למי יש את הזכות החוקית לחיות על אדמת ישראל\ פלסטין השנויה במחלוקת?

להלן תרגום לעברית של תשובה באנגלית שנתתי לשאלה באנגלית ברשת החברתית החביבה 'קוורה' 

שאלת הזכות המשפטית על ארץ ישראל איננה נתונה כלל בויכוח משפטי. השאלה היא פוליטית בלבד. מהרגע הראשון ועד לעתיד הנראה לעין. במלה 'פוליטיקה' הכוונה היא לכל מה שקשור במאבקי כוח, הכוללים למשל טרור ומלחמות, אבל גם מאבקים בשדה המדיני, חרם, הפצת שקרים, דלגיטימציה וכן הלאה. כל מה שעושים הערבים נגד היהודים מ-1920, הרגע ההיסטורי בו הוכרז המעמד המשפטי של הארץ הזו כשייכת לעם היהודי ולעם היהודי בלבד. 

כדי להבין את העניין המשפטי יש לקחת בחשבון שני נושאים: 1. מי היה הריבון על הארץ הזו עד 1920. 2. מה אמור היה להיות מעמדם המשפטי של כל מי שאיננו שיך לעם היהודי.

ובכן, עד 1920 הריבון על הארץ הזו היה האימפריה העות'מנית. אפשר להתכווח כמובן על זכותם של שבטים ברברים להשתלט על כל השטחים עד וינה ב-1683, ועל כל צפון אפריקה, וחצי האי ערב, וכל זה בשמה של דת מסויימת הסוגדת לנביא מוחמד. אבל בערך מהמאה ה-17 הלך והתקבל עקרון הריבונות המדינתית, בין השאר של אימפריות, וזה היה הבסיס למשפט הבינלאומי שהתפתח במאה ה-19, בין השאר סביב ארועים כמו 'מלחמות נפוליאון' עד 1815, וסכסוכים אחרים כמו 'מלחמת קרים' 1853-1856 ועוד.

הרעיון היה שאין לפגוע בשלמות טריטוריאלית של מדינה מסויימת, אלא בהסכמה. במקרה של מלחמה, ההנחה היתה שבסופה של המלחמה יתנהל משא ומתן מדיני, ושוב תושג הסכמה. 

היעד של הנשיא וודרו ווילסון במלחמת העולם הראשונה, היה ליצור מערכת שתמנע את שלב המלחמה, כך שעל כל סכסוך בין מדינות תתקבל תשובה מדינית. לשם כך נוצר 'חבר הלאומים'. 

ב-1914 האימפריה העות'מנית הצטרפה לגרמניה ולאימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמה נגד 'מעצמות ההסכמה', רוסיה, אנגליה וצרפת ועוד כ-20 מדינות אחרות, ביניהן יפן ואיטליה. המלחמה הסתיימה בתבוסת האימפריה העות'מנית, ועל פי העקרונות שתוארו לעיל, המעצמות המנצחות היו אמורות לדון בעתיד האימפריה העות'מנית.

בשלב זה, 1919, קיבלו מנהיגי האימפריה העות'מנית החלטה לפרק את האימפריה בעצמם, ולהפוך את הגרעין שלה - העם הטורקי - לבסיס של מדינת לאום חדשה שנקראת מאז 'טורקיה'.

כל שנותר למעצמות המנצחות היה להחליט מה לעשות עם השטח העצום שהיה עד לאותו רגע בידי האימפריה העות'מנית. חלק מהשטח היה כבר בשליטה של גורמים מקומיים ברורים, כמו במצרים, מרוקו, תוניסיה וחצי האי ערב. 

אבל שטחים אחרים, ביניהם ארץ ישראל, נותרו ללא עתיד ברור. בנקודה זו קיבלו מנהיגי המעצמות המנצחות, שכאמור ייצגו רשימה ארוכה של מדינות, את ההחלטה להקצות את ארץ ישראל לטובת העם היהודי, שקיבל הכרה בדרישתו לזכות הגדרה עצמית בארץ ישראל, ארצו של העם היהודי, עקרון תרבותי המוכר גם בנצרות וגם באיסלאם. כלומר החלטת 'העולם' היתה להפוך את ההכרה התרבותית להכרה משפטית-מדינית 

במקביל, ועל פי אותו הגיון בדיוק - זכות ההגדרה העצמית - גם את שאר השטחים הם החליטו להקצות לעמים אחרים בסביבה, כולם ערבים כאלו ואחרים, וכך בהמשך הדרך קמו מדינות עצמאיות כמו ירדן, לבנון, סוריה ועיראק.

עד כאן תשובה על השאלה הראשונה, והנה היא שוב בקיצור: עד 1919 ארץ ישראל היתה חלק מהאימפריה העות'מנית ובריבונות שלה. מ-1919 הוחלט שהחלק הקטן הזה של האימפריה העות'מנית, יהווה את הבסיס למדינה יהודית. זה היסוד המשפטי.

לגבי השאלה השנייה: לכולם היה ברור, בוודאי לתנועה הציונית, בוודאי למקימי 'חבר הלאומים', שבכל מדינה, לא משנה איפה היא ומה הרכבה האתני, כל אזרח הוא שווה זכויות וחובות. צ'כוסלובקים בפולין, פולנים בגרמניה, גרמנים ברוסיה, יהודים באנגליה, אירים בארה"ב. כל אדם זכאי להחזיק בזהות תרבותית משלו, אבל במקביל הוא אזרח שומר חוק של מדינתו, שגם מכבדת את זכויותיו, ודורשת ממנו את חובותיו, בדיוק כמו מכל אזרח אחר.

כשהוקמה מדינת ישראל ב-1948, כל זה נכתב במפורש במגילת העצמאות שלה. מי שמדבר על 'אפרטהייד' שיש במדינת ישראל הוא שקרן או אידיוט. מה שכתוב במגילת העצמאות מ-1948, הוא בדיוק מה שנכתב בקונגרס הציוני ב-1897. ומה שנכתב שם נכתב בהצהרת בלפור ב-1917. ומה שנכתב בהצהרת בלפור ב-1917 שב ונכתב ב-1920 בכתב המנדט שקיבלו הבריטים על ארץ ישראל, במטרה לסייע ליהודים להקים את המדינה שלהם.

ועכשיו כשהצד המשפטי ברור, נעבור בחזרה לפוליטיקה. שם ורק שם נמצא הסכסוך. לא במישור המשפטי, לא במישור ההיסטורי. רק במישור הפוליטי. הערבים ככלל, ולא מהיום, מוכנים להכיר בקיומו של עולם כל עוד הוא קונה מהם נפט או משדר להם את ליגת האלופות. אבל בכל מה שקשור להתערבות של העולם בנסיון לעשות סדר כך שלא תהיינה יותר מלחמות, הערבים לא מכירים בזכותו של העולם לעשות זאת.

ולכן באמנה הפלסטינית כתוב במפורש שהצהרת בלפור וכל מה שבא אחריה, לא מקובל, לא נכון, לא ראוי ושתפקידו של כל ערבי הוא להלחם נגד כל מה שקשור בזה. כלומר חובתו של כל ערבי הוא לפגוע ביהודים, או באמצעות חטיפת ורצח תינוקות, או באמצעות אי-הכרה של חברי כנסת ערבים במדינה בה הם חיים (אף אחד מהם לא מסוגל להוציא מהפה שלו את המלים: 'ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, מדינת לאום של העם היהודי, ואנחנו הערבים מיעוט במדינה הזו, וזוכים לשוויון זכויות בדיוק כמו המיעוט הפיני בשבדיה, או המיעוט השבדי בפינלנד).

זו התמונה. מה עושים? כל עוד בעולם המערבי ימשיכו לאכול את השקרים של הערבים, הסיכוי שהם ישתנו עוד יותר קטן, כי מראש מדובר בתרבות אלימה, תרבות של שקר, תרבות שלא מייחסת שום חשיבות לחיי אדם, תרבות של חשדנות, של עוינות, של בריחה מאחריות, ואת כל זה אמורים לראות כל מי שיש להם שכנים ערבים במספר גדול, בכל מדינה במערב, תשאלו את הצרפתים.

אז מה עושים? נצמדים לאמת. והאמת פשוטה מאד: מבחינה משפטית ארץ ישראל שייכת לעם היהודי. נקודה. מבחינה מדינית הסכסוך נובע מחוסר נכונותם של ערבים להכיר בקיומו של עם יהודי. נקודה. 

סביב העולם ב-80 יום: כמה הערות על המלחמה - בין מי אפסיים לאופק היסטורי

 א. איך מבינים דברים

'הכל בעיני המתבונן' נהוג לומר, ויש אנשים שמבינים מהקלישאה הזו, שכמו כל קלישאה אחרת היא אמיתית כשלעצמה לחלוטין, שאין אמת ואין מציאות כי 'הכל בעיני המתבונן'.

העניין הפוך לחלוטין: אכן 'הכל בעיני המתבונן' אבל לפעמים - יהיו שיגידו בדרך כלל או כמעט תמיד - המתבונן לא מפנה את העינים שלו למקום הנכון, או שאת מה שהוא רואה בעינים שלו הוא מפרש לא נכון בראשו.

כי גם הקלישאה הזו - 'הכל בראש' - נכונה. השאלה היא מה יש בראש.

ב. אז מה היא המלחמה הזו בכלל

אז או ש: 

המלחמה הזו היא מלחמת הישרדות של ביבי, שהוא גם היחיד שאשם בה, כי הוא סחר עם הקטארים ואף קיבל מהם מימון בחירות (וזו ככל הנראה עובדה מוצקה כפי שמלמדים מסמכים שהודלפו על ידי לא יודע מי והוצגו על ידי ממר"י, הגורם היחיד כמעט שאין ויכוח לגבי אמינותו, אבל יש לסמוך על גדי טאוב שיצליח לכבס גם את העניין הזה)

או ש:

המלחמה הזו, למרות ההתנהלות של נתניהו, היא עניין גדול בהרבה, שהיה מתרחש כך או אחרת בתיזמון כזה או אחר, כי חמאס הוא גם פרוקסי של איראן, ואיראן מפעילה עוד פרוקסים (גם באזור - החותים ולבנון - וגם רחוק מאד מכאן: בונצואלה פינת תעלת פנמה), ואיראן בברית משמעותית מאד גם עם רוסיה וגם עם סין, שמבחינתה ענייני אוקראינה ועזה הם מבוא לקידום השתלטות על טייוואן, דבר שהשכנות במרחב ההוא - אוסטרליה, קוריאה, יפן והודו - מבינות ומתכוננות אליו היטב.

הכל בעיני המתבונן והכל בראש כאמור. יחליט המתבונן על מה הוא רוצה להתבונן.

נזכיר נשכחות: ב-1938, אחרי שהיטלר סיים להשתלט על צ'כוסלובקיה, היו שאמרו במערב הזחוח 'מה לנו ולדיס ליטל שיטי קאונטרי' (הכינוי של ישראל בפי האינטלקטואליה הבריטית)? איך זה נגמר אז, כולם יודעים.

ג. בהנחה שלא נתניהו הוא הבעיה (גם אם חד משמעית הוא איננו פתרון, אלא נייר לקמוס מעולה המאפשר להבחין בין כאלו שבאמת עשו או רק אומרים שעושים 'חישוב מסלול מחדש', וזה כולל גם ביביסטים וגם ר"לביסטים)

המצב בעזה הוא כזה: מה לעשות והגם ש'ידענו' שיש מנהרות, לא ידענו את היקפן. נקודה. נכון לעכשיו אין שום דרך סבירה לחסל את כלי הנשק הזה. כי לא הטילים ולא הרקטות ולא הפצמ"רים ולא הלוחמים המאומנים של חמאס הo כלי הנשק המשמעותיים כאן, אלא המנהרות.

איך אני יודע? טוב, ברור שאני לא יודע כלום. אני אוכל נבלות, ורק משתדל להקשיב לאנשים שעושה רושם שמבינים על מה הם מדברים. ומה שאומרים אנשים כאלו הוא פשוט וחד וחלק: 

ונגיד שנהרוג את כל 40 אלף אנשי חמאס. אנחנו לא, זה בלתי אפשרי, אבל נגיד שכן. הנה ניצחנו, המלחמה מסתיימת (היא לא, כי עזה, כמו אוקראינה, היא רק חוליה אחת במלחמה העולמית המתקיימת כבר כמה שנים, כרגע בסגנון מלחמה קרה-יחסית, אבל נגיד, נגיד שהמלחמה מסתיימת).

המלחמה מסתיימת, ואז מה קורה? האזרחים בעזה חוזרים הביתה, ואחרי שבועיים מגיעים מנהיגים חדשים, נגיד תחת שם חדש, 'תנועת ההתנגדות האסלאמית-מאוחד' (חמאסם), ומה נראה לנו שהיא תעשה עם המנהרות? נכון. מה שעשו איתן עד עכשיו.

הפתרון? אחד ויחיד: הפיכת כל אזור המנהרות לאזור חף מאוכלוסיה אזרחית. איך? מינימום לדרום הרצועה, עדיף לצפון סיני. למה שהמצרים יסכימו? תורם לשלם את מחיר הפיכת פליטי-48' לאנשים נטולי עתיד מדיני. מה המצרים ירוויחו? 'העולם' ישמח לשלם הרבה מאד תמורת שיקום העזתים בצפון סיני.

ד. אז מה יהיה עם גבול הצפון?

האלוף בריק ומומחים נוספים בעלי קו מחשבה דומה, מסבירים שהיה לנו מזל שחיזבאללה החליט לא להצטרף לחגיגה. יש מומחים המסבירים כי לא מדובר במזל, אלא בהחלטה מודעת של איראן, לשמור את הקלף החזק הזה ליום פקודה. 

כך או אחרת, המלחמה בצפון על אש נמוכה, וטוב שכך בשלב הזה, כי אי אפשר לנהל את המלחמה בשתי חזיתות, בכל אופן במצב הצבירה הנוכחי של צה"ל.

ולכן יש לנצל את הזמן כדי להחזיר את צה"ל למה שאמור היה להיות אילו אנשים היו קוראים את כתבי בן-גוריון, או אילו היו קוראים את 'מסך של חול' של יגאל אלון. 

'הזקן' מצידו והצעיר שאת מורשתו ניסו כאן להשכיח ולטשטש ולעוות, אמרו בערך את אותם דברים על דמותו של צבא הגנה לישראל: רב-זרועי, בעל יכולות מגוונות (גם, לא רק, גם חיל אויר; גם, לא רק, גם טכנולוגיה; גם, לא רק, גם מודיעין; כלומר קודם כל  בעל יכולות של חיל יבשה: גם טנקים, גם יכולות אחרות).

ולא פחות חשוב, גם בן-גוריון וגם אלון, כל אחד בתורו ובדרכו, הוסיפו שני מרכיבים שאין-בלתם: 

הגנה מרחבית וחוסן לאומי המבוסס על תחושה של חברה צודקת 

(לא, חברים יקרים מפורום 'קהלת' וליצנים דומים אחרים, לא, לא מדובר לא בבולשביזם ולא בונצואלה ולא בצפון-קוריאה, מדובר, נגיד, במונחים שאולי תבינו, ב'חמשת-ממין' משודרגים ולא מסורסים על ידי פקידי האוצר).

שלוש-ארבע לעבודה. כל דקה שעוברת בלי להתקדם אל היעדים הללו, מרחיקה את הרגע בו יוכלו תושבי הצפון (ותושבי הדרום וכל אלו שבין הצפון לדרום), לומר בקול רם ובלי לגמגם שהנה סוף סוף, בערך, על תנאי, כי זה תמיד על תנאי, מתקיים בנו הפסוק 'להיות עם חופשי בארצנו'. כי זו המטרה. לשם כך התכנסנו.

 ה. החטופים ובני הערובה - הגיע הזמן לצאת מהארון ולומר את האמת הנחוצה: הפגנות נגד גורמים ישראלים מחזקת את חמאס

מה כן? להפגין מול שגרירויות כל מדינות המערב - חוץ מצ'כיה, גרמניה ואוקראינה - בתל אביב (או בירושלים). הנה למשל הכתובת של שגרירות אירלנד, והנה של שגרירות ספרד, והנה של שגרירות צרפת, והנה של קנדה. הכל בגוגל-מאפס, האתר לא נפגע משיבושי הGPS, אפשר להמשיך לבד, יש עוד הרבה שגרירויות רלבנטיות.

מי שמפגין מול הקריה נגד ממשלת ישראל הוא אידיוט שימושי של חמאס-איראן-חיזבאללה-סין-רוסיה-ונצואלה. 

הטיעון 'הם עודם בחיים' נכון לכל אחד מאיתנו. תשאלו את גלעד שליט. כן, קשה לכתוב את הדברים האלה, אבל אחרי מסע סביב העולם ב-80 יום, אין אלא להתגבר על הקושי. יש קשיים גדולים פי כמה. 

מתוך 'מגמתנו' (כלומר 'מטרתנו') של מפלגת 'פועלי-ציון', בגליון הראשון של 'האחדות', 8 ביולי 1910

  "להאיר את מצבם של הפועל בארצנו בפרט והמוני-העם בכלל, לברר את צרכיהם וליתן פתרון לשאלותיהם מבחינת השקפת-עולם קבוּעה ומסוימת – של מפלגת הפּועלים הסוציאליסטית-לאומית "פועלי-ציון". 

"ביחד עם זה לא יצטמצם עתוננו בשאלות מפלגתיות, כי אם יתעסק בכל השאלות הכלליות, הנוגעות לעם לשדרותיו הרחבות. הננו נותנים בזה את תמצית השקפתנו על מצב הישוב היהודי בארץ-ישראל בכללוֹ ועל שאלת הפועל העברי בפרט".

"זה עשרות בשנים, שמספר היהודים בארץ-ישראל עולה לרבבות וכעת יגיע בקרוב למאת אלף, היושבים בתוך מדינה קטנה ואי-מפותחת". 

"על קרקע-בתולה מדובר כאן, על הצטופפות הישוב בערים ומשטר של חיי "חלוקה" בהן, ועל ההתפרדות הגמורה של העם לאברים-אברים, קהלות-קהלות. ולא הישוב הישן בלבד. גם המושבות, שהורתן ולידתן בצדקה, בפילנטרופיה וכל נגעי האפיטרופסות דבקו בהן, ולשאלת העבודה העברית לא מצאו פתרון, וכך נתקיים בנו מקרא מלא: ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני-נכר – אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ה' תקראו..."

"צריך לסדר את היהודים אשר בארץ, לחבר את הנפרדים ולאחד את הקרעים; צריך ליתן להם את אותו הכוח היאות והראוי להם על-פי כמוּתם ועל-פי איכוּתם, מה שאי-אפשר בלי עבודה משותפת של כל הכוחות החברתיים שבארץ. אי-לזה עלינו להכין את הדעה הציבורית, שתדע לדרוש את המוסדות הנחוצים לעם. הדעה הציבורית הזאת תדרוש שינויים, תיקונים ומהפכות בכל סדרי החיים הנסוגים והנרפשים".

"בין העניינים הדורשים הכרעת דעתו של הציבור – נכבדים העניינים המדיניים. כבר הזכרנו מה דל כוחנו בכל מה שנוגע להשפעה מדינית. אנו יודעים, כי ההשפעה האמיתית של הנוצרים, למשל, בהנהגת ירושלים עולה הרבה על השפעתם של היהודים, למרות שלראשונים אין בא-כוח בעיריה ולאחרונים ישנם שלשה. בכל מה שנוגע לקנית קרקעות והתנחלות וגם לכניסה לארץ עצמה, מצבם של היהודים הוא עדיין גרוע ונבזה – וזהו סוד גלוי". 

שלושים פרקים היסטוריים - ספר שמע (וטקסט בצידו)

והנה קטע מהמבוא:

למה? כי היסטוריה מעניינת. כי היסטוריה מלמדת. כי היסטוריה היא בסיס לזהות אישית וציבורית.

ספר זה מיועד לאנשים שרוצים לדעת מעט יותר על ההיסטוריה היהודית. מעט, כי הספר הזה בכוונת מכוון מצומצם בהיקפו. מצד שני, הספר מניח שהמתעניין בהיסטוריה של העם היהודי, יודע עליה משהו. ואם ההנחה הזו מוטעית לגבי אנשים שמשוכנעים שהם לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית, אין ספק שלאחר קריאת הספר הזה הם כבר לא יוכלו לומר על עצמם שהם לא יודעים כלום על ההיסטוריה הזו. ומצד שלישי, כותב שורות אלו, עוד לפני שהוא בא לברר מה למדו קוראי הספר הזה, יהיה הראשון לומר שגם עליו חל הכלל הברור מאליו: תמיד אפשר ללמוד עוד משהו על ההיסטוריה הזו.

וכבר אמרו חכמינו ז"ל, 'לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו', כולל התאווה העיונית, הכוללת קודם כל את הרצון להכיר את העבר, להתענג על מכמניו, לקבל ממנו השראה ולכל הפחות להנות מהתרומה העצומה שלו ליצר הסקרנות.

 

מגה-היסטוריה ואנטי-היסטוריה

לא מיותר לומר שחשיבותה של ההיסטוריה היהודית לא מובנת מאליה. מצד אחד דווקא היסטוריון שהפך מזמן לסלב מקפיד לטעון שאין לה שום חשיבות כי תרומת היהדות להיסטוריה האנושית זניחה, וכי ממילא חשיבות ההיסטוריה מפוקפקת כי היא כל כולה מיתוסים והמצאות – "הכל בראש" כידוע – וכי מזור ותיקון יגיעו לעולם ככל שיותר אנשים יגבירו את מודעותם העצמית, אם בסיועו של פסיכולוג, אם באמצעות ויפאסנה ומדיטציה. מצד שני אישיות ישראלית שהלכה לא מזמן לעולמה – כמאה מדינאים הטריחו עצמם ללוותו בדרכו האחרונה - לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנות חיבתם של אנשים להיסטוריה, ולמקום החשוב שהיא תופסת בסדר היום הציבורי והחינוכי. את זלזולו בהיסטוריה נהג לתאר באמצעות הטיעון המופלא הבא: "מה זה חשוב כמה סוסים היו לנפוליון". על פניו היו לו סיבות טובות לגנות את החיבה הנפוצה להיסטוריה, שכן היא עמדה לדעתו כאבן נגף ליצירת 'מזרח תיכון חדש' שיתאפיין בשלום חוצה גבולות (שגם הם כמובן עניין מיותר השייך להיסטוריה), שכל כולו שגשוג וקידמה טכנולוגית, שאין להן שום קשר להיסטוריה. אינדיקציה ברורה לכך הוא ראה בעובדה היא שנערות ערביות מקפידות לשמור על גזרתן על מנת שיוכלו להתגנדר בג'ינס צמוד, זאת בניגוד לאימותיהן שהזניחו את הופעתן החיצונית, כפי שציוותה המסורת.

קצרה היריעה מלדון בשיטות השונות והמנוגדות לכאורה להפיץ תודעה א-היסטורית שהיא בשל כך א-חברתית וא-פוליטית, כי כפי שאמר היסטוריון ישראלי דגול ומנוח: "אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחוץ להיסטוריה". במלים אחרות, סיפורן של חברות מסוימות, כמו זו היהודית, הוא סיפורו של שינוי והתפתחות. מכאן שהרוצה לדעת לאן ללכת, טוב יעשה מאין בא. כשאומרים לו מצד אחד שלהיסטוריה שלו (היהודית) אין שום חשיבות בקנה מידה של העבר עולמי, או כשאומרים לו שלהיסטוריה אין חשיבות כי אין לה חשיבות ביחס לעתיד האנושות, למעשה אומרים לו שהוא לא קיים. ואם הוא לא קיים אין צורך לבחון את עברו, וממילא העתיד כבר מוכתב ננו-טכנולוגית אז לשם מה לטרוח להכיר את מורשתו של רבי יוחנן בן-זכאי או את המחלוקת בין וייצמן לז'בוטינסקי. אין להיבהל מדעת קהל האוהדת האופפת את עמדותיהם הזהות למעשה של שני 'הידוענים' הללו: נוח למי שנוח לטפח עמדות לכאורה 'מתקדמות', קודם כל מסיבות פוליטיות ידועות. כך או אחרת, למרבה המזל, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם – כהמשך ליצר הסקרנות הטבעי – היא להתעניין בעבר בכלל ובעברם הקבוצתי ('לאומי') בפרט.

בחזרה לויכוח הישן - כיצד יש לנהל כלכלה בקנה מידה לאומי וכיצד השאלה הזו קשורה לחופש שהוא יסוד הדמוקרטיה

א. רשות הדיבור להרצל, 1902  

 "הפרופסור המלומד דיבר על ׳מים שזורמים כלפי מעלה,׳ ופרידריך התייחס בהתחלה לבדיחה ברצינות. שטיינק ליגלג עליו וכינה אותו בור עם חורים בהשכלה, אבל מיד הסביר את דבריו. זה לא המים שזורמים כלפי למעלה; האנרגיה הטמונה בזרם היא שעולה למעלה. אפילו באלטנוילנד לא הצליחו לשנות את מהלכם של איתני הטבע, כמו שלא הצליחו לשנות את טבע האדם; אבל התרבות איפשרה להם לעמוד על טיבם של כוחות הטבע ולנצל אותם טוב יותר. היום כבר לא צריך למקם את גלגל טחנת הקמח מתחת למפל מים, כמו בעבר. נחל שזורם במרחק חמישה־עשר או עשרים מייל מניע את גלגליה. כוחו מועבר אליה בצורה של זרם חשמלי באמצעות כבלים."

 הקטע כפי שאפשר ללמוד מרמז המופיע בו, וכמובן מסגנונו ותוכנו, לקוח מתוך 'אלטנוילנד'. קיבלתי אותו במתנה משותף לדרך, ששמע אותי לא פעם משתלח בפרופסור מהסוג ההפוך, שמסביר שוב ושוב ושוב לעשרות ואולי מאות אלפי מעריציו השותים את דבריו בצמא ובהערצה, שחוקי הכלכלה משולים לחוקי הטבע, וכי כשם שמים לא עולים במעלה הגבעה, כך אין שום סיכוי לפעול כלכלית כנגד חוקי הכלכלה, שמעמדם הממשי הוא כשל חוק הכבידה.

בימיו של הרצל ככל הנראה פרופסורים היו אנשים שידעו לחבר ידע רב, אינטליגנציה, חריצות ותבונה. בימינו, חלק גדול מהם מתאפיינים לכל היותר בשלושת המרכיבים הראשונים: הם חרוצים בדרך כלל, ולכן יודעים הרבה ולכן הם עושים רושם של אינטליגנטים, אבל כשהידע הרב העומד לרשותם נעצר על מפתן האידיאולוגיה תוך התעלמות מהמציאות, תבונה רבה אין בהם, והרי תבונה נשענת על יסוד היסודות של 'הטבע האנושי' שהוזכר גם על ידי הרצל: היכולת של האדם להתבונן קודם כל במה שיש.

כי רק על סמך התבוננות במה שיש, אפשר להתחיל לרקוח מחשבות ורעיונות ואפשרויות לטובת מה שראוי.

ב. רשות הדיבור לאהרון ראובני, 1940

מגמת חיי האדם היא העפלה;  יצר ההעפלה הוא מידה אנושית, המבדילה בין האדם ובין כל שאר בעלי החיים, בה מקור כל התנועות החופשיות;  יצר המנוחה והמנה הבטוחה הוא מידת הברואים, בה מקור כל התנועות הטוטליטריות;   אין העפלה בלי יזמת היחיד;  יזמת היחיד מוּתנה בחופש פעולתו;   חופש הפעולה עומד על קנין פרטי, הנאמד בכסף;   משק לאומי מכוון או נתון להשגחה ממשלתית אפיטרופסית ממעט את דמות היחיד, ראשיתו תחליפים ואחריתו התאבנות והתפוררות;   השיטה הקפיטליסטית מחייבת חופש היחיד ומדע מתקדם – על כן היא בסיס טבעי לסדרי חיים חופשיים ולתרבות גבוהה;   השיטה הקפיטליסטית מציינת נצחון מידת־האדם [...] והיא השג מוחלט בתולדות האנושיות;  המשק הקפיטליסטי עומד על שווי־משקל נע, הוא שומר את יציבותו בתוך תנודותיו ומתיישר מאליו לפי חוקי ההצע והביקוש;  תוקף חוק ההצע והביקוש תלוי בהיקף חרות האדם;   המשטר הקפיטליסטי מושתת בעיקר על גידול פנימי אורגני, ולא על ניצול חיצוני טורף;  

בשונה מהרצל, ראובני פחות מוכר. בקיצור נגיד שמדובר באדם חרוץ, ידען, אינטליגנט ובעל תבונה, שעלה לארץ כבר בעלייה השנייה, וכמו אחיו יצחק בן-צבי, ראה עצמו חלק מתנועת העבודה, אך שלמרות זאת מצא עצמו במסלול התנגשות רעיוני עם ברל כצנלסון בשאלות כלכליות-פוליטיות ואחרות, ושבין השאר כתב בשנות ה-30' מאמרים בנושא שב-1940 ראו אור כחלק מספר שכותרתו "דמוקרטיה וטוטליטריות - יסודות תורת ההעפלה". ספר זה מתמודד עם האתגרים הרעיוניים של שוללי הקפיטליזם הליברלי, שלדעתו של ראובני הוא הדרך היחידה הראויה לשמה לניהול כלכלה בקנה מידה עולמי, לאומי ואישי, כי היא היא זו שעולה בקנה אחד עם טבע האדם.

במושג 'העפלה' אין הכוונה למה שהפך באותם ימים לפעילות מבצעית-מדינית ראשונה במעלה: המאמץ של יהודים להגיע לחופי הארץ למרות האיסורים הבריטיים שנשענו על עמדתם האנטי-יהודית החסלנית כבר אז של ערביי האזור כולו. כוונתו של ראובני היא לאותו מרכיב בטבע האדם השואף תמיד ליותר, אותו רצון לכבוש את כוחות הטבע גם כדי להקטין אם לא לחסל לחלוטין את בעיית המחסור, וגם כדי ליצור לעצמו צרכים חדשים, תהליך העומד בבסיסה של התרבות האנושית.

כלומר ראובני מצטרף לשורה ארוכה של הוגים, הרצל ביניהם, העושים שימוש הכרחי בנקודת המוצא לכל דיון בהוויה האנושית, והוא 'טבע האדם'. מושג זה נדחה כבר כמה דורות על הסף, מצידם של תומכי ליברליזם ודמוקרטיה דווקא, שכן הוא עומד עקרונית בסתירה לטענה לפיה "האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים", כלומר אין מקום לדבר על "טבע אדם" כי אדם יכול להיות מה שהוא רוצה, כפי שניסח זאת למשל נפוליאון, "בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל", או כפי שמימש את עקרון העל-טבעי הזה אזרח ישראלי חרוץ בשם ירון כהן, שיום בהיר אחד הופיע בציבור תחת השם דנה אינטרנשיונל, ללמדנו שלא רק שאין "טבע אדם" בענייני חברה וכלכלה, אלא שאין "טבע אדם" אפילו בתחום האחראי לעצם קיומנו כאן: המין והמיניות וקיומם של שני מינים, שנאמר "זכר ונקבה ברא אותם".

ג. אז האם יש או אין טבע אדם?

ירון כהן לכאורה מוכיח שאין טבע אדם. אבל רק לכאורה. גם כי ירון כהן לא היה מגיע לעולם לולא היה טבע-אדם שבלעדיו לא יתכן הקסם הזה של 'פרו ורבו', וגם כי הישגו, או יהיו שיגידו 'הישגו', להחליף את מינו מעיד גם הוא, כמו משאבת המים של שטייניק, על מה שראובני והרצל ראו גם כגורם מרכזי כל כך בהוויה המודרנית (הטכנולוגיה הנשענת על המדע), ועוד יותר מכך על טבע האדם ליצור לו כלים ולשכללם. כלים כוללים גם נשק, וגם כלי ניתוח וגם משאבות. כלים כמובן הם רק כלים, האדם הוא שיוצק להם תוכן מוסרי כזה או אחר. לא הרשתות החברתיות יוצרות תרבות של שנאה, אלא בני אדם מלאי שנאה עושים שימוש ברשתות החברתיות כדי להפיצה. ולהפך.

אז אחרי שהסכמנו שיש טבע-אדם, ויסלחו אלו שממשיכים לפטפט את פיטפוטיהם הפסיבדו-מרקסיסטים לפיהם אין דבר כזה טבע-אדם כי האדם הוא "סך כל יחסיו החברתיים" כאמור (ואז אין אלא לשנות את 'יחסי היצור' ובא לציון ולאנושות גואל, או גועל, תלוי מי יושב איפה), לא נותר אלא לעבור לשאלה החשובה באמת, מה הוא טבע האדם.

למרבה הצער, כשם שמ"שמאל" דוחים את עצם השאלה ומציעים את השטות הנזכרת אודות האדם כסך כל יחסיו החברתיים (הבסיס כמובן לפיתוחן של תיאוריות מגדריות הזויות בלשון המעטה, וכמובן לכל הראשים והלענות העולות משורש הרקב של הפוסט-קולוניאליזם ששיאו בהערצת חמאס), כך "מימין" יש המציעים תשובה מסוכנת לא פחות, לפיה 'טבע האדם' הוא "רע" מנעוריו, במובן הפשוט שהאדם, כל אדם, הוא אגואיסט הדואג רק לעצמו, גם או קודם כל כשהוא מתנהג לכאורה בנדיבות, כלפי צאצאיו ובני ביתו, שהרי אין שום בעיה להוכיח את התרומה הכלכלית הצפויה מקיומם של צאצאים בריאים ומחוייבים, שיעמדו בכלל המופיע בספר תהלים: "אל תשליכני לעת זקנה".

אז אחרי שהצבענו על שטות מ"שמאל" ומ"ימין", הגיע הזמן לומר מה עולה מאינספור מחקרים, כמו גם מ'סתם' שכל ישר לגבי טבע האדם: מדובר ביצור ביו-פסיכולוגי, המעוניין מצד אחד, כמו כל יצור אורגני אחר, להתקיים ולהתרבות, אבל שבשונה מכל יצור אורגני אחר, הוא משתף פעולה, מתחרה וגם מסוגל להפעיל אלימות על בני אדם אחרים, לטובת השגת מטרותיו היסודיות.

במונחים של ראובני, האדם גם עסוק בלתת לעצמו מענה על רצונו ל"מנה ומנוחה", וגם על שאיפתו ל"העפלה", כלומר השאיפה ליותר. מדובר בתהליך מעגלי-ספירלי. מה שפעם היה בלתי נתפס - מים עולים במעלה הגבעה (עבור הפרופסור המהולל לכלכלה המרביץ תורתו לא פחות ולא יותר מאשר באוניברסיטה הבין-תחומית, עדיין מדובר במשהו בלתי נתפס, אבל מילא) - הפך למובן מאליו, ומה שלא נראה אפילו בדמיון (טלפון סלולרי) נראה היום כחלק מ"המנה והמנוחה".

טבע האדם אם כך היא היכולת של האדם גם להבטיח לעצמו באופן יעיל בהרבה את צרכיו הבסיסיים, וגם להרחיב את צרכיו הבסיסיים כך שכבר אלפי שנים הם כוללים גם מה שמכונה 'תרבות' (הכוללת מיתולוגיה, דת, אמנות, מוזיקה, ספרות וכיו"ב). היכולת הזו נשענת כאמור על שלוש דרכים ברורות ומוכרות: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.

ד. תקציר תולדות האנושות, וכיצד את הדוֹגמה (צרות אופק עקשנית) הכנסייתית אודות האדם תפסה דוֹגמה כנסייתית אחרת, מסוכנת ומזיקה לא פחות 

את ההבדל בין תקופות היסטוריות שונות אפשר לסכם כסך כל שימושן של חברות שונות בשלוש הדרכים הנזכרות. כי שיתוף פעולה יכול להתבצע בכל מיני דרכים: קבוצת דגניה ב-1911 זה פורמט אחד, נהלל ב-1921 פורמט אחר, ארגון הבריאות העולמי עוד פורמט אחר וכן הלאה. כך גם לגבי התחרות: היא יכולה להתממש על בסיס כללים מוסכמים, כמו מערכת המטבע שקמה אחרי מלה"ע ה-2 על בסיס תפיסתו הכלכלית-מדינית של קיינס, והיא יכולה להתנהל בשיטה שהביאה להתמוטטות הבורסה בארה"ב ב-1929 או ב-2008. כך גם באשר לאלימות: אלימות מילולית זה דבר אחד, ירי קטיושות בגליל דבר אחר, הפצצת נגסקי דבר אחר, וגם כאן הדברים ידועים.

אבל יש עוד הבדל חשוב העומד בבסיס התמורות ההיסטוריות: מידת עצם השימוש בשלושת הדרכים הללו. וכאן, כפי שהראה ונימק והוכיח ההיסטוריון עזר גת, מסתבר שככל שהתפתחו היכולות הכלכליות של האדם, כך שנוצר שגשוג כלכלי, השימוש באלימות ירד פלאים, ואילו השימוש בתחרות ובשיתופי פעולה עלו בהתאם. 

גת מביא בספרו - שחבל שלא תורגם לעברית אך הנה מצגת שהכנתי על בסיס הספר - דוגמא משעשעת שמטרתה להציג במערומיה טענת 'טבע-אדם' פשטנית אחרת המאפיינת ענפים אחרים של "שמאל", לפיה האלימות היא מרכיב מרכזי שאין בלתו באותו "טבע אדם":

"בניגוד למושגים האופנתיים של שנות ה- 60, הנעוצים בתאוריה של פרויד על יצר המוות או אינסטינקט, אלימות אינה יצר עיקרי הדורש שחרור, כמו רעב או סקס. השוויצרים או השוודים, לדוגמא, שלא נלחמו במשך שתי מאות, לא הראו סימנים מיוחדים של מחסור על בסיס זה. אבל נסו למנוע מהם מזון ליותר מכמה שעות, או סקס למשך כמה ימים, והתגובה שלהם תהיה די צפויה."

זה המקום להצביע על פירכה משעשעת במיוחד, המעידה שוב על הפער בין אינטליגנציה לתבונה, כמו גם על 'חוק הרדיקלים השלובים': "המושגים האופנתיים של שנות ה-60" שהזכיר גת, איפיינו (וכפי שאנו רואים אחרי ה-7 באוקטובר הם ממשיכים לאפיין ביתר שאת) את חוגי "השמאל" דווקא, שמבחינה זו - הנחת יסוד (או ליתר דיוק: הנחת המבוקש) לגבי 'טבע האדם' כיצור אלים (בכלל ובפרט אם מדובר בגבר הלבן המערבי היהודי-נוצרי) - מסכימים לחלוטין עם "הימין" (שכאמור גישתו הסטטית לגבי טבע האדם - יצור אגואיסטי-רציונלי החושב רק על עצמו, דבר שהתבטא בהצלחה של אותם גברים לבנים מערביים יהודים-נוצרים).

עוד הערה אחת, המאירה את הפירכות הללו, מ"שמאל" ומ"ימין" באור היסטורי עכור: בניגוד גמור למה שיגידו על עצמם אלו ואלו, מ"שמאל" ומ"ימין", הם ממשיכים באופן ברור וצלול את הפרוייקט הישן (והרע) של הכנסייה הקתולית, שנקודת המשען של כל תפיסתה היתה כידוע הבחנה חדה בין גוף לנפש, בין יצר למוסר, בין בשר ורוח וכן הלאה הנגדות.

הכנסייה הקתולית הטיפה (ורדפה ועינתה ורצחה) בשם ההבחנה הזו, לטובת תיקון עולם כך שהאדם, כל אדם, ובינתיים לפחות הנזירים, יתנהלו בהתאם לרוחניותם-האמונית-מוסרית תוך התעלמות מוחלטת מהיצר, הגוף והבשר.

הגיעו המדענים התבוניים, ואת האמונה החליפו בשכל הטהור, ברציונליזם האנושי, שתפקידו לטאטא את שקרי הכנסיה בדרך ל"העפלה" האנושית במונחיו של ראובני. מנקודה מהפכנית זו, התפצלו כאמור הדרכים לכמה כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שלמעשה הם שני צדדים של אותו מטבע חסר ערך: מצד אחד רציונליזם אנושי טהור שכל כולו צחור ונבון ושניגודו הוא הגבר האלים הלבן, ומצד שני רציונליזם אנושי טהור שכל כולו אגואיזם גברי צרוף שפיקפוק בו הוא כסילות וטעות.

או בקיצור, את מקומה של הדוֹגמה הכנסייתית צרת האופק והדיכוטומית, תפסה הדוֹגמה הרציונליסטית-לכאורה שהיא לא פחות צרת אופק שכן היא נשענת על דיכוטומיה מלאכותית חסרת בסיס במציאות. וכאמור, לצידן של הדוֹגמות הללו צמחה עוד אחת, מופרכת במיוחד, זו שבחרה לבטל את מושג 'טבע האדם' בכללותו, ולהציע במקומו את השטות לפיה האדם "איננו אלא סך כל יחסיו החברתיים".

לא במקרה מקיימות ביניהן שלושת אלו 'קואליציה דה-פקטו' משעשעת במיוחד, מבחינה אינטלקטואלית, אך מסוכנת מאד, מבחינה חברתית, תרבותית ופוליטית: שתי האפשרויות מ"שמאל" (קיבעון 'הגבר הלבן האלים' והפירכה הפסיבדו-מרקסיסטית) משמשות כבסיס לתופעה המזוויעה בת ימינו המוכרת בשם "פרוגרסיביזם" (עלבון חמור למושג המקורי שהופיע בסוף המאה ה-19 והתמיד אפילו בישראל עד שנות ה-60'), ואילו האפשרות מ"ימין" היא בסיס לטירלול הליברטריאני.

וכיצד מדובר אם כך ב'קואליציה דה-פקטו'? מכיוון שאלו ואלו מצליחים לכפות על השיח הציבורי את מושגיהם, וליצור מצג שווא כאילו האנושות אמורה לבחור או את השקרים של "השמאל" או את המופרכות של "הימין". מצג השווא הזה מילא מבטא דלות-פילוסופית מעציבה ומעליבה, עצם קיומו והצלחתו להשתלט על השיח הציבורי, הוא איום ממשי על הדמוקרטיה.

ה. ובכן, אחרי שיצרנו תשתית להבנה נכונה של טבע האדם, מה ניתן ללמוד לגביו לגבי שאלות כמו דמוקרטיה וכלכלה וכיו"ב

או בקיצור, מה הדרך הנכונה. הואיל וטבע האדם הוא שילוב של 'גם וגם', ולא רק פעם אלא פעמיים 'גם וגם' - גם "מנוחה" וגם "העפלה", גם שיתוף פעולה וגם תחרות - הרי שכל תשובה רצינית חייבת להשען על תובנה בסיסית זו.

במונחיו של הרצל, על יסוד קטע מפורסם אחר, בו כתב חוזה המדינה כי הוא "סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה", האופן הראוי לדעת הרצל לקידמה אנושית, לדמוקרטיה ולחופש, נשען על בסיס תפיסת עולם שהמצאות טכנולוגיות חייבות לשמש את האנושות כולה. 

'האדם האגואיסטי' של "הימין" דוחה תפיסה כזו על הסף, בטענה לפיה תפקיד כל המצאה היא להעשיר את הממציא שלה, אחרת הוא לא יקום בבוקר להמציא המצאות. "השמאל" האנטי-קולוניאליסטי יחזק את "הימין" מכיוון בלתי צפוי, כשיזהיר מפני "התערבות" בתרבות "אותנטית" באמצעות חשמל.

החשמל, במונחיו של ראובני, הוא עוד ביטוי לתהליך "ההעפלה": כך, הרמב"ם, אדם חכם ללא ספק, לא העלה על דעתו אפשרות כזו שפותרת אינספור שאלות קיומיות. מאוחר יותר, יציג אדיסון את החשמל במונחי "הימין" הליברטריאני, כעוד סחורה שרק מי שמסוגל לשלם עבורה, והרבה, ראוי להנות ממנה. הרצל כינה גישה זו "סנוביזם של טרקלינים". אבל ממש באותו הזמן, ניקולה טסלה, אולי לא ירצה כמו הרצל לפתור את בעיות האנושות כולה, אבל יסכים עם הרצל שחשמל ראוי שיהפוך, במונחיו של ראובני, לחלק מ"המנה והמנוחה". וכך אמנם היה תוך פרק זמן קצר.

הליברטריאנים רוצים עולם של אדיסון. ראובני והרצל רוצים עולם של טסלה. טסלה התקוטט עם אדיסון בזירה הציבורית, בעולם המעשים, תוך שאדיסון כידוע מוציא להורג בהופעות רחוב בעלי חיים כדי להוכיח ששיטתו של טסלה לא מעשית ומסוכנת. איך זה נגמר כולם יודעים: מנהלי התערוכה העולמית בשיקגו - קפיטליסטים צרופים (אבל לא ליברטריאנים תלושים, דוגמטיים ודמגוגים!!) - לא התרגשו מההבלים המסוכנים והשערורייתיים של אדיסון, ועל בסיס הגיון כלכלי מוצק, בחרו בשיטת הפקת החשמל של טסלה.

כל השאר לא רק היסטוריה, אלא פוליטיקה ועתידנות. כדי שיתממש חזונו של ראובני (הדומה לזה של הרצל, ולפניהם לכמה מרכיבים מובהקים בתפיסתם של בנג'מין פרנקלין וגם של אדם סמית, אבל גם של '10 הנקודות' במניפסט הקומוניסטי!), הכולל בין השאר את הרעיונות הנכונים כמו "חופש פעולה ליזמת היחיד; מדע מתקדם; שווי משקל נע; גידול פנימי אורגני", אין להפקיר את הכלכלה הלאומית לא לסקטוריאליזם כמו זה המתממש כרגע לנוכח עינינו המתפלצות, ועוד פחות מכך לליברטריאניזם שמעמדו המוסרי זהה לזה של הפציפיסט בעולם הממשי שכולנו מכירים (כלומר מדובר בגישה לא-מוסרית בעליל, במונחי המוסר בו היא מאמינה כמובן: חופש, דמוקרטיה וכו').

קל וחומר שאין להפקירה, לא אותה ולא את המחלקות המכשירות את אנשי המקצוע שיפעילו אותה ממש בזמן הקרוב, בידי 'מלומדים' שעדיין, 6000 שנה אחרי המצאת משאבת הבורג במצרים הקדמונה, ממשיכים להפיץ את תורת העיוורון לפיה חוקי הכלכלה הם המשך של הפיזיקה, וכי הואיל והפיזיקה לימדה אותנו שכוח הכובד מושך מאסות (כמו מים) רק כלפי מטה, הרי שאין טעם להלחם בחוקי הכלכלה.

או בקיצור, ועל דרך השלילה: לא לטהרנות, לא לתלישות, לא לטיפשות. ועל דרך החיוב: סוף מעשה במחשבה תחילה; גרם של מניעה שווה קילו של תרופה; את הכלכלה הלאומית - כמו כל עניין לאומי אחר - אין להפקיר בידי 'מומחים' אלא יש להפקיד בידי נציגי ציבור שמוכנים לחבר לחריצות ולאינטליגנציה גם תבונה.

לחובבי הפרספקטיבה, למתנחמים (כמוני, נחמה זוטא של פרוטו-טיפשים) מתודעת 'כבר היינו' שם, לסתם סקרנים, קטע מספר מאת אהרון ראובני, שראה אור ב-1940 על בסיס מאמרים שפורסמו כבר ב-1936

בדרך הטבע מבקשים הגויים להסיר את האשמה מעליהם ולגוללה על היהודים. חטאי ישראל מצאו להם ביטוי קצר ותמציתי בקטרוגו של המן; אבל ההמנות קודמת להמן – ולא תסתיים בהיטלר. 

רשימת החטאים ארוכה מאד, וכל המן מוסיף עליה ככל אשר יעלה על רוחו: היהודים בזים לאלהי אחרים, שונאים זרים, שוחטים תינוקות של נוצרים ושותים את דמם, מרעילים בארות, מפיצים מגפות; הם רמאים, ספסרים, טפילים, גוזלים כל עבודה מבני הארץ, מבקשים להם רק מלאכות קלות; הם אכזרים, חנפים, מוגי־לב, קשי־עורף, נוקמים ונוטרים, מהפכנים, פורצי־גדר, קנאים, מורדי־אור, קופצים בראש, מתנשאים, מתרפסים; הם עשירים מופלגים, קפיטליסטים, אימפריאליסטים, קומוניסטים, עניים מרודים, נופלים למעמסה על המדינה, אדוקים בדתם, בלאומיותם, מתבוללים, דוחקים את עצמם אל נבכי חיי עמים אחרים, וכו' וכו'. 

 

(והיום נוסיף, וכולנו במקהלה: הכיבוש!!! או בפרוגרסיבית: 'קולוניאליזם'!!)

 

ראוי לציין שקטרוג נצחי זה, הנובע מצרכה של הצוררות למצוא צדוק כל שהוא לקיומה ולמעשיה, נתקבל במקצת על דעתם של כמה משכילים יהודים מלפני שלשה־ארבעה דורות, ורבים מנכדיהם הרוחניים עוד גורסים אותו לעינינו. 

 

הם "מודים" באנחה: אכן חטאו "היהודים" (חוץ מהם) לגויים: התרחקו מיגיע כפים, הרבו לספסר, התרברבו, רדפו אחר כבוד, פאר, תוארים, רצו כלם להיות דוקטורים, וכו'. "המודים" הללו – רבים מהם, אם לא רובם, "דוקטורים" – אינם "אנטישמיים יהודים", כמו שכנם יחזקאל קויפמן – הם יהודים חלשי־דעת, שספגו בנעוריהם דעות הסביבה הזרה, הצוררת, דעות שאינן אלא תואנות וצדיות, והדעות האלה שולטת במוחם עד היום.  

 

(והיום נוסיף, חלקם מכשירים מורים לבתי הספר בישראל)

 

מה משותף לרוג'ר ווטרז, גדעון לוי, איימן עודה, המופתי, ערפאת, אבו מאזן, ימות סינוואר, ראש ממשלת אירלנד, רשימה חלקית?

 

למרבה הצער והתדהמה, ולמרות שהחומרים נגישים בלחיצת כפתור, אנשים ממשיכים לא להבין מה תשתית הרעיונות של שוללי קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, בין אם מדובר במתועבים של חמאס, בין אם מדובר באבו-מאזן, בין אם מדובר באחמד טיבי ובאיימן עודה, בין אם מדובר במנסחי 'מסמכי החזון', בין אם מדובר בתומכיהם באונ' שייח-מוניס ובדובריהם ברחוב שוקן או בניו-יורק טיימס. כלי הנשק אחרים (מגרזן עד מקלדת) והמדים מגוונים (מדי קרב או חליפת שלושה חלקים) וגם השפות מגוונות (ערבית, עברית, אנגלית, אירית), אבל העקרונות זהים.

או כפי שניסח זאת היטלר, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הכי שנייה:

  "התעמולה האנטישמית היא מכשיר הכרחי, בכל הארצות, להתפשטות מדיניותנו התוקפנית. תראה מה מהר נהפוך את הדעות והערכים המקובלים בכל העולם, וזאת רק במלחמתנו ביהדות".

מוזמנים להאזין לקטעים מהאמנה הפלסטינית, מוקראים בקולי הערב.

6 דקות ו-10 שניות, אפשר להריץ במהירות 1.75

הקטע לקוח מתוך ספר-שמע שיעלה בקרוב לאוויר: 'הסכסוך הפלסטיני'. ניתן להשיגו בפורמט PDF בעברית, ספרדית, אנגלית ופורטוגזית.

די לכיבוש! בדיוק. השאלה היא מי הכובש. בעצם, זו לא שאלה

 כשחבר כנסת ערבי מטיח בפני חבר כנסת יהודי "אתה הגעת לכאן במטוס".

כשחבר כנסת אחר מוביל אקדמאים ערבים לביסוס הטענה שהערבים הם כאן "עם ילידי".

כשטענת הנישול הציוני, שקר מוחלט וגס שרק שיטת גבלס ('חזור על שקר שלוש פעמים והוא יהפוך חאמת') הופכת אותו למוסכמה,

כשיהודים המגינים על יקיריהם באמצעות מעצר רוצחים לפני, ולא אחרי, שהם רוצחים, מוגדרים כ'קלגסים' שמוצדק שדגנרטית דמויית ההיא משבדיה תסטור על פניהם.

כשזה מצב צבירת התודעה, אין פלא שגם אחרי השבת השחורה יש עדיין מספיק ישראלים, חלקם ממש רציניים, שממשיכים להציע את מתווה אוסלו ואת הטוסטייט-סולושן כאילו לא קרה כלום.

מכאן שאין ברירה אולי, ובכל אופן כדאי לנסות את הדרך המיוחסת לג'יו-ג'יטסו: לעשות שימוש באנרגיה של התוקף לצורך תגובה (ציונית הולמת).

אז כן, בהחלט. די לכיבוש. העם היחיד הכובש במזרח התיכון הוא העם הערבי הסוני. גם השיעים היו קרבנותיהם, ועד היום הם רואים בהם אויבי נפש (ולהפך). אדרבא, הרצחנות השיעית, כל כמה שגם היא נשענת על תרבות המדבר האלימה, לובתה תמיד מהאיום הסוני.

רק התנגדות יעילה, מוקאוואמה מוצלחת, שניהלו קרבנות הכיבוש הערבי-סוני, מסבירה את עובדת קיומם: עלווים, שיעים, דרוזים, מרונים, יהודים.

העובדה שיהודים הצליחו יותר, הרבה יותר מכל קבוצה אחרת, נובעת מהעובדה שבשונה מהאחרות היהודים, גם לא צבי יחזקאלי עם כל הכבוד לסרטוני התעמולה המעולים שלו, אינם ערבים.

כלומר היהודים הם הקרבנות הפוטנציאליים הנחותים ביותר של צבא הכיבוש הערבי-סוני, וגם של קלגסי-הפרוקסי של טהראן, מדינה שמנוהלת ע"י שיעים שעברו ממגננה למתקפה, וכחלק מהמתקפה שלהם מייצרים קואליציות גם עם רוצחים סונים, כי לאלו ולאלו אויב משותף: סונים שרוצים לנסות לפתוח בדרך היסטורית חדשה (ולא, הפלשתינאים לא חלק מהפרוייקט הזה, לא אלו היושבים בעזה, יהודה ושומרון ובגבולות מדינת ישראל, בוודאי לא אלו המנהיגים את דעת הקהל שלהם), ולכן יוצרים מצידם קואליציות עם הבזויים שבאויבי האסלאם: היהודים.

ומכאן שצבא ההגנה לישראל חייב להמשיך וליישם את כל מה שלמדנו בחוג כדורסל בכתה ג': ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. 

וכפי שהסביר אלון והבינו כל מנהיגי הישוב והציונות לפני 1948, להוציא רפי השכל של 'ברית שלום', התיישבות היא היא הבסיס המוצק ביותר לצבא הגנה, לעם מתגונן, שכל מה שרוצה לעשות הוא להיות עם חופשי בארצו.

את הבעיה המוסרית שחובבי אוסלו מחפשים בהתנהגות של ישראל ב''שטחים'' הם אכן ימצאו בשטחים. אבל לא אצל עמיתיהם, בני עמם, היהודים, כי אם אצל אויבי כל המיעוטים באזור, הלא הם הערבים-הסונים, עם כובש אכזר ואלים.

בקיצור: די לכיבוש.

"קודם כל אנשים" - אלא מה? השאלה היא מה זה 'אנשים' - או: מדוע לאלו שמנווטים בעולם מדומיין אין שום עניין בלחשב מסלול מחדש (מוקדש למנהיגים המבולבלים של מכללה אחת בצפון שמכשירה את דור העתיד של מוריהם של אזרחי ישראל)

 א. קודם כל אנשים

כשחברה כמו סלקום מוכרת טלפונים תחת הסיסמא 'מליון ישראלים אינם לבד', או כשחברה כמו קוקה-קולה משווקת סוכר מרוכז תחת הסיסמא 'טעם החיים', אין מה לבוא בטענות. כי מטרתו של שיווק הוא שיווק, ומטרתו של שיווק הוא מכירה, ומטרתה של מכירה היא פרנסה, ולי בכל אופן אין שום מלה רעה לומר על פרנסה.

מכאן אפשר להלין על סגנון הפרסומות של קוקה-קולה או על רמת השירות של סלקום, אבל אלו כבר בגדר הערות שוליים.

אבל כשמוסד אקדמי המוגדר כ"מכללה אקדמית לחינוך" משווק ומוכר ומתפרנס ונותן שירות, תחת הסיסמא "קודם כל אנשים", מדובר כבר בעניין אחר למדי. 

כי סלקום מוכרת לאזרחים כלים לתקשר ביניהם. קוקה-קולה מוכרת לאזרחים את 'טעם החיים' או עוד סיבות ללכת לרופא שיניים ולחדר כושר, אבל מכללה אקדמית לחינוך משפיעה על דמותם של אותם אזרחים, שהרי במכללה אקדמית לחינוך מכשירים את מורי העתיד של מדינת ישראל.

מה ההבדל? עבור סלקום וקוקה-קולה, "אנשים" זה קודם כל, או בעיקר, ולמעשה רק, יצור בעל תבונה המחזיק בכרטיס אשראי. עבור מכללה אקדמית לחינוך, "אנשים" זה הרבה יותר מזה, או למעשה קיצורה של ההגדרה: לא "יצור בעל תבונה המחזיק בכרטיס אשראי" אלא "יצור בעל תבונה".

ומכאן לשאלה מה היא "התבונה" שמיוחסת לאותו יצור.

ב. מה זו תבונה? - גרסת ההנהלה

על השאלה הזו יש שתי תשובות: האחת - תבונת האדם כפי שהיא באמת. השנייה - תבונת האדם כפי שההנהלה החליטה שהוא אמור להיות.

ומי זו 'ההנהלה'? היא יכולה לשבת באסיפה הלאומית ב-1793; היא יכולה לשבת בקרמלין ב-1937; היא יכולה לשבת בברלין ב-1933; היא יכולה לשבת בטהראן מ-1979; היא יכולה לשבת בעזה מ-1987; היא יכולה לשבת ברחוב שוקן כבר כמה עשרות שנים; היא יכולה לשבת בהרוורד ובמכללה אחת בצפון ב-2023 ועוד קודם לכן. והיא יושבת בותיקן, והיא יושבת במכינת עלי, והיא יושבת במרכז פרס לשלום, והיא יושבת בשלל מקומות.

בכל המקרים, 'ההנהלה' קובעת מה היא תבונת האדם הנכונה שאין להרהר אחריה: בצרפת המהפכנית האדם הוא כל כולו תבונה רציונלית ומי שלא מבין את זה נגלגל את ראשו בסל; בקרמלין קבעו שהאדם הוא יצור שיתופי שכל כולו תרומה לכלל ומי שלא מבין את זה ישלח לסיביר (במקרה הטוב); על תפיסת האדם בברלין אין צורך לומר דבר, כולנו יודעים את החומר; האדם האיראני הוא ארי-טהור ועליונות כזו מאפיינת גם את 'הומו-עזתיקוס'; ברחוב שוקן קבעה ההנהלה שאדם ראוי לשמו הוא 'הומו-ג'ונלנונוס-רוג'רווטרזוס: יצור נטול רגש לאומי, חף מהדתה ושר-שיר-לשלום.

בהרוורד ובמכללה אחת בצפון עירבבו את כל אלו והציעו מרקחת שאין צורך להסבירה, כי היא מובנת מאליה: כולנו קודם כל אנשים.

ומי יודע מי הוא האדם כפי שהוא באמת? - רק מי שעושה מאמץ לחתור אל האמת. למרבה המזל יש לא מעט אנשים כאלו. הם יכולים להיות היסטוריונים מקצועיים, הם יכולים להיות אנשים 'רגילים' שסתם מחזיקים באינטואיציה פשוטה. כך או אחרת, וכאמור, למרבה המזל הם קיימים.

ג. מה זו תבונה? - גרסת המציאות

האדם הוא יצור ביולוגי-פסיכולוגי (גוף ונפש) המתאפיין כמו כל יצור אורגני אחר, בשילוב אסטרטגיות ודרכים להתמודד עם אתגרי המציאות, אלו שמביאים לו גלי צונאמי, רעידות אדמה ושינויי אקלים (חדשות מתפרצות: מנקודת מבט אנושית וכלל-אורגנית, האקלים תמיד היה ותמיד יהיה 'במשבר'), ואלו שמביאים לו יצורים אורגנים אחרים (וירוסים, נחשים ופירות מורעלים [מבחינתו]), וכמובן האתגרים שמציבים בפניו בני מינו.

כל אדם הגון העושה מינימום של מאמץ לעשות שימוש בתבונה האנושית, לא זו שתכניה ודרכיה נקבעו על ידי ההנהלה, אלא זו שהוא מכיר אינטימית מקרוב מתוקף היותו אדם, יודע שיש שלוש דרכים, שלוש אסטרטגיות להתמודד עם שלל האתגרים הללו: שיתוף פעולה; תחרות; אלימות.

כל אחת מאלו מגוונת למדי. אלימות מילולית היא דבר אחד, נשק גרעיני דבר אחר. כך גם לגבי תחרות: היא יכולה להתקיים על בסיס כללים מוסכמים, היא יכולה להתקיים באופן נכלולי. וגם שיתוף פעולה יכול לקבל צורה של קבוצה אינטימית בדגניה בשנת 1910, והיא יכולה לקבל צורה של ציבור גדול המונה מליוני אזרחים המוכנים לסייע זה לזה על בסיסה של 'אמנה חברתית' ומערכת של ערכים משותפים.

היסטוריונים - למשל עזר גת -  הראו, כי כשיש שגשוג כלכלי הנטייה האנושית היא לכיוון של תחרות על בסיס הסכמות ולשיתופי פעולה, ופחות לכיוון של אלימות, ולהפך. הם גם גילו שככל שיש מכנה משותף ערכי-רעיוני גדול יותר, כך החברות משגשגות ושלוות יותר. כלומר הם הראו שלאומיות היא בסיס מעולה לדמוקרטיה משגשגת, זאת בניגוד למה שקובעות הנהלות למיניהן. 

במלים אחרות, האדם התבוני של גרסת-המציאות שונה בתכלית השינוי מהאדם של גרסת-ההנהלה, כי הוא לא 'או-או' (או נוצרי\מוסלמי או כופר; או ארי טהור או בר-השמדה; או 'דמוקרטית' או 'יהודית'; או 'נאור' או 'מודת'), אלא 'גם וגם'.

ד. למי יש פטור מחישוב מסלול מחדש, ומדוע

 רב-חובל כי טעה במעלה אחת אפילו בניווט אנייתו השטה מליסבון לאיים הקריביים, אם לא יחשב מסלול מחדש עלול להגיע לברזיל או לקנדה. רב-חובל לא יכול להרשות לעצמו לטעות אפילו לא במעלה אחת. ולכן כל רב-חובל, או כל נמשל שלו בשלל עיסוקים אנושיים, חייב כל הזמן לחשב מסלול מחדש.

אבל אם רב החובל יושב בחדר ממוזג במכללה אחת בצפון או במוסד דומה אחר במערב ארה"ב או במרכז צרפת, מה מונע ממנו לטעות לא במעלה אחת אלא ב-180? כלום ושום דבר.

כי הוא, לעומת רב-החובל (או ראש המדינה, או מנכ"ל הכספים של חברה פרטית, או ראש משפחה, או נהג אוטובוס, או טכנאי שיניים, או כירורגית-לב, או מהנדסת חשמל, או מנהלת מפעל להתפלת מים), חי במציאות מדומיינת.

אדרבא: החיים במציאות מדומיינת לא רק שלא מחייבים את 'ההנהלה' לחשב מסלול מחדש, אלא להפך - ככל שהמציאות מתרחקת מהנחות היסוד המשמשות להם לניווט, כך הם הולכים ומחזקים את התייצבותם ההירואית לצד הנחות היסוד, ולעזאזל המציאות.

ה. המעגל המכושף של המוסרניות התלושה

להירואיות הזו, אותה גבורה מוסרית-כביכול, יש תפקיד מרכזי בתהליך האבסורדי המתואר כאן. 

כי אנשים פשוטים העושים שימוש פשוט בתבונה האנושית כפי שהיא, ומגלים למשל כי 'מתווה אוסלו' יכול היה אולי להסתיים ב'שלום של אמיצים' אבל למרבה הצער הוא הביא את 'השבת השחורה', מסיקים מסקנות שאינן סותרות את תפיסת המציאות שלהם לגבי מהות האדם ('חשבנו וקיווינו שהערבים בעזה, אם רק נעזוב אותם בשקט, יבחרו באסטרטגיה של שיתוף פעולה ותחרות, ויפחיתו באלימות - טעינו!')

אבל מהלך מחשבתי כזה בלתי אפשרי עבור אנשי 'ההנהלה', שמקפידים לא לחשב מסלול מחדש, כי לשיטתם הבעיה היא במציאות ולא בתיאוריה.

והתיאוריה היא - וכך לימדו אותה רוסו ודידרו וכן הלאה - שהאדם הוא יצור תבוני-טהור, וכי אם רק עוזבים אותו בשקט ומפחיתים את מגבלות הציוויליזציה, הוא שב למצבו המקורי: איש-שלום היושב על שפת הנחל בין ערביים, דג דגים וכותב שירים.

ומי קרוב יותר למצב-הטבעי, מי דומה יותר לאדם-הפראי (ועבור מעריצי העולם המדומיין של ז'ן ז'ק רוסו, הרי זו מחמאה ולא קללה חלילה!): האיראנים או האמריקנים? העזתים או תושבי שדרות? חמאס או הציונות?

שאלות רטוריות כמובן. כולם "אנשים" אבל "אנשים" שהושחתו במדינות מפותחות מדי, חזקות מדי, עשירות מדי, הם הם המעוותים, הם הם הראויים לגנאי, הם הם שיש להתייצב מאחורי אויביהם 'האותנטיים'.

ולהתייצבות הזו שלל צורות: הפגנות, מאמרים, עצומות, רשתות חברתיות, אם אפשר להתגייס אישית לשורות לוחמי החירות של דעא"ש-חיזבאללה-חמאס-אש"ף מה טוב.

אבל להתייצבות הזו לצד "הצד החלש", 'האותנטי', זה ש"נושל מאדמתו", יש עוד צורה אחת, מקומית: יצירת מעטפת רעיונית המגינה על הרשע, על העיוות, על התיעוב ועל הרצחנות, במכבסת מלים-נכונות, שתפקידן להבטיח 'דיון סובלני', 'דיאלוג-מכבד', וכמובן, איך שכחנו, ומזל שלא, מילת-מילות-המלים: "הכלה".

ומצידם של אלו האוחזים במאכלת, בחומר הנפץ ובנכונות להשחית כבודם של נרצחיהם, תמונה דומה למדי: בניגוד למה שיגידו וכבר אומרים נבוכים-לרגע ברחבי העולם, שמסבירים את האכזריות של חמאס בעובדה, כלומר "העובדה" שהם מייצגים עם גדול הסובל דיכוי ונישול וניצול כבר עשרות שנים, העניין הפוך לגמרי: כעוצמת האכזריות עומק השקר. או כעומק השקר עוצמת האכזריות.

ואת האכזריות של חמאס יש לראות כהמשך ישיר של גדלות-הלב כביכול של נביאי "ההכלה" הפוסט-מודרניסטים, הרואים בכולם "אנשים". וחז"ל כבר אמרו מה שאמרו על מי שמרחם על אכזריים. במכללה אחת בצפון לא סתם מרחמים על אכזרים, אלא מציעים, ממש מלמדים, "להכיל" אותם.

ו. אז מה עושים

מחשבים מסלול מחדש, אלא מה. שמים סוף להפקדת, כלומר הפקרת מוסדות להכשרת מורים בידי אנשים שתלישותם-אמנותם, אנשים המקפידים על בורות-מלומדת (ignorancia supina), אנשים המשוכנעים שכולנו "קודם כל אנשים" מבלי שהם נותנים דין וחשבון מה הם "אנשים" ולמה הם מסוגלים (ולכן הם אלו הראשונים שיתארו מעשי זוועה במונחים של 'רצחנות חייתית', והרי אין בטבע אף חיה שתעשה לבני מינה מה ש"אנשים" יודעים לעשות, ועשו, ויעשו, לבני מינם).

איך כל זה יקרה? רק ואך ורק בהמשך להנחות היסוד של האדם התבוני כפי שהוא באמת: על פי הכללים המוסכמים, בהמשך ישיר לאסטרטגיה2 ברפרטואר האנושי (תחרות), ובהתאם למה שנגזר ממה שאמור לעלות כמובן מאליו מהגדרת המוסדות הללו 'אקדמיה' בכלל ובפרט 'מכללות אקדמיות לחינוך'.

'מכללה' - כלומר מוסד העושה מאמץ להכליל את שלל התופעות האנושיות (כולל הסביבה בתוכה מתקיימת האנושות). אי אפשר הכל, אבל אפשר וצריך לחתור לשם.

'אקדמית' - כלומר מוסד השם במרכז את החובה לחתירה לאמת המוחלטת ולא את הזכות לחופש הביטוי, שהרי מדובר בהפכים מוחלטים: הזכות לביטוי משמעותה החופש לבטא כל מחשבה וכל רעיון, יהיו תלושים ככל שיהיו, כמו למשל הרעיונות של ג'ון לנון או מאמרי המערכת של גדעון לוי. חובת החתירה לאמת לעומת זאת, היא התשתית לביקורת ראויה לשמה, הבוחנת טיעונים ורעיונות על פי מידת הלכידות שיש בהם, וכיצד הם עומדים במבחני המציאות והפרשנות המנומקת.

'לחינוך' - כלומר מוסד הרואה בחרדת קודש וברצינות שאין למעלה ממנה, את התפקיד הקשה לגשר בין העולמות המורכבים של העיסוק האקדמי, לבין עולמם הרוחני של אזרחי העתיד.

אנשים שאין להם לא מצפן, לא מפה, לא כוכב צפון וגם לא גרם אחד של יכולת לומר לעצמם, על עצמם, את האמת הלא-נוחה הזו, לא יכולים, לא ראויים, אסור שינהלו מכללות אקדמיות לחינוך. אולי בטהרן, אבל לא כאן. 

והנה הגרסא המצולמת של כל מה שכתבתי כאן

הזמנה להאזנה - 'היסטוריה עכשיו': שלוש סדרות על היהודים בעת החדשה (משפינוזה עד מלחמת העצמאות) וספר-שמע (אודיובוק) - 30 פרקים היסטוריים מבריאת העולם עד 2023 (בדילוגים) מוזמנים להאזין ולהפיץ - עונה 1 ו-2 ו-3 באוויר גם בספוטיפיי גם ביוטיוב

 שלושת הסדרות בספוטיפיי : 

שלושת הסדרות ביוטיוב

צידוקן ותיאורן של שלושת הסדרות:

"אדם שאיננו מכיר את עברו, ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל". כן, את זה אמר יגאל אלון. גם חז"ל, כ-2,000 שנים לפני אלון, המליצו לנו לשאול עצמו מאין באנו ולאן אנו הולכים. במלה אחת, גם חז"ל וגם אלון אמרו לנו: "היסטוריה עכשיו". ואכן, ההיסטוריה נמצאת בכל מקום סביבנו: מראיינים אותה בטלוויזיה, היא משתתפת בישיבות ממשלה, היא נוכחת בתכניות הלימודים, במאמרי המערכת של כל העיתונים ומדי פעם היא אפילו מבליחה באינסטגרם. 

בפודקאסט הזה נתמקד ברצועה אחת של ההיסטוריה – זו של העם היהודי בעת החדשה. נתאר למשל את הדרכים שבהן התמודדו יהודים עם אתגרי המהפכה הצרפתית, המדעית, התעשייתית והאחיות הקטנות שלהן: סוציאליזם, קפיטליזם, אמנציפציה, אוטו-אמנציפציה ופשיזם. ניתן כבוד למפורסמים כמו הרצל, וייצמן, בן-גוריון וז'בוטינסקי, אבל גם לאלמונים שבנו את הארץ בלי לשכוח לריב אחד עם השני, עם הערבים ועם הבריטים. 

והיכן מסתיימת ההיסטוריה הזו? היא נוצרת כל הזמן, ואחרי 'השבת השחורה', היא אקטואלית מתמיד: כי העתיד שלנו אמנם לוט בערפל, ולכן כדאי שנעשה מאמץ לדעת מאין באנו. מוזמנים!

כל פרק 45 דקות (לפעמים 46...). אין מוזיקה, אין קישוטים, אין אורחים, אין הקלטות היסטוריות.

ספר-שמע: "שלושים פרקים היסטוריים" ,  32 פרקים, להוציא מבוא ורשימת קריאה, כולם פחות מ-8 דקות כ"א.

הנה הטקסט שלו להורדה ב-PDF (מי שרוצה להעביר 30 ש"ח, שיצור קשר במייל, אתן לו הנחיות איך להגיע ל-ביט).

המשך יבוא.

 

מה צפוי אחרי שלב העימות הצבאי?

'בגדול' כפי שאומרים, יש לפנינו שתי אפשרויות: להמשיך להרוס או להתחיל-להמשיך לבנות.

מה אפשרויות ההרס? לא לפי סדר חשיבות או סדר אחר כלשהוא, מדובר באפשרויות המבוססות גם הן על היסטוריה רחוקה (שנות ה-30', אלטלנה, בחירות 1981, עוזי משולם, רצח רבין, רשימה חלקית) וגם על היסטוריה קרובה (ימי 'המהפכה' המשפטית ו'הסרבנות' החברתית): 

1. חסידות ברסלר תמנף את מחדל23 כדי לדרוש את ראשו של נתניהו. הוא הרי אשם בכל. בוודאי לא התרבות הישראלית של 'סמוך' וגם לא ההתמכרות של כולנו, כולל שלי, לשקט ברצועה ולמה שנגזר מההתמכרות הזו, כמו בכל התמכרות אחרת: הונאה עצמית.

2. חסידות ביבי תמנף את מחדל23 ותוסיף אותו כמרכיב מרכזי ב"פשעי אוסלו". המגזר המטורלל של החסידות הזו יגדיל לעשות כשיסביר שעונשם של חברי בארי והילדות בניר-עוז נבע מכך שהם לא הקפידו על הלכות מזוזה.

 

3. הפלסטינים אזרחי ישראל יעמיקו את פוליטיקת העוינות הישנה שלהם.

4. פרשנינו הפרו-ישראלים ימשיכו לדון במצב מזווית הראייה של זבוב. עמיתיהם האנטי-ישראלים (אלו המסתופפים בקפטריה ברחוב שוקן) ימשיכו להסביר שהכל בגלל 'אקיבוש', ושאין מה להתפלא על ה-7.10 לאור יצירת "הגטו הגדול בעולם".

ומה אפשרויות המשך-הבנייה? גם כאן, לא לפי סדר חשיבות וגם לא לפי סיכויים ומשאבים נחוצים:

1. השלכת מושגים ישנים לפח האשפה של ההיסטוריה: ימין-שמאל; דתיים-חילוניים; הכלה ומידתיות ולפני הכל: עוטף-עזה. כי כשם שהיהודים באירופה לא היו 'שכני הנאצים' אלא היו מה שהיו (כל מקרה ומקרה), וכשם שהבריטים והבלגים לא היו 'עוטפי ברלין הנאצית', כך גם ישובי הנגב המערבי אינם ישובי 'העוטף'.

2. קבלה של 'מתווה הנשיא' לתיקון היחסים בין הרשויות, ואישרורו במשאל עם הדורש רוב מיוחס של 80%. או במלים אחרות: ניסוח מחודש של 'האמנה החברתית' שלנו.

3. שיקום עד כדי הקמה מחדש של השירות הציבורי (ידרוש ללא ספק הרחקתם לצמיתות של כל ראשי משרד האוצר, אלו שניהלו במשך כמעט 40 שנה מלחמת חורמה נגד האזרח הישראלי בכלל ונגד הספירה הציבורית בפרט) 

4. שיקום הישובים בנגב המערבי.

5. עידוד ממלכתי, ציבורי, חינוכי ותקשורתי, של תנופת התישבות יהודית ברחבי ארץ ישראל השלמה (המערבית בשלב זה), מהבקעה לשפלה, מהגליל לגולן, ממערב הנגב ועד דרומו.

6. שיקום היחסים עם יהדות העולם והפיכתם לשותפים מלאים בבניין הארץ שהוא גם בניין העם, כל העם, העם היהודי.

7. החלת גיוס כללי-חובה על כל אזרחי המדינה, בין אם לשירות צבאי, בין אם לשירות לאומי.

8. חיזוק הגורמים הפלסטינים-ישראלים המפחדים לומר בקול רם שהם מכירים בעם יהודי, בקשר שלו לארץ ישראל, בזכותו לריבונות בארץ ישראל, ובהעדפתם את הערכים והדרכים הנגזרים מעקרון העל של אהבת-החיים.

9. קביעת רף כניסה השכלתי לשירות בכל מוסד העוסק במדיניות ציבורית גם על בסיס פרטי (למשל: ערוצי תקשורת מסחריים): מינימום תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, המזה"ת, האסלאם, תולדות המאה ה-20, מחשבה מדינית מאז המאה ה-16 (במלים אחרות: לא עוד מסלול ישיר מגלי צה"ל לאולפן החדשות).

10. רפורמה עמוקה בלימודי מדעי הרוח בכל הרמות, תוך דגש על תחום הכשרת מורים (וראו פיסקה אחרונה בפרק ב' לעיל, ולמי שלא הבין: פרק ד' פיסקת 'סוג אחד': הרחקתם ממוסדות אקדמיים ציבוריים של אנשי אקדמיה התומכים ומטפחים תשתיות-טרור על יסוד פרשנות חולנית ומעוותת של עקרונות חופש המדע, המנוגדים ב-180 מעלות לעקרונות חופש הביטוי). 

חתך הזהב כביטוי המובהק והמפורסם ביותר של נטיית בני האדם לחפש סימטריה גם כשהיא לא קיימת (ובענייני יהודים-ערבים היא לחלוטין לא קיימת) - או: כיצד ימשיכו לנסות לכבס את השבת השחורה ומה כדאי להבין כדי לא לתרום לכך

 השיטה הפשוטה ביותר להתמודד עם זוועות השבת השחורה היא כמובן להכחיש אותה. את זה ניסתה לעשות חברת כנסת של רע"ם, והדברים ידועים. 

גם זה המקום לומר את מה שאמור להיות ברור מאליו, וכבר מזמן ברור מאליו ומופיע בחוק, ושרק שופטינו המופלאים דאגו לא לממש בניגוד מוחלט לחוק ברור וחד משמעי, חוק יסוד הכנסת, האוסר על מפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (עקרון המעוגן בין השאר במשפט הבינלאומי), מלקחת חלק בבחירות.

החוק הזה אמור היה למנוע מכל חברי הכנסת הערביים של כל המפלגות הערביות הקיימות, מלייצג את הציבור הערבי (עניין מפוקפק ממילא, ובלי שום קשר לעניין החוק). מדוע השופטים שלנו עברו על חוק יסוד הכנסת? מסיבות של נוצריות-יהודית: הגשת הלחי השנייה, שהרי מצעי המפלגות הם "רק דיבורים" (אלא אם מדובר בבן-גביר, ואז הרי כל נאד שהוא תוקע זה ביטוי לפשיזם גזעני רצחני וכן הלאה).

אבל מכיוון שמעשה ההכחשה קצת מסובך במקרה הזה, השיטה הפשוטה יותר היא לחפש סימטריה. כלומר להצדיק את הזוועות בזוועות שעשו יהודים לערבים.

כך למשל עלתה הטענה שחיילי צה"ל אנסו פלסטיניות ולכן, הנה הסימטריה. בנקודה הזו יש להזכיר מחקר מופלא שנעשה במסגרת האוניברסיטה העברית, אחת מ-100 הטובות בעולם, בערך לפני 20 שנה. הציבור מתבקש לשבת. החוקרת, לא זוכר את שמה, הוכיחה במחקר שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת מ-100 הטובות בעולם, שהיהודים גזענים מכיוון שחיילי צה"ל (כולנו יושבים??) לא, אני חוזר, לא, לא אונסים כמקובל אצל חיילים בכל הצבאות בכל התקופות ובכל המלחמות, את הנשים של האויב. כן. מה שאתם קוראים. הנה זה שוב: 

יש להזכיר מחקר מופלא שנעשה במסגרת האוניברסיטה העברית, אחת מ-100 הטובות בעולם, בערך לפני 20 שנה. הציבור מתבקש לשבת. החוקרת, לא זוכר את שמה, הוכיחה במחקר שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת מ-100 הטובות בעולם, שהיהודים גזענים מכיוון שחיילי צה"ל (כולנו יושבים??) לא, אני חוזר, לא, לא אונסים כמקובל אצל חיילים בכל הצבאות בכל התקופות ובכל המלחמות, את הנשים של האויב. כן. מה שאתם קוראים.

אז כן אנסו או לא אנסו? ובכן, פרשה מפורסמת מ-1948 מלמדת שאנסו ועוד איך. בחורה בידואית אומללה הפכה לשפחת מין לחבורת חיילי צה"ל בדרום, שאחרי שגמרו שוב וגמרו ושוב גמרו, רצחו והסתירו את הגופה, עד שהפרשה נחשפה.

ומי אמר כפר קאסם ולא קיבל? ואת דיר-יאסין נעזוב רגע בצד, כי כנראה גם הקרב שם הפך לעוד קוביה במשחק ההכפשות החביב כל כך על לוחמי מלחמות היהודים. ומי אמר ביזה ושוד ולא קיבל? כן, בן גוריון בעצמו דאג להפיץ 100 אלף עותקים של שיר שכתב בתגובה לתופעה הזו, בקרב חיילי צה"ל לקראת סוף המלחמה.

ועל רצח שבויים ב-1956 שמעתם? כתב על זה יריב בן אהרון בספרו "הקרב".

וככל הנראה היו עוד זוועות שנעשו על ידי יהודים.

אז מה עושים? אוי ואבוי. מה עושים. מה ההבדל בינינו לבין הערבים. 

הנה ההבדל. והוא בקיצור, ברוח כותרת הרשומה הזו, מבטא היעדר מוחלט של סימטריה. אין סימטריה בסכסוך הזה. זו נקודת המוצא. עבור אנשים שכמוני אינם מחבבים פרטים  זו לא רק נקודת המוצא אלא סוף פסוק. והעובדה שאני נזקק לפרטים היא רק מכיוון שרוב האנשים שאני פוגש אינם מוכנים לשמוע נקודות מוצא ושורות תחתונות אלא רוצים פרטים.

אז ככה: במלחמה כולם עושים זוועות. מי יותר (הערבים) ומי פחות (היהודים).

אבל במלחמה - שהיא המשך המדיניות וגם התרבות באמצעים אחרים - השאלה החשובה היא מי יוזם אותה, על סמך איזה צידוק ומה הוא רוצה להשיג ממנה.

למשל, פוטין יזם מלחמה נגד אוקראינה, על סמך הטענה שמדובר בשטחים שפעם היו רוסיה ושרוסיה גם לא רוצה שנאטו תשב לה בקצה הגינה, והוא רוצה להשיג מהמלחמה בטחון לרוסיה וצדק גיאוגרפי. לא זה המקום להכנס לדיון בשאלה עד כמה פוטין צודק. כי המטרה היא להדגים באמצעות המלחמה באוקראינה למה הכוונה בשלוש השאלות הללו: מי יזם, למה ולטובת מה.

ואחרי שהבנו את זה, אפשר לעבור לשאלת 1938, או 1920, או 1908, או 1948, או 1956, או 1967 וכן הלאה עד 2023 ועד בכלל בעתיד הנראה לעין.

יהודים, גם כשיזמו מלחמה (1956, 1982), יזמו על סמך צידוק זכותם (המוכרת) להתקיים בשלום בארצם, וזו בדיוק היתה המטרה שלהם.

ערבים, תמיד ובעתיד הנראה לעין, יזמו מלחמה על מנת להשמיד את היהודים או לפחות לסלק את רובם מכאן ואם לא אז לפחות לשלוט בהם כפי שמוסלמים שלטו בלא-מוסלמים עד לעת החדשה.

זו השאלה החשובה במלחמה, ולא האם צד זה או אחר עשה זוועה כזו או אחרת.

זו השאלה החשובה במלחמה, גם אם ברור שיש קשר ישיר בין צידוק המלחמה ומטרותיה, לבין כמות וצורת הזוועות שכל צד עושה.

ולכן, הואיל והיהודים עושים מלחמות כדי להמשיך ולחיות ולקוות שיכבדו את זכותם להמשיך ולחיות, הרי שמעשי הזוועה שהם עשו נדירים וזניחים.

ולהפך: הואיל והערבים, כמעט כולם, כבר יותר מ-100 שנה, היו רוצים במקרה המינימלי לראות יהודים כנועים ובני מוות (כך כונו היהודים בפי הערבים לפני 100 שנה: בני מוות או במונחי ימינו 'ילדי כאפות'), ובמקרה המקסימלי לא לראות אותם בכלל (בשום מקום, כולל בוושינגטון, לונדון, סנטיאגו, ברלין שלא לדבר על איסטנבול), הרי שבהתאם נטייתם לזוועות כמה שיותר מופלאות (ומה שקרה ב2023 ממשיך דברים דומים כבר 100 שנה. תשאלו את ניצולי טבח חברון ב-1929, את משפחת הרן מנהריה, 1979, את ילדי מעלות 1974, את הספורטאים שלנו במינכן 1972, את ההורים של התינוקת שלהבת פס ב-2001, ומי לא מכיר את השיר של גידי גוב, וכולנו הספקנו כבר לשכוח את שני התיירים הישראלים שנרצחו בשבת השחורה במצרים על ידי שוטר מצרי).

והבדל קטן אחרון: אצל היהודים אף אחד שעשה פשעי מלחמה - ויהודים עשו פשעי מלחמה - לא רק שלא מתגאה בזה (להוציא מקרים בודדים בשנים האחרונות), לא רק שבדרך כלל היה רוצה לשכוח מזה, לא רק שבדרך כלל יושב על זה בכלא, אלא שהתרבות היהודית לא רואה בו גיבור שרחובות נקראים על שמו ודמותו הופכת דמות לחיקוי לחינוך ילדים.

היפוכו של דבר אצל הערבים, וכל מלה נוספת מיותרת כמובן. 

המלחמה היא המשך המדיניות, וגם התרבות, באמצעים אחרים.

השאלה היחידה החשובה היא לפיכך, מה המדיניות ומה התרבות.

ובשני אלו - מדיניות ותרבות - ההפרש בין יהודים לערבים לא ניתן לתאור באמצעות שום קלישאה ידועה (שמן ומים, ארץ ושמים, אור וצל, דבש ובצל, כלום).

"ועוזריהם"

 א. גודל השעה - "ועוזריהם"

"ועוזריהם" הבינו את גודל השעה. מהאוקראינים שקיבלו בפרחים את הכוחות הנאציים ועד הפולנים שפרעו ביהודים שניסו לשוב הביתה ב-1946, גם כדי לקחת תמונה למזכרת.

הם הבינו את גודל השעה גם במסדרונות הכוח בלונדון, כשהסבירו לציונים ולתומכי הציונות, שהואיל ואין כבר עם יהודי באירופה, ממילא אין בסיס לתביעה הציונית לבית לאומי.

גודל השעה שיצר היטלר הובן היטב על ידי הנאצים ועוזריהם, ישירים, עקיפים, מוצהרים, ורק כאלו של 'דה-פקטו'.

השעה היתה לברוא עולם חדש, עולם ללא יהודים.

השעה הגדולה הזו תמיד מבורכת. "ועוזריהם" מחליפים צורה, לבוש, ז'רגון ודגל.

ושיטות פעולה.

ב-1967 שוב באה שעה גדולה.

וב-1973.

ועכשיו ב-2023.

אף פעם לא מאוחר לקדם עולם ללא יהודים.

תשאלו את המפגינים בוושינגטון שאומרים זאת במפורש.

כך מציעה חברת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, המדקלמת את 'האמנה הפלסטינית' של 1964.

כך מציע בנו-של, חומץ רקוב בן יין משובח, איש נקלה ממוצא יהודי שמילא תפקידי ציבור בכירים בארץ הזו.

כך זועקים עשרות אלפי מפגינים מוסלמים-דוברי-גרמנית-רהוטה בשדרה המרכזית בברלין.

ברלין.

ב. גודל השעה - היהודים עד 'השבת השחורה'

אין צורך לשאול האם היהודים הבינו את גודל השעה. הם לא. 

הם לא הבינו את גודל השעה ב-1917, וגם לא ב-1919.

תשאלו את וייצמן ('העם היהודי איכה'?) ואת ברל כצנלסון ('ואדם אין לעבוד את האדמה').

הם גם לא הבינו ב-1929, וגם לא ב-1936, ולא ב-1945, ועוד פחות ב-1948.

הם לא הבינו כי היהודים המשיכו בשלהם: שעות קטנות, יום קטנות, בנייה ויצירה, ויכוחים עד אין קץ, השמצות וחוסר אמון.

כאלו היו היהודים, ככל הנראה, מאז ומעולם: דבר והיפוכו, מוסר-שמימי שמבחנו בגר ביתום ובאלמנה; נבואות קוסמיות והלכות שבת וביצה שנולדה ביום טוב; 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים' ועימותים בין 'המזרחי' ל'פרקציה הדמוקרטית'; 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים' ו'קונגרס הבוכים' שהביא להפניית גב טריטוריאליסטית לארץ-ישראל.

ג. גודל השעה - היהודים אחרי 'השבת השחורה'

יש צורך לשאול האם היהודים הפעם יבינו את גודל השעה. אם להקיש מההיסטוריה של כמה עשרות דורות, סביר להניח שהם לא. 

אבל יהודי וציוני תמיד מקווה. התקווה להיות עם חופשי בארצנו תתממש רק אם סוף סוף יהודים ועוזריהם יבינו את גודל השעה.

כיצד אמורה להיראות הבנת גודל השעה: בדיוק כמו אצל "ועוזריהם", אבל במהופך.

"ועוזריהם" יודעים - הם תמיד ידעו - להתעלות מעל ההבדלים התהומיים ביניהם. מה לרוג'ר ווטרס, מוזיקאי בינוני ולגדעון לוי, פסיבדו-עיתונאי? מה להם ולארגון רודף להטב"ים, שונא נשים ועורף ראשי עוללים? מה לאברומבורגים ולאייטולות? מה למוסלמים בברלין ולאומללי המשטרים הכושלים ברחבי אמריקה הלטינית? מה לסינים ולרוסים? מה לעלובות הנפש המשפילות את מורשת הפרוגרסיביות של תחילת המאה ה-20 ולחברי הכנסת הערבים-ישראלים שעדיין לא מסוגלים - הם אף פעם לא היו ולעולם לא יהיו מסוגלים - להכיר בעצם קיומו של עם יהודי??

כלום ושום דבר להוציא את החזון עתיק היומין: עולם ללא יהודים.

ומכאן, אם יש משהו שאפשר ללמוד מההיסטוריה, ואפשר ללמוד דברים במהופך (ככתוב: "כזה ראה" ואל "תקדש"), הרי שיהודים יבינו את גודל השעה כאשר ידעו לגלות שבניגוד למה שהם רגילים לחשוב - בימי התפלגות המלוכה, בימי עזרא ונחמיה, בימי החשמונאים, בימי המרד הגדול, בימי פולמוס הקראים, בימי המחלוקת על 'מורה נבוכים', בימי חסידים ומתנגדים משכילים ומשכילים-עבריים, בימי בונדיסטים ציוניסטים וטריטוריאליסטים, בימי העליות החלוציות, בימי חומה ומגדל, בימי תנועת המרי, בימי אלטלנה, בימי קליטת העליה הגדולה, לפני ואחרי ששת הימים, לפני ואחרי קמפ-דיוויד, בימי מלחמת לבנון, ואידך זיל גמור - ובכן, היהודים יבינו את גודל השעה כאשר הם יצליחו לגלות שבניגוד למה שהם רגילים לחשוב, המשותף להם רב לאין שיעור מהמפריד.

מה אצל ווטרס והאו-האו-לוי הוא כלום ושום דבר להוציא שנאת יהודים? כך אצל 'הימין המטורלל' ו'השמאל הבוגדני', אבל במהופך: כי אלו ואלו, עם או בלי כיפה, בצד הזה או האחר של קו מלאכותי כזה או אחר שנוצר בנסיבות סתמיות כאלו ואחרות, אלו ואלו בונים חיים, יוצרים וממציאים, מפריחים את השממה, בונים חברה ותשתית ואומה.

ד. מבחן הבנת גודל השעה - אצל "ועוזריהם"

ווטרס-האוהאו-לוי "ועוזריהם" בקונגרס האמריקני, ברחובות ברלין, במאמרי המערכת של עיתוני מצרים ורחוב שוקן, באיסטנבול, טהראן ובוגוטה, כבר עברו את המבחן. הם יגדילו ויעשו ויתבעו בכל פעם בפחות בושה ובפחות מעצורים את חיסולה של מדינת ישראל. רצוי פיזית, עד אחרונת הספריות הציבוריות לילדים, עד אחרון הילדים. ואם לא פיזית, אז עקרונית: This little shity country נהגו לומר לא מעט בריטים, כולל אירים, וכל מילה נוספת מיותרת.

אבל היהודים, שעד עתה נכשלו כשלון חרוץ בהבנת גודל השעה, חייבים לעבוד קשה, ועמוק, ולרוחב, גם בסבלנות זהירה וגם בתנופת-מהירות, כי כרגיל, גם 'עם הנצח' וגם 'אחרונים על החומה'. והרי השניות הזו, אחדות הניגודים, היא בדיוק מה שהוציאה משלוותם את היטלר, המופתי "ועוזריהם", היא זו שמדירה שינה מעיני ווטרס האו-האו-לוי "ועוזריהם" בטהרן ובאנקרה.

ה. מבחן הבנת גודל השעה - אצל היהודים ושותפיהם

כיצד נדע שיהודים ושותפיהם מצליחים להבין את גודל השעה? להלן כמה סימנים נחוצים:

1. יצירת שיטת בחירות הפוזלת לא ל'בייס' אלא לציבוריות היהודית ולשותפיה בציבור הלא-יהודי. 

או במלים אחרות, עלייתה של שכבת מנהיגים הרואים ב-80% של הישראלים את 'הבייס', ולא בכנופיות כאלו ואחרות, החמושות ברטוריקה של שנאה והכפשה ודחייה ועליונות. כיצד נראית שיטה כזו? יש כמה וכמה אפשרויות. אבל דבר אחד חייב להיות ברור: את הקואליציות בין כוחות שונים בציבור יהיה על נציגי הציבור לעשות לפני, ולא אחרי הבחירות.

2. הקאה שיטתית, ממוסדת, הגם שרצוי שתהיה מנומסת ומכובדת, אבל הקאה שיטתית בכל זאת, של כל יוצרי שיח השנאה, ההסתה והפלגנות, מכל מוקד השפעה רשמי כזה או אחר: עיתונות, אקדמיה, תרבות, חינוך. 

כשגדעון לוי "ועוזריהם" יאלץ להסתפק בבלוג כדי להפיץ את הרעל שלו, נדע שחל שינוי. שסוף סוף הבנו את גודל השעה. 

כשאקדמאים שונאי יהודים יאלצו להסתפק בפודקאסט או רצוי להם ולנו - לעקור לאוניברסיטה אנטישמית בכל מקום בעולם, נדע שחל שינוי. שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

כשבבתי הספר ילמדו למשל את 'ישראל ומשפחת העמים' כחומר חובה לבגרות, ולא את ההבלים שמיוצרים ומופצים על ידי המכון האנטי-ישראל לפסבדו-דמוקרטיה, נדע שחל שינוי. שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

כשבציבור בכלל ובקרב סוכני התודעה שלו בפרט, יבינו את מה שיגאל אלון כינה בצמד מלים  'אתיקה בפוליטיקה', שהיום, בימי שפוט השופטים שמעון פרס, אריק שרון, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, נשמעות כמו אוקסימורון מגוחך, נדע שבא שינוי, שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

3. עלייה ארצה של לפחות מליון יהודים תוך עשור אחד. כי גודל השעה הוא מבחן כלל יהודי.

ולא מיותר לומר, שיהודים חייבים, לא זכאים, חייבים, להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. כשישראלים יבינו שאין שום צידוק להשקפה לפיה ישוב אזרחי, בו יוצרים חיים, בונים משפחות, מפתחים כלכלות ומפריחים שממות, הוא "מכשול לשלום", אז נדע שבא שינוי, שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

4. היפוך מוחלט של מגמת 'ההכלה' הפוסט-מודרנית המאפשרת בימינו בשם פרשנות מעוותת של חופש הביטוי, העמקת השנאה כלפי יהודים, רדיפתם ורציחתם בכל פינה בעולם.

מי מאיתנו זוכר למשל, שממש ביום הראשון למלחמה הזו נרצחו במצרים (מצרים!) שני אזרחים ישראלים על ידי שוטר (שוטר!) מצרי. וימים ספורים לאחר מכן, רבה בארה"ב. ושליחינו ונציגינו ו'סתם' תיירים ישראלים ברחבי העולם הצטוו להסתתר בבתים. ואין פוצה פה ואין מצפצף.

כשיהודים יוכלו לשבת בבטחה בכל מקום בעולם, כולל בירדן (מדינה שהחוקה שלה היא המשך ישיר - בנקודה הזו - של החזון של היטלר, המופתי "ועוזריהם": מדינה שאסור שיחיה בה יהודי אחד), אז נדע שבא שינוי. שסוף סוף גם אנחנו, גם אחרים, הבינו את גודל השעה.

ואין צורך לומר (שזו צורה לומר שיש ויש צורך לומר): גודל השעה יתמיד ויתבע את מה שעולה ממנו בכל שעה מעשרות אלפי השעות הקרובות. בכל שנה יש 8760 שעות גדולות.

ויש צורך לומר: 'הגבול הוא בלב כל חיל' - כלומר: לא להביט לצדדים כדי לבדוק 'מי מצטרף', כן לעשות את מה שכל אחד עושה באופן המוצלח ביותר, כמיטב יכולתו, לטובת יישום הבנת גודל השעה: בניר, בכפר, במשק, בנשק, בסדנה, בכביש, ברחוב, בפארק, בכיתת הלימוד, בשיח הציבורי, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ ולְבָנֶותיךָ ולשכנֶיךָ ולשותָּפיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. אמן.

דובי וייסגלס מסביר באנגלית לתורמים באמריקה מדוע ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים שאחריו כל המושגים והתפיסות ישתנו, ואז חוזר אחת לאחת על הפרדיגמה שלו

א. אז מה אמר וייסגלס?

לפני כמה ימים הוזמן עו"ד וייסגלס, נזכיר למי ששכח, האדריכל של ההתנתקות ב-2005, לנתח את המצב  עבור קהילת ידידי אוניברסיטת חיפה בארה"ב, שהתגייסו כאיש אחד והרימו תרומות נאות לטובת האוניברסיטה

מה אמר וייסגלס? דבר והיפוכו, כפי שניתן ללמוד מהכותרת של הרשומה הזו: כי מצד אחד הוא אמר, ובצדק, שה-7 באוקטובר 2023 הוא קו פרשת מים. מצד שני, כשדיבר על פתרון למצב, הוא חזר על בדיוק אותו הדבר: חזרה להגיון אוסלו 1993.

ב.  אז מה היא פרדיגמת אוסלו שוייסגלס אומר לנו שחובתנו לשוב ולאמץ אותה? 

1. הרש"פ היא השותפה היחידה הריאלית לבטחון חיי יהודים בארץ ישראל.

2. הרש"פ, "שהכירה בישראל בגבולות 67", אמנם לא "שכן מופלא" כפי שלמשל שכנים כאלו "בלגיה והולנד" (דוגמאות של וייסגלס), אבל במזרח התיכון בוחרים בין אפשרויות גרועות, והרש"פ גרוע פחות מחמאס.

3. הואיל ולישראל - כפי שהסביר קיסינג'ר כבר לפני יותר מ-50 שנה - אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, כלומר הואיל ובישראל "הכל פוליטי" (וכל מקום אחר כמו בלגיה-הולנד בו יש מרכאות מדובר בציטוט של וייסגלס, ואני מתנצל מראש אם הציטוט לא לגמרי מדוייק. הוא בכל מקרה נאמן למקור), הרי שאת מדיניות החוץ של ישראל יש להפקיד בידי ארה"ב, שתפקידה הוא  "להציל את הישראלים מעצמם".

4. פתרון הסכסוך הפלסטיני - כלומר פינוי ההתנחלויות וחזרה לקוי 49' כפי שתובעת "היוזמה הסעודית של 2002 שאושרה שוב ושוב על ידי הליגה הערבית" - ממילא יוציא את העוקץ מאחורי המהלכים של איראן נגד ישראל. במלים אחרות, אם זה לא ברור, עבור וייסגלס איראן היא בעיה משנית, מדומיינת, שהעיסוק בה בא על חשבון הדבר האמיתי: פתרון הסכסוך.

ג. ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות על פי וייסגלס

1. כבר מ-1994 לא היתה נוכחות של צה"ל ברצועה, להוציא בהגנה על הישובים היהודיים ("ניתן רק לדמיין מה היה עולה בגורלם של 8000 המתיישבים אילו הם היו ממשיכים להתקיים בתוך אוקיינוס של 2.5 מליון ערבים"), ולכן ההתנתקות של 2005 - בניגוד לטענות הימין - לא כללה פינוי צבא אלא אזרחים בלבד. ההוכחה לכך היא פסיקת בג"צ מ-2003 , שדחה עתירה של גוף אזרחי כלשהוא, שטען כי מדיניות הסיכולים הממוקדים בעזה היא הוצאה להורג ללא משפט, על בסיס הטענה שהואיל ואין לצה"ל כוחות בשטח, הרי שרק באמצעות סיכול-ממוקד-מרחוק ניתן למנוע פיגוע. 

2. בניגוד לטענות הימין, שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרש"פ, ולא 'חומת מגן', היא שהביאה לחיסול טרור המתאבדים (שכל כולו  פרי הצלחת משלחי המתאבדים למצוא "נכים, חולי נפש, נערות שסבלו מאהבה נכזבת" וכיו"ב אנשים ש"חייהם לא היו שווים כלום" ולכן הסכימו "למות תמורת 15 אלף דולר"). המספרים מוכיחים זאת: מתוך 1187 הישראלים שנרצחו באותם פיגועים, "מחציתם לפני ומחציתם אחרי 2002". ההצלחה הזו נבעה מהחלטת האמריקנים לבודד את ערפאת, להביא את אבו-מאזן ואת סאלם פייאד ולאמן 8000 שוטרים פלסטינים באמצעות הקצין דייטון, ובכך להפוך את זרועות הבטחון הפלסטיניות לאמינות.

3. ב-2009 החליט אבו-מאזן לייבש את חמאס בעזה, וכשאחרי "שלושה שבועות זחלו מנהיגי חמאס למצרים, הושגה הסכמה שהרש"פ תשוב לעזה, אלא שאז התנדבה קטאר להזרים 30-50 מליון דולר במזומן לרצועה, בהסכמת נתניהו שניצח בבחירות באותה השנה, ועל השאלה מדוע הסכים לעשות זאת הוא יצטרך לתת תשובות לועדת החקירה".

ד. הבעיות הקשות בתיזה של וייסגלס

1. הקיבעון של "פתרון שתי המדינות", כשברור לכל בר דעת שהוא חלף מן העולם, אלא אם הכוונה - וזו תוספת שלי ושלי בלבד - לחזרה לתפיסה שהציג רבין בהמשך למפה הציונית של 1919: "בין המדבר (העיראקי) לים יש מקום לשתי מדינות בלבד", כלומר אין מקום למדינה שלישית, פלסטינית, וזה הרי המשמעות המעשית של "פתרון שתי המדינות".

2. הקלת הראש הבלתי נתפסת (בכלל ובפרט על רקע קביעתו הנכונה - היחידה כך מסתבר - שמה שהיה אחרי 'השבת השחורה' כבר לא יהיה) כלפי תפקידה של איראן בנעשה במזרח התיכון. קשה להאמין שוייסגלס איננו מכיר את הרצאתו של רבין בפני קציני צה"ל הבכירים בקיץ 1993, בו הוא מסביר את התפקיד הזה באמצעות השוואה לתפקידה של ברה"מ - גם כן בשם רטוריקה 'מהפכנית' ואנטי-מערבית - בהפצת חוסר יציבות ואלימות-גרילה ברחבי העולם כולו. 1993. רבין, ולא נתניהו. שאלה - נדמה לי רטורית - לעו"ד וייסגלס: והיה ומחר ישראל נסוגה לקו הקדוש (קוי 49), ונחתם הסכם שלום 'של אמיצים' עם הרש"פ (אכן, יש שיטות אחרות לגרות את הדמיון, אבל לצורך העניין נפנטז): האם במציאות כזו איראן מפסיקה את פרוייקט הגרעין, הפצת רעל ואלימות ברחבי העולם וחתירה למעמד הגמוני במזרח התיכון תוך כדי הצבעה על ישראל כעל גורם שיש להשמיד? בדיוק. אכן התשובה מתבקשת מאליה (היא אחותה התאומה של השאלה הבאה: האם אחרי 'התכנסות' א-לה-אולמרט, נגמר מבחינת הפלסינים הסכסוך? מש"ל).

3. החזרה הנון-שלנטית על הקושיה (במקרה הטוב) ועל השקר (במקרה הסביר) לפיו "הרשות הפלסטינית הכירה במדינת ישראל". לא היא, לא חמאס, לא המופתי, לא כמאל חסן עלי שר ההגנה המצרי, לא אף חבר כנסת ערבי (כולל לא מנסור עבאס כפי שניתן ללמוד מתגובתו לטבח 'השבת השחורה'), וגם לא אף אחד ממסמכי החזון. 

4. מי שממשיך לטעון - ולזכותו של וייסגלס הוא לא אמר זאת במפורש אבל הדברים עולים מאופן התייחסותו למציאות - שאין שום חשיבות לתביעה מהפלסטינים (ומכל גורם אחר בזירה הקרובה והרחוקה, כולל ממה שמכונה בלשון אורווליאנית "שמאל-פרוגרסיבי") להכרה עקרונית לא סתם ב"מדינת ישראל", אלא קודם כל בעם ישראל ואחר כך בכל אחד ממרכיביה החוקתיים של מדינת ישראל (היותה מדינת לאום של עם יהודי ששורש השורשים התודעתיים שלו הוא ארץ ישראל כולה), לא רק שאיננו יודע מה הוא סח (בענייני מדיניות ומדינאות), אלא הוא תורם בכך לחיזוק מבצעי הטבח בשבת השחורה (כי זו בדיוק ההצדקה שלהם לטבח ולזוועות: אין עם יהודי, אין לו קשר לארץ ישראל, הציונות היא שלוחה של האימפריאליזם המחלל את האדמה הערבית הקדושה).

5. מעניין לעניין באותו עניין: אוניברסיטת חיפה כמופת ל"אינקלוז'ן, דייוורסיטי, קו-אקזיטנס" וכל שאר המלים החביבות כל כך על נאורינו במערב, המלים המחממות את הלב ופותחות את הכיס (וכאמור, אם זה היעד והיעד הוא כסף ותמיכה אז יאללה, אפשר לשקר ולקוות שאף אחד לא ישמע. אבל מה לעשות ובימינו הכל חשוף). ובכן, לי אין צל של ספק שוייסגלס יודע את האמת על הנעשה במסדרונות האוניברסיטה הזו, בקמפוס כולו ובתפוקות המחקר. אנטי-ציונות במקרה הטוב, תמיכה בחמאס במקרה הלא-מאד-לא-שכיח. כמובן, יש לומר שלא כולם וכן הלאה, ברור, אלפי סטודנטים באוניברסיטה משרתים בצה"ל, לא מעט מאנשי הסגל לגמרי מזדהים עם המדינה, אמנם חלקם - אחד ממש בכיר - על תנאי, אבל יש עניינים שבהם מדידה סטטיסטית לא שווה הרבה. 

כי גם אם 99% מבאי אוניברסיטת חיפה מכירים במדינת ישראל על פי מה שהוגדר בסעיף 4 (והמספר רחוק, רחוק מאד, מאד מאד מאד מ-99%, וזאת בלשון המעטה), עדיין התשתית הרעיונית המאפשרת את קיומו של "הקומץ", היא בדיוק, אבל בדיוק אותה תשתית רעיונית שעומדת בבסיס הטירלול הנוכחי באינספור קמפוסים בארה"ב, בהם סטודנטים ואנשי סגל מתייצבים מאחורי חמאס, ומגנים את ישראל על עצם קיומה, בשלל שקרים, עיוותי מציאות, קפנדריות מוסריות וכל הארסנל התודעתי שהומצא מאז פרוץ הפוסט-מודרניזם, 'הצוללת הצהובה', 'השמאל החדש', אנטי-וייטנאם כאנטי-ארה"ב, וכל זה עם תבלין אנטישמי, ומוצלח ממנו אוטו-אנטישמי. 

ומה היא הפרקטיקה של אותה תשתית רעיונית? "אינקלוז'ן, דייוורסיטי, קו-אקזיטנס".

6. הדרך מסיסמאות נעימות לאוזן העוברות מהלב לכיס, מדלגת בימינו על השכל-הישר. אולי המשאב יקר הערך ביותר בימינו. כי אם איש חכם אומר באותה נשימה כי מה שהיה לפני השבת השחורה לא יהיה אחרי השבת השחורה, ממשיך להסביר ולעודד את אותן תופעות שתרמו לשבת השחורה, מה יגידו אזובי הקיר, לא משנה מה תוארם האקדמי.

ה. ותוספת קטנה - קטע ממאמר של גיבורו של וייסגלס - סלאם פייאד - שראה אור בפוריין אפיירס, 27-10-2023, תחת הכותרת "תכנית לשלום בעזה". תנאי לתכנית של פייאד היא הכללת חמאס בתוך אש"ף כתנאי לקידום פתרון שתי המדינות... ג'ורג' אורוול מעולם לא היה בחיים יותר מאשר בימינו... בכל אופן מורשתו.

Both the PLO and the PA should have been reformed and reconfigured long ago, and the urgency of that task has never been greater than it is today. The first step must be the immediate and unconditional expansion of the PLO to include all major factions and political forces, including Hamas and Palestinian Islamic Jihad. Hamas won an outright majority in the last parliamentary elections held in the Palestinian territories, in 2006, and although no such elections have been held since then, polls show that Hamas has continued to enjoy considerable public support. Moreover, it is impossible to see how the PLO can credibly make any commitment to nonviolence as part of any attempt to restart the peace process if Hamas and factions of a similar orientation are not represented. 

 

The PLO could be expanded without it having to abandon the requirements of the peace process. But that process would have to be fundamentally altered in ways that address the root causes of its failure to deliver over the past three decades. First and foremost, Israel would need to formally recognize the Palestinians’ right to a sovereign state on the territory that Israel has occupied since 1967. By doing so, Israel would be merely reciprocating the essence of the PLO’s recognition of Israel’s “right to exist in peace and security,” which was enshrined in the Oslo accords’ declaration of mutual recognition in 1993. Until such recognition is secured, the expanded PLO could adopt a platform a platform that reflects the full spectrum of Palestinian views on what constitutes an acceptable settlement while still preserving a pathway to a negotiated two-state solution.

ובעברית:

"גם אש"ף וגם הרש"פ היו צריכים לעבור רפורמה ולהגדיר מחדש לפני זמן רב, והדחיפות של משימה זו מעולם לא הייתה גדולה מזו שהיא היום. הצעד הראשון חייב להיות הרחבה מיידית ובלתי מותנית של אש"ף כך שיכלול את כל הפלגים והכוחות הפוליטיים הגדולים, כולל חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמאס זכה ברוב מוחלט בבחירות האחרונות לפרלמנט שנערכו בשטחים הפלסטיניים, ב-2006, ולמרות שלא נערכו בחירות כאלה מאז, הסקרים מראים שחמאס המשיך ליהנות מתמיכה ציבורית ניכרת. יתרה מכך, לא ניתן לראות כיצד אש"ף יכול להתחייב בצורה אמינה כלשהי לאי אלימות כחלק מכל ניסיון להתחיל מחדש את תהליך השלום אם חמאס ופלגים בעלי אוריינטציה דומה אינם מיוצגים.

ניתן להרחיב את אש"ף מבלי שהוא יצטרך לנטוש את דרישות תהליך השלום. אבל תהליך זה יצטרך להשתנות באופן יסודי בדרכים שיתייחסו לגורמים השורשיים לכישלון שלו במהלך שלושת העשורים האחרונים. בראש ובראשונה, ישראל תצטרך להכיר רשמית בזכותם של הפלסטינים למדינה ריבונית בשטח שישראל כבשה מאז 1967. בכך, ישראל רק תבטיח הדדיות להכרה של אש"ף ב"זכות הקיום של ישראל בשלום וביטחון", שעוגן בהכרזת ההכרה ההדדית של הסכמי אוסלו בשנת 1993. עד שתובטח הכרה כזו, אש"ף המורחב יוכל לאמץ מצע פלטפורמה המשקפת את כל קשת הדעות הפלסטיניות לגבי מהי הסדר מקובל עדיין משמר נתיב לפתרון שתי מדינות במשא ומתן".

אז מדוע יש אקדמאים ואינטלקטואלים בישראל שפשוט לא מסוגלים לגנות 'נטו' את הזוועות של חמאס, אלא להפך, החוכמולוגים ביניהם מקפידים להדגיש שהם "נגד כל אלימות"?

 כי מי שהפך את החובה לחפש את האמת (השליחות של האקדמיה), לזכות להפצת שקרים, כבר לא מסוגל לראות את הדברים כפי שהם.

ויותר ברור ממה שהיה בשבת השחורה לא יכול להיות. 

ומי שהפך את השקר לפרקטיקה השגרתית שלו כבר לא יכול להגמל. 

כיצד זה קרה? 

אחרי כ-50 שנה של הטפה אקדמית שיטתית לפיה האקדמאי והאינטלקטואל נמדדים ביכולתם להיות "ביקורתיים", וש"ביקורת" היא תמיד לומר את ההפך (אחרת אתה לא "ביקורתי"), ולומר את "ההפך" כולל גם המצאת ז'רגון או עיוותי שפה למיניהם, שהרי "המחשבה בוראת את המציאות" (עוד חוכמה "ביקורתית" מעמיקה ונפוצה), הרי שהתוצאה היא בלשונו של הנביא ישעיהו, שכבה שלמה של מדושני עונג, מפונקי וממומני ציבור, האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך.

אבל בשונה מהימים הרחוקים ההם של הנבואה, היום אנשי הרוח לא מדברים עם אלוהים אלא עם נימוקים וטיעונים, ואת תואר הנבואה הם מקבלים ממוסדות מכובדים ונישאים מעם. וכך, מדוקטרים ומפרופספרים מכל צד, הם ניגשים להפיץ את מרכולתם "הביקורתית" בכל פינה בעולם, או ליתר דיוק, בכל פינה בעולם בה יש מספיק כוח מדינתי אלים שמסוגל להבטיח את חופש הביטוי.

בארצות הברית האינטלקטואלים והאקדמאים הללו מבטלים עבר, מעוותים הווה, ממציאים מושגים שאומרים הכל ולא אומרים כלום, ומפיצים שנאת-מערב עמוקה בכלל, ושנאת גברים-לבנים בפרט, שני מאפיינים מובהקים של יהודים של ציונים ושל ישראלים, מה שמחייב את האינטלקטואל והאקדמאי בארה"ב לתמוך בכל אויבי ישראל.

ובישראל האינטלקטואלים והאקדמאים הללו פוזלים לארה"ב. רוחנית, ארגונית, כספית וכמובן לקראת שנת השבתון והרילוקיישון הבא עלינו לטובה במהרה בימינו אמן.

ומה שאצל כוהניהם באמריקה ובשלוחותיה במערב האחר - פריז, לונדון, גלזגו, דבלין ובואנוס איירס - הוא שנאת מערב על בסיס הצגת עוולות העבדות, הקולוניאליזם והשוביניזם, הנה אצלנו הכל מתנקז למהותה של מדינת ישראל.

ומכאן לרשימת מרכיבי 'האמת' "הביקורתית" של האינטלקטואלים והאקדמאים הנאורים שלנו:

הצידוק לישראל הוא השואה והשואה בלבד. ומכאן שאם ישראל עושה שואה לפלסטינים אין לה זכות קיום.

יש ניגוד מוחלט בין יהודית לדמוקרטית ולכן מי שרוצה להשתייך למחנה הנאור חייב לבחור 'דמוקרטית'.

כי מדינה יהודית היא מדינת הלכה וזה מה שרוצים כל הנאורים, המוכרים גם בשם 'ביביסטים'.

חוק השבות הוא חוק גזעני שאין לו אח ורע בעולם כולו. הגיע הזמן לבטלו בדרך להפיכת ישראל למדינת כלל אזרחיה.

הכיבוש משחית ובעזה על אחת כמה וכמה, כי בגדה המערבית יש 'רק' אפרטהייד, בעזה ממש 'גטו', לא סתם, אלא 'הגדול בעולם'.

לסכסוך אחראים לכל הפחות שני הצדדים, ובמקרה הישראלי מאז אי קיום התחייבויות ישראל באוסלו, ישראל היא סרבנית השלום, וכפי שסרבנות השלום לפני 1973 הביאה את חורבן יום כיפור, כך הסרבנות לפני 2023 הביאה את חורבן שמחת תורה. אז והיום ישראל - ובעיקר ההנהגה הימנית-סרבנית (כי גולדה היתה ימין קיצוני) - אחראית על ההרג והטבח.

ועל כל אלו יש להוסיף את מלאכתם של הגברים הלבנים הציוניים בדיכוי נשים (כידוע "אחת מכל שלוש" מותקפת), בדיכוי מזרחיים (כלכלית ותרבותית וכמובן הסחר בילדי תימן בלקן ושות'), בנישול ערבים-ישראלים (אפילו את יום האדמה הקדוש הצליחו להשתיק), בהתחממות כדור הארץ ובהרס האלמוגים בים האדום.

ספר משלי אמנם מציע לנו את הכלל ”אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ” , ”פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה”, אבל באותה נשימה הוא גם מורה לנו ”עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ”, ”פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו”.

אודה ואבוש. עד השבת השחורה נטיתי לקיים כמיטב יכולתי את הציווי הראשון. גם היום, אחרי השבת השחורה, אני משוכנע שאין שום טעם לענות לכסילי ברלין, ניו יורק, קאהיר ואיסטנבול כאיוולתם. אם אחרי זוועות חמאס הם ממשיכים לא להבין, שום דבר כבר לא יתקן את שכלם הפגום.

אבל בישראל לאינטלקטואלים ולאקדמאים הללו, יש קהל שומעים מקומי, חלקו עומד להיות כוח ההוראה בבתי הספר הציבוריים במדינת ישראל. ומשום כך, יש לענות כסילים כאיוולתם, פן ימשיכו להיות חכמים בעיני תלמידיהם (כי בעיני עצמם אין ולא יכולים להיות חכמים מהם. הם הרי, כאמור, "ביקורתיים", מש"ל).

ולכן, השומע ישמע והחודל יחדל:

הצידוק לישראל איננו השואה אלא זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. כמו הפולנים והמרוקאים.

ישראל לא עושה שואה לפלסטינים, וכפי שלמדנו מהמקרה של יפן וגרמניה, גם אחרי ששני עמים עשו שואה לאחרים, הם ממשיכים להנות מזכות קיום.

אין שום ניגוד בין יהודית לדמוקרטית. זהו מצב הצבירה בכל מדינת לאום. מבריטניה עד וייטנאם, מקוריאה ועד דנמרק.

מדינה יהודית היא מדינת לאום. חלק מאזרחיה מחוייבים לחלקים נבחרים בעיניהם של ההלכה. אין ישראלי אחד, ביביסט או אחר, שסבור שמדינה מודרנית יכולה להתבסס על ההלכה.

חוק השבות הוא חוק שכיח ומקובל באומות העולם. הוא נובע מהגדרת המדינה כמדינת עמה. כך גרמניה היא מדינת הלאום הגרמני, יוון מדינת הלאום היווני, וכן הלאה. 

אין מדינה מודרנית שאיננה מדינת כלל אזרחיה. זוהי ההגדרה של מדינה. גם צפון קוריאה היא מדינת אזרחיה. ההפרש בין דרום לצפון קוריאה הוא באופן בו מתייחסת כל מדינה לאזרחיה. רק שוטה, נוכל, שקרן או גזען יציג את הנעשה בישראל בתחום יחס המדינה לאזרחיה, לכל אזרחיה, במונחי צפון קוריאה.

הכיבוש איננו כיבוש, לא על פי המציאות ועוד פחות מכך על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. אזור יהודה ושומרון הוא 'שטח במחלוקת'. 90 אחוז מהערבים המוכרים בשם 'פלסטינים' (בעיקר על ידי אחרים), לא רואים צורת חייל ישראלי.

אין אפרטהייד לא בגדה המערבית ואין גטו בעזה. אחרת איך אפשר היה לבנות עיר שלמה של רוצחים ואנסים מתחת לאדמה.

לסכסוך אחראי צד אחד וצד אחד בלבד: הצד הערבי שמ-1920 מסרב להכיר בזכות קיומו של עם יהודי, קל וחומר בזכות ההגדרה העצמית שלו בארץ ישראל, ולו בחלק שלה.

האחריות היחידה של היהודים לסכסוך הוא עצם התעקשותם לשמור על זהותם. לא פלא שאותם אינטלקטואלים, המצויידים בעיתון לאנשים חושבים, ואותם אקדמאים הנשענים על כספי ציבור, קוראים בכל צורה - במאמרי מערכת, בשיעורי מבוא להיסטוריה של המזה"ת, בספרים שמתורגמים לעשרות שפות - לביטול קיומו של עם יהודי, אם באמצעות 'ניאו-כנעניות', אם דרך גרסאות כאלו ואחרות של חזונו הנשגב של ג'ון לנון, המבחן האולטימטיבי לנאורות "ביקורתית"

לפני 1973 לא עמדה שום הצעת שלום על הפרק. סאדאת היה נחוש להביא מלחמה על ישראל, וזה מה שקרה ביום כיפור 1973.

לחמאס יש תכנית שלום ברורה: איסלאמיזציה של כל המרחב הערבי, במסגרתו יהיה מקום גם ליהודים תחת חסות. אין ספק שהאינטלקטואלים והאקדמאים שלנו ישמחו לחיות תחת שלטון כזה, כי לשיטתם עבור שלום יש לעשות הכל, או כמאמר נביאם המזוקן התורן: להפוך כל אבן.

ואת ענייני "דיכוי הנשים", השקרים על "אחת מכל שלוש", עלילת "דיכוי המזרחיים", תועבת השקר אודות ילדי תימן בלקן ושות'), אגדת "נישול הערבים", ופיטפוטי "התחממות כדור הארץ" נותיר לפעם אחרת.

אכן, את יש לעשות הכל כדי לשמור על האלמוגים בים האדום.

ואת כל זה סיכם אחד משה בריל, יהודי אלמוני שנולד ב-1910 למשפחה חרדית, הלך לעולמו ב-1943, ובין לבין הספיק לקבל תואר ד"ר לחינוך בניו יורק, וכשחזר ארצה עסק בין השאר בחקר פרויד, שלוש עובדות (נולד ומת חרדי, דוקטור ראוי לשמו, חרדי שעוסק בפרויד) לא שגרתיות בפני עצמן, שעמדו ברקע ספר שכתב על פרויד בסוף שנות ה-30', ובין השאר מופיע בו הקטע הבא:

האמנות, הפילוסופיה והדת הן שלוש דרכים, זולת המדע, להבנת העולם ולתפישת האמת בהויה. למעשה הרי אלה שלושת יריביו של המדע. אבל לפעמים נעשים נסיונות להשלים בינם לבין המדע באחת משתי הטענות: 

ראשית, שהמדע הוא תחום של פעולת־רוח אנושית, ואילו האחרות–תחומים אחרים, החשובים על־כל־פנים כמותו, ואין לו למדע זכות להתערב בעסקיהן; 

שנית, שהאמנות, הפילוסופיה, הדת והמדע משלימות אישה את רעותה, ובעזרתם כולם ניתנת האמת להיתפס בשלימותה. 

על זאת משיב פרויד: 

אמת, "השקפה כזאת מוחזקת כאצילה, סבלנית, מקיפה ובת־חורין ממשפטים קדומים צרי־לב. לצערנו, אין לה כוח־קיום; בה גנוזים כל המזיקים שבהשקפת־עולם לא־מדעית לחלוטין, ולמעשה היא דומה אליה. אבל זוהי דרכה של אמת, שאינה יכולה להיות סבלנית ואינה נותנת מקום לשום פשרות וצמצומים, וזהו דרכו של מחקר, שהוא רואה את כל תחומי הפעולה האנושית כשלו, והוא מחייב לאחוז באיזמל הבקורת האכזרית בשעה שכוח אחר רוצה ליטול חלק מזה".

במלים אחרות, כל אותם "מדענים" מדוקטרים במוסדות אקדמיים בישראל, שלא מסוגלים לומר בפשטות כי מעשי חמאס בשבת השחורה בלתי ניתן להצדיקם ובלתי ניתן להקדים או לאחר להם 'אבל', ו'תראה, אתה חייב להבין' ו'לכל מטבע יש שני צדדים' ו'כולנו מגנים אלימות' ושאר טיפשויות נבובות ורקובות שמעידות על האומר ולא על המציאות, ובכן, כל אותם "אנשי אקדמיה", במונחיו של פרויד, הם אלו שעומדים כנגד המדע בשם "פעולת הרוח" שלהם, שהיא לא הרבה יותר מפעולת המעי הגס, ועוד פחות מכך, כי ממה שיוצא מהמעי הגס אפשר עדיין לעשות שימוש מועיל לטובת חיזוק הצמחים בגינה.

ובמונחיו של פרויד , אותם "אקדמאים מכילים" המחזיקים מעצמם ללא ספק כבעלי רוח אצילה, סבלנית, מקיפה ובת־חורין ממשפטים קדומים צרי־לב, למעשה אינם אלא עלובי נפש שבפועל מעודדים רצח, אונס וזוועות, כל זאת תחת המחסה הנעים והנוח של מדינה שפועלת למעשה בניגוד גמור לשיטתם "המכילה", ובזכות כך מאפשרת להם - וליקיריהם - מגן מפני אותן זוועות, שהם, 'אקס-קתדרה' ועל גבי עצומות ושאר ירקות, נותנים להם לגיטימציה "אקדמית".