית – מדוע ואיך חזר חג החנוכה לתפוס מקום מרכזי כל כך באתוס הציוני ומדוע האתוס הזה הולך ונחלש בימינו.

התשובות הרווחות על שתי השאלות הראשונות הן בערך אלו: המכבים נלחמו נגד המתיוונים ועוזריהם היוונים, והסיבה לכך היתה חילול בית המקדש. במלים אחרות מדובר במלחמת תרבות בין יהודים-לייט שהעדיפו את מנעמי התרבות היוונית, תרבות הגוף, לבין יהודים-אמיתיים שלטובת טוהר תרבותם ואמונתם היו מוכנים להרג ולהרוג. מדוע השתרש סיפור פך השמן? כי מי שהמציאו אותו, חז"ל, היו יורשי הפרושים שדחו את יומרת בני מתתיהו, החשמונאים, להניח על ראשיהם שלושה כתרים: כהונה, מלכות ונבואה. לשם כך החדירו חז"ל את אגדת נס פך השמן הרומזת להתערבותו האלוהית בנצחון, העדיפה לשיטתם על נצחון צבאי של בני אדם, נאמנים ככל שיהיו.

התשובה על השאלה השלישית נגזרת מהתשובה על השנייה, אבל במהופך: כפי שניסח זאת המחנך הציוני אהרון זאב בשירו המפורסם מ-1936 המוכר בכותרת 'אנו נושאים לפידים', הציונות רצתה לחנך דור חדש שיבין כי "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", ושעל מנת למצוא אור יש "לחצוב בסלע עד דם" כמו גם "לעלות בהר ולרדת בעמק" תוך חיפוש מתמיד אחר "מעינות האורות הגנוזים".

ושוב, במהופך, נגזרת התשובה הרביעית מהתשובה על השאלה השלישית: הואיל והצלחנו לבסס מדינה, ומדוד הפכנו לגלית, וגבורה בימינו מתפרסמת בעיתונות בצורה של יהודים 'טהורים' העוקרים זיתים של ערבים תמימים, או של חיילים יהודיים המתפרצים באישון לילה לחדרי השינה של פלסטינים חפים מפשע, הרי שאת 'הגבורה' הזו יש להשאיר ל'קנאים', שהם-הם יורשיהם האמיתיים של המכבים, מה גם שאנחנו – אלו שמזמן מאסו בגבורה הציונית של פעם – מעדיפים את חיי הנוחות של המתייוונים. מכאן ועד לראיית כל מה שקשור במורשת ישראל כ'הדתה',לא רק שהמרחק קצר אלא שמדובר במסקנה מתבקשת. מעתה אמור: אוהבי חנוכה הם קנאים חשוכים המחכים לנס היעלמותם של הערבים כולם, תוך שהם מקפידים לבצע מעשי 'גבורה' (כלומר אלימות) במדים וללא מדים.

נשמע משכנע כל המהלך הזה, ועגנון בשעתו שם בפיו של אחד מגיבורי 'תמול שלשום' את גרעין הרעיון הזה, כשכתב שאילו היה קם לתחייה פסלו של מתתיהו הכהן שהוצב במרכזו של חדר בו חגגו כמה חלוצים את נשף החנוכה, היה מתתיהו זה משתונן כליותיו כפנחס המפורסם, ושוחט את כל מעריציו של יוסף חיים ברנר.

אלא שאני, דור שמיני ליהודים משכילים, שעם הזמן כבר מוכנים לומר 'אתיאיזם יהודי' בלי להתבלבל ולהתבייש, ודור רביעי לציונים שעדיין גאה בזהותו הציונית ולא מוכן להפקיר אותה לאף אחד, יבערו עיניו כפי שיבערו ותהיה כיפתו הסרוגה גדולה ככל שתהיה, בוחר לראות את העבר הזה באופן מעט שונה. למרבה המזל, ישנם מספיק מרכיבים היסטוריים אובייקטיביים, התומכים בפרשנות שאני אוחז בה לא פחות ואולי יותר משהם תומכים בחוכמה המקובלת שהוצגה לעיל.

נתחיל מהמכבים ונזכיר כי "יהודים טהורים" אלו, בדיוק כמו יהודים לפניהם ואחריהם, אימצו מכל הבא ליד מרכיבים מתרבויות אחרות: את הכתב האשורי, את לוח השנה הבבלי, את הלוגיקה, הדיאלקטיקה ואת מתמטיקת העיבור היוונית, ויעידו למשל אישים מפורסמים כמו אנטיגונוס איש סוכו, אחד מראשוני חז"ל. שמו הרי לקוח ישירות מהתרבות היוונית.

רוצה לומר, להצגת תולדות חנוכה במונחים דיכוטומיים, כפי שיהודים חרדים ומעריציהם (חלקם גם חילונים גמורים!!) נוהגים לעשות בימינו, אין כל בסיס. אין, לא היה לא יכול להיות ולא יהיה 'יהודי טהור', וטוב שכך. תקציר תולדות התרבות האנושית היא סיפור של חילופי רעיונות ומושגים וסמלים בין כל באי האנושות.

אם כך, על מה המלחמה? על עצמאות כאמור. מנקודת המבט הזו, אם בכלל יש מתיוונים בימינו הרי שהם אלו הנוהגים כמו אותם חרדים הרואים בעצמאות המדינית של היהודים, מדינת ישראל אם זה לא ברור, תקלה חמורה במקרה הטוב, שיקוץ משומם שמצדיק עליה לרגל לרמאללה ולטהרן, במקרה הקיצוני. ומדוע? כי על מנת לשמור על האופן המסויים בו הם מבינים יהודיות, הם מוכנים לוותר על עצמאות.

באשר לגבורה המשוקצת על ידי ישראלים טובי לב שמאסו במציאות המדינית-בטחונית: ראשית נזכיר כי היהודי הגלותי לא היה זר לגבורה. בכלל ובפרט ובכל הקשור בחנוכה. איורים של ספרים שכתבו יהודים בימי הביניים כללו יהודים גיבורים רוכבים על סוסים ואוחזים בחניתות. בנוסף, אותו תלמוד שנתן מקום לאגדה על נס פך השמן, ביטא במקומות רבים כבוד גדול לגבורתם הצבאית של החשמונאים וכבר לפני יותר מ-70 שנה הראה ההיסטוריון גדליהו אלון מאמר כי חז"ל לא השכיחו את החשמונאים וכי יהודים הכירו את סיפור הגבורה מאות שנים אחרי שהתרחש. העובדה שבין הפרושים לחשמונאים (כלומר לצדוקים) היו מתחים פוליטיים היא עובדה, אבל הפוליטיקה היא אף פעם לא סוף פסוק, וכל עוד אנשים שומרים על הגינות בסיסית, האמת ההיסטורית נשמרת, וכך היה כאמור מנקודת מבט של חז"ל: הם לא אהבו את היוהרה החשמונאית (שילוב שלושת הכתרים כאמור) אך נתנו כבוד, ועוד איך, לגבורתם.

מכאן ששוב יש לשאול לגבי הגבורה. וכאן, כמו במקרה של 'טוהר היהדות', יש לשים דברים בהקשר ובמידה. ראשית נזכיר כי גבורה איננה תוכן אלא אופן. גיבור הוא גם לוחם חמאס ההולך ומתאבד באוטובוס בתל אביב. גיבורים היו גם בוואפן-אס-אס. ומכאן שהשאלה היא לא 'האם' גבורה, אלא 'לשם מה'.

והתשובה החשמונאית היתה כאמור: גבורה לשם עצמאות מדינית. ומכאן לגבורה הציונית: גבורה לשם קידום ריבונות יהודית. ומכאן לשאלה המתבקשת: האם פג תוקפה ונס ליחה של גבורה הנדרשת לשם הגנה על בטחון אזרחיה של המדינה. למיטב הכרתי כיהודי-ציוני ואזרח ישראלי, כל עוד מי ששולט על הפלסטינים מקפיד לשלול את זכותי לקיום אישי ולאומי בארץ הזו, ולו בחלק ממנה, התשובה חיובית, ומכאן שעייפות החומר מזה, או זיהוי פעולות נחוצות ומלאות גבורה של גורמי הבטחון עם התנהלותם הפרועה והנפשעת של כמה פרחחים חובשי כיפות סרוגות מזה, הן שתי אפשרויות מוטעות מן היסוד, שהקשר בינן לבין מורשת חנוכה קלוש ביותר, אם בכלל.

צדק אהרון זאב כפי שצדקו מתתיהו ובניו: נס לא יקרה לנו, ובין אם נמצא או לא נמצא פך אחד של שמן שיספיק לשמונה ימים, תמיד יגיע היום התשיעי, ואחריו העשירי, ואחריו זה שאחריו, ובכל יום חייב אדם לקום בבוקר עם שיר חדש בלב, ואם אין לו שיר חדש הוא יכול לחזור לשיר של אהרון זאב ולהמשיך לעלות בהר ולרדת בעמק, לחפש מעיינות אורות גנוזים ולחצוב בסלע, כדי שיהיה עוד אור.