יום רביעי, 22 ביוני 2022

74 שנים לאלטלנה (ותוספות לרגל השנה ה-75) - תועבת התופעה הרוויזיוניסטית (ואת השימוש במושג "תועבה" למדנו מהם כמובן) ממשיכה לפגוע בכל הטוב שיש כאן כבר מאה שנה: 'קין' ר"ל ימשיך לבנות, אויבו ימשיך לייצר "הבל"

היום בשעה 16:00 בערך, לפני 74 שנה, נורו ממה שלמרבה הצער זכה בפי בן-גוריון לכינוי האומלל 'התותח הקדוש', כמה פגזים לעבר האוניה אלטלנה.

הפגז שנפל על האנייה נפל בטעות, אבל התותח הוצב שם מתוך כוונה ברורה של ממשלת ישראל לשים קץ לשורה ארוכה מאד של מעשי מרד, המרדה נגד ממשלת ישראל, סירוב פקודה, נטישת עמדות בחזית, עריקה, שיבוש החיים האזרחיים, פגיעה ברכוש צה"ל, גניבת והסתרת נשק, ועוד ועוד מעשים שנעשו על ידי האצ"ל ממוצ"ש ה-19 ביוני 1948 ועד לאותו הרגע, זאת אם מתעלמים מכל המעשים המזיקים האחרים של הארגון הזה, לכל הפחות מפברואר 1944.
על רשימת המעשים בין ה-19 ל-22 ביוני אין ויכוח. שלמה נקדימון, מי שפירסם בין השאר את הספר אלטלנה ב-1978, ספר שנראה כמו מחקר אך הוא לא יותר מפמפלט תעמולה המשתרע על פני 472 עמודים (כן, קראתי), מביא בספרו לפחות 25 מקרים כאלו. במחקרו של אורי ברנר, שגם הוא הופיע תחת הכותרת אלטלנה וגם הוא ראה אור בשנת 1978, ובניגוד גמור לספר של נקדימון מדובר במחקר מופתי מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, מפורטים לפחות 30.
25 או 30, פוטייטו-פוטאוטו, וזה באמת לא משנה, כי מה שחשוב בהמשך לדבריו האלמותיים של קלאוזביץ' אודות היחס בין מדיניות למלחמה, זה לא היריות שנורו על ידי אנשי אצ"ל לעבר לוחמי צה"ל בכפר ויתקין (כן, הראשונים לירות ירי על מנת לפגוע היו אנשי אצ"ל), ולא ההתחכמויות של אצ"ל בחוף תל אביב (לבקש, ולקבל, הפסקת אש כדי לפנות פצועים, ואז לנצל את הפסקת האש כדי לבסס את ראש הגשר שלהם על החוף, מתוך מטרה ברורה להמשיך לעשות שימוש בנשק שהורידו מאלטלנה+הנשק שגנבו ממחסני צה"ל+הנשק שחטפו מחיילי צה"ל+הנשק שהיה להם מימי המחתרת שרשמית הסתיימו בהסכם בין בגין לממשלת ישראל ב-1.6.48 כלומר שלושה שבועות קודם, ולמסור את הנשק הזה בידי האספסוף המוסת שהגיע בהמוניו לחגיגה שאירגן עבורם האצ"ל בחוף תל אביב בכלל ובפרט בסביבת ובתוך מטות חיל הים, חיל האוויר והפלמ"ח ברחוב הירקון).
אגב, לנוכח הטענה שהנשק באלטלנה היה משנה את מצב החזיתות, הנה העובדות כל כמה שיש להן תפקיד (ובממלכת האצ"ל ויורשיה בימינו אף פעם לא היה לעובדות שום תפקיד אבל לא אלמן ישראל ולא כולם - איזה מזל - אצ"ל או תומכי אצ"ל). בבקשה:
בחודשים אוקטובר 1947 עד מאי 1948, ההגנה ביצעה את הרכש הבא (לא כולל נשק שיוצר בארץ ו'התקבל' כך או אחרת מהברטים) - תמ"קים 1200, רובים 27400, מקלעים 2600, מקלעים בינוניים 105, כדורים 40 מליון, תותחי 20 מ"מ 31, תותחי 65 מ"מ 35, תותחי 75 מ"מ 10, מרגמות 120 מ"מ 12, פגזי תותחים 130000, מטוסי קרב 11, מטוסי תובלה והפצצה 16, זחלמים 13. לא פחות חשוב: 66 אניות מעפילים הגיעו אותה תקופה לארץ (רובן גורשו כמובן לקפריסין). כמה האצ"ל הביא? אחת. כמה ההגנה? 65.

בקיצור, נשיאים ורוח (הרבה, הרבה מאד רוח, בעיקר רוח ובעיקר רוח רעה) וגשם אין.
ובכן, לא האלימות היא הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא, אם למדנו משהו מקלאוזביץ', זה לא הפעולה האלימה אלא מה מטרתה, ומכאן כיצד היא נתפסת ומוצגת. ואת המטרה הקפידו לומר מנהיגי אצ"ל והם ממשיכים לומר אותה עד עצם היום הזה.
יום לאחר "סיומה" של הפרשה (כי היא לא הסתיימה עד היום ואין שום סימן שהיא עומדת להסתיים), כלומר ב-23 ביוני 1948, פירסם בגין את הדברים הבאים:

"ממשלת ישראל הזמנית וראשה ביצעו אתמול את הפשעים האיומים ביותר נגד האומה והמולדת [...] בפקודתו של בן גוריון נמנעה הגשת עזרה רפואית לפצועים שאפשר היה להצילם אלמלא היחס הברברי של 'הדיקטטור'. ממשלה המסוגלת לבצע פשעים כאלה - פשעים נגד העם ונגד האנושיות כאחד - איננה ראויה לשלוט באומה [...] משטר הדמים של בווין לא יוחלף במשטר הדמים של בן גוריון. הנוער העברי - הנוער הלוחם והמשחרר - יילחם במשטר זה עד רדתו. ממשלת ישראל הזמנית לא נבחרה על ידי העם אלא מינתה את עצמה לממשלה [...] קיווינו כי היא תבין שלא תוכל לשלוט בכידונים ובמחנות ריכוז. עתה מתברר כי פני ממשלת בן גוריון לשלטון אימתנות ורצח המוני. 'ממשלת' בן גוריון כבר ויתרה למעשה על ריבונות מדינתנו ההופכת להיות בהנהגתו לגיטו שבו משתולל 'יודען-ראט' בוגדני ומשועבד לזרים. לנוכח המצב הזה התכנסה המפקדה של אצ"ל וקיבלה כתוצאה של דיוניה את ההחלטות הבאות: 1. חיילי אצ"ל אינם מכירים עוד בממשלה הזמנית הבלתי נבחרת של מדינת ישראל ודורשים יחד עם המוני העם את התפטרותה המיידית והעמדתה לדין העם. 2. חיילי אצ"ל במולדת ובתפוצות הגולה רואים ב'ממשלת' בן גוריון - פרט לכמה חברים שהם אנשים ישרים - ממשלת רודנים, אשר - אם היא תוסיף לשלוט - היא תשלוט בעזרת מחנות ריכוז, מרתפי עינויים ותליות. 3. בצבא העומד לפקודתה של 'ממשלה' זו אין חיילי האצ"ל יכולים לשרת. 4. מתבטלת בזאת ההוראה שניתנה לחיילי אצ"ל להתגייס ל'צבא ההגנה לישראל' ולהישבע אמונים ל'ממשלה' הזמנית" (ברנר, 269-268).
במוצ"ש 26.6.1948, שידר רדיו אצ"ל בין השאר את הדברים הבאים:

" 'מחנה הרודנות' צוהל; הפורשים חוסלו ובן גוריון הטיל את מוראו על כל העם. אך הפצצת אנית נשק ורצח עשרים צעירים קוראים להתנגדות. הם מחזקים את ההחלטה לפרוק את עול הרודנות מעל העם. ראשי השלטון השנואים הסגירו לוחמים למשעבד הבריטי-נאצי [...] הם לא שמו לב ועשו את אשר עשו במרמה, בתכנית שטנית מוכנה מראש ובאכזריות נאצית ממש [...] כל איש ברחוב יודע שאם קמה בכלל מדינת ישראל - הודות לדרכנו ולמלחמתנו היא קמה. ציון איננה גיטו ורשה. לא ישלטו בישראל השוט המושאל מידי גויים משעבדים. עמנו חופשי הוא ומולדתנו חופשית תהי כולה. נשבענו!". (ברנר 282-281).
במחנה צה"ל בו ישב גדוד צה"לי שהורכב מאנשי אצ"ל לשעבר, ניתן היה להנות מכמה קריקטורות פורנוגרפיות בהן כיכב הפלמ"ח, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא יכול היה לקרוא על קירות חדר האוכל את הדברים הבאים:

"שבועת אנוסים אינה מחייבת"; "מוות לבן גוריון"; "זכור את האניה"; (ברנר 349) 
בירושלים הקפיד האצ"ל להפר הסכמים עם חטיבת עציוני, להשתמט מאיוש עמדות כדי לאפשר לאנשיו לעסוק בחיזוק האצ"ל, לגנוב נשק וציוד מצה"ל תוך ביצור עמדותיו ומתן הוראה לאנשיו לפתוח באש כנגד כל כוח צבאי שיתקרב, להבריח נשק ואנשים לירושלים, ולתכנן פעולות שיהפכו אותו לגורם שאי אפשר שלא להתחשב בו.

נזכיר את האירוניה הדקה בלשון המעטה, שמבחינת אצ"ל ירושלים היתה אקס-טריטוריה שכן האו"ם - בו האצ"ל לא הכיר כמובן, שהרי הוא שירת את המטרות הסמויות של "הבריטו-נאצים" כפי שהקפידו אנשי הארגון הזה לכנות את הבריטים, בלעדיהם אולי עד היום הנאצים היו שולטים בכל אירופה ואפילו לא יהודי אחד היה נותר לפליטה (ואין בעובדה זו להשכיח את התנהלותם הבזויה של הבריטים בכל הקשור להצלת יהודים שיכלו להמלט מאירופה בשנות המלחמה!) - הכריז עליה כעיר בינלאומית ולכן אין לממשלת ישראל דריסת רגל ריבונית בה.

בן גוריון, שהכיר היטב את ההתחכמויות של האצ"ל כבר מ-1937 ועוד יותר מאז שמנחם בגין הפך מפקד הארגון בינואר 1944, הקפיד להדגיש בהסכם של ה-1.6 בין המדינה לאצ"ל (הסכם שנועד לפרק סוף סוף את האצ"ל מנשקו, הסכם שהמשיך עוד שני הסכמים דומים שהוסכמו במרץ ובאפריל 1948), כי הוא - ההסכם - חל על כל שטח אשר "בתחום ממשלת ישראל", כלומר כולל על שטחים שאינם חלק מתכנית החלוקה (שממילא בטלה מאליה מהרגע שהערבים דחו אותה על הסף), כולל כמובן ירושלים. את ההגיון המדיני של האצ"ל היטיב לסכם ישראל גלילי: להבנתו, מטרת הארגון היתה

"לשמור על קיום מסגרת נפרדת לכוח מזויין; אחיזה לצבירת נשק, הצדקה לא למסור את הנשק לממשלת ישראל; מרכז ומקלט לאקטיבה, לעריקים; מרכז מדיני ותעמולתי לארץ ולתנועה בגולה; השארת אצ"ל כגורם עולמי ובין לאומי, מרכז לידיעות, ריגול וקשרים עם המעצמות" (ברנר, 353)

למרות ההגיון הפשוט שאפילו בגין הכיר בו כבר ב-1944, ובלעדיו לא תתכן אף מדינה בשום מקום, והוא שמדינה פירושה קודם כל מרות אחת ובלבדית של הממשלה העומדת בראשה על כל סוג של הפעלת כוח, ולמרות ההסכמים הנזכרים (מרץ, אפריל וה-1 ביוני 1948), ולמרות שערוריית אלטלנה (על כל 25 ארועי הסרבנות, העריקה, האלימות הפרועה והירי של אנשי אצ"ל לשעבר, חיילי צה"ל בהווה, בחיילי צה"ל שלא שכחו שהם חיילי צה"ל), ובכן למרות כל מה שהתרחש עד סוף יוני 1948, הנה ב-15 ביולי שוב ניסתה ממשלת ישראל, בתיווכו של שר הפנים גרינבוים, להגיע ל(עוד) הסכם עם האצ"ל. בתגובה להצעות גרינבוים - שלבגין בדיוק כמו לבן גוריון היה ברור שהוא אוהד אצ"ל מובהק - אמר בגין כי:

"בירושלים הוקמה מפקדה ראשית של אצ"ל והיא מוסמכת להחליט על מעמדו של אצ"ל בירושלים. כל משא ומתן בעניין זה יש לנהל בירושלים עם המפקדים המוסמכים במקום" (ברנר, 347)

ביום ה-30 לאלטלנה (20 ביולי, 1948), פרסמה מפקדת האצ"ל את הדברים הבאים:

"ביום השלושים לרצח המתועב של אחים ואחיות מעפילים, אשר הגיעו משרידי הגיהנום הנאצי. ביום השלושים לרצח המתועב של אחים לוחמים [...] ביום השלושים לרצח המתועב של רוחנו, נשמתנו ומוסרנו הלאומי; הננו להשמיע באזני הרוצחים והפושעים, המתנשאים למשול בנו את דיננו דין הצדק: מות תמותו! גורלכם נחרץ! אחת דתכם למות!!! לא נשקוט ולא ננוח עד היום בו לעקר נשמתכם הפושעת מגופכם הטמא. ביום ההוא תגאל חרפת המולדת שסגרה שעריה בפני אחים מעפילים, ביום ההוא תיגאל חרפת הצבא ששלח חיציו בבחירי האומה. ביום ההוא תיגאל חרפת העיר, אשר ברחובותיה הובלו אחים מעפילים כשקלגסים ישראלים מתעללים בהם. ביום ההוא תיגאל חרפת הרבנים, שעמדו בפתח, אף גורשו ממטהו של הפושע המטורף בן גוריון. ביום ההוא תימחה החרפה מדפי ההיסטוריה המזהירים של עמנו. ביום ההוא יכופר דמם הקדוש של בחירי האומה. אמן! הנוקמים". (ברנר 349)

רק לאחר רצח ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948, החליטה ממשלת ישראל לשים קץ לסחבת המחפירה הזו, לשערוריית המשך מו"מ מדיני בין מדינה ריבונית (שהיתה נתונה במלחמה לחיים ולמוות), לבין ארגון מורד (בהצהרה ובמעשים!).

אבל ההיסטוריה לא הסתיימה שם כמובן. להפך, היא רק החלה. ליתר דיוק המאבק על הזכרון שהוא לא יותר, בלי ספק במקרה הזה, מאבק בין אנשים שעשו מאמץ להציג את האמת עתירת הפרטים מכל הסוגים (מדיניים, צבאיים, מבצעיים, טקטיים, קוניוקטורליים וכן הלאה), לבין אנשים שעשו מאמץ עילאי לרסק את האמת ולהחליפה בשקרים ובחצאי אמיתות הגרועים משקרים.

ב-1978 כאמור התפרסם ספרו של שלמה נקדימון, ללא ספק הביטוי הכי 'עבה' למאמץ הזה: תוך הישענות על אינספור פרוטוקולים של ישיבות גורמים הקשורים לממשלה הנבחרת (בעיקר מפא"י אך כמובן גם מפ"ם, "המפלגה של הפלמ"ח" שחלק מהעיוות נשען על ידי הצגתו כגוף מקביל - עוד "מחתרת" - השווה במשקלו העקרוני לאצ"ל, שטות שמעטות הן הגדולות ממנה), הישענות שמטרתה לספק לספר דימוי של מחקר ראוי לשמו, ברא נקדימון פרשנות מופלאה לפיה בן גוריון "הוטעה" על ידי "שותפיו" ב"שמאל" (כלומר מפ"ם), ושלכן לא הוא "האשם" בפרשת אלטלנה כי אם אותם שקוצים - ישראל גלילי בראשם - ש"הטעו" אותו כביכול. הגדיל לעשות נקדימון כאשר להפצת הספר התלוותה הבטחה ל"סקופ": שמעון פרס גילה את אזני מנחם בגין ב-1971 אודות "ההטעייה" הנזכרת, מש"ל.

למרבה התדהמה - בכל אופן תדהמת אלו המקפידים לעשות מאמץ לשחזור, ולא לטישטוש, העבר - אגדת "ההטעיה" כביכול (שאין לה שום אחיזה במציאות, לא רק כי בן גוריון הקפיד לדעת כל מה שהיה בתחום אחריותו אלא כי תגובותיו לפרשה מלמדות על דעתו עליה!), הושמעה כבר מעל דפי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" בתחילת יולי 1948, על ידי לא אחר מאשר עמיחי 'גידי' פאגלין, הארכי-טרוריסט של אצ"ל, האיש שאפילו מפקדיו הישירים לא ידעו למה לצפות ממנו.

לימים יעמיק תהליך "כיבוסו" של בן גוריון - אגדת, כלומר שקר "ההטעייה" כביכול שיחקה במאמץ הטישטוש השיקרי הזה תפקיד מרכזי (הצטרפו אליו אנקדוטות שהביא נקדימון אודות עדויות מפי פולה בן גוריון על הכבוד וההערכה שרכש בן גוריון למנחם בגין... ממש הזקנים מהחבובות!): את מקומו של בן גוריון כארכי-רשע יתפוס כמובן יצחק רבין. באחד מימי הזכרון לרצח, יכתוב העיתונאי (או שמא "עיתונאי") אראל סג"ל מאמר דעה ובו הצדקה מפורשת של הרצח, שכן רבין לשיטתו (ולא רק שלו כמובן!) הוא הוא האחראי על "הרצח" באלטלנה, ומכאן שהתקיים בו הפסוק "על דאטפת יטיפוך" או "כול כלב ביג'י יומו".

מה לעשות שהעובדות הן שלרבין לא היה שום יד ורגל בפרשה, לא "רק" בשל מעמדו הצבאי הבינוני ולא "רק" כי ב-1948 הוא היה נטול מעמד מדיני, ולא "רק" כי הוא נקלע במקרה ליום הפרעות שעשו עריקי אצ"ל ואספסוף של מאות אזרחים שהתנפל על חיילי צה"ל בתל-אביב ועל מטות היחידות הצבאיות ששכנו אז ברחוב הירקון, אלא כי הוא היה חייל, קצין בכיר ברגע מסויים, וככזה עליו היה לקבל את האחריות לטיפול בפוגרום של אצ"ל, וחיילים לא קובעים מדיניות (אלא אם שמם הוא עמיחי 'גידי' פאגלין). כשהגיע יגאל אלון לתל-אביב, שוחרר מיד רבין מתפקידו כמפקד האירוע.

אבל עובדות מפריעות כידוע לסיפור טוב, ומה יותר טוב מסיפור אלגנטי לפיו הרוצח של 1948 קיבל את שלו ב-1995, כמעט בדיוק באותו המקום?? סיפור כזה יכול להחזיק מים רק ואך ורק אם לא יודעים על ההיסטוריה של הפרשה הזו כלום, או חמור מכך: אם יודעים עליה רק מה שנוח. כמו למשל שבן גוריון בסך הכל חיבב את בגין (ככה הרי סיפרה פולה לנקדימון החוקר הדגול), ומי שהטעו אותו היו אנשי "מחתרת הפלמ"ח" - ישראל גלילי (ככה הרי סיפר לנקדימון בסודי סודות, ב-1971, שמעון פרס!).

ב-16 ביוני 2022, כיבד בנוכחותו ראש הממשלה לשעבר חבר הכנסת בנימין נתניהו, את מאות באי טקס הזכרון השנתי לחללי 'אלטלנה'. כמה אירוניה וגיחוך יש בדברים שאמר נתניהו בנאומו הזחוח שכלל את הדברים הבאים:

"אין חולק על כך שמשטר דמוקרטי מחייב הישמעות להכרעת המוסדות הריבוניים של המדינה. המוסדות הנבחרים. אבל בדמוקרטיה בניגוד לדיקטטורה קיימים איזונים ובלמים. יש עם, יש בני שיח במחנות אחרים. יש ראיה היסטורית של סכנת ההתנגשות הפנימית. יש אורך רוח, יש סובלנות, יש הגיון, יש עצירה על הסף. כשאתה הולך לכוון אש לבני עמך, שנאבקים יחד אתך במלחמה נגד אויב חיצוני שיכול להשמיד אותך, יש עצירה על הסף. פה לא היתה עצירה על הסף".
אכן. לא היתה עצירה על הסף, לא היה כיבוד של הכרעת מוסדות נבחרים, היה זלזול עמוק בבני שיח של רוב המחנות האחרים, לא היה שמץ של סובלנות, אפס הגיון והליכה בהתלהבות ובנחישות לקראת התנגשות פנימית.

ואת הדברים האלו, אני מוסיף בסוף קיץ 2023, ומבקש מהקורא ההגון לשאול את עצמו, היכן להבנתו עמד בין ינואר לאוגוסט 2023 ראש הממשלה בנימין נתניהו, במבחן הדברים הנשגבים שאמר אותו בנימין נתניהו בטקס הנזכר ביוני 2022, בכנס שההזמנה אליו נוסחה במלים אלו:

"במלאת 74 שנה להירצחם של חברינו הי"ד בידי קין".

 

קין. למי שלא שם לב. קין. הראשון לעשות שימוש בדימוי מקראי זה היה ז'בוטינסקי, כבר ב-1937. החרה החזיק אחריו יריבו הגדול ביותר בתנועה - מנחם בגין - שבניגוד גמור לדימוי שניסה לייצר בסוגיית ההמשכיות כביכול בינו לבין "רבו" ז'בוטינסקי, הוא הלך בדרך הפוכה לחלוטין, מכל בחינה כמעט. ב-1944 אבל גם בגין כבר נקט במושג "'קין" בבואו לדבר על הכוח הגדול ביותר בלעדי מעשיו - אותם ידעו להעריך גם ז'בוטינסקי וגם בגין - לא היתה קמה מדינה.

הנחמה היחידה בסמליות הזו של השימוש בתיבה המקראית העוצמתית הזו - "קין" - היא שאכן "הבל" הוא התאור המדויק, הקצר, החד והקולע ביותר למורשת הרוויזיוניסטית, לפחות בכל הקשור לתולדותיה המדיניות של התנועה הזו, שאם קלאוזביץ' צודק - והוא צודק - היא הדבר היחיד החשוב בתולדותיה של התנועה הזו, או של כל תנועה מדינית אחרת.

3 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  2. רשת "אלטלנה" היא אחת הפרשות המסעירות ביותר בתולדות המדינה הצעיר. מה באמת קרה באותם ימים ספורים(ולפניהם)?

    https://blog.nli.org.il/אלטלנה/

    השבמחק
    תשובות
    1. הכתבה של חן מלול בבלוג של הספרייה הלאומית רצופה שגיאות, טעויות, עיוותים ושאר ירקות. לפחות במקרה הזה אין לחשוד בכשרים, כלומר 'הכשרות' של חן מלול היא סתם רשלנות ישראלית טיפוסית, ולא חלק מתעשיית השקרים של האראל סגלים למיניהם, המקפידים לדבר על הפרשה באופן שקרי, כשהם - כמיטב המסורת הרביזיוניסטית - משלבים צדקנות, התחכמות, הונאה עצמית וחצאי אמיתות הגרועים משקרים.

      מחק