יום ראשון, 12 בדצמבר 2021

חוק ברנדוליני, ישראל ומשפחת העמים, נטורי קרתא ויצרני החרטא - עוד כמה מלים על נושא "ישן חדש" (הציונות).

 


ממש לא מזמן התוודעתי לחוק ברנדוליני, האומר כי "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

על החוק הזה חשבתי ללא הרף תוך כדי קריאה בספר 'ישראל ומשפחת העמים', ספר היושב אצלי על המדף כבר 15 שנה, ושלמרות שעשיתי בו שימוש רב, מעולם לא קראתיו מכריכה לכריכה, בלי שום סיבה מיוחדת.

420 עמודי טקסט ואז עוד 30 עמודי נספחים וכל השאר, בבליוגרפיה, אינדקס ותודות. למרבה המזל קריא מאד, עבורי לפחות, כי אני עוסק בנושאים בהם עוסק הספר כבר עשרות שנים, כהיסטוריון, כמרצה, כמחנך.

'ישראל ומשפחת העמים' הוא ספר חובה - למרות שראה אור ממש בימיה הראשונים של ה-BDS ועוד לפני התגברות הגל העכור של מתועבים למיניהם המסתופפים בהשארץ ומייצרים את האשפה הרעיונית שלהם באופן הולך ומתגבר, כמו אותם מטאטאים שבורים בשוליית הקוסם.

עניינו הוא להראות כי ישראל כמדינת לאום דמוקרטית היא לא יוצא מהכלל בעולמנו הנאור, וכי הדמוקרטיה שלה לא פגומה מעיקרה (יותר משכל דמוקרטיה בעולמנו פגומה מכיוון שיצרני ומנהיגי ומשתמשי הדמוקרטיה בכל מקום בעולם הם בני אדם ובני אדם פגומים ביסודם, לא רק, אבל גם פגומים ביסודם), וכי אין שום סתירה בין יהודית לדמוקרטית, וכי חוק השבות הוא לא מקרה מיוחד של ישראל, ובקיצור, שישראל היא חברה תקינה לחלוטין במשפחת העמים.

ועל הקשר לחוק לברנדוליני ברור למדי, יש לשער. חשבתי על המאמץ האדיר שעלי להשקיע בצליחת 420 עמודי טקסט, תוך שאני מזכיר לעצמי את מה שלימד אותנו מילן קונדרה הסופר הצ'כי הדגול: המאמץ לקרוא ספר בטל בששים לעומת המאמץ לכתוב אותו.

או במלים אחרות, 'תרגיע' אמרתי לעצמי, 'תרגיע. אתה רק קורא את הספר, רובינשטיין ויעקובסון כתבו אותו, ולפני שכתבו ביצעו מחקר אדיר כדי לכתוב אותו ועוד לא אמרנו מילה על עריכה וגרפיקה והגהות ושאר ירקות'.

וכל זה כי כמה אורניפתחאלים, יוסיונות, אילנפאפיז, שלמזנדים, עדיאופירים, קימרלינגערז, עזמיבשארעז ועוד ועוד גיבורים מקומיים של מה שאלחנן יקירה כינה כבר ב-2006 בספר חובה אחר ('פוסט ציונות פוסט שואה') בשם המדוייק "קהיליית הטרוניה הישראלית".

ואיך שכחתי את סמי סמוחה. פרק שלם, פרק 7, מוקדש למשנתו המהוללת, לפיה ישראל היא 'דמוקרטיה אתנית' מסוג ב', הבל ושטות שהפכו לבסיס לאינספור קורסים באזרחות ולנקודת ייחוס לדורות של פסיבדוציולוגים שחוץ מלהביט על המציאות עושים הכל (כלומר מחלקים שאלונים ומריצים תוצאות בSPSS).

הנה חוק ברנדוליני שוב: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו". ועל כך אין אלא לא רק להוריד את הכובע בפני אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון, אלא גם להתקנא בסבלנות האינקצית המלווה את מחקרם וכתיבתם והצגת טיעוניהם.

סמי סמוחה, פרק 7, הוא השיא כמובן. יושב לו מטאסוציולוג בחדרו ורוקח בתודעתו ועל מקלדתו מודלים של דמוקרטיות תקניות. אחת מהן לא קיימת במציאות. אחרת רלבנטית לשני מקרים בעולם. עוד אחת מסתבר שהיא מזיקה ביישומה למקרה הישראלי ועוד אחת לא ראויה כלל להתייחסות.

אבל אידיוט שזרק אבן לבאר 50 חכמים עכשיו עמלים בחילוצה. או בברנדולינית: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך בולשיט היא במגניטודה [כלומר, בכפולות של עשר] יותר מזו הנדרשת על מנת לייצר אותו".

הפינס של רובינשטיין את יעקובסון מגיע לשיאו מעורר הקנאה באחד המשפטים האחרונים בספר, עמ' 425, ממש למעלה: "מציאות זו - כתם רורשך גדול של מדינות לאום ומיעוטים לאומיים - אינה מוכרת כל צורכה לחלק מהמלומדים ולעיתונאים הביקורתיים, ובאי-הכרה זו יש פגם גדול".

מעורר קנאה עוד יותר מאשר התפעלות. כי המלומדים הם "מלומדים" והעיתונאים הם בדרך כלל "עיתונאים" ולא מדובר בבעיה של מציאות לא "מוכרת" אלא בהתעלמות מכוונת מהמציאות האנושית, והצגתה באופן מעוות כחלק ממאמץ שיטתי לחסל את מדינת ישראל, מאמץ הנעשה על ידי אותם בורים ועמי ארצות ("המלומדים" אם זה לא ברור) ושל התועמלנים מטעם אש"ף, חמאס ו-BDS (ארגון שלא מוזכר כלל בספר מסיבות שהוא נכתב לפני - הגם שפורסם אחרי - שהתועבה הזו החלה להפיץ את סירחונה וריקבונה ברחבי העולם 'הנאור').

והיכולת הזו לגייס אנרגיה במגניטודה שלמה ולהתמודד עם כל הבל, כל שטות, כל שקר וכל עיוות מציאות בין אם הם מופיעים כמאמר דיעה בהשארץ ובין אם כספר או מאמר בכתב עת מדעי או 'מדעי', מעוררת התפעלות, הערכה וכן, אולי המלה החשובה ביותר: תודה.

ולא שאין בספר פגמים. יש ויש. כמו הדמוקרטיה הממשית, כמו האנושות המציאותית, גם בספר המוצלח ביותר יהיו פגמים, כי זו המציאות.

הספר טוען בבטחון גמור כי "ארגונים יהודיים אנטי ציוניים כמעט נעלמו", כשהמציאות בימינו מלמדת על ההפך. הספר גם מניח למשל כמובן מאליו שמדינה פלסטינית עומדת לקום בכל רגע, ושברגע שתקום - והיא לא, אבל לא זה הנושא כרגע - ממילא יתאזנו יחסי הרוב והמיעוט בין יהודים לפלסטינים, שכן לאלו ולאלו תהיה סוף סוף תשובה על הרצון להגדרה עצמית. באותו עניין טוען הספר שזה משמעותו של הסכם אוסלו ושזו מורשתו של רבין. שתי טעויות קשות.

או המשפט המיותר הבא: "בחזון אוטופי אין מקום אלא למשטר אוניברסלי, נטול כל זיקה לאומית או תרבותית, כבשירו של ג'ון לנון imagine, אך אוטופיה זו רחוקה מלהתגשם. אם יגיע תורם של עמים לוותר על זהותם ועל זכותם להגדרה עצמית, יתייצבו בתור זה - ולא במקום הראשון - גם היהודים ומדינתם".

את החוכמע הזו שמעתי בזמנו מעמוס עוז. כך או אחרת, אמנון ואלכס היקרים, רישמו לפניכם: אהיה הראשון לעמוד בתור של אלו שיסבירו לעמיתי היהודים שגם בעולם ללא מלחמות ואלימות לא רק שאין סיבה לוותר על זהות תרבותית אלא ההפך הגמור הוא הנכון: שבעולם נטול אלימות אפשר יהיה סוף סוף להעמיק את העיסוק בתרבות על כל ביטוייה, כולל אלו הכוללים הבלים ושטויות מהסוג המופיעים בשיר המפורסם של ג'ון לנון.

כי אוניברסלי, כלומר כלל אנושי, הוא פרטיקולרי. לא 'רק' במישור של מקבצי אנושיים (אומות) אלא גם במישור האישי. ייחודי הוא מיוחד כי אני משוחח עם שותפי לתרבות וייחודי מתקיים רק ביחס למשותף. כך גם בין האומה שלי לאומות אחרות. 'דמיינו'?? בוודאי דמיינו, אבל דמיון פורה הוא זה העושה שימוש באבני המציאות. תשאלו כל ילד, הוא ייטיב להסביר את הרעיון הפשוט הזה.

מה שמוביל אותי לציטוטו של ציטוט מופלא שמביאים יעקובסון ורובינשטיין בספרם, דברים שנאמרו ביום הזכרון לשואה ב-2002, מפי רות בונדי הנפלאה, א-פרופו עיתונאים ואינטלקטואלים, בלי מרכאות ובלי הסתייגויות:

"אחרי מלחמת העולם השנייה לא עלינו ארצה מתוך הנחה שנחיה כאן בבטחון, אלא עלינו כדי לחיות בין יהודים במדינתם. לא להיות עוד לעולם מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל בין העמים. וזה נשאר הדבר החשוב גם כיום: לחיות במדינה יהודית. אולי אי פעם נזכה גם אנחנו או צאצאינו לחיות גם בשלום ובבטחון במדינה יהודית. אך כל עוד הדבר אינו ניתן, חייב כל אחד מאתנו להמשיך כל כמה שאפשר במעשה היומיום שלו, בעבודתו, בשגרת חייו, כי יש בה משענת. כיום זוכים התמונות, ציורי הילדים, השירים, היצירות המוזיקליות שנוצרו בתקופת השואה בהתעניינות, בהערכה בעולם, אולם מעבר לערכם האמנותי יש בהם מסר לימינו: לעבוד, ליצור, לאהוב, לגדל ילדים, לשמוח מדברים קטנים, לקוות, לא להרים ידיים, לראות - גם במציאות קשה - את יופי היומיום. אולי רק זאת אפשר ללמוד מאתנו, הניצולים: שכל יום הוא מתנה, שהזכייה הגדולה איננה בהגרלות ולא במליונים - אלא בחיים".

הנה תמצית העימות המתמשך בין ציונים לאנטי-ציונים: אלו רואים במציאות הקשה אתגר ומנוף וזירה והקשר ומקום לעוד חיים, לעוד יצירה, לעוד שמחה. אויביהם רואים במציאות הקשה קרדום לחפור בו צדקנות, טרונייה ובעיקר תעשייה בלתי פוסקת של שקרים.

אירוניה פנטסטית היא שכל המאבק הזה, מאבק סיזיפי במגניטודה גדולה וגדלה, כי מספר האידיוטים השימושיים רק גדל ביחס ישיר להעמקת הבורות שהיא מצע מעולה לתעשיית השקרים, מתקיים בזכות הצלחתה המרהיבה של הציונות, שמטרתה נוסחה על ידי ברנר באופן מדוייק ונפלא: 'יצירת סביבה'.

בדיוק כשם שאליעזר בן יהודה מתמוגג בקברו כשרפי השכל הידועים בציבור בשם 'נטורי קרתא' מקללים אותו ואת בני ביתו בעברית מודרנית, כך גם רות בונדי מתמוגגת בקברה כשרפי השכל האחראים על 'תעשיית החרטא' מקללים את היצירה הציונית תוך שימוש בכל הכלים שהתנועה הזו העמידה לרשות כולנו, כולל מתנגדיה הקמים בכל יום בבוקר עם שיר רשע בלב, כשהצלחת הציונות תקועה כקוץ בעיניהם.


4 תגובות:

  1. אחרי שכל העמים בעולם יתבטלו לחלוטין, נמתין מאה שנה ואז נדון אם אפשר לקיים דיון על ביטול העם היהודי. כשזה יגיע, תזכירו לי.

    השבמחק
    תשובות
    1. אין שום סיבה שעמים יתבטלו, לכל היותר תרבויות קרובות תתמזגנה.

      מחק
  2. אני שמח להסכים גם עם תוכן הפוסט הזה

    השבמחק