נתניהו שכח מה זה להיות יהודי

 

לשמוע את נתניהו בנאום פיזור הכנסת ולהתפלץ. הוא הרי יודע בוודאות שני דברים. האחד - את מה שניסתה ממשלת השינוי לתקן הוא זה שהקפיד להרוס במשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה. השני - שלא משנה מה מספרות העובדות, ציבור מרשים מאד של אומרי הן, מעריצים שוטים וחסידי תיאוריות מתוחכמות גם יחד, עומד מאחוריו לא משנה מה.

החדשות הטובות היחידות: גודלו של הציבור הזה ימשיך להיות מה שהיה: רבע מציבור הבוחרים, פחות או יותר. הציבור הזה ימשיך לספר לעצמו - ויסייעו לו בכך עדת אינטלקטואלים מתוחכמים על שלל הפודקאסטים שלהם - שהוא 'העם' (בעבריביבית: 'אאם'), אבל 25% וגם 30% ואפילו 38% זה לא העם וגם לא 'אאם'.

החדשות הרעות הן שעל ידי שיחזור המסר 'הניסוי נכשל הניסוי נכשל הניסוי נכשל', יוכל נתניהו, אם חלילה יחזור להיות ראש הממשלה כאן, על המשך הרס החברה הישראלית שהניסוי ש'נכשל' ניסה לתקן.

נתניהו וחבר מעריציו, מהרחוב ומהפודקאסטים וממכוני המחקר ומהתקשורת, יקפידו לשכוח ולהשכיח אם יש צורך, שהניסוי נכשל לא 'רק' כי אבן שטיפש אחד - נתניהו (שהוא לא טיפש אלא כאן הוא בתפקיד הנמשל במשל המפורסם) - זרק במשך יותר מ-10 שנות שלטון שהתבסס על הסתה הדדית, הרעלת בארות, כפירה בעיקרי הממלכתיות הציונית וכן הלאה(לצד לא מעט הישגים כמובן שיש להכיר ולברך עליהם), חמישים ממשלות שינוי לא יצליחו לתקן תוך שנה, בכלל ובפרט שבמשך השנה הזו הנהיג נתניהו אופוזיציה לוחמת נגד הממשלה, נגד המדינה, נגד החברה, נגד ההגינות, נגד השכל הישר, נגד הציונות, נגד העם היהודי.

תופעת נתניהו לא תובן כל עוד ימשיכו מבקריה לנסות להבין אותה במונחים הרגילים השגורים בשיח הפוליטי והציבורי ברחבי העולם הדמוקרטי מאז המאה ה-19.

לא מדובר בשחיתות. ובכלל, שחיתות היא הבעיה הכי פחות חשובה בדמוקרטיות וכל עיסוק בשחיתות משמעותו ויתור על הפניית תשומת הלב למקומות הנכונים.

לא מדובר בעבירות על החוק כמו אלו שמנסים להדביק לו בשלל תיקים מאולפפים ומעייפים, שמסתבר שרב הכלום על היש שיש בהם, כי עושה רושם שבנקודה הזו צודק נתניהו, יש בהם קרוב מאד לכלום.

לא. מדובר בתופעה חמורה בהרבה. היא חוקית כמובן והיא לא בהכרח נגועה בשחיתות גם אם סביר להניח שנתניהו לא משך ידיו גם מעבריינות על החוק וגם משחיתות. אבל לא שם העניין וכל עוד נמשיך לעסוק בהבלי השחיתות ובהבטחות תוצאות המשפט המתנהל בעצלתיים, נמשיך לשחק לידיו של הפגע הרע הזה.

התופעה החמורה בהרבה היא סוג של פוליטיקת ביבים (רק במקרה יש הלימה בין שמו הציבורי של האיש לבין אופי הפוליטיקה שהוא מנהל), שנתניהו לא המציא אותה, הגם שללא ספק הוא הביא אותה לשיאים שממציאיה - משה דיין ושמעון פרס - אולי רק חלמו להגיע אליהם.

העקרון פשוט מאד: על סמך הידיעה, לא הנחה, ידיעה, שחלקים גדולים בציבור לא מבינים את מורכבותה של המציאות האנושית בכלל, המודרנית בפרט, והפוליטית-ציבורית בפרט-בפרט, קל מאד להנהיג כוחות פוליטיים הנשענים על סיסמאות, מלים גדולות, הבטחות מרחיקות לכת ('כך נחסל את הטרור', זוכרים?), סמליות-רגשית מנופחת (כי אין שום רע לא בסמלים ולא ברגשות), ובעיקר הצגת כל המשתתפים אחרים בזירה הציבורית-פוליטית כגמדים במקרה הטוב, בוגדים בכוח או בפועל במקרה הרע.

לפני 60 שנה ישראלים רבים, לא הרוב וגם לא 'העם' ואפילו לא 'אאם', העריצו את משה דיין בדיוק על הבסיס הזה. להבדיל מ'היהודים הגלותיים' כמו אשכול וגולדה, דיין 'הצבר' הפגין בטחון עצמי, זלזול במוסדות, נהלים ומוסכמות, הפריח סיסמאות והקפיד להציג את יריביו כעלובי החיים.

אחריו היה זה תורו של שמעון פרס לצעוד באותו נתיב, לייצר את אותה ביצה. עד היום מעריציו מתגעגעים לאיש הספר, איש השלום, הנביא הדגול של הננוטכנולוגיה, האיש שעוד בימיו הוקם מרכז מחקר על שמו, אליו עלו לרגל דוגמניות וכדורגלנים, ולטקס ההלוויה שלו הגיעו נציגים מ-100 ארצות שעד היום מתגעגעים אליו בכלל וביחס למה שיש, בפרט. הם כמובן האחרונים להבין שאת שמעון פרס החליף ממשיך-דרך מוכשר פי כמה שמקפיד ללכת בדיוק בדרכו האנטי-ממלכתית: בנימין נתניהו.

המשותף לדיין, פרס ונתניהו הוא בעוד נושא מרכזי שבלעדיו לא היינו יושבים ומנהלים את הדיון העצוב הזה. שלושתם, כל אחד בתורו, ידע בוודאות שסביבו יש מספיק מבוגרים-אחראים שלא יתנו למערכת ליפול, שיכינו את צה"ל לששת-הימים (דיין יקצור את התהילה ובאמצעותה ילך לאיחוד של 'העבודה' כדי להרוס אותה מבפנים כפי שהוא עצמו אמר במפורש בינואר 1968); שיעשו את המאמץ להביא את הסכסוך עם מצרים לסיומו (פרס יחבל במאמציהם של רבין ואלון להביא לקו הסיום הנחוץ את 'הסכם הביניים' בספטמבר 1975); שימשיכו להניע את גלגלי המשק גם כשהממשלה תתעלל בהם (מליוני ישראלים קמו גם אחרי ה-1 ביולי 1985 לעמל יומם, מי שהיתה לו עבודה כמובן, למרות 'תכנית הייצוב' השערורייתית); שימשיכו למזער את נזקי 'אוסלו' (רבין ניסה ולא הצליח לבלום את הטירוף הזה - החזרת ערפאת לרמאללה אחרי שחוסיין העיף אותו ללבנון ושרון בתמיכת איש האופוזיציה רבין העיפו אותו לטוניס - אבל חודש לפני שנרצח הודיע שהוא יבלום את הטירוף שאחרי שנרצח פרס ימשיכו); ונתניהו... נו... נתניהו.... את ההיסטוריה המאוחרת כולנו יודעים. ומי שלא יודע או מתנהג כאילו שהוא לא יודע ומספר לעצמו סיפורים, עובדות לא ישנו מבחינתו כלום. סוף ההיסטוריה נכון לעכשיו היא היום בבוקר, בנאום הציני של הציניקן הגדול ביותר שקם כאן אחרי דיין ופרס: בנימין נתניהו.

שלושתם אם זה מנחם מישהו לא המציאו את השיטה. קדם להם אדם גדול שידע בתקופת הישוב שהוא יכול לנהל פוליטיקה אנטי-ממלכתית מהסוג המוכר אחרי הקמת המדינה. קראו לו זאב ז'בוטינסקי.

בדיוק כמו יורשיו המאוחרים, גם ז'בוטינסקי ידע שהוא יכול להמשיך את הפוליטיקה הפלגנית שלו, פוליטיקה של פרישה, פוליטיקה של 'להחליף את העם', פוליטיקה של להאשים את כולם בכשלונותיה (לו רק הבריטים היו מנהלים את מדיניות החוץ שלהם בהתאם להנחיות של ז'בוטינסקי; לו רק הקשיבו יהודי פולין להזיות 'האווקואציה' של ז'בוטינסקי; לו רק וייצמן ובן גוריון היו מבינים שז'בוטינסקי הוא האיש היחיד הראוי להנהגה ומפנים לו את מקומו...לו רק העולם היה מסתדר על פי הנחיותיו של המלך המפורסם בנסיך הקטן שפקד על השמש לזרוח), כי סביבו היו וייצמן ובן גוריון וכל הקואליציה שלהם - אז היא היתה רחבה מאד ולכן יציבה ולכן יכולה היתה לספוג אפילו את תועבת אלטלנה.

חז"ל, כמה-לא-מפתיע ידעו להזהיר מפני התופעות הללו עוד טרם היות מודרנה ופוליטיקה מודרנית. וגם המקרא עוד לפניהם: "שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך" מורה הנהגת העם - היא מדברת בשם אלוהים וכך היה מקובל עד לא מזמן אבל רק עד אז - וכל מלה נוספת מיותרת.

אבל חז"ל כאמור חשבו שיש דברים שראוי לחזור עליהם, כי לפתח חטאת רובץ, ותשוקת השלטון א-לה-דיין-פרס-ביבי גדולה, גדולה מאד. אמר רבן גמליאל, סתם מפא"יניק, לרב יהושע, רב ענק, יחיד בדורו, את הדברים הבאים: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך".

כי - ושוב תודה לחז"ל - "הווה מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

בינתיים הצלחת הפוליטיקה האנטי-ממלכתית הזו שמנהל נתניהו בסיוע תזמורת כלי הקשה וקשקשת (שנה שלמה הקפידו האינטלקטואלים של נתניהו לכנות בשם "ממשלת פיגולים" ממשלה נבחרת וחוקית של מדינת ישראל) היא 'רק' בכך שאנחנו, הישראלים, בניצוחו של נתניהו ועל פי האינטרס העמוק שלו, 'בולעים' האחד את השני 'רק' ברעל של השיח הציבורי. בינתיים.

אם לעשות שימוש באחת התחנות של הרעלת השיח הציבורי א-לה-ביבי, אי אז ב-1999, אבל במהופך: ביחס לדברי המקרא וחז"ל, נתניהו שכח מה זה להיות יהודי.

אלטלנה בין "קיין" ל(הרבה מאד) הבל

א. על מה ולמה "התותח הקדוש"

ב-22 ביוני 1948, בשעה 16:00 בערך, פגע בסיפון האניה אלטלנה פגז שנועד לסייע לתותחן לאפס את הכוונות, לקראת ביצוע פקודת הפגזת האנייה.

אמנם הפגז נפל בטעות, אבל התותח הוצב שם מתוך כוונה ברורה של ממשלת ישראל לשים קץ לשורה ארוכה מאד של מעשי מרד, המרדה נגד ממשלת ישראל, סירוב פקודה, נטישת עמדות בחזית, עריקה, שיבוש החיים האזרחיים, פגיעה ברכוש צה"ל, גניבת והסתרת נשק, ועוד ועוד מעשים שנעשו על ידי האצ"ל ממוצ"ש ה-19 ביוני 1948 ועד לאותו הרגע.

על רשימת המעשים בין ה-19 ל-22 ביוני אין ויכוח. שלמה נקדימון, מי שפירסם בין השאר את הספר אלטלנה ב-1978, ספר שנראה כמו מחקר אך שהמניע המרכזי שלו הוא דייג במים הפוליטיים העכורים ולא בירור ההיסטוריה של אותם ימים ביוני 1948, מביא בספרו לפחות 25 מקרים כאלו.

במחקרו של אורי ברנר, שגם הוא הופיע ב-1978 תחת הכותרת אלטלנה, שאמנם גם הוא עוסק בפוליטיקה אך לא על חשבון מאמץ שיטתי לשחזר את אירועי יוני 1948, מפורטים לפחות 30 מקרים של מרידה עריקה המרדה וכן הלאה, שבוצעו על ידי אנשי האצ"ל לשעבר (שהרי רשמית פורק הארגון עם הכרזת בגין ב-15 במאי, מה גם שנחתם הסכם ברור בין מנהיגיו לבין ממשלת ישראל כבר ב-1 ביוני 1948, זאת מבלי להזכיר את המובן מאליו: במדינה, כל מדינה, יש רק ואך ורק צבא אחד).

ב. בין צדקנות לעובדות - 'תרומת' אלטלנה בהקשרה

לא חראם על הנשק? אלפי רובים? מאות כלי נשק אחרים? תחמושת מרובה ואפילו כמה כלי רכב? בוודאי חבל, אבל כדאי להעמיד את העניין הזה - כמו כל עניין אחר - על עובדות והקשרים.

ובכן האנייה עצמה נרכשה מעודפי הצבא האמריקני, כחלק מפנטזיה רוויזיוניסטית בת 20 שנה בערך, הראשון להגות אותה היה הרוויזיוניסט החביב פון-וייזל כבר בשנות ה-20', לפיה האצ"ל יארגן 50 אלטלנות, כשעל סיפונה של כל אחת לפחות 1000 לוחמים נחושים ומחומשים, שבליווי מטוסים שגם אותם ירכשו הרוויזיוניסטים - כך המשיכה הפנטזיה המפוארת הזו - יפשטו על חופי הארץ וישטפו ממנה את אויביה הערבים ו"הבריטו-נאצים" (כפי שכונו הבריטים על ידי מנחם בגין והעיתונות הרוויזיוניסטית).

אצל הרוויזיוניסטים כמו אצל הרוויזיוניסטים, והכוונה היא לכל הרוויזיוניסטים מכל הסוגים כמעט, פנטזיות לחוד, מציאות לחוד. לא רק שאלטלנה היתה אחת בודדה, אלא שפעילי האצ"ל באירופה נכשלו בלציידה בנשק (עד שרווח והצלה באו להם מגורמים בממשלת צרפת שרצו לפגוע בבריטים ועל הדרך לחזק קשרים עם גורם חתרני כמו אצ"ל, עניינים ידועים בעולם הרחב).

עד כדי כך שאנשי האצ"ל פנו לשאול אביגור, איש הרכש של 'ההגנה' והציעו לו לרכוש אותה. הוא סירב מכיוון שהאנייה היתה 'שרופה', כלומר כל גורמי המודיעין - החשוב ביניהם היה הבריטי כמובן - ידעו עליה.

ובכן האנייה הצליחה להתמלא בנשק צרפתי משובח בסופו של דבר, ובמסגרת הויכוח שמתקיים עד היום בנושא, לא שוכחים אוהדי אלטלנה להזכיר את התרומה הגדולה הצפויה של הנשק הזה - אם היה עושה את תפקידו ולא מוטבע על ידי התותח הקדוש "של הפלמ"ח".

נו טוב, הנה העובדות לגבי מצבת גיוס הנשק על ידי 'ההגנה', בימים שקדמו להפיכתה לעמוד השדרה ולרוב שאר האיברים של צבא ההגנה לישראל (צירוף מילולי שחרה לבגין בגלל התיבה 'ההגנה' המופיעה במרכזו). אלו העובדות:

בחודשים אוקטובר 1947 עד מאי 1948, ההגנה ביצעה את הרכש הבא (לא כולל נשק שיוצר בארץ ו'התקבל' כך או אחרת מהבריטים) - תמ"קים: 1200, רובים: 27400, מקלעים: 2600, מקלעים בינוניים: 105, כדורים: 40 מליון, תותחי 20 מ"מ: 31, תותחי 65 מ"מ: 35, תותחי 75 מ"מ: 10, מרגמות 120 מ"מ: 12, פגזי תותחים: 130000, מטוסי קרב: 11, מטוסי תובלה והפצצה: 16, זחלמים: 13. לא פחות חשוב: 66 אניות מעפילים הגיעו אותה תקופה לארץ (רובן גורשו כמובן לקפריסין). כמה האצ"ל הביא? אחת. כמה ההגנה? 65.

בקיצור, כרגיל אצל רוב סוגי הרוויזיוניזם, נשיאים ורוח (הרבה, הרבה מאד רוח, בעיקר רוח ובעיקר רוח רעה) וגשם אין.

ג. ושוב תודה לקלאוזביץ ולמנחם בגין (ולגלילי)

ובכן, הגעתה של אלטלנה ארצה על דעת מפעיליה (ובלי תיאום עם בגין), היא עילה מספיקה מבחינת כל מדינה ריבונית לנקוט נגדם את כל הצעדים הנדרשים מעובדת היותה של מדינה בעלת 'המונופול על האלימות'.

מבחינה זו אין חשיבות למספר תקריות ההמרדה, העריקה ושאר מעשים אלימים (כמו השתלטות על רכב צבאי ליד ראשון לציון ושימוש באיומים על מנת להכריח את נהג הרכב, קצין צה"ל, לפרוץ עבור החוטפים מחסומים שהציבה מדינת ישראל באמצעות צה"ל): 25 או 30, אין זה משנה, כי מה שחשוב בהמשך לדבריו האלמותיים של קלאוזביץ אודות היחס בין מדיניות למלחמה:

לא היריות שנורו על ידי אנשי אצ"ל לעבר לוחמי צה"ל בכפר ויתקין (כן, הראשונים לירות ירי על מנת לפגוע היו אנשי אצ"ל);

ולא ההתחכמויות של אצ"ל בחוף תל אביב (לבקש, ולקבל, הפסקת אש כדי לפנות פצועים, ואז לנצל את הפסקת האש כדי לבסס את ראש הגשר שלהם על החוף);

וגם לא גניבת הנשק ממחסני צה"ל+הנשק שחטפו מחיילי צה"ל+ מסירת חלק מהנשק הזה להמון מוסת שלקח חלק באורגיה אנרכיסטית שזימן האצ"ל בחוף תל אביב.

כל אלו מעשים חמורים כשלעצמם, שגם במדינות דמוקרטיות מסויימות דינן חמור ביותר, שהרי מדובר בבגידה, אבל קלאוזביץ לימד אותנו לחשוב אל מעבר לאלימות עצמה. כי לא היא הדבר הקובע, אלא תפקידה המדיני ומטרתה.

ואת המטרה הקפידו לומר מנהיגי אצ"ל באופן ברור: להוות גורם אנטי-ממלכתי מוכר על ידי מי שנבחר להנהיג את הממלכה. במסגרת העימות הפנימי של בגין כנגד האופוזיציה כנגדו בתוך האצ"ל, בעיקר מצד אלו שנותרו בצרפת וסירבו לקבל את עובדות החיים המתגבשות, הוא חשף באופן צלול את מטרת תנועתו כשאמר שאילו היו לאצ"ל "עשרת אלפים" חברים חמושים, הוא היה מנהיג את התנועה לסכל את תכנית החלוקה ולשחרר בכוח את ארץ ישראל כולה.

ד. במלים אחרות, קשות במיוחד, של מנחם בגין

במלים אחרות, ההסכמה של בגין לקבלת המרות מצד המדינה החדשה שהוכרזה לא נבעה חלילה מתוך הבנתו שאין דרך אחרת לנהל מדינה אלא רק ואך ורק מתוך נאמנות לכללים לקביעת דמות השלטון, אלא מתוך הבנתו את מצבה הריאלי של תנועתו, דבר שלגביו יוזמי אלטלנה, בניגוד לעמדתו של בגין, סירבו להסכין עמו. מבחינתם כל עוד היה סיכוי להלהיב את ההמון אל מול מדיניות הממשלה הזמנית (אך החוקית מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, בוודאי מוסרית!), היה זה מחובתם ללבות את הסיכוי הזה, בכל מחיר.

את ההגיון המדיני של האצ"ל היטיב לסכם ישראל גלילי: להבנתו, מטרת הארגון היתה

"לשמור על קיום מסגרת נפרדת לכוח מזויין; אחיזה לצבירת נשק, הצדקה לא למסור את הנשק לממשלת ישראל; מרכז ומקלט לאקטיבה, לעריקים; מרכז מדיני ותעמולתי לארץ ולתנועה בגולה; השארת אצ"ל כגורם עולמי ובין לאומי, מרכז לידיעות, ריגול וקשרים עם המעצמות" (ברנר, 353)

למרות ההגיון הפשוט שאפילו בגין הכיר בו כבר ב-1944, ובלעדיו לא תתכן אף מדינה בשום מקום, והוא שמדינה פירושה קודם כל מרות אחת ובלבדית של הממשלה העומדת בראשה על כל סוג של הפעלת כוח, ולמרות ההסכמים הנזכרים (מרץ, אפריל וה-1 ביוני 1948), ולמרות שערוריית אלטלנה (על כל 25 ארועי הסרבנות, העריקה, האלימות הפרועה והירי של אנשי אצ"ל לשעבר, חיילי צה"ל בהווה, בחיילי צה"ל שלא שכחו שהם חיילי צה"ל), ובכן למרות כל מה שהתרחש עד סוף יוני 1948, הנה ב-15 ביולי שוב ניסתה ממשלת ישראל, בתיווכו של שר הפנים גרינבוים, להגיע ל(עוד) הסכם עם האצ"ל. בתגובה להצעות גרינבוים - שלבגין בדיוק כמו לבן גוריון היה ברור שהוא אוהד אצ"ל מובהק - אמר בגין כי:

"בירושלים הוקמה מפקדה ראשית של אצ"ל והיא מוסמכת להחליט על מעמדו של אצ"ל בירושלים. כל משא ומתן בעניין זה יש לנהל בירושלים עם המפקדים המוסמכים במקום" (ברנר, 347)

בגין שהבין דבר וחצי דבר בנפתולי הפוליטיקה, ידע למנף את הרגשות הסוערים שנילוו לפרשה מטבע עוצמתה. בניגוד לדברים הברורים שאמר במוצאי שבת ה15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, בדבר סיום הפרק המחתרתי של האצ"ל ותחילתו של הפרק הפוליטי-פרלמנטרי-לגיטימי דרך תנועת 'החירות', הנה ב-23 ביוני 1948, פירסם בגין את הדברים הבאים:

"ממשלת ישראל הזמנית וראשה ביצעו אתמול את הפשעים האיומים ביותר נגד האומה והמולדת [...] בפקודתו של בן גוריון נמנעה הגשת עזרה רפואית לפצועים שאפשר היה להצילם אלמלא היחס הברברי של 'הדיקטטור'. ממשלה המסוגלת לבצע פשעים כאלה - פשעים נגד העם ונגד האנושיות כאחד - איננה ראויה לשלוט באומה [...] משטר הדמים של בווין לא יוחלף במשטר הדמים של בן גוריון. הנוער העברי - הנוער הלוחם והמשחרר - יילחם במשטר זה עד רדתו. ממשלת ישראל הזמנית לא נבחרה על ידי העם אלא מינתה את עצמה לממשלה [...] קיווינו כי היא תבין שלא תוכל לשלוט בכידונים ובמחנות ריכוז. עתה מתברר כי פני ממשלת בן גוריון לשלטון אימתנות ורצח המוני. 'ממשלת' בן גוריון כבר ויתרה למעשה על ריבונות מדינתנו ההופכת להיות בהנהגתו לגיטו שבו משתולל 'יודען-ראט' בוגדני ומשועבד לזרים. לנוכח המצב הזה התכנסה המפקדה של אצ"ל וקיבלה כתוצאה של דיוניה את ההחלטות הבאות: 1. חיילי אצ"ל אינם מכירים עוד בממשלה הזמנית הבלתי נבחרת של מדינת ישראל ודורשים יחד עם המוני העם את התפטרותה המיידית והעמדתה לדין העם. 2. חיילי אצ"ל במולדת ובתפוצות הגולה רואים ב'ממשלת' בן גוריון - פרט לכמה חברים שהם אנשים ישרים - ממשלת רודנים, אשר - אם היא תוסיף לשלוט - היא תשלוט בעזרת מחנות ריכוז, מרתפי עינויים ותליות. 3. בצבא העומד לפקודתה של 'ממשלה' זו אין חיילי האצ"ל יכולים לשרת. 4. מתבטלת בזאת ההוראה שניתנה לחיילי אצ"ל להתגייס ל'צבא ההגנה לישראל' ולהישבע אמונים ל'ממשלה' הזמנית" (ברנר, 269-268). 

 

ה. אלטלנה עלתה באש אך האלטלניזם המשיך לפחות עוד שלושה חודשים

במוצ"ש 26.6.1948, שידר רדיו אצ"ל בין השאר את הדברים הבאים:

" 'מחנה הרודנות' צוהל; הפורשים חוסלו ובן גוריון הטיל את מוראו על כל העם. אך הפצצת אנית נשק ורצח עשרים צעירים קוראים להתנגדות. הם מחזקים את ההחלטה לפרוק את עול הרודנות מעל העם. ראשי השלטון השנואים הסגירו לוחמים למשעבד הבריטי-נאצי [...] הם לא שמו לב ועשו את אשר עשו במרמה, בתכנית שטנית מוכנה מראש ובאכזריות נאצית ממש [...] כל איש ברחוב יודע שאם קמה בכלל מדינת ישראל - הודות לדרכנו ולמלחמתנו היא קמה. ציון איננה גיטו ורשה. לא ישלטו בישראל השוט המושאל מידי גויים משעבדים. עמנו חופשי הוא ומולדתנו חופשית תהי כולה. נשבענו!". (ברנר 282-281).

במחנה צה"ל בו ישב גדוד צה"לי שהורכב מאנשי אצ"ל לשעבר, ניתן היה להנות מכמה קריקטורות פורנוגרפיות בהן כיכב הפלמ"ח, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא יכול היה לקרוא על קירות חדר האוכל את הדברים הבאים: "שבועת אנוסים אינה מחייבת"; "מוות לבן גוריון"; "זכור את האניה"; (ברנר 349).

ביום ה-30 לאלטלנה (20 ביולי, 1948), פרסמה מפקדת האצ"ל את הדברים הבאים:

"ביום השלושים לרצח המתועב של אחים ואחיות מעפילים, אשר הגיעו משרידי הגיהנום הנאצי. ביום השלושים לרצח המתועב של אחים לוחמים [...] ביום השלושים לרצח המתועב של רוחנו, נשמתנו ומוסרנו הלאומי; הננו להשמיע באזני הרוצחים והפושעים, המתנשאים למשול בנו את דיננו דין הצדק: מות תמותו! גורלכם נחרץ! אחת דתכם למות!!! לא נשקוט ולא ננוח עד היום בו לעקר נשמתכם הפושעת מגופכם הטמא. ביום ההוא תגאל חרפת המולדת שסגרה שעריה בפני אחים מעפילים, ביום ההוא תיגאל חרפת הצבא ששלח חיציו בבחירי האומה. ביום ההוא תיגאל חרפת העיר, אשר ברחובותיה הובלו אחים מעפילים כשקלגסים ישראלים מתעללים בהם. ביום ההוא תיגאל חרפת הרבנים, שעמדו בפתח, אף גורשו ממטהו של הפושע המטורף בן גוריון. ביום ההוא תימחה החרפה מדפי ההיסטוריה המזהירים של עמנו. ביום ההוא יכופר דמם הקדוש של בחירי האומה. אמן! הנוקמים". (ברנר 349)

בירושלים הקפיד האצ"ל להפר הסכמים עם 'חטיבת עציוני', להשתמט מאיוש עמדות כדי לאפשר לאנשיו לעסוק בחיזוק האצ"ל, לגנוב נשק וציוד מצה"ל תוך ביצור עמדותיו ומתן הוראה לאנשיו לפתוח באש כנגד כל כוח צבאי שיתקרב, להבריח נשק ואנשים לירושלים, ולתכנן פעולות שיהפכו אותו לגורם שאי אפשר שלא להתחשב בו.

נזכיר את האירוניה הדקה בלשון המעטה, שמבחינת אצ"ל ירושלים היתה אקס-טריטוריה שכן האו"ם - בו האצ"ל לא הכיר כמובן, שהרי הוא שירת את המטרות הסמויות של "הבריטו-נאצים" כפי שהקפידו אנשי הארגון הזה לכנות את הבריטים, בלעדיהם אולי עד היום הנאצים היו שולטים בכל אירופה ואפילו לא יהודי אחד היה נותר לפליטה (ואין בעובדה זו להשכיח את התנהלותם הבזויה של הבריטים בכל הקשור להצלת יהודים שיכלו להמלט מאירופה בשנות המלחמה!) - הכריז עליה כעיר בינלאומית ולכן אין לממשלת ישראל דריסת רגל ריבונית בה.

בן גוריון, שהכיר היטב את ההתחכמויות של האצ"ל כבר מ-1937 ועוד יותר מאז שמנחם בגין הפך מפקד הארגון בינואר 1944, הקפיד להדגיש בהסכם של ה-1.6 בין המדינה לאצ"ל (הסכם שנועד לפרק סוף סוף את האצ"ל מנשקו, הסכם שהמשיך עוד שני הסכמים דומים שהוסכמו במרץ ובאפריל 1948), כי הוא - ההסכם - חל על כל שטח אשר "בתחום ממשלת ישראל", כלומר כמובן מאליו לכל בר דעת, כולל כל השטחים שאינם חלק מתכנית החלוקה (שממילא בטלה מאליה מהרגע שהערבים דחו אותה על הסף), כולל כמובן ירושלים.

רק לאחר רצח ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948, החליטה ממשלת ישראל לשים קץ לסחבת המחפירה הזו, לשערוריית המשך מו"מ מדיני בין מדינה ריבונית (ועוד בזמן שהיא נתונה במלחמה לחיים ולמוות), לבין ארגון "מורד" (בהצהרה ובמעשים!).

ו. העבר עבר אבל ההיסטוריה לא נחה לרגע

אבל ההיסטוריה לא הסתיימה שם כמובן. להפך, היא רק החלה. ליתר דיוק המאבק על הזכרון שהוא לא יותר, בלי ספק במקרה הזה, מאבק בין אנשים שעשו מאמץ להציג את האמת עתירת הפרטים מכל הסוגים (מדיניים, צבאיים, מבצעיים, טקטיים, קוניוקטורליים וכן הלאה), לבין אנשים שעשו מאמץ עילאי לרסק את האמת ולהחליפה בשקרים ובחצאי אמיתות הגרועים משקרים.

ב-1978 כאמור התפרסם ספרו של שלמה נקדימון, ללא ספק הביטוי הכי 'עבה' למאמץ הזה: תוך הישענות על אינספור פרוטוקולים של ישיבות גורמים הקשורים לממשלה הנבחרת (בעיקר מפא"י אך כמובן גם מפ"ם, "המפלגה של הפלמ"ח" שחלק מהעיוות נשען על ידי הצגתו כגוף מקביל - עוד "מחתרת" - השווה במשקלו העקרוני לאצ"ל, שטות שמעטות הן הגדולות ממנה), הישענות שמטרתה לספק לספר דימוי של מחקר ראוי לשמו, ברא נקדימון פרשנות מופלאה לפיה בן גוריון "הוטעה" על ידי "שותפיו" ב"שמאל" (כלומר מפ"ם), ושלכן לא הוא "האשם" בפרשת אלטלנה כי אם אותם שקוצים - ישראל גלילי בראשם - ש"הטעו" אותו כביכול. הגדיל לעשות נקדימון כאשר להפצת הספר התלוותה הבטחה ל"סקופ": שמעון פרס גילה את אזני מנחם בגין ב-1971 אודות "ההטעייה" הנזכרת, מש"ל.

למרבה התדהמה - בכל אופן תדהמת אלו המקפידים לעשות מאמץ לשחזור, ולא לטישטוש, העבר - אגדת "ההטעיה" כביכול (שאין לה שום אחיזה במציאות, לא רק כי בן גוריון הקפיד לדעת כל מה שהיה בתחום אחריותו אלא כי תגובותיו לפרשה מלמדות על דעתו עליה!), הושמעה כבר מעל דפי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" בתחילת יולי 1948, על ידי לא אחר מאשר עמיחי 'גידי' פאגלין, הארכי-טרוריסט של אצ"ל, האיש שאפילו מפקדיו הישירים לא ידעו למה לצפות ממנו.

לימים יעמיק תהליך "כיבוסו" של בן גוריון - אגדת, כלומר שקר "ההטעייה" כביכול שיחקה במאמץ הטישטוש השיקרי הזה תפקיד מרכזי (הצטרפו אליו אנקדוטות שהביא נקדימון אודות עדויות מפי פולה בן גוריון על הכבוד וההערכה שרכש בן גוריון למנחם בגין... ממש הזקנים מהחבובות!): את מקומו של בן גוריון כארכי-רשע יתפוס כמובן יצחק רבין. באחד מימי הזכרון לרצח, יכתוב "העיתונאי" אראל סג"ל מאמר דעה ובו הצדקה מפורשת של הרצח, שכן רבין לשיטתו (ולא רק שלו כמובן!) הוא הוא האחראי על "הרצח" באלטלנה, ומכאן שהתקיים בו הפסוק "על דאטפת יטיפוך" או "כול כלב ביג'י יומו".

מה לעשות שהעובדות הן שלרבין לא היה שום יד ורגל בפרשה, לא "רק" בשל מעמדו הצבאי הבינוני ולא "רק" כי ב-1948 הוא היה נטול מעמד מדיני, ולא "רק" כי הוא נקלע במקרה ליום הפרעות שעשו עריקי אצ"ל ואספסוף של מאות אזרחים שהתנפל על חיילי צה"ל בתל-אביב ועל מטות היחידות הצבאיות ששכנו אז ברחוב הירקון, אלא כי הוא היה חייל, קצין בכיר ברגע מסויים, וככזה עליו היה לקבל את האחריות לטיפול בפוגרום של אצ"ל, וחיילים לא קובעים מדיניות (אלא אם שמם הוא עמיחי 'גידי' פאגלין). כשהגיע יגאל אלון לתל-אביב, שוחרר מיד רבין מתפקידו כמפקד האירוע.

אבל עובדות מפריעות כידוע לסיפור טוב, ומה יותר טוב מסיפור אלגנטי לפיו הרוצח של 1948 קיבל את שלו ב-1995, כמעט בדיוק באותו המקום?? סיפור כזה יכול להחזיק מים רק ואך ורק אם לא יודעים על ההיסטוריה של הפרשה הזו כלום, או חמור מכך: אם יודעים עליה רק מה שנוח. כמו למשל שבן גוריון בסך הכל חיבב את בגין (ככה הרי סיפרה פולה לנקדימון החוקר הדגול), ומי שהטעו אותו היו אנשי "מחתרת הפלמ"ח" - ישראל גלילי (ככה הרי סיפר לנקדימון בסודי סודות, ב-1971, חתרננו הבלתי נלאה שמעון פרס).

ז. "אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה" (נתניהו, 2022)

ב-16 ביוני 2022, כיבד בנוכחותו ראש הממשלה לשעבר (ולשעתיד) חבר הכנסת בנימין נתניהו, את מאות באי טקס הזכרון השנתי לחללי 'אלטלנה' (טקס במהלכו מוגדרים חללי האצ"ל כ"נרצחים" [!!!!] ואילו שלושת חיילי צה"ל שנהרגו מירי אנשי האצ"ל כלל לא נזכרים), ובמסגרת נאום אופייני מהודק ורהוט אמר בין השאר את הדברים הבאים:

"אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה. המוסדות הנבחרים. אבל בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה קיימים איזונים ובלמים. יש עם, יש בני שיח במחנות אחרים. יש ראיה היסטורית של סכנת ההתנגשות הפנימית. יש אורך רוח, יש סובלנות, יש הגיון, יש עצירה על הסף. כשאתה הולך לכוון אש לבני עמך, שנאבקים יחד אתך במלחמה נגד אויב חיצוני שיכול להשמיד אותך, יש עצירה על הסף. פה לא היתה עצירה על הסף".

כל מלה. אדרבא, הן עשויות היו להאמר על ידי בן גוריון, מה שהופך את דברי נתניהו לצדקנות אירונית מיוחדת במינה. כי אמנם כן. לא היתה עצירה על הסף, לא היה כיבוד של הכרעת מוסדות נבחרים, היה זלזול עמוק בבני שיח של רוב המחנות האחרים, לא היה שמץ של סובלנות, אפס הגיון והליכה בהתלהבות ובנחישות לקראת התנגשות פנימית.

ועל השאלה היכן עמד נתניהו בין ינואר לאוגוסט 2023 ביחס לדברים שהוא עצמו אמר באותו הטקס, אין צורך להתעכב. הדברים ידועים. די אם נקשיב שוב למלים ששימשו ב-2022 ככותרת להזמנה לאותו הטקס: "74 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין".  

קין. למי שלא שם לב. קין. הראשון לעשות שימוש בדימוי מקראי זה היה ז'בוטינסקי, כבר ב-1937. החרה החזיק אחריו יריבו הגדול ביותר בתנועה - מנחם בגין - שבניגוד גמור לדימוי שניסה לייצר בסוגיית ההמשכיות כביכול בינו לבין "רבו" ז'בוטינסקי, הוא הלך בדרך הפוכה לחלוטין, מכל בחינה כמעט. ב-1944 אבל, גם בגין כבר נקט במושג "'קין" בבואו לדבר על תנועת העבודה הציונית, הכוח הגדול ביותר בלעדי מעשיו - אותם ידעו להעריך גם ז'בוטינסקי וגם בגין - לא היתה קמה מדינה.

הנחמה היחידה בסמליות הזו של השימוש בתיבה המקראית העוצמתית הזו - "קין" - היא שאכן "הבל" הוא התאור המדויק, הקצר, החד והקולע ביותר למורשת הרוויזיוניסטית, לפחות בכל הקשור לתולדותיה המדיניות של התנועה הזו, שאם קלאוזביץ צודק - והוא צודק - היא הדבר היחיד החשוב בתולדותיה של התנועה הזו, או של כל תנועה מדינית אחרת.

ז. תוספת בעיקבות עוד יום עיון על אלטלנה מטעם 'לשתף עצמנו'

כפי שיש לעשות אם רוצים חברה מעט בריאה יותר, זימנו אנשי 'לשתף עצמנו' יום עיון בנושא. מה כבר אפשר להספיק ביום עיון? מה שאפשר להספיק בכמה שעות: ביקור בחוף ויתקין בו עדיין עומדים על מכונם שרידי המזח שאמור היה לשמש את פריקת האנייה, ושהוקם עשרות שנים קודם לכן לטובת יצוא האבטיחים למצרים; ביקור בבית הקברות שם נטמנו חלליה הראשונים שלה הפרשה; ושמיעת הרצאות מפי מומחים לנושא (שרון ורדי, אודי מנור, זיו מאור), לטובת הבנת השתלשלות הארועים, משמעויותיהם והוויכוח עליהן.

שרון ורדי , המייסד והמנהל של 'לשתף עצמנו', לקח על עצמו את מלאכת תיאור עיקרי ההשתלשלויות, בדילוגים מתחייבים מהרצל, דרך נורדאו, דרך 'תכנית החלוקה', ומשם לצרפת ומשם לויתקין ומשם לים ובחזרה לויתקין ומשם לתל אביב ומשם ל'תותח הקדוש'.

את הרצאת 'המשמעות' הראשונה נתו כותב שורות אלו, בעל הבלוג, המוכר גם בתואר 'פרופסור' ושחשוב מכך הוא - כלומר אני - היסטוריון המאמין גם בצדקת הדרך הציונית (ולכן 'היסטוריון ציוני', כזה שלא יוציא מפיו לא את המלים 'הגירה' כתחליף ל'עלייה', לא את 'פלשתינה' כתחליף לארץ-ישראל, ולא את 'עוטף עזה' כתחליף 'למערב הנגב', או 'שער הנגב', או 'מעלה הבשור' או 'חבל מגן' או 'מועצה אזורית אשכול', או 'שדרות וישוביה' או 'נתיבות וישוביה', או כל צירוף מכבד אחר המגדיר את המעשה הציוני לא על פי קן הצרעות של רוצחי רעתה).

אין טעם וצורך לחזור על עיקרי הדברים שהצגתי ביום העיון הזה, שכן הם מופיעים קודם כל כאן, אבל גם בהרצאת היוטיוב הזו. אם בכל זאת לרכז מסר אחד מרכזי, ובכן הוא כפול:

א. מעשיהם של אנשי האצ"ל - רובם ככולם אזרחי מדינה ריבונית וחלקם הגדול חיילי צה"ל מגוייסים ובמדים!! - הם שורה ארוכה של אלימות מופגנת מוצהרת ושנעשתה בכוונה תחילה, ושלכן ככאלו מצדיקים מראש כל פעולה של רשויות המדינה כנגדם.

ב. הדרך הנכונה להבין את התנהלותו של מנחם בגין בפרשה, היא פוליטית-אלקטוראלית: ב-15 במאי הוא הכריז על סיום השלב המחתרתי של האצ"ל ופתיחתו של השלב הפוליטי-ממלכתי-פרלמנטרי (דרך 'תנועת החירות' שבמרכזה מפלגה בעלת שם זה, לימים המרכיב המרכזי של 'הליכוד'). אלטלנה נכפתה עליו על ידי אלו מאנשי התנועה - קודם כל בצרפת אבל גם בישראל - שלא הסכינו עם ההכרזה על סיום השלב המחתרתי, ובהנתן הכאוס שנוצר קודם כל בחוף ויתקין ובאחריות בלעדית של אנשי האצ"ל, החליט בגין למנף את המשבר לצורך גיוס הון פוליטי (וכך עשה כמובן גם בן גוריון, וכך גם אחרים - אנשי מפ"ם, או גרינבוים איש 'הציונים הכלליים', כי זו דרכה של פוליטיקה פרלמנטרית דמוקרטית: כל משבר יש למנף לצורף מיקסום ההון הפוליטי שלך).

ח. סקירת דברי עו"ד ואיש התקשורת זיו מאור

זיו מאור הציג את תפיסתו לגבי האירוע, מבלי להסתיר כלל את רצונו ללמוד (וללמד) ממנו לגבי המתרחש במקומותינו בשנים האחרונות. קודם כל הוא העלה פקפוקים מנומקים לגבי עצם ערכם של שני הספרים בעלי אותה הכותרת 'אלטלנה', שראו אור ב-1978, האחד על ידי איש השמאל "שונא הימין" כהגדרתו אורי חברנר, והשני על ידי איש הליכוד ומקורב מאד לבגין שלמה נקדימון, זאת מכיוון שהם ראו אור ב-1978, שנה אחרי 'המהפך', כשריח חריף של פוליטיקה עולה מהם.

מאור לא שלל עקרונית את ערכם המחקרי, אבל כאמור העמידם בספק, תוך שהוא מעדיף - אם בכלל - את ספרו של נקדימון מכיוון שבניגוד לברנר ששימש כסגן מפקד הפלמ"ח בזמן אמיתי וגילה כאמור עוינות תהומית ו"שחורה" (כהגדרת מאור) כלפי 'הצד השני', נקדימון שם את הדגש על המאבק הפנימי בתוך 'השמאל' (ומאור התקשה מאד להוציא מפיו את המלים: 'ממשלת ישראל', או 'הממסד'', או כל ביטוי דומה אחר שתפקידו לתאר את הדברים כפי שהיו: בן-גוריון עמד בראש ממשלה זמנית שקיבלה את אמון הבוחרים כמה שנים קודם לכן, ביחס לנסיבות מדיניות דומות למדי שהתקיימו מ-1944 ועד להכרזת המדינה).

ואכן, לשיטת נקדימון - שכאמור לעיל הכריז על אותו סקופ מרטיט אודות "הגילוי" של פרס על אוזנו של בגין ב-1971 לגבי "ההטעיה" של גלילי את בן-גוריון (לולא אותה הטעיה לא היתה מתחוללת כלל הפרשה) - הנושא המרכזי לא היה חלילה הסרבנות, העריקה, המרידה וכן הלאה מצד האצ"ל לשעבר ולשהווה, אלא דווקא החתרנות 'הבולשביקית' של השמאל של מפ"ם.

וזו התיזה המרכזית שהציג מאור בדבריו, תוך שהוא מצביע על השאלה המתבקשת: האם היתה בכוונת האצ"ל להשתלט על המדינה.

תשובתו של מאור על שאלה זו שלילית וחד משמעית, וההוכחה היא הממלכתיות המובהקת של האצ"ל (כלומר של חירות) גם במהלך המלחמה וגם אחרי 1949 ולאורך כל הדרך. שאלה זו חשובה לדעתו כי רק אם אצ"ל אמנם התכוון לעשות הפיכה, הרי שרק אז יש צידוק לפעולות הקשות שנקט 'השמאל' (כלומר ממשלת ישראל, כאמור, למאור היה קשה לעבור מתיאור אידיאולוגי לתיאור פשוט של המציאות: היתה זו החלטת ממשלה לעצור את אלטלנה כך או אחרת). והואיל וברור שאצ"ל לא התכוון לבצע הפיכה, הרי שכל הפעולות שננקטו נגדו אינן מוצדקות.

חשוב מכך: לשיטתו של מאור טעה בגין טעות חמורה כש"הרכין ראש" כהגדרתו, וכי היה עליו להורות לאנשיו "להשיב אש" כדי להראות פעם אחת ולתמיד שיש מעשים שלממשלה אסור בשום אופן לעשות (אלא אם יש לה צידוק ראוי, וכאמור צידוק כזה לא היה).

כשהוא מצוייד בטיעון החזק הראשון - לא היתה כוונה לפוטש מצד האצ"ל - הוא ניגש לטיעון העיקרי, שמטרתו לצעוד בעיקבות נקדימון (ושמעון פרס) ולהסיר את האחריות מעל כתפי בן גוריןן (כאמור לעיל בניגוד גמור לעדותו העצמית של בן גוריון!), זאת באמצעות עיבוי הטיעון לפיו ראש הממשלה הזמנית הוטעה על ידי גלילי.

לצורך כך הלך מאור והפליג למחוזות האידיאולוגיה. תוך שהוא נשען על פרשנות טיפוסית (כלומר תלושת או לפחות מעוטת-הקשר) של פרשנים מסוגו של נקדימון לאידיאולוגיה של 'השמאל' ("כפי שנולד מתוך המהפכה הצרפתית": 'שוויון' של כל בני האדם, רעיון, אגב, שמופיע בספר בראשית פרק א'), ותוך שהוא מביא בפירוט יחסי את תפיסתו הבולשביקית למדי של יעקב ריפתין, "השמאל של השמאל של מפ"ם", הסביר מדוע הגיוני מצידם של סוציאליסטים להתנות את זהותם הלאומית בחשבונות גלובליים של הסיכוי של 'שמש העמים' (הלא הוא סטלין) להוביל מהפכה 'מעמדית' ברחבי העולם, כזו שתביא סוף סוף קץ לדיכוי הפועלים ולניצולם.

ריפתין צוטט על ידי נקדימון ובעקבותיו על ידי מאור כאומר, שאין לאפשר למדינה לפרוק מתנועת הפועלים את נשקה (כלומר, למשל, לפרק את הפלמ"ח), ולכן ניתן להסיק שריפתין הביט על אלטלנה מתוך הפנטזיה המהפכנית שלו. רוצה לומר שאילו לתנועת הפועלים היתה אלטלנה, קרוב לוודאי שהיא היתה מבצעת הפיכה, והואיל והאלטלנה היא בידי 'הפשיסטים', יש לעשות הכל (למשל להטעות את בן גוריון) על מנת להשמידה ועל הדרך להציג את הימין כחותר לפוטש ובכך להכפישו (כפי שנעשה למשל בימי רצח ארלוזורוב: על ידי הכפשת הימין ברצח, זכה 'השמאל' בנצחונו האדיר ב-1933).

מאור היה הגון מספיק כדי לומר את הידוע לכל: "אי אפשר" כך ניסח את הדברים, "למתוח את השמיכה של ריפתין עד בן גוריון", אבל כן במידה מסויימת עד גלילי.

מאור הוסיף עוד כמה שאלות רטוריות, כמו למשל אם האצ"ל התכוון לעשות הפיכה מדוע לו להודיע לממשלת ישראל על הגעת האנייה? בכלל ובפרט שהנשק שעל האניה היה רק חלק זעום מהנשק ששר החוץ הצרפתי בידו הבטיח (וקיים) לספק בהמשך?

וכאמור, טיעון המחץ המותח ביקורת דווקא על בגין על כך שלא הורה לאנשיו להשיב אש.

ט. תגובת 'היסטוריון ציוני' על חלק מדברי זיו מאור

א. פקפוקו של מאור באמינות ספרו של ברנר מוצדק לכל היותר - אם בכלל ולדעתי באופן מוגבל ביותר - לצד 'המדיני' של הספר, שכותרת המשנה שלו היא "מחקר מדיני וצבאי". שהרי העובדות המפורטות שמביא ברנר במחקרו לא היו עומדות לרשות המתעניינים אלא בצורה ספורדית, שכן הם מופיעים בצורה כזו או אחרת בנאומו של בגין, בזכרונות של אנשי הזמן, ביומנו של בן גוריון ובעוד מקורות. אמינותו של ברנר איננה דורשת הוכחות אלא אם מניחים שהוא בדה את אלפי העובדות שהוא מביא בספרו, ואז כמובן כל מדע ההיסטוריה מתמוטט, וזיו מאור לגמרי לא שם.

ב. ההוכחות על הממלכתיות למופת של 'החירות' אחרי מאי 1948 לא עולות בקנה אחד לא עם הנאומים הנזכרים לעיל של בגין ושל אנשי אצ"ל אחרים, בימים ובשבועות שאחרי הארוע, ועוד פחות מכך עם תגובת 'חירות' להסכם השילומים, ששיאם בהשלכת רימון לבניין הזמני של הכנסת בירושלים. כך או אחרת, זוהי חכמת-בדיעבד מובהקת. שהרי העניין הוא הנכונות למעבר משלב 'המחתרת' לשלב 'הפוליטי-פרלמנטרי-ממלכתי': אצל בגין ככל הנראה הנכונות היתה גבוהה יחסית, אצל פאגלין שואפת לאפס, ובין ה-9 ש ל בגין ל-0 של יריבו הגדול פאגלין, מתפזרים אלפי אנשי האצ"ל לשעבר, בכלל ובפרט כשיש משבר דרמטי כמו הגעת האניה לחופי הארץ בעיצומה של הפוגה.

ג. תביעתו של מאור - בדיעבד כמובן - לירי מצד אנשי אצ"ל-לשעבר (חלקם כאמור במדי צה"ל) על אזרחי מדינתם, נעשתה גם נעשתה. את האגדה על בגין כאילו מנע "מלחמת אחים" יש לראות כחלק מההון הפוליטי שרצה לייצר, ואמנם ייצר. אילו לא ירו אנשי האצ"ל-לשעבר לא היתה מתחוללת הדרמה, וממילא לא היו נהרגים שלושה חיילי צה"ל ונפצעים ומוכים עשרות ואולי מאות, ואלפי אזרחים לא היו עומדים בסכנת חיים.

ד. אילו כל מה שרצו אנשי האצ"ל-לשהווה (בצרפת, אלו שעמדו על 0 בסולם הנכונות לעבור משלב המחתרת לשלב הפרלמנטרי) היה להביא נשק ארצה, שהרי לטענת מאור הם לא התכוונו כלל לבצע פוטש, מה הפריע להם למסור את האניה כולה על נשקה לאנשי הרכש של ישראל שישבו באירופה והשיגו נשק פי עשרה ופי מאה מאשר "השיגו" אנשי האצ"ל (שהרי הנשק ניתן במתנה חינם אין כסף על ידי שר החוץ הצרפתי, מה שלא הפריע כמובן לאחר מעשה לאנשי האצ"ל-לשעבר להגיש חשבון הוצאות לממשלת ישראל, עוד אחת מהעובדות שמביא ברנר במחקרו 'המפוקפק' לכאורה)? ואם לא 'עוד באירופה' למסור את האנייה (שהרי מפעיליה בצרפת התנגדו לעבור לשלב הפרלמנטרי תוך שהם ממשיכים לפנטז על שטיפת חופי הארץ השלמה וטאטואה מכל תומכי החלוקה, אולי כולל 'אפילו' יהודים), אז אם הגעתה לחופי הארץ (שזה בדיוק מה שדרשה ממשלת ישראל, דרישה שאין טעם לדרוש אותה שהרי היא מובנת מאליה?).

ה. לבסוף: ריפתין. אכן האיש האמין באמונה שלמה בביאת המשיח סטלין והוא אף סבר שהוא לא יתמהמה ולא היה לו ספק שהוא יבוא. אבל הוא וגם כמה מאות חברים אחרים בשומר הצעיר קמו בכל בוקר לעבודת בניין האומה והארץ, ועם כל הכבוד לכמה כותבי מאמרים ב''המשקיף'' הם תרמו בתחום זה פי כמה, ולכן את האמונות המשיחיות שלהם במשיח סטלין, עם כל הגועל שיש בדבר, גועל מוצדק שאכן העלה את חמתם של אלפי אנשי שומר צעיר אחרים שסלדו מסטלין הרבה לפני הגילויים המפורסמים ב1956, יש לראות כעוד ביטוי של מחשבה משיחית שאיפיינה וממשיכה לאפיין יהודים. אחד מאמין בסטלין, השני בבא-סאלי, השלישי באיאן ראנד, הרביעי בביטקוין, החמישי בישועת השם כהרף עין. המבחן האזרחי פשוט ביותר: האם קם אדם בבוקר לעבודתו תוך שהוא מקפיד לקחת אחריות על עצמו ועל סביבתו, כן או לא. לא 'רק' ריפתין עמד במבחן הזה, אלא תנועת העבודה כולה, והדברים ידועים, כי לולא קמו בכל בוקר לעבודתם לא היינו מנהלים את הדיון הזה, כי כידוע רוב כוחם של הרוויזיוניסטים היה ברקלמציה ובדקלמציה כלשון הימים ההם, או בלשון ימינו: בדיבורים ובהצהרות ובהכרזות.

ו. ובאמת לסיום: הרעיון שבני אדם כולם שווים מופיע כאמור בספר בראשית פרק א', ולא בכתבי רוסו, ולא אצל מארקס, אלא במלים הנשגבות "בצלם אלוהים ברא אותו", כי בורא עולם - כך מחשבת עם ישראל מראשיתו - ברא עולם לכל באי עולם, ולא רק ליהודים ובוודאי לא רק לאנשי "המעמד" (למי ששכח: הכינוי של אנשי האצ"ל את עצמם). וכמובן, שאין שום סתירה לא בין רעיון שוויון ערך האדם שמקורו כאמור בספר בראשית, לבין המאבק של עמים לחירותם, כולל - ובמקרה הזה קודם כל - מאבקו של העם היהודי לחירותו. השאלה היתה אז (בימי משה וגם בימי בן גוריון ובגין) וגם היום: איך. התשובה על דרך השלילה: לא בכוח הסרבנות, לא בכוח האלימות, לא בכוח חציית הקווים המוסכמים לניהול אי ההסכמות. על זה התפוצצה פרשת אלטלנה, היא והאנייה וכל מה שבא אחרי כן.

דף המסרים הנכון למחאת הקיץ - בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. בעוד שלוש מלים: הדג זה אנחנו. בעוד שלוש מלים: הראש הוא האוצר.

 

לא ברור לי ואני מניח שלאף אחד לא ברור האם המחאה המתפתחת עכשיו תצליח להתרומם. אבל בכל מקרה אין לה שום סיכוי להצליח אם לא יגידו ראשיה, או מי שיהפוך לדבריה, את הדברים החשובים באמת.

והדברים החשובים באמת ימשיכו להיות חשובים באמת בין אם המחאה תתרומם ובין אם לאו, כי דברים חשובים הם חשובים כי הם נכונים. ואם להמשיך את ההשוואה המתבקשת למחאה בת ה-11, זה בדיוק מה שלא היה בה: אף אחד כמעט לא אמר בה את הדברים החשובים.

מה הדברים החשובים? בשלוש מלים: הדג מסריח מהראש. מי הדג? המדינה, החברה, האזרחים, המוסדות. כולם כמעט ללא יוצא מהכלל בבעייה. המדינה משותקת רוב הזמן בוודאי בדברים הקשורים בחברה. החברה המורכבת מאזרחים מוגבלים ביכולות הכלכליות שלהם (ואל תבלבלו לי את המוח עם התורים בנתב"ג ועם וולט והמשלוחים, וזה עוד עניין שחשוב לא לומר: לא מדובר על עוני ולא על רעב ומי שאומר עוני ורעב שלא יתפלא שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות), והמגבלות הכלכליות של האזרחים גדולות יותר בגלל המגבלות של המוסדות שהוקמו על מנת לשכלל ולייעל את החיים האזרחיים.

ומי זה הראש? משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד.

לא ביטוח לאומי ולא המורים ולא העיריות ולא המורים ולא השוטרים ולא הרופאות והאחים ולא העו"סים וכן הלאה. כל אלו יכולים לכלול בטלנים וצרי אופק, אבל בדרך כלל מדובר באנשים טובים שהצלחתם, כל אחד בתחומו, מוגבלת מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: מדיניות האוצר שמטרתה לא לשפר ולייעל את חיי האזרחים והחברה אלא להקפיד על גרעון מינימלי, להקטין עד כמה שניתן את אחריות המדינה לאזרחים (גם בתחומים בהם אין ויכוח שהמדינה תפקידה הוא לעשות את הדברים כמו חינוך ובריאות ובטחון פנים ופנסיה ועוד), ולמדוד את דרכה של הכלכלה בכמה מדדים תלושים מהמציאות כמו יעד אינפלציה ויחס חוב-תוצר. על כל אלו מוסיפים פקידי האוצר את הבונוס: תת ביצוע, מדיניות המיושמת אחרי שחוק ההסדרים (חוק אנטי-דמוקרטי לעילא!) עושה את שלו באותה מגמה שכל אזרח רואה את התוצאות שלה לנגד עיניו:

עומסים בכבישים, בבתי חולים, בשדה התעופה, בתחנות הרכבת, בתחבורה הציבורית, בהזנחת הפריפריה, בהפקרת בטחון העובדים, במכירת החקלאות הישראלית וכל המגזר היצרני הרגיל-טק לכל המרבה במחיר, ועוד ועוד.

ובחזרה למחאה: אם הכתבלב התורן יראיין את משפחת ישראלי בשדרות רוטשילד שתסביר לו שהיא שם כי יוקר המחיה וכן הלאה ושכר הדירה וכן הלאה ולשאלתו מי אחראי המשפחה תענה לו 'משרד האוצר ומשרד האוצר בלבד כי משרד האוצר מעדיף לעשות כסף מעסקות נדל"ן והמחיר מתגלגל דרך הקבלנים לצרכנים', זו תהיה התשובה הנכונה.

אבל אם משפחת ישראלי תדבר על שחיתות, או על העירייה שלא עושה כלום, או על רדיפת הבצע של הקבלנים, או על אובדן הסולידריות, או על הגעגועים לשטייטל או לימים ההם שבגרוש היה חור או כל שטות רגשנית ונוסטלגית אחרת, פקידי האוצר ידעו ששוב פעם הכלבים (האזרחים) ינבחו (כלומר ידברו לא לעניין) והשיירה (מדיניות האוצר ב-40 השנים האחרונות) תמשיך לעבור.

וכאמור לעיל, עם או בלי מחאה, האמת הפשוטה הזו נכונה בכל מקרה. ומי שחושד שכל הכתוב לעיל נובע ממוחו של סוציאליסט הזוי (כי צפון קוריאה בלבלה וההסתדרות והקיבוצים והתמוטטות הגוש הסובייטי וקובה וכל הג'ז הזה) אז לא. ממש לא. כותב הדברים הוא קפיטליסט אדוק. הוא גם בורגני, בעל דירה בק"ק חיפה.

אלא שהקפיטליזם שלו מתמצה בכמה מלים שאמר כתב והפיץ אחד ממייסדיו אי אז לפני 250 שנה: an ounce of prevention worth a pound of cure

דבריו של בנג'מין פרנקלין הם תמצית השכל הישר, התבונה האנושית והמדיניות הכלכלית הנכונה - להשקיע בהווה (בחינוך, בריאות, רווחה, בטחון פנים) כדי להבטיח עתיד טוב יותר. כי אוהדי מדיניות האוצר תמיד אומרים בדיוק את זה: אסור לבזבז כסף בהווה על חשבון 'עתיד ילדינו'. בול. אלא שפרנקלין הקפיטליסט (וקפיטליסטים מזהירים אחרים) ידעו להסביר שלא מדובר בבזבוז אלא בהשקעה, ולכן מי שבאמת חרד ל'עתיד ילדינו' עליו לעשות את ההפך ממה שעושה כאן משרד האוצר כבר 40 שנה.

מסכת עבודה זרה - או: כיצד ומדוע עלולות אידיאולוגיות להפוך למעשה אלילות

א.

 המצב האנושי - לפחות מימד אחד שלו - הוא של מתח קבוע בין תודעת הקיום לבין משמעותו. אין זו תודעה 'סתם' כי אם כזו המתלווה למאמץ ההתמודדות עם אתגרי הקיום. המחשבה שעם חיסול בעיית המחסור בזכות המהפכה התעשייתית 'סוף סוף' התפנה האדם לעסוק בשאלות הקיום מוטעית. גם במצבים הקיומיים הקשים ביותר מרחפת מעל מאמץ ההתמודדות שאלת המשמעות. כך היה, כך יהיה. זהו המצב האנושי.

ב.

כלים. זהו מותר האדם עם כל הכבוד לעוד כמה בעלי חיים שיודעים להפעיל כלים. כלי האדם באים בשתי צורות ולשתי מטרות: הכלים הנחוצים להתמודדות עם אתגרי הקיום והכלים הנחוצים לדווח באופן נהיר על אפשרויות המשמעות. זהו שורשה של השפה האנושית, שהיא עצמה כלי-על מקצר-דרך, שנתן לבני האדם יתרון עצום בזכות היכולת להעברה תרבותית בין-דורית.

ג.

השמות שנתן האדם לכוחות הטבע - מבעלי החיים וצמחים שסיפקו לו מזון ובריאות ועד לעצים ולאבנים שביטאו להבנתם של הקדמונים כוחות-על - עומדים בבסיס התרבות האנושית. אין לדעת איך בדיוק התרחש הגילוי, אבל במוקדם או במאוחר ידעו בני האדם לתת שמות מופשטים לכוח-על עליון עוד יותר על כוחו של מי שסימל את המים, את האדמה, את האש, את הפריון, את השאול וכדומה. על פי פרשנות רווחת שמו של האל העברי הקדום - יהו - משקף את הקול שיוצרת הרוח, ואפילו המלה 'רוח', שהיא קודם כל תופעת טבע "המסיעה עננים" כביכול, הפכה עם הזמן לניגודו של הגוף, לביטויו המובהק של עולם המשמעות.

ד.

גילויו של 'יהו', כוח עליון שהוא מעבר לרוח ולמים ולחום ולקור ולחושך ולאור, יצרה את הרוח השוללת, הביקורתית, כלומר את המשמעות הרואה בסגידה לכל מה שמתחת ל'יהו' כעבודה זרה. הטיעון אודות 'יהו' כ"יוצר אור ובורא חושך", כראש הבראשית והשמים והארץ וכל צבאם ומה שעל הארץ ומה שמתחת לה, ומה שלפנים ומה שמאחור ומה שלמטה ומה שלמעלה, הוא מיניה וביה שלילת כל סוג של עבודה זרה, וגם מבוא למדע אוניברסלי שתכליתו לספק הסבר כמה שיותר פשוט לכמה שיותר תופעות מורכבות. מונותיאיזם מוניסטי רוחני וגופני, משמעותי וקיומי גם יחד.

ה.

אבל גם עבודת 'יהו' עלולה היתה ואכן נפלה במלכודת של הנחת המבוקש. התוצאה מוכרת בשם 'ימי הביניים' במקרה הטוב, 'העידן החשוך' במקרה המדוייק יותר מנקודת המבט של המסע האנושי בעקבות מצבו. עבודת 'יהו' הפכה היא עצמה לעבודה זרה שהגדרתה תמיד אותה אחת: ייחוס כוחות עליונים לגורמים שעליונות הכוח מהם והלאה, או ליתר דיוק את מודעותם לפער בין מה שהם לבין מה שהם אומרים על עצמם שהם, הם מנסים - ובמשך מאות שנים הצליחו - לבטא באמצעות שקרים מעולם הרוח ואלימות מעולם הגוף. האינקוויזיציה - כמה אירוני השם הזה - היה שיאו המתבקש של התהליך ההיסטורי הזה. כי אינקוויזיציה פירושה חקר, והכנסיה שהפכה עצמה בפועל לאלילות יומרנית חסרת סיכוי, עשתה שימוש באינקוויזיציה ובכל הכלים שעמדו לרשותה על מנת למנוע מהאדם לחקור את מצבו האנושי.

ו.

הפתרון בא באמצעות המדע. המדענים הראשונים עדיין לא ראו סתירה בין אמונתם היוקדת בכל אמיתות הכנסייה שרובן היו שקר, לבין הצלחתם לפענח עוד תעלומות ולמפות עוד ארצות לא ידועות פשוטו כמשמעו ('אמריקה', 'אוסטרליה') ותרתי משמע (מהמיקרו-אורגניזמים מתחת לעור ועד למאקרו-דוממים מעל לאור). אבל ממשיכי דרכם הלכו וחידדו את ההבדל בין מדע כשיטה לגילוי תשובות על שאלות 'האיך והכיצד' לבין כל עיסוק אחר המתמקד בשאלות של 'מדוע ולמה'. הצלחת המדע עד היום היא כל כך אדירה שההבחנה הזו - בין גוף (עניינו של המדע) לרוח (עניינם של לא-מדענים לא משנה מי הם) מוצגת כתנאי להמשך ההצלחה המדעית. כך נפתחה הדרך להפיכת המדע לאלילות. המדען האליל מקפיד לא לשאול עצמו מהיכן יושג הדם האמור לזרום בצינור שהוא מתכנן לצורך כך מחיפה לאילת, או מה תפקיד קופסאות הציקלון-B שהוא משפר את תהליך ייצורן. הוא לא עוסק ב'למה ומדוע' אלא רק ב'איך וכיצד'. 

ז.

הסתירה הזו - מדע שנולד כמהלך של שחרור מאלילות של רוח אך יצר אלילות של חומר - עמדה ליד עריסת האידיאולוגיה. אין זה מקרה שהמלה עצמה גם היא נולדה בתוך אותו רחם היסטורי חסר רחמים לא פעם, שהוליד את המהפכות הפוליטיות הגדולות של המאה ה-18, הצרפתית קודם כל. המלה עצמה לכאורה לא מחדשת מאום שהרי פירושה המילולי מוכר ב-200 אלף שנות הומו סאפיינס שקדמו למהפכה הצרפתית, וקיבלו ביטויים אצל חמורבי, אותנא-פישתים, סידהארתא, המקרא, הומרוס וכיוצא באלו יצירות שביטאו לוגיה של אידאות, סדר של רעיונות, או במלה אחת: אידיאולוגיה. אבל עובדת הולדתה מלמדת על ההבדל בין מה שהיא סימלה לבין כל מה שקדם לה. ראשית: המדע. האידיאולוגיות המודרניות כולן, גם הפוסט וגם האנטי מודרניות (כמו האידיאולוגיה הפנדמנטליסטית), מתייחסות למדע, מודעות למדע, לוקחות אותו בחשבון, לטוב (כמו במקרה של הליברליזם והסוציאליזם) ולמוטב (כמו במקרה של האחיזם המוסלמיזם). שנית: רהיטות. האידיאולוגיות המודרניות מופנות לציבור אנונימי ולכן מנוסחות באופן כזה (הכרזת העצמאות האמריקנית או המניפסט הקומוניסטי הן דוגמאות מופת לכך). שלישית: פתיחות. האידיאולוגיות המודרניות הן אקלקטיות בהשפעותיהן ופתוחות לפיכך לפרשנות, כל פרשנות, מצד יודעי ח"ן (מנסחי האידיאולוגיה או אלו שהכריזו על עצמם או הכריזו עליהם כעל פרשניהן המוסמכים) ומצד - בעיקר מצד - 'הדיוטות' (כולל אידיוטים, כולל שימושיים).

ח.

האידיאולוגיות הן מפות המשמעות המודרניות, שמעצם היומרה שלהן - לא פעם היא מומשה בפועל (ע"ע הלאומיות הליברלית) - לחבר מחדש בין רוח לגוף, בין ההתמודדות על הקיום לבין דין וחשבון על משמעותו, ניתן להבין את הצלחתן הגדולה. בעוד המדע בראשית דרכו נאלץ לפרוץ קדימה תוך מחיצת וריסוק הדוגמות של הכנסייה (ע"ע וולטר ושות'), אילוץ שהביא כאמור ליצירת החיץ בין 'האיך והכיצד' לבין 'המדוע ולמה', מהלך שהביא להצלחתו של המדע ועם הזמן להפיכתו לסוג חדש של אלילות, הנה האידיאולוגיה נשענה על המדע, רכבה עליו והכפיפה אותו לציווי האנושי העליון: לחפש את נקודת המפגש בין גוף לרוח, בין אתגרי הקיום למשמעותו.

ט.

אבל קללת - או ברכת - המצב האנושי נותרה בעינה. קללת הברכה היא עם הפיכת הגילוי החדש לחזות הכל, משם קצרה הדרך לאלילות. נזכיר: אלילות היא ייחוס כוחות-על לישויות לא-להם. ברכת הקללה היא הגילוי המחודש של מצב האלילות. האדם הקדמון צדק כשראה באויר מים רוח ואש כוחות-על העומדים לפני כל תופעותיהם המוחשיות. האדם הקדמון טעה כשייחס לאויר למים לרוח ולאש את כוח-העל של מקור הדברים ופתרונם. משם נולד מושג האל, אחריו הגיע האל הכללי האחד 'יהו' ומהברכה הזו נולדה קללת האלהת נציגיו 'הנכונים' של 'יהו', ומהקללה הזו נולדה ברכת המדע שרק ניתוקו מהערכים איפשר לו להגיע להישגיו, מהלך שהביא את קללת המדען כרובוט, מכונה מתוחכמת נטולת רוח. מהקללה הזו נולדה ברכת האידיאולוגיה, והנה אנו כאן, אחרי 200 שנות אידיאולוגיה, עומדים בפני הקללה התורנית: הפיכת האידיאולוגיה לעבודה זרה, לאלילות.

י.

אידיאולוגיה היא אלילות כשהיא מוותרת אפילו על אחד מתנאיה הנזכרים: המדעיות; הרהיטות; הפתיחות. 

מדעיות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו המבססת טיעונים על חצאי אמיתות הגרועים משקרים. הכנסייה בימי הביניים האמינה בהבלים שהפיצה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' יודעים במפורש שהם משקרים. מכחישי השואה מבססים את השקרים שלהם על אפראט מדעי (הערות שוליים, אינדקס ורשימה ביבליוגרפית). 

רהיטות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא זו העושה שימוש ברטוריקה נוחה לאוזן והמלטפת את האגו הפרטי והציבורי ולא על מנת להנאיר עניינים מורכבים ומוקשים. מפיצי האידיאולוגיה של התחממות כדור הארץ עושים שימוש ב'תמונה אחת השווה אלף מלים' כשהתמונה למעשה לא אומרת מאום בכלל וביחס לעובדות החשובות בפרט. מפיצי האידיאולוגיה של חטיפת ילדי תימן בלקן ואקאטמפוקוסטן עושים שימוש בטיעונים מובנים מאליהם כמו 'התנשאות' ו'עדתיות'. 

פתיחות בשירות אידיאולוגיה אלילית היא פתיחות-לכאורה. היא פתוחה רק למה שמשרת את ההנחות המבוקשות של האידיאולוגיה. מפיצי האידיאולוגיה של 'הנכבה-נישול-כיבוש' מקפידים 'לזכור' ("ע"ע "זוכרות") רק מה שנוח ורק מהיכן שנוח. ההיסטוריה עבורם היא כחומר ביד היוצר ובלבד שהיא, ההיסטוריה, מייצרת את מה שמראש היא אמורה להוכיח. מפיצי האידיאולוגיה של 'כוחות השוק' מקפידים להצביע רק על העובדות המלמדות על נכונותה ולא חלילה על כל אלו המפריכות אותה.

י"א.

מה השלב הבא? קללת הברכה וברכת הקללה ימשיכו ככל הנראה לייצר את האנרגיה האנושית שתפרוץ את הדרך הבאה. איזה מינוח יהיה לשלב הבא? אין לדעת, ואין לכך חשיבות. כי דבר אחד ברור: האדם ימשיך במסע היצירה שלו, כל עוד אתגרי הקיום שלו והרצון לתת לו משמעות יעמדו בתשתית חייו. אין שום סימן שנתוני הבסיס הללו עומדים לעבור מן העולם. כל שנותר לקוות הוא שהמודעות להיסטוריה הארוכה של יצירת ההיסטוריה האנושית על ידי האדם, תהיה נוכחת יותר כך שמסע היצירה הזה יתנהל עם פחות תקלות, פחות תאונות, פחות מהמורות.