נתניהו שכח מה זה להיות יהודי

 

לשמוע את נתניהו בנאום פיזור הכנסת ולהתפלץ. הוא הרי יודע בוודאות שני דברים. האחד - את מה שניסתה ממשלת השינוי לתקן הוא זה שהקפיד להרוס במשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה. השני - שלא משנה מה מספרות העובדות, ציבור מרשים מאד של אומרי הן, מעריצים שוטים וחסידי תיאוריות מתוחכמות גם יחד, עומד מאחוריו לא משנה מה.

החדשות הטובות היחידות: גודלו של הציבור הזה ימשיך להיות מה שהיה: רבע מציבור הבוחרים, פחות או יותר. הציבור הזה ימשיך לספר לעצמו - ויסייעו לו בכך עדת אינטלקטואלים מתוחכמים על שלל הפודקאסטים שלהם - שהוא 'העם' (בעבריביבית: 'אאם'), אבל 25% וגם 30% ואפילו 38% זה לא העם וגם לא 'אאם'.

החדשות הרעות הן שעל ידי שיחזור המסר 'הניסוי נכשל הניסוי נכשל הניסוי נכשל', יוכל נתניהו, אם חלילה יחזור להיות ראש הממשלה כאן, על המשך הרס החברה הישראלית שהניסוי ש'נכשל' ניסה לתקן.

נתניהו וחבר מעריציו, מהרחוב ומהפודקאסטים וממכוני המחקר ומהתקשורת, יקפידו לשכוח ולהשכיח אם יש צורך, שהניסוי נכשל לא 'רק' כי אבן שטיפש אחד - נתניהו (שהוא לא טיפש אלא כאן הוא בתפקיד הנמשל במשל המפורסם) - זרק במשך יותר מ-10 שנות שלטון שהתבסס על הסתה הדדית, הרעלת בארות, כפירה בעיקרי הממלכתיות הציונית וכן הלאה(לצד לא מעט הישגים כמובן שיש להכיר ולברך עליהם), חמישים ממשלות שינוי לא יצליחו לתקן תוך שנה, בכלל ובפרט שבמשך השנה הזו הנהיג נתניהו אופוזיציה לוחמת נגד הממשלה, נגד המדינה, נגד החברה, נגד ההגינות, נגד השכל הישר, נגד הציונות, נגד העם היהודי.

תופעת נתניהו לא תובן כל עוד ימשיכו מבקריה לנסות להבין אותה במונחים הרגילים השגורים בשיח הפוליטי והציבורי ברחבי העולם הדמוקרטי מאז המאה ה-19.

לא מדובר בשחיתות. ובכלל, שחיתות היא הבעיה הכי פחות חשובה בדמוקרטיות וכל עיסוק בשחיתות משמעותו ויתור על הפניית תשומת הלב למקומות הנכונים.

לא מדובר בעבירות על החוק כמו אלו שמנסים להדביק לו בשלל תיקים מאולפפים ומעייפים, שמסתבר שרב הכלום על היש שיש בהם, כי עושה רושם שבנקודה הזו צודק נתניהו, יש בהם קרוב מאד לכלום.

לא. מדובר בתופעה חמורה בהרבה. היא חוקית כמובן והיא לא בהכרח נגועה בשחיתות גם אם סביר להניח שנתניהו לא משך ידיו גם מעבריינות על החוק וגם משחיתות. אבל לא שם העניין וכל עוד נמשיך לעסוק בהבלי השחיתות ובהבטחות תוצאות המשפט המתנהל בעצלתיים, נמשיך לשחק לידיו של הפגע הרע הזה.

התופעה החמורה בהרבה היא סוג של פוליטיקת ביבים (רק במקרה יש הלימה בין שמו הציבורי של האיש לבין אופי הפוליטיקה שהוא מנהל), שנתניהו לא המציא אותה, הגם שללא ספק הוא הביא אותה לשיאים שממציאיה - משה דיין ושמעון פרס - אולי רק חלמו להגיע אליהם.

העקרון פשוט מאד: על סמך הידיעה, לא הנחה, ידיעה, שחלקים גדולים בציבור לא מבינים את מורכבותה של המציאות האנושית בכלל, המודרנית בפרט, והפוליטית-ציבורית בפרט-בפרט, קל מאד להנהיג כוחות פוליטיים הנשענים על סיסמאות, מלים גדולות, הבטחות מרחיקות לכת ('כך נחסל את הטרור', זוכרים?), סמליות-רגשית מנופחת (כי אין שום רע לא בסמלים ולא ברגשות), ובעיקר הצגת כל המשתתפים אחרים בזירה הציבורית-פוליטית כגמדים במקרה הטוב, בוגדים בכוח או בפועל במקרה הרע.

לפני 60 שנה ישראלים רבים, לא הרוב וגם לא 'העם' ואפילו לא 'אאם', העריצו את משה דיין בדיוק על הבסיס הזה. להבדיל מ'היהודים הגלותיים' כמו אשכול וגולדה, דיין 'הצבר' הפגין בטחון עצמי, זלזול במוסדות, נהלים ומוסכמות, הפריח סיסמאות והקפיד להציג את יריביו כעלובי החיים.

אחריו היה זה שמעון פרס לצעוד באותו נתיב, לייצר את אותה ביצה. עד היום מעריציו מתגעגעים לאיש הספר, איש השלום, הנביא הדגול של הננוטכנולוגיה, האיש שעוד בימיו הוקם מרכז מחקר על שמו, אליו עלו לרגל דוגמניות וכדורגלנים, ולטקס ההלוויה שלו הגיעו נציגים מ-100 ארצות שעד היום מתגעגעים אליו בכלל וביחס למה שיש, בפרט. הם כמובן האחרונים להבין שאת שמעון פרס החליף ממשיך-דרך מוכשר פי כמה שמקפיד ללכת בדיוק בדרכו האנטי-ממלכתית: בנימין נתניהו.

המשותף לדיין, פרס ונתניהו הוא בעוד נושא מרכזי שבלעדיו לא היינו יושבים ומנהלים את הדיון העצוב הזה. שלושתם, כל אחד בתורו, ידע בוודאות שסביבו יש מספיק מבוגרים-אחראים שלא יתנו למערכת ליפול, שיכינו את צה"ל לששת-הימים (דיין יקצור את התהילה ובאמצעותה ילך לאיחוד של 'העבודה' כדי להרוס אותה מבפנים כפי שהוא עצמו אמר במפורש בינואר 1968); שיעשו את המאמץ להביא את הסכסוך עם מצרים לסיומו (פרס יחבל במאמציהם של רבין ואלון להביא לקו הסיום הנחוץ את 'הסכם הביניים' בספטמבר 1975); שימשיכו להניע את גלגלי המשק גם כשהממשלה תתעלל בהם (מליוני ישראלים קמו גם אחרי ה-1 ביולי 1985 לעמל יומם, מי שהיתה לו עבודה כמובן, למרות 'תכנית הייצוב' השערורייתית); שימשיכו למזער את נזקי 'אוסלו' (רבין ניסה ולא הצליח לבלום את הטירוף הזה - החזרת ערפאת לרמאללה אחרי שחוסיין העיף אותו ללבנון ושרון בתמיכת איש האופוזיציה רבין העיפו אותו לטוניס - אבל חודש לפני שנרצח הודיע שהוא יבלום את הטירוף שאחרי שנרצח פרס ימשיכו); ונתניהו... נו... נתניהו.... את ההיסטוריה המאוחרת כולנו יודעים. ומי שלא יודע או מתנהג כאילו שהוא לא יודע ומספר לעצמו סיפורים, עובדות לא ישנו מבחינתו כלום. סוף ההיסטוריה נכון לעכשיו היא היום בבוקר, בנאום הציני של הציניקן הגדול ביותר שקם כאן אחרי דיין ופרס: בנימין נתניהו.

שלושתם אם זה מנחם מישהו לא המציאו את השיטה. קדם להם אדם גדול שידע בתקופת הישוב שהוא יכול לנהל פוליטיקה אנטי-ממלכתית מהסוג המוכר אחרי הקמת המדינה. קראו לו זאב ז'בוטינסקי.

בדיוק כמו יורשיו המאוחרים, גם ז'בוטינסקי ידע שהוא יכול להמשיך את הפוליטיקה הפלגנית שלו, פוליטיקה של פרישה, פוליטיקה של 'להחליף את העם', פוליטיקה של להאשים את כולם בכשלונותיה (לו רק הבריטים היו מנהלים את מדיניות החוץ שלהם בהתאם להנחיות של ז'בוטינסקי; לו רק הקשיבו יהודי פולין להזיות 'האווקואציה' של ז'בוטינסקי; לו רק וייצמן ובן גוריון היו מבינים שז'בוטינסקי הוא האיש היחיד הראוי להנהגה ומפנים לו את מקומו...לו רק העולם היה מסתדר על פי הנחיותיו של המלך המפורסם בנסיך הקטן שפקד על השמש לזרוח), כי סביבו היו וייצמן ובן גוריון וכל הקואליציה שלהם - אז היא היתה רחבה מאד ולכן יציבה ולכן יכולה היתה לספוג אפילו את תועבת אלטלנה.

חז"ל, כמה-לא-מפתיע ידעו להזהיר מפני התופעות הללו עוד טרם היות מודרנה ופוליטיקה מודרנית. וגם המקרא עוד לפניהם: "שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך" מורה הנהגת העם - היא מדברת בשם אלוהים וכך היה מקובל עד לא מזמן אבל רק עד אז - וכל מלה נוספת מיותרת.

אבל חז"ל כאמור חשבו שיש דברים שראוי לחזור עליהם, כי לפתח חטאת רובץ, ותשוקת השלטון א-לה-דיין-פרס-ביבי גדולה, גדולה מאד. אמר רבן גמליאל, סתם מפא"יניק, לרב יהושע, רב ענק, יחיד בדורו, את הדברים הבאים: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך".

כי - ושוב תודה לחז"ל - "הווה מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

בינתיים הצלחת הפוליטיקה האנטי-ממלכתית הזו שמנהל נתניהו בסיוע תזמורת כלי הקשה וקשקשת (שנה שלמה הקפידו האינטלקטואלים של נתניהו לכנות בשם "ממשלת פיגולים" ממשלה נבחרת וחוקית של מדינת ישראל) היא 'רק' בכך שאנחנו, הישראלים, בניצוחו של נתניהו ועל פי האינטרס העמוק שלו, 'בולעים' האחד את השני 'רק' ברעל של השיח הציבורי. בינתיים.

אם לעשות שימוש באחת התחנות של הרעלת השיח הציבורי א-לה-ביבי, אי אז ב-1999, אבל במהופך: ביחס לדברי המקרא וחז"ל, נתניהו שכח מה זה להיות יהודי.

74 שנים לאלטלנה (ותוספות לרגל השנה ה-75) - תועבת התופעה הרוויזיוניסטית (ואת השימוש במושג "תועבה" למדנו מהם כמובן) ממשיכה לפגוע בכל הטוב שיש כאן כבר מאה שנה: 'קין' ר"ל ימשיך לבנות, אויבו ימשיך לייצר "הבל"

היום בשעה 16:00 בערך, לפני 74 שנה, נורו ממה שלמרבה הצער זכה בפי בן-גוריון לכינוי האומלל 'התותח הקדוש', כמה פגזים לעבר האוניה אלטלנה.

הפגז שנפל על האנייה נפל בטעות, אבל התותח הוצב שם מתוך כוונה ברורה של ממשלת ישראל לשים קץ לשורה ארוכה מאד של מעשי מרד, המרדה נגד ממשלת ישראל, סירוב פקודה, נטישת עמדות בחזית, עריקה, שיבוש החיים האזרחיים, פגיעה ברכוש צה"ל, גניבת והסתרת נשק, ועוד ועוד מעשים שנעשו על ידי האצ"ל ממוצ"ש ה-19 ביוני 1948 ועד לאותו הרגע, זאת אם מתעלמים מכל המעשים המזיקים האחרים של הארגון הזה, לכל הפחות מפברואר 1944.

על רשימת המעשים בין ה-19 ל-22 ביוני אין ויכוח. שלמה נקדימון, מי שפירסם בין השאר את הספר אלטלנה ב-1978, ספר שנראה כמו מחקר אך הוא לא יותר מפמפלט תעמולה המשתרע על פני 472 עמודים (כן, קראתי), מביא בספרו לפחות 25 מקרים כאלו. במחקרו של אורי ברנר, שגם הוא הופיע תחת הכותרת אלטלנה וגם הוא ראה אור בשנת 1978, ובניגוד גמור לספר של נקדימון מדובר במחקר מופתי מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, מפורטים לפחות 30.

25 או 30, פוטייטו-פוטאוטו, וזה באמת לא משנה, כי מה שחשוב בהמשך לדבריו האלמותיים של קלאוזביץ' אודות היחס בין מדיניות למלחמה, זה לא היריות שנורו על ידי אנשי אצ"ל לעבר לוחמי צה"ל בכפר ויתקין (כן, הראשונים לירות ירי על מנת לפגוע היו אנשי אצ"ל), ולא ההתחכמויות של אצ"ל בחוף תל אביב (לבקש, ולקבל, הפסקת אש כדי לפנות פצועים, ואז לנצל את הפסקת האש כדי לבסס את ראש הגשר שלהם על החוף, מתוך מטרה ברורה להמשיך לעשות שימוש בנשק שהורידו מאלטלנה+הנשק שגנבו ממחסני צה"ל+הנשק שחטפו מחיילי צה"ל+הנשק שהיה להם מימי המחתרת שרשמית הסתיימו בהסכם בין בגין לממשלת ישראל ב-1.6.48 כלומר שלושה שבועות קודם, ולמסור את הנשק הזה בידי האספסוף המוסת שהגיע בהמוניו לחגיגה שאירגן עבורם האצ"ל בחוף תל אביב בכלל ובפרט בסביבת ובתוך מטות חיל הים, חיל האוויר והפלמ"ח ברחוב הירקון).

אגב, לנוכח הטענה שהנשק באלטלנה היה משנה את מצב החזיתות, הנה העובדות כל כמה שיש להן תפקיד (ובממלכת האצ"ל ויורשיה בימינו אף פעם לא היה לעובדות שום תפקיד אבל לא אלמן ישראל ולא כולם - איזה מזל - אצ"ל או תומכי אצ"ל). בבקשה:

בחודשים אוקטובר 1947 עד מאי 1948, ההגנה ביצעה את הרכש הבא (לא כולל נשק שיוצר בארץ ו'התקבל' כך או אחרת מהברטים) - תמ"קים 1200, רובים 27400, מקלעים 2600, מקלעים בינוניים 105, כדורים 40 מליון, תותחי 20 מ"מ 31, תותחי 65 מ"מ 35, תותחי 75 מ"מ 10, מרגמות 120 מ"מ 12, פגזי תותחים 130000, מטוסי קרב 11, מטוסי תובלה והפצצה 16, זחלמים 13. לא פחות חשוב: 66 אניות מעפילים הגיעו אותה תקופה לארץ (רובן גורשו כמובן לקפריסין). כמה האצ"ל הביא? אחת. כמה ההגנה? 65.

בקיצור, נשיאים ורוח (הרבה, הרבה מאד רוח, בעיקר רוח ובעיקר רוח רעה) וגשם אין.

ובכן, לא האלימות היא הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא, אם למדנו משהו מקלאוזביץ', זה לא הפעולה האלימה אלא מה מטרתה, ומכאן כיצד היא נתפסת ומוצגת. ואת המטרה הקפידו לומר מנהיגי אצ"ל והם ממשיכים לומר אותה עד עצם היום הזה.

יום לאחר "סיומה" של הפרשה (כי היא לא הסתיימה עד היום ואין שום סימן שהיא עומדת להסתיים), כלומר ב-23 ביוני 1948, פירסם בגין את הדברים הבאים:

"ממשלת ישראל הזמנית וראשה ביצעו אתמול את הפשעים האיומים ביותר נגד האומה והמולדת [...] בפקודתו של בן גוריון נמנעה הגשת עזרה רפואית לפצועים שאפשר היה להצילם אלמלא היחס הברברי של 'הדיקטטור'. ממשלה המסוגלת לבצע פשעים כאלה - פשעים נגד העם ונגד האנושיות כאחד - איננה ראויה לשלוט באומה [...] משטר הדמים של בווין לא יוחלף במשטר הדמים של בן גוריון. הנוער העברי - הנוער הלוחם והמשחרר - יילחם במשטר זה עד רדתו. ממשלת ישראל הזמנית לא נבחרה על ידי העם אלא מינתה את עצמה לממשלה [...] קיווינו כי היא תבין שלא תוכל לשלוט בכידונים ובמחנות ריכוז. עתה מתברר כי פני ממשלת בן גוריון לשלטון אימתנות ורצח המוני. 'ממשלת' בן גוריון כבר ויתרה למעשה על ריבונות מדינתנו ההופכת להיות בהנהגתו לגיטו שבו משתולל 'יודען-ראט' בוגדני ומשועבד לזרים. לנוכח המצב הזה התכנסה המפקדה של אצ"ל וקיבלה כתוצאה של דיוניה את ההחלטות הבאות: 1. חיילי אצ"ל אינם מכירים עוד בממשלה הזמנית הבלתי נבחרת של מדינת ישראל ודורשים יחד עם המוני העם את התפטרותה המיידית והעמדתה לדין העם. 2. חיילי אצ"ל במולדת ובתפוצות הגולה רואים ב'ממשלת' בן גוריון - פרט לכמה חברים שהם אנשים ישרים - ממשלת רודנים, אשר - אם היא תוסיף לשלוט - היא תשלוט בעזרת מחנות ריכוז, מרתפי עינויים ותליות. 3. בצבא העומד לפקודתה של 'ממשלה' זו אין חיילי האצ"ל יכולים לשרת. 4. מתבטלת בזאת ההוראה שניתנה לחיילי אצ"ל להתגייס ל'צבא ההגנה לישראל' ולהישבע אמונים ל'ממשלה' הזמנית" (ברנר, 269-268).

במוצ"ש 26.6.1948, שידר רדיו אצ"ל בין השאר את הדברים הבאים:

" 'מחנה הרודנות' צוהל; הפורשים חוסלו ובן גוריון הטיל את מוראו על כל העם. אך הפצצת אנית נשק ורצח עשרים צעירים קוראים להתנגדות. הם מחזקים את ההחלטה לפרוק את עול הרודנות מעל העם. ראשי השלטון השנואים הסגירו לוחמים למשעבד הבריטי-נאצי [...] הם לא שמו לב ועשו את אשר עשו במרמה, בתכנית שטנית מוכנה מראש ובאכזריות נאצית ממש [...] כל איש ברחוב יודע שאם קמה בכלל מדינת ישראל - הודות לדרכנו ולמלחמתנו היא קמה. ציון איננה גיטו ורשה. לא ישלטו בישראל השוט המושאל מידי גויים משעבדים. עמנו חופשי הוא ומולדתנו חופשית תהי כולה. נשבענו!". (ברנר 282-281).

במחנה צה"ל בו ישב גדוד צה"לי שהורכב מאנשי אצ"ל לשעבר, ניתן היה להנות מכמה קריקטורות פורנוגרפיות בהן כיכב הפלמ"ח, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא יכול היה לקרוא על קירות חדר האוכל את הדברים הבאים:

"שבועת אנוסים אינה מחייבת"; "מוות לבן גוריון"; "זכור את האניה"; (ברנר 349) 

בירושלים הקפיד האצ"ל להפר הסכמים עם חטיבת עציוני, להשתמט מאיוש עמדות כדי לאפשר לאנשיו לעסוק בחיזוק האצ"ל, לגנוב נשק וציוד מצה"ל תוך ביצור עמדותיו ומתן הוראה לאנשיו לפתוח באש כנגד כל כוח צבאי שיתקרב, להבריח נשק ואנשים לירושלים, ולתכנן פעולות שיהפכו אותו לגורם שאי אפשר שלא להתחשב בו.

נזכיר את האירוניה הדקה בלשון המעטה, שמבחינת אצ"ל ירושלים היתה אקס-טריטוריה שכן האו"ם - בו האצ"ל לא הכיר כמובן, שהרי הוא שירת את המטרות הסמויות של "הבריטו-נאצים" כפי שהקפידו אנשי הארגון הזה לכנות את הבריטים, בלעדיהם אולי עד היום הנאצים היו שולטים בכל אירופה ואפילו לא יהודי אחד היה נותר לפליטה (ואין בעובדה זו להשכיח את התנהלותם הבזויה של הבריטים בכל הקשור להצלת יהודים שיכלו להמלט מאירופה בשנות המלחמה!) - הכריז עליה כעיר בינלאומית ולכן אין לממשלת ישראל דריסת רגל ריבונית בה.

בן גוריון, שהכיר היטב את ההתחכמויות של האצ"ל כבר מ-1937 ועוד יותר מאז שמנחם בגין הפך מפקד הארגון בינואר 1944, הקפיד להדגיש בהסכם של ה-1.6 בין המדינה לאצ"ל (הסכם שנועד לפרק סוף סוף את האצ"ל מנשקו, הסכם שהמשיך עוד שני הסכמים דומים שהוסכמו במרץ ובאפריל 1948), כי הוא - ההסכם - חל על כל שטח אשר "בתחום ממשלת ישראל", כלומר כולל על שטחים שאינם חלק מתכנית החלוקה (שממילא בטלה מאליה מהרגע שהערבים דחו אותה על הסף), כולל כמובן ירושלים. את ההגיון המדיני של האצ"ל היטיב לסכם ישראל גלילי: להבנתו, מטרת הארגון היתה

"לשמור על קיום מסגרת נפרדת לכוח מזויין; אחיזה לצבירת נשק, הצדקה לא למסור את הנשק לממשלת ישראל; מרכז ומקלט לאקטיבה, לעריקים; מרכז מדיני ותעמולתי לארץ ולתנועה בגולה; השארת אצ"ל כגורם עולמי ובין לאומי, מרכז לידיעות, ריגול וקשרים עם המעצמות" (ברנר, 353)

למרות ההגיון הפשוט שאפילו בגין הכיר בו כבר ב-1944, ובלעדיו לא תתכן אף מדינה בשום מקום, והוא שמדינה פירושה קודם כל מרות אחת ובלבדית של הממשלה העומדת בראשה על כל סוג של הפעלת כוח, ולמרות ההסכמים הנזכרים (מרץ, אפריל וה-1 ביוני 1948), ולמרות שערוריית אלטלנה (על כל 25 ארועי הסרבנות, העריקה, האלימות הפרועה והירי של אנשי אצ"ל לשעבר, חיילי צה"ל בהווה, בחיילי צה"ל שלא שכחו שהם חיילי צה"ל), ובכן למרות כל מה שהתרחש עד סוף יוני 1948, הנה ב-15 ביולי שוב ניסתה ממשלת ישראל, בתיווכו של שר הפנים גרינבוים, להגיע ל(עוד) הסכם עם האצ"ל. בתגובה להצעות גרינבוים - שלבגין בדיוק כמו לבן גוריון היה ברור שהוא אוהד אצ"ל מובהק - אמר בגין כי:

"בירושלים הוקמה מפקדה ראשית של אצ"ל והיא מוסמכת להחליט על מעמדו של אצ"ל בירושלים. כל משא ומתן בעניין זה יש לנהל בירושלים עם המפקדים המוסמכים במקום" (ברנר, 347)

ביום ה-30 לאלטלנה (20 ביולי, 1948), פרסמה מפקדת האצ"ל את הדברים הבאים:

"ביום השלושים לרצח המתועב של אחים ואחיות מעפילים, אשר הגיעו משרידי הגיהנום הנאצי. ביום השלושים לרצח המתועב של אחים לוחמים [...] ביום השלושים לרצח המתועב של רוחנו, נשמתנו ומוסרנו הלאומי; הננו להשמיע באזני הרוצחים והפושעים, המתנשאים למשול בנו את דיננו דין הצדק: מות תמותו! גורלכם נחרץ! אחת דתכם למות!!! לא נשקוט ולא ננוח עד היום בו לעקר נשמתכם הפושעת מגופכם הטמא. ביום ההוא תגאל חרפת המולדת שסגרה שעריה בפני אחים מעפילים, ביום ההוא תיגאל חרפת הצבא ששלח חיציו בבחירי האומה. ביום ההוא תיגאל חרפת העיר, אשר ברחובותיה הובלו אחים מעפילים כשקלגסים ישראלים מתעללים בהם. ביום ההוא תיגאל חרפת הרבנים, שעמדו בפתח, אף גורשו ממטהו של הפושע המטורף בן גוריון. ביום ההוא תימחה החרפה מדפי ההיסטוריה המזהירים של עמנו. ביום ההוא יכופר דמם הקדוש של בחירי האומה. אמן! הנוקמים". (ברנר 349)

רק לאחר רצח ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948, החליטה ממשלת ישראל לשים קץ לסחבת המחפירה הזו, לשערוריית המשך מו"מ מדיני בין מדינה ריבונית (שהיתה נתונה במלחמה לחיים ולמוות), לבין ארגון מורד (בהצהרה ובמעשים!).

אבל ההיסטוריה לא הסתיימה שם כמובן. להפך, היא רק החלה. ליתר דיוק המאבק על הזכרון שהוא לא יותר, בלי ספק במקרה הזה, מאבק בין אנשים שעשו מאמץ להציג את האמת עתירת הפרטים מכל הסוגים (מדיניים, צבאיים, מבצעיים, טקטיים, קוניוקטורליים וכן הלאה), לבין אנשים שעשו מאמץ עילאי לרסק את האמת ולהחליפה בשקרים ובחצאי אמיתות הגרועים משקרים.

ב-1978 כאמור התפרסם ספרו של שלמה נקדימון, ללא ספק הביטוי הכי 'עבה' למאמץ הזה: תוך הישענות על אינספור פרוטוקולים של ישיבות גורמים הקשורים לממשלה הנבחרת (בעיקר מפא"י אך כמובן גם מפ"ם, "המפלגה של הפלמ"ח" שחלק מהעיוות נשען על ידי הצגתו כגוף מקביל - עוד "מחתרת" - השווה במשקלו העקרוני לאצ"ל, שטות שמעטות הן הגדולות ממנה), הישענות שמטרתה לספק לספר דימוי של מחקר ראוי לשמו, ברא נקדימון פרשנות מופלאה לפיה בן גוריון "הוטעה" על ידי "שותפיו" ב"שמאל" (כלומר מפ"ם), ושלכן לא הוא "האשם" בפרשת אלטלנה כי אם אותם שקוצים - ישראל גלילי בראשם - ש"הטעו" אותו כביכול. הגדיל לעשות נקדימון כאשר להפצת הספר התלוותה הבטחה ל"סקופ": שמעון פרס גילה את אזני מנחם בגין ב-1971 אודות "ההטעייה" הנזכרת, מש"ל.

למרבה התדהמה - בכל אופן תדהמת אלו המקפידים לעשות מאמץ לשחזור, ולא לטישטוש, העבר - אגדת "ההטעיה" כביכול (שאין לה שום אחיזה במציאות, לא רק כי בן גוריון הקפיד לדעת כל מה שהיה בתחום אחריותו אלא כי תגובותיו לפרשה מלמדות על דעתו עליה!), הושמעה כבר מעל דפי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" בתחילת יולי 1948, על ידי לא אחר מאשר עמיחי 'גידי' פאגלין, הארכי-טרוריסט של אצ"ל, האיש שאפילו מפקדיו הישירים לא ידעו למה לצפות ממנו.

לימים יעמיק תהליך "כיבוסו" של בן גוריון - אגדת, כלומר שקר "ההטעייה" כביכול שיחקה במאמץ הטישטוש השיקרי הזה תפקיד מרכזי (הצטרפו אליו אנקדוטות שהביא נקדימון אודות עדויות מפי פולה בן גוריון על הכבוד וההערכה שרכש בן גוריון למנחם בגין... ממש הזקנים מהחבובות!): את מקומו של בן גוריון כארכי-רשע יתפוס כמובן יצחק רבין. באחד מימי הזכרון לרצח, יכתוב העיתונאי (או שמא "עיתונאי") אראל סג"ל מאמר דעה ובו הצדקה מפורשת של הרצח, שכן רבין לשיטתו (ולא רק שלו כמובן!) הוא הוא האחראי על "הרצח" באלטלנה, ומכאן שהתקיים בו הפסוק "על דאטפת יטיפוך" או "כול כלב ביג'י יומו".

מה לעשות שהעובדות הן שלרבין לא היה שום יד ורגל בפרשה, לא "רק" בשל מעמדו הצבאי הבינוני ולא "רק" כי ב-1948 הוא היה נטול מעמד מדיני, ולא "רק" כי הוא נקלע במקרה ליום הפרעות שעשו עריקי אצ"ל ואספסוף של מאות אזרחים שהתנפל על חיילי צה"ל בתל-אביב ועל מטות היחידות הצבאיות ששכנו אז ברחוב הירקון, אלא כי הוא היה חייל, קצין בכיר ברגע מסויים, וככזה עליו היה לקבל את האחריות לטיפול בפוגרום של אצ"ל, וחיילים לא קובעים מדיניות (אלא אם שמם הוא עמיחי 'גידי' פאגלין). כשהגיע יגאל אלון לתל-אביב, שוחרר מיד רבין מתפקידו כמפקד האירוע.

אבל עובדות מפריעות כידוע לסיפור טוב, ומה יותר טוב מסיפור אלגנטי לפיו הרוצח של 1948 קיבל את שלו ב-1995, כמעט בדיוק באותו המקום?? סיפור כזה יכול להחזיק מים רק ואך ורק אם לא יודעים על ההיסטוריה של הפרשה הזו כלום, או חמור מכך: אם יודעים עליה רק מה שנוח. כמו למשל שבן גוריון בסך הכל חיבב את בגין (ככה הרי סיפרה פולה לנקדימון החוקר הדגול), ומי שהטעו אותו היו אנשי "מחתרת הפלמ"ח" - ישראל גלילי (ככה הרי סיפר לנקדימון בסודי סודות, ב-1971, שמעון פרס!).

ב-16 ביוני 2022, כיבד בנוכחותו ראש הממשלה לשעבר חבר הכנסת בנימין נתניהו, את מאות באי טקס הזכרון השנתי לחללי 'אלטלנה'. כמה אירוניה וגיחוך יש בדברים שאמר נתניהו בנאומו הזחוח שכלל את הדברים הבאים:

"אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה. המוסדות הנבחרים. אבל בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה קיימים איזונים ובלמים. יש עם, יש בני שיח במחנות אחרים. יש ראיה היסטורית של סכנת ההתנגשות הפנימית. יש אורך רוח, יש סובלנות, יש הגיון, יש עצירה על הסף. כשאתה הולך לכוון אש לבני עמך, שנאבקים יחד אתך במלחמה נגד אויב חיצוני שיכול להשמיד אותך, יש עצירה על הסף. פה לא היתה עצירה על הסף".

אכן. לא היתה עצירה על הסף, לא היה כיבוד של הכרעת מוסדות נבחרים, היה זלזול עמוק בבני שיח של רוב המחנות האחרים, לא היה שמץ של סובלנות, אפס הגיון והליכה בהתלהבות ובנחישות לקראת התנגשות פנימית.

ואת הדברים האלו, אני מוסיף בסוף קיץ 2023, ומבקש מהקורא ההגון לשאול את עצמו, היכן להבנתו עמד בין ינואר לאוגוסט 2023 ראש הממשלה בנימין נתניהו, במבחן הדברים הנשגבים שאמר אותו בנימין נתניהו בטקס הנזכר ביוני 2022, בכנס שההזמנה אליו נוסחה במלים אלו:

"במלאת 74 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין".

 

קין. למי שלא שם לב. קין. הראשון לעשות שימוש בדימוי מקראי זה היה ז'בוטינסקי, כבר ב-1937. החרה החזיק אחריו יריבו הגדול ביותר בתנועה - מנחם בגין - שבניגוד גמור לדימוי שניסה לייצר בסוגיית ההמשכיות כביכול בינו לבין "רבו" ז'בוטינסקי, הוא הלך בדרך הפוכה לחלוטין, מכל בחינה כמעט. ב-1944 אבל גם בגין כבר נקט במושג "'קין" בבואו לדבר על הכוח הגדול ביותר בלעדי מעשיו - אותם ידעו להעריך גם ז'בוטינסקי וגם בגין - לא היתה קמה מדינה.

הנחמה היחידה בסמליות הזו של השימוש בתיבה המקראית העוצמתית הזו - "קין" - היא שאכן "הבל" הוא התאור המדויק, הקצר, החד והקולע ביותר למורשת הרוויזיוניסטית, לפחות בכל הקשור לתולדותיה המדיניות של התנועה הזו, שאם קלאוזביץ' צודק - והוא צודק - היא הדבר היחיד החשוב בתולדותיה של התנועה הזו, או של כל תנועה מדינית אחרת.

דף המסרים הנכון למחאת הקיץ - בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. בעוד שלוש מלים: הדג זה אנחנו. בעוד שלוש מלים: הראש הוא האוצר.

 

לא ברור לי ואני מניח שלאף אחד לא ברור האם המחאה המתפתחת עכשיו תצליח להתרומם. אבל בכל מקרה אין לה שום סיכוי להצליח אם לא יגידו ראשיה, או מי שיהפוך לדבריה, את הדברים החשובים באמת.

והדברים החשובים באמת ימשיכו להיות חשובים באמת בין אם המחאה תתרומם ובין אם לאו, כי דברים חשובים הם חשובים כי הם נכונים. ואם להמשיך את ההשוואה המתבקשת למחאה בת ה-11, זה בדיוק מה שלא היה בה: אף אחד כמעט לא אמר בה את הדברים החשובים.

מה הדברים החשובים? בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. מי הדג? המדינה, החברה, האזרחים, המוסדות. כולם כמעט ללא יוצא מהכלל בבעייה. המדינה משותקת רוב הזמן בוודאי בדברים הקשורים בחברה. החברה המורכבת מאזרחים מוגבלים ביכולות הכלכליות שלהם (ואל תבלבלו לי את המוח עם התורים בנתב"ג ועם וולט והמשלוחים, וזה עוד עניין שחשוב לא לומר: לא מדובר על עוני ולא על רעב ומי שאומר עוני ורעב שלא יתפלא שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות), והמגבלות הכלכליות של האזרחים גדולות יותר בגלל המגבלות של המוסדות שהוקמו על מנת לשכלל ולייעל את החיים האזרחיים.

ומי זה הראש? משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד.

לא ביטוח לאומי ולא המורים ולא העיריות ולא המורים ולא השוטרים ולא הרופאות והאחים ולא העו"סים וכן הלאה. כל אלו יכולים לכלול בטלנים וצרי אופק, אבל בדרך כלל מדובר באנשים טובים שהצלחתם, כל אחד בתחומו, מוגבלת מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: מדיניות האוצר שמטרתה לא לשפר ולייעל את חיי האזרחים והחברה אלא להקפיד על גרעון מינימלי, להקטין עד כמה שניתן את אחריות המדינה לאזרחים (גם בתחומים בהם אין ויכוח שהמדינה תפקידה הוא לעשות את הדברים כמו חינוך ובריאות ובטחון פנים ופנסיה ועוד), ולמדוד את דרכה של הכלכלה בכמה מדדים תלושים מהמציאות כמו יעד אינפלציה ויחס חוב-תוצר. על כל אלו מוסיפים פקידי האוצר את הבונוס: תת ביצוע, מדיניות המיושמת אחרי שחוק ההסדרים (חוק אנטי-דמוקרטי לעילא!) עושה את שלו באותה מגמה שכל אזרח רואה את התוצאות שלה לנגד עיניו:

עומסים בכבישים, בבתי חולים, בשדה התעופה, בתחנות הרכבת, בתחבורה הציבורית, בהזנחת הפריפריה, בהפקרת בטחון העובדים, במכירת החקלאות הישראלית וכל המגזר היצרני הרגיל-טק לכל המרבה במחיר, ועוד ועוד.

ובחזרה למחאה: אם הכתבלב התורן יראיין את משפחת ישראלי בשדרות רוטשילד שתסביר לו שהיא שם כי יוקר המחיה וכן הלאה ושכר הדירה וכן הלאה ולשאלתו מי אחראי המשפחה תענה לו 'משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד כי משרד האוצר מעדיף לעשות כסף מעסקות נדל"ן והמחיר מתגלגל דרך הקבלנים לצרכנים', זו תהיה התשובה הנכונה.

אבל אם משפחת ישראלי תדבר על שחיתות, או על העירייה שלא עושה כלום, או על רדיפת הבצע של הקבלנים, או על אובדן הסולידריות, או על הגעגועים לשטייטל או לימים ההם שבגרוש היה חור או כל שטות רגשנית ונוסטלגית אחרת, פקידי האוצר ידעו ששוב פעם הכלבים (האזרחים) ינבחו (כלומר ידברו לא לעניין) והשיירה (מדיניות האוצר ב-40 השנים האחרונות) תמשיך לעבור.

וכאמור לעיל, עם או בלי מחאה, האמת הפשוטה הזו נכונה בכל מקרה. ומי שחושד שכל הכתוב לעיל נובע ממוחו של סוציאליסט הזוי (כי צפון קוריאה בלבלה וההסתדרות והקיבוצים והתמוטטות הגוש הסובייטי וקובה וכל הג'ז הזה) אז לא. ממש לא. כותב הדברים הוא קפיטליסט אדוק. הוא גם בורגני, בעל דירה בק"ק חיפה.

אלא שהקפיטליזם שלו מתמצה בכמה מלים שאמר כתב והפיץ אחד ממייסדיו אי אז לפני 250 שנה: an ounce of prevention worth a pound of cure

דבריו של בנג'מין פרנקלין הם תמצית השכל הישר, התבונה האנושית והמדיניות הכלכלית הנכונה - להשקיע בהווה (בחינוך, בריאות, רווחה, בטחון פנים) כדי להבטיח עתיד טוב יותר. כי אוהדי מדיניות האוצר תמיד אומרים בדיוק את זה: אסור לבזבז כסף בהווה על חשבון 'עתיד ילדינו'. בול. אלא שפרנקלין הקפיטליסט (וקפיטליסטים מזהירים אחרים) ידעו להסביר שלא מדובר בבזבוז אלא בהשקעה, ולכן מי שבאמת חרד ל'עתיד ילדינו' עליו לעשות את ההפך ממה שעושה כאן משרד האוצר כבר 40 שנה.

מסכת עבודה זרה - או: כיצד ומדוע עלולות אידיאולוגיות להפוך למעשה אלילות

א.

 המצב האנושי - לפחות מימד אחד שלו - הוא של מתח קבוע בין תודעת הקיום לבין משמעותו. אין זו תודעה 'סתם' כי אם כזו המתלווה למאמץ ההתמודדות עם אתגרי הקיום. המחשבה שעם חיסול בעיית המחסור בזכות המהפכה התעשייתית 'סוף סוף' התפנה האדם לעסוק בשאלות הקיום מוטעית. גם במצבים הקיומיים הקשים ביותר מרחפת מעל מאמץ ההתמודדות שאלת המשמעות. כך היה, כך יהיה. זהו המצב האנושי.

ב.

כלים. זהו מותר האדם עם כל הכבוד לעוד כמה בעלי חיים שיודעים להפעיל כלים. כלי האדם באים בשתי צורות ולשתי מטרות: הכלים הנחוצים להתמודדות עם אתגרי הקיום והכלים הנחוצים לדווח באופן נהיר על אפשרויות המשמעות. זהו שורשה של השפה האנושית, שהיא עצמה כלי-על מקצר-דרך, שנתן לבני האדם יתרון עצום בזכות היכולת להעברה תרבותית בין-דורית.

ג.

השמות שנתן האדם לכוחות הטבע - מבעלי החיים וצמחים שסיפקו לו מזון ובריאות ועד לעצים ולאבנים שביטאו להבנתם של הקדמונים כוחות-על - עומדים בבסיס התרבות האנושית. אין לדעת איך בדיוק התרחש הגילוי, אבל במוקדם או במאוחר ידעו בני האדם לתת שמות מופשטים לכוח-על עליון עוד יותר על כוחו של מי שסימל את המים, את האדמה, את האש, את הפריון, את השאול וכדומה. על פי פרשנות רווחת שמו של האל העברי הקדום - יהו - משקף את הקול שיוצרת הרוח, ואפילו המלה 'רוח', שהיא קודם כל תופעת טבע "המסיעה עננים" כביכול, הפכה עם הזמן לניגודו של הגוף, לביטויו המובהק של עולם המשמעות.

ד.

גילויו של 'יהו', כוח עליון שהוא מעבר לרוח ולמים ולחום ולקור ולחושך ולאור, יצרה את הרוח השוללת, הביקורתית, כלומר את המשמעות הרואה בסגידה לכל מה שמתחת ל'יהו' כעבודה זרה. הטיעון אודות 'יהו' כ"יוצר אור ובורא חושך", כראש הבראשית והשמים והארץ וכל צבאם ומה שעל הארץ ומה שמתחת לה, ומה שלפנים ומה שמאחור ומה שלמטה ומה שלמעלה, הוא מיניה וביה שלילת כל סוג של עבודה זרה, וגם מבוא למדע אוניברסלי שתכליתו לספק הסבר כמה שיותר פשוט לכמה שיותר תופעות מורכבות. מונותיאיזם מוניסטי רוחני וגופני, משמעותי וקיומי גם יחד.

ה.

אבל גם עבודת 'יהו' עלולה היתה ואכן נפלה במלכודת של הנחת המבוקש. התוצאה מוכרת בשם 'ימי הביניים' במקרה הטוב, 'העידן החשוך' במקרה המדוייק יותר מנקודת המבט של המסע האנושי בעקבות מצבו. עבודת 'יהו' הפכה היא עצמה לעבודה זרה שהגדרתה תמיד אותה אחת: ייחוס כוחות עליונים לגורמים שעליונות הכוח מהם והלאה, או ליתר דיוק את מודעותם לפער בין מה שהם לבין מה שהם אומרים על עצמם שהם, הם מנסים - ובמשך מאות שנים הצליחו - לבטא באמצעות שקרים מעולם הרוח ואלימות מעולם הגוף. האינקוויזיציה - כמה אירוני השם הזה - היה שיאו המתבקש של התהליך ההיסטורי הזה. כי אינקוויזיציה פירושה חקר, והכנסיה שהפכה עצמה בפועל לאלילות יומרנית חסרת סיכוי, עשתה שימוש באינקוויזיציה ובכל הכלים שעמדו לרשותה על מנת למנוע מהאדם לחקור את מצבו האנושי.

ו.

הפתרון בא באמצעות המדע. המדענים הראשונים עדיין לא ראו סתירה בין אמונתם היוקדת בכל אמיתות הכנסייה שרובן היו שקר, לבין הצלחתם לפענח עוד תעלומות ולמפות עוד ארצות לא ידועות פשוטו כמשמעו ('אמריקה', 'אוסטרליה') ותרתי משמע (מהמיקרו-אורגניזמים מתחת לעור ועד למאקרו-דוממים מעל לאור). אבל ממשיכי דרכם הלכו וחידדו את ההבדל בין מדע כשיטה לגילוי תשובות על שאלות 'האיך והכיצד' לבין כל עיסוק אחר המתמקד בשאלות של 'מדוע ולמה'. הצלחת המדע עד היום היא כל כך אדירה שההבחנה הזו - בין גוף (עניינו של המדע) לרוח (עניינם של לא-מדענים לא משנה מי הם) מוצגת כתנאי להמשך ההצלחה המדעית. כך נפתחה הדרך להפיכת המדע לאלילות. המדען האליל מקפיד לא לשאול עצמו מהיכן יושג הדם האמור לזרום בצינור שהוא מתכנן לצורך כך מחיפה לאילת, או מה תפקיד קופסאות הציקלון-B שהוא משפר את תהליך ייצורן. הוא לא עוסק ב'למה ומדוע' אלא רק ב'איך וכיצד'. 

ז.

הסתירה הזו - מדע שנולד כמהלך של שחרור מאלילות של רוח אך יצר אלילות של חומר - עמדה ליד עריסת האידיאולוגיה. אין זה מקרה שהמלה עצמה גם היא נולדה בתוך אותו רחם היסטורי חסר רחמים לא פעם, שהוליד את המהפכות הפוליטיות הגדולות של המאה ה-18, הצרפתית קודם כל. המלה עצמה לכאורה לא מחדשת מאום שהרי פירושה המילולי מוכר ב-200 אלף שנות הומו סאפיינס שקדמו למהפכה הצרפתית, וקיבלו ביטויים אצל חמורבי, אותנא-פישתים, סידהארתא, המקרא, הומרוס וכיוצא באלו יצירות שביטאו לוגיה של אידאות, סדר של רעיונות, או במלה אחת: אידיאולוגיה. אבל עובדת הולדתה מלמדת על ההבדל בין מה שהיא סימלה לבין כל מה שקדם לה. ראשית: המדע. האידיאולוגיות המודרניות כולן, גם הפוסט וגם האנטי מודרניות (כמו האידיאולוגיה הפנדמנטליסטית), מתייחסות למדע, מודעות למדע, לוקחות אותו בחשבון, לטוב (כמו במקרה של הליברליזם והסוציאליזם) ולמוטב (כמו במקרה של האחיזם המוסלמיזם). שנית: רהיטות. האידיאולוגיות המודרניות מופנות לציבור אנונימי ולכן מנוסחות באופן כזה (הכרזת העצמאות האמריקנית או המניפסט הקומוניסטי הן דוגמאות מופת לכך). שלישית: פתיחות. האידיאולוגיות המודרניות הן אקלקטיות בהשפעותיהן ופתוחות לפיכך לפרשנות, כל פרשנות, מצד יודעי ח"ן (מנסחי האידיאולוגיה או אלו שהכריזו על עצמם או הכריזו עליהם כעל פרשניהן המוסמכים) ומצד - בעיקר מצד - 'הדיוטות' (כולל אידיוטים, כולל שימושיים).

ח.

האידיאולוגיות הן מפות המשמעות המודרניות, שמעצם היומרה שלהן - לא פעם היא מומשה בפועל (ע"ע הלאומיות הליברלית) - לחבר מחדש בין רוח לגוף, בין ההתמודדות על הקיום לבין דין וחשבון על משמעותו, ניתן להבין את הצלחתן הגדולה. בעוד המדע בראשית דרכו נאלץ לפרוץ קדימה תוך מחיצת וריסוק הדוגמות של הכנסייה (ע"ע וולטר ושות'), אילוץ שהביא כאמור ליצירת החיץ בין 'האיך והכיצד' לבין 'המדוע ולמה', מהלך שהביא להצלחתו של המדע ועם הזמן להפיכתו לסוג חדש של אלילות, הנה האידיאולוגיה נשענה על המדע, רכבה עליו והכפיפה אותו לציווי האנושי העליון: לחפש את נקודת המפגש בין גוף לרוח, בין אתגרי הקיום למשמעותו.

ט.

אבל קללת - או ברכת - המצב האנושי נותרה בעינה. קללת הברכה היא עם הפיכת הגילוי החדש לחזות הכל, משם קצרה הדרך לאלילות. נזכיר: אלילות היא ייחוס כוחות-על לישויות לא-להם. ברכת הקללה היא הגילוי המחודש של מצב האלילות. האדם הקדמון צדק כשראה באויר מים רוח ואש כוחות-על העומדים לפני כל תופעותיהם המוחשיות. האדם הקדמון טעה כשייחס לאויר למים לרוח ולאש את כוח-העל של מקור הדברים ופתרונם. משם נולד מושג האל, אחריו הגיע האל הכללי האחד 'יהו' ומהברכה הזו נולדה קללת האלהת נציגיו 'הנכונים' של 'יהו', ומהקללה הזו נולדה ברכת המדע שרק ניתוקו מהערכים איפשר לו להגיע להישגיו, מהלך שהביא את קללת המדען כרובוט, מכונה מתוחכמת נטולת רוח. מהקללה הזו נולדה ברכת האידיאולוגיה, והנה אנו כאן, אחרי 200 שנות אידיאולוגיה, עומדים בפני הקללה התורנית: הפיכת האידיאולוגיה לעבודה זרה, לאלילות.

י.

אידיאולוגיה היא אלילות כשהיא מוותרת אפילו על אחד מתנאיה הנזכרים: המדעיות; הרהיטות; הפתיחות. 

מדעיות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו המבססת טיעונים על חצאי אמיתות הגרועים משקרים. הכנסייה בימי הביניים האמינה בהבלים שהפיצה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' יודעים במפורש שהם משקרים. מכחישי השואה מבססים את השקרים שלהם על אפראט מדעי (הערות שוליים, אינדקס ורשימה ביבליוגרפית). 

רהיטות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו העושה שימוש ברטוריקה נוחה לאוזן והמלטפת את האגו הפרטי והציבורי ולא על מנת להנאיר עניינים מורכבים ומוקשים. מפיצי האידיאולוגיה של התחממות כדור הארץ עושים שימוש ב'תמונה אחת השווה אלף מלים' כשהתמונה למעשה לא אומרת מאום בכלל וביחס לעובדות החשובות בפרט. מפיצי האידיאולוגיה של חטיפת ילדי תימן בלקן ואקאטמפוקוסטן עושים שימוש בטיעונים מובנים מאליהם כמו 'התנשאות' ו'עדתיות'. 

פתיחות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא פתיחות-לכאורה. היא פתוחה רק למה שמשרת את ההנחות המבוקשות של האידיאולוגיה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הנכבה-נישול-כיבוש' מקפידים 'לזכור' ("ע"ע "זוכרות") רק מה שנוח ורק מהיכן שנוח. ההיסטוריה עבורם היא כחומר ביד היוצר ובלבד שהיא, ההיסטוריה, מייצרת את מה שמראש היא אמורה להוכיח. מפיצי האידיאולוגיה של 'כוחות השוק' מקפידים להצביע רק על העובדות המלמדות על נכונותה ולא חלילה על כל אלו המפריכות אותה.

י"א.

מה השלב הבא? קללת הברכה וברכת הקללה ימשיכו ככל הנראה לייצר את האנרגיה האנושית שתפרוץ את הדרך הבאה. איזה מינוח יהיה לשלב הבא? אין לדעת, ואין לכך חשיבות. כי דבר אחד ברור: האדם ימשיך במסע היצירה שלו, כל עוד אתגרי הקיום שלו והרצון לתת לו משמעות יעמדו בתשתית חייו. אין שום סימן שנתוני הבסיס הללו עומדים לעבור מן העולם. כל שנותר לקוות הוא שהמודעות להיסטוריה הארוכה של יצירת ההיסטוריה האנושית על ידי האדם, תהיה נוכחת יותר כך שמסע היצירה הזה יתנהל עם פחות תקלות, פחות תאונות, פחות מהמורות.