שמונה עיקרים מנוסחים כ-8 אפשרויות עיוניות - או: מפת הדרכים שלי לעיון ביקורתי במציאות

 1. באת לאכול ענבים או לריב עם השומרים? כלומר יש לך נכונות ללמוד משהו שאולי לא ידעת? או לשמוע רק מה שנוח ובעיקר להוכיח שאין לך מה ללמוד ושאתה תמיד צודק? 

2. אתה כאן כדי לתת אישור לכותרות או יש לך נכונות לבחון דברים לגופם? מעוניין להמשיך לסגוד לפשטנות? או שתשמח להצטרף לאלו שמראש מניחים מורכבות?

3. טוויטר או בלוג? 140 תווים כגבול עליון לקליטה,  או אולי נכונות להקשיב ל- 140 שורות ולפעמים גם ל-140 פיסקאות ואפילו ל-140 עמודים? 

4. את בענייני פוזה או בעד בחינת הפוזיציה? באת לשחק בזהויות, לקבול קובלנות, להטיח תלונות ולפטפט שיח-זכויות? או שאת כאן כדי לשתף עצמך בבניין האדם, החברה והארץ?

5. ספקנות או ספקות? ביקורת להכעיס שנועדה תמיד לומר את ההפך? או ביקורת שתפקידה לבחון את הדברים בזהירות ובהתעמקות תוך כדי נכונות לקבל את האפשרות שגם עמדה רשמית, קל וחומר עמדתו של יריבך הפוליטי, עשויה להיות העמדה הנכונה?

6. צדקנות או צדק? האם הכל להבנתך נמדד במונחים מוחלטים? או שיש דרגות של רוע (ושל טוב), כלומר נכון וראוי ליישם דווקא יחסיות בשיפוט המוסרי של חברה מסוימת?

7. מתקשרים לשירות לקוחות או לוקחים אחריות? 'הבטחתם - תקיימו!' או 'מה עלי לעשות כדי להבטיח שמה שקיים ימשיך להתקיים ומה שיכול להתקיים טוב יותר יתקיים טוב יותר'?

8. היסטריה או היסטוריה? וכל מלה נוספת מיותרת. 

 

פינת הטקסט היומי - תאור מופלא של השימוש בחרם ובעמוד הקלון, לא לבעלי לב חלש

 בית-הכנסת היה מלא אנשים ונשים וטף.  הם באו לראות את החזון המשמח.  בשעה קבועה עלה אוריאל אקוסטה על הבימה וקרא בקול רם לפני הקהל את ודויו: הוא חלל את הדת הישראלית וגם הדיח אחרים מאחרי היהדות;  הוא מצדיק על נפשו את הדין ומקבל את העונש, אשר שמו עליו.  כאשר כלה לקרוא את ודויו ירד מעל הבימה.  אז נגש אליו ראש הקהל ולחש לו באזניו, כי ילך אל קרן-זוית של בית-הכנסת, שם פשט את בגדיו עד מתניו, חבש מטפחת לראשו וחלץ את נעליו: אחרי כן חבק בזרועותיו את העמוד ועמד מוטה, ושמש בית-הכנסת אסר את ידיו מאחורי העמוד.  חזן הכנסת נגש והכהו ברצועת עור ארבעים חסר אחת.  כתום ה"חזיון" הזה ישב לארץ, ואחד מחכמי העדה בא להתיר אותו מנדויו.  אז לבש את בגדיו, בא והשתטח לפני מפתן בית-הכנסת, וכל היוצאים עברו עליו, זקן ונער.

הנקודות המרכזיות בנאום מנחם בגין, על הקמת תנועת 'חירות', 15 במאי 1948 (על פי ניתוחו ועריכתו של יחיעם וייץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית, 2002) - והנאום כולו

 א. המאבק העברי של השנים תש"ד-תש"ח הוכתר בהצלחה. המרד העברי הראשון אחר התקוממות החשמונאים שנסתיים בנצחון. שלטון השעבוד של בריטניה בארץ מולדתנו הוכה, עורער, פורק וסולק.

ב. המאבק יסתיים רק כאשר עם ישראל כולו ישוב לארץ מכורתו וארץ ישראל כולה תוחזר לעמה-בעליה, כי ארץ ישראל כולה שלנו כולה שלנו. המולדת היא שלמות, הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע; הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה, ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא, נישא את חזון הגאולה השלמה, ונגשימו. בבא היום נגשימו.

ג.המשעבד הבריטי הנוכל הוא מורו של היטלר וגם תלמידו. ממשלת בריטניה היא ממשלה נאצית.

ד. ברית המועצות הכירה בזכותנו לרבונות ועצמאות במולדתנו. ואנחנו לעולם לא נשכח, כי הצבא הרוסי המנצח הציל מאות אלפי יהודים מצפרניהן של חיות הטרף הנאציות. אנחנו לעולם לא נשכח, כי בעמוד עמנו מול פרשת הדרכים ההיסטורית הושיטה לו ברית-המועצות יד עוזרת וסייעה לו לעלות על דרך העצמאות.

ה. מטרת המדינה היא שיבת ציון, עלייה מידית של מאות אלפי יהודים, מבלי להתחשב בתנאים. יש לקחת מופת מהעם הרוסי שעמד במלחמת החיים והעצמאות.

ו. במדינה החדשה יהיה הצדק השליט העליון. הרוב היהודי חייב לזכור כי "גר היית בארץ מצרים", ואת שירו של ז'בוטינסקי: "שם ירוה לו משפע ועושר, בן ערב בן נצרת ובני, כי דגלי דגל טהר ויושר, יטהר שתי גדות ירדני".

ז. תנועת החירות תעלה מעמקי המחתרת העברית, שתוקם על ידי המשפחה הלוחמת הגדולה, במסגרת החוק העברי, במסגרת הדמוקרטיה העברית. הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית.

ח. בחלק שבו ישלוט החוק העברי - והוא החוק היחידי החוקי בארץ זו - אין צורך במחתרת עברית. נהיה חיילים ובונים, לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם ואת ממשלתה נכבד כי ממשלתנו היא. הממשלה העברית, הממשלה הזמנית, וכל ממשלה אחרת שתקום במקומה, שהיא, שהיא עצמה לא תיצור על ידי ויתורים כלפי חוץ או על ידי רודנות כלפי פנים, מחתרת חדשה.

ט. יש להיכון למבחנים שעוד מצפים לנו ולעמוד בהם בגבורה, כי לא נקנה את השלום מידי אויבינו במחיר של ויתור. שלום כזה הוא 'שלום' של בית קברות, 'שלום' של טרבלינקה חדשה.

חודש לאחר מכן, ב-15 ביוני, פורסם מצע התנועה החדשה. בין השאר הופיעו הפיסקאות הללו:

"תנועת החירות תלחם למען טיפוח יחסי הבנה וידידות בין המדינה העברית [וייץ מפנה שוב ושוב את תשומת לב הקורא לעובדה שמנחם בגין לא עושה שום שימוש בתיבה 'יהודי'!!] לבין ברית המועצות, שסייעה לה בעקביות בהשגת השלב הראשון של עצמאותנו במולדת"

"יש להלאים ולהעמיד לרשות העם את כל המפעלים הקשורים בשירותים הציבוריים ואת תעשיות היסוד".

"הצבא העברי וכן כוחות הבטחון הפנימיים חייבים להיות חדורים רוח דמוקרטית שתתבטא הן בהליכותיהם ובמנהגיהם והן ביחס אל אזרחי המדינה".

"המיעוטים הלאומיים והדתיים ייהנו משווי זכויות מוחלט בכל שטחי החיים של המדינה. חוק אחד לגר ולאזרח יהיה אחד מכללי היסוד שיחייבו את מוסדות המדינה ואת חיינו הציבוריים. לימוד השפה העברית בבתי הספר לילדים ערביים ולימוד השפה הערבית  בבתי הספר לילדים עבריים - יהיה לימוד חובה".

"תנועת החירות העברית, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי [...] תלחם נגד כל נסיון להטיל על מדינתנו וארצנו משטר של רודנות. תנועת החירות תלחם כנגד כל מגמה של השתלטות חד-מפלגתית".

באותם רגעים ממש, עשתה את דרכה על גלי הים התיכון, אנייה ידועה אחת.

נאום בגין, מוצאי שבת, ז' אייר תש"ח, 15 במאי 1948 (מופיע במלואו ב'המשקיף', 16 במאי, 1948):

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל,  נוער עברי, אחיותי ואחי בציון! מקץ שנים רבות של מלחמה במחתרת, של רדיפות וענויים, ענויי גוף ונפש,  מתיצבים לפניכם המורדים במלכות הרשע כשברכת הודייה בפיהם ותפלה למרום בלבם. הברכה היא זו שאבותינו ברכו ביום חג ומועד,  הברכה היא זו ששפתותיהם דובבו על  פרי חדש. והן חג במשכנותינו; ופרי חדש ורך עולה לנגד עינינו. המרד העברי של השנים תש"ד-תש"ח הוכתר בהצלחה, המרד העברי הראשון אחרי התקוממות החשמונאים שנסתיים בנצחון. שלטון השעבוד של בריטניה בארץ מולדתנו הוכה, עורער, פורר וסולק. קמה, תוך מלחמת דמים, תוך מלחמת כבוש, מדינת ישראל. 

נסללה הדרר לשיבת ציון המונית. הונח היסוד - רק היסוד הונח – לעצמאות עברית ממשית. נסתיים שלב אחד – רק שלב אחד - של מלחמת השחרור העברית, שמטרתה הנצחית להחזיר את עם ישראל - את עם ישראל כולו - לארץ מכורתו ולהחזיר את ארץ־ישראל - את ארץ ישראל כולה – לעמה־בעליה. 

ואם נזכור כי מאורע כביר זה קם והיה אחרי שבעים דורות - שבעים דורות - של פיזור, של פרוק־נשק, של שעבוד, של נדודים בלי סוף ורדיפות בלי קץ; אם נזכור כי הדבר קם והיה בעצם תקופת ההשמדה הטוטאלית של היהודי באשר הוא יהודי; אם נזכור כי המעטים שוב נצחו את הרבים שקמו על ישראל לכלותו והוא יכול להם - אזי אף על פי שעדיין לא תמה כוס היסורים של אמהותינו וילדינו, הזכות בידינו והחובה עלינו להודות, מתור הכנעת לב, לצור ישראל וגואלו על הנסים והנפלאןת שעשה עמנו בזמן הזה, כמו בימים ההם. ועל כן בכל לבנו ובכל נפשנו נאמר היום - היום הראשון להשתחררותנו מעול השעבוד הבריטי - ברוד שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש,  ביד חזקה ובזרוע נטויה, ביסורים ובקרבנות. אחרת לא יכלה לקום. והנה בטרם הספיקה המדינה להקים את מוסדותיה התקינים היא נאלצת להלחם - או להוסיף להלחם - בתוקפנות האויב השטני ושכיריו צמאי הדם מן היבשה, מן הים והאויר. 

בתנאים אלה של הקמת העצמאות הלאומית ניתן משנה תוקף לאזהרה, אשר הנשיא־הפילוסוף, תומאם גריק מאסאריק השמיע באזני עמו, העם הצ'כוסלובקי בעלות שחר חרותו אחרי שלוש מאות שנה של שעבוד. ברדתו, בשנת 1918 בתחנת הרכבת על שם ווילםון בפראג אמר מאסאריק לבני עמו הצוהלים: "קשה להקים מדינה; אך זכרו, כי עוד יותר קשה לקיים מדינה". 

ואכן, אחים בציון, לנו קשה, הוי מה קשה, היה לקיים את מדינתנו. היו דרושים עשרות דורות של נדודים מארץ שחיטות אחת למדינת פוגרומים שניה;  היו דרושים גירושים ומוקדים ומרתפי ענויים; היו דרושות מהלומות איומות המרסקות אשליות מסנוורות; היו דרושות אזהרות - שלא נשמעו - של נביאים וחוזים ; היה דרוש עמל של דורות חלוצים ובונים והיתה דרושה התקוממות מורדים, מוחצי אויב, עולי גרדום ונודדי ימים ומדבריות כדי שנגיע עד חלום, עד קבוץ ששים רבוא עברים במולדת, עד סלוק שלטון הדכוי הישיר, עד הכרזת העצמאות, בחלקה של המולדת, שהיא כולה שלנו, כולה שלנו .

קשה היה להקים את מדינתנו. אבל בודאי יהיה עוד יותר קשה לקיים את מדינתנו. סביבנו גויים גם סבבונו והם רוצים להכחידנו מגוי. ואותו משעבד, שהוא גם מורו של היטלר וגם תלמידו, אותו משעבד־נוכל, שהוכה על ידינו במישרין, מנסה עדיין להכותנו בעקיפין ; להכותנו ולהכניענו בעזרת שכיריו, מדרום, מצפון וממזרח. על כן עומדת מדינתנו בת־היום בלהבות מלחמה. 

על כן יסוד ראשון לקיום חדותנו : הוא הנצחון המלא, במלחמה המשתוללת עתה בכל רחבי הארץ. למען הנצחון הזה, אשר בלעדיו לא יהיו לנו לא חרות ולא חיים, דרוש לנו נשק,. נשק תרתי משמע, נשקי צבאי, נשק חדיש, נשק כבד, כדי להכות את האויב, כדי להבריח את הפולש, כדי לשחרר את הארץ על ארכה ורחבה ממהשמיה ומחריביה. 

וגם דרוש לנו, לכל אחד ואחת מאתנו, נשק אחר, נשק נפשי, נשק העמידה ללא רתיעה בפני הפצצות אימתניות מן האויר, נשק העמידה ללא היסוס מול פני אבדות קשות, נשק העמידה ללא זעזוע מול פני מפלות מקומיות וכשלונות ארעיים, נשק העמידה ללא נסיגה מול פני איומים ומול פני פתויים. הא בהא תליא. אם נעמוד בימים הקרובים; אם נעמוד בשבועות הקרובים מצויידים בפלדת הנפש של אומה נצחית בקומה לתחיה - קבל נקבל בינתיים את הנשק המבורך, שבו נמחץ אויב ונביא דרור ושלום לעמנו ולארצנו.

אולם גם לאחר שננצח במערכה הזאת - ואנו ננצח בה - יהיו דרושים מאמצים עליונים כדי לקיים את עצמאותנו. כדי לשחרר את מולדתנו קודם כל. יהיה צורר לגדל, להאדיר ולטפח את הזרוע המזדיינת של ישראל אשר בלעדיה לא יהיו לנו לא מולדת, לא חרות ואף לא קיום. הצבא העברי יכול להיות ומוכרח להיות מן המאומנים והמשובחים בין צבאות העולם. במלחמה החדישה לא המספרים קובעים, קובעת הרוח, קובע המוח. והרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של ה"הגנה", הנוער של לח"י, הנוער של אצ"ל, הנוער העברי המופלא והמפליא, אשר שום אומה לא זכתה לשכמותו, אשר שום דור מדורות ישראל מבר כוכבא ועד הבילו"ים לא ראה כמוהו.

ובאשר למוח, הרי מוחו של ישראל הוא תמצית המחשבה של 120 דורות, 120 דורות של הוגי דעות, של מחפשי אלהים ומוצאיו. כוח ההמצאה של המוח הזה, גדול האוצרות "הטבעיים" שלנו, הוא בלתי מוגבל. המדע הצבאי, שיהיה מבוסס על המוח העברי, יהיה מן המפותחים בעולם. כוח יהיה לנו, כוח רב, באשר מוח לנו, מוח חושב, מוח ממציא, לקיום מדינתנו ולשחרור מולדתנו תהיה דרושה לנו גם מדיניות חוץ נבונה. עלינו להפוך את עצמאותנו המוכרזת לעצמאות ממש. 

וזאת לדעת: כל עוד חייל בריטי אחד - או חייל נכרי אחר -   רומס במגפו את אדמת ארצנו, אין רבונותנו הממלכתית אלא שאיפה, שאיפה, אשר למען הגשמתה המלאה יהיה עלינו להלחם לא רק בשדה־הקרב אלא גם בזירה הבינלאומית!  ושנית, שומה; עלינו לקבוע ולקיים את עקרון ההדדיות ביחסינו עם אומות העולם. איך התבטלות, אין הכנעה. אין משוא־פנים. הדדיות. איבה תחת איבה. עזרה תחת עזרה. ידידות תמורת ידידות. סוד מדיניות החוץ – הדדיות.

עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם העם האמריקני הגדול. אמנם הממשלה האמריקנית הנוכחית - ממשלת פורסטל - שכחה את אשר הורו ג'פרסון, וושינגטון, ליי וטום פין, אבל יש ויש בקרב העם האמריקני, כוחות אחרים. הם זוכרים והם ייזכרו את קורנוליס הבריטי וגם את לפייט הצרפתי.

עלינו לקיים ולטפח יחסי הבנה וידידות עם עמי ברית המועצות. בל נסתיר את האמת. היה היו בעבר - בעבר - יחסי איבה בין מדינת המהפכה לבין תנועת השחרור העברית. היחסים הללו עלו לעמנו בדם ובדמע. אך הנה, חל, בעקבות מלחמת הגבורה של המחתרת העברית, השנוי המהפכני ביחסים אלה. ברית המועצות הכירה בזכותנו לרבונות ועצמאות במולדתנו. ואנחנו לעולם לא נשכח כי הצבא הרוסי המנצח הציל מאות אלפי יהודים מצפרניהן של חיות הטרף הנאציות. אנחנו לעולם לא נשכח, כי בעמוד עמנו מול פרשת הדרכים ההיסטורית הושיטה לו ברית-המועצות יד עוזרת וסייעה לו לעלות על דרך העצמאות.

עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם עמי אירופה, אשר מאחוריהן מסורת ממושכת של מלחמות שחרור ואשר מהן יבואו, בחדשים הקרובים ובשנים הקרובות, המוני שבי ציון. עלינו לטפח יחסי ידידות עם העם הצרפתי הגדול, מאור העמים ונושא דגל החופש מימי הבסטיליה. עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם כל אומה, גדולה וקטנה, חזקה וחלשה, קרובה ורחוקה, שתכיר בעצמאותנו, שתסייע לעמנו, שתהא מעונינת, כפי שאנו מעונינים, בשלטון הצדק הבינלאומי ובשמירת השלום בין העמים.

לא פחות השובה ממדיניות חוץ, היא מדיניות הפנים שלנו. ראשית חכמה של מדיניות זו היא שיבת ציון, שיבת ציון. אניות. למען השם, הבו אניות עולים! אל שיגרה! אל דבורי סרק על כושר קליטה, על הגבלות למען הסדר, כביכול. מהר, מהר. לעמנו אין זמן. הכניסו רבבות. הכניסו מאות אלפים ומיד, מיד. אם לא יהיה בשביל כולנו בתים, ימצאו אהלים. ואם אהלים לא יהיו, אין דבר, יש שמים במרום, שמי התכלת של ארצנו. אין מתים מתנאי קיום קשים. מי שראה כיצד חי העם הרוסי בזמן שעמד במלחמת החיים והעצמאות יודע, כי אין גבול, ממש אין גבול לקרבנות אשר אומה לוחמת מוכנה לקבל על עצמה למען מולדתה, למען עתידה. והן אנחנו במלחמת הקיום הננו עומדים וברכוז המהיר ביותר של המוני גולי עמנו תלוי יום המחרת -שלהם ושלנו כאחד.

ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. בל תהיה רודנות. יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודניה. בל תהיה טפילות. בל יהיה ניצול, בל יהיה בביתנו איש - אזרח או גר - רעב ללחם, חסר קורת־גג, חשוך בגד או נטול השכלה ראשונית.

"זכור כי גר היית בארץ מצרים" – צו עילאי זה יקבע את יחסנו אל שכנינו. וצדק צדק תרדוף - צוו עליון זה יקבע את יחסינו בין איש לחברו. "בו ירוה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני, כי דגלי דגל טוהר ויושר, יטהר שתי גדות ירדני".

ועוד נזכור: מדינת ישראל היא זו שהקימונו. נשמור על המדינה - נשמור על ישראל. ומבחינה זו אולי יקופל כל הרעיון חחברתי והממלכתי בפסוק אחד, מכתבי אחד־העם; "יותר מששמר ישראל על השבת, השבת שמרה על ישראל". למען העקרונות הללו נלחם, במסגרת החוק העברי, במסגרת הדימוקרטיה העברית, תנועת החרות - תנועת החרות - שתעלה מעמקי המחתרת העברית שתוקם ע"י המשפחה הלוחמת הגדולה, שהתקבצה מכל החוגים, מכל הגלויות, מכל הזרמים סביב דגלו של הארגון הצבאי הלאומי.

הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית. אנחנו ירדנו למחתרת, אנחנו עלינו למחתרת, תחת שלטון דיכוי נכרי כדי להכותו ולסלקו. ואכן הכינו, היטב הכינו וסילקנוהו. לעולמים סילקנוהו. עתה קם, לפי שעה בחלק של המולדת, שלטון עברי. ובחלק זה של המולדת, בחלקו המשוחרר, בחלק שבו ישלוט החוק העברי -  והוא החוק היחידי החוקי בארץ זו - אין צורר במחתרת עברית.

במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא. רק תיזהר נא הממשלה העברית, הממשלה הזמנית וכל ממשלה אחרת שתקום במקומה, שהיא, היא עצמה לא תיצור ע"י וויתורים כלפי חוץ או ע"י רודנות כלפי פנים, מחתרת חדשה.

תשמור נא הממשלה העברית על העצמאות שנקנתה בדם גבורים וקדושים ובל תפקירה מתוך כניעה לעריצים ואימתנים. ותשמור נא הממשלה על זכויות האדם והאזרח, ללא הפלייה, ללא משוא פנים. תשמור נא על עקרונות־הצדק והחופש ויהיה ביתנו מואר באור אהבת אחים ואחוות ישראל.

מדינת ישראל קמה, אך זכור נזכור, כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה ועיניכם הרואות כי לא לשווא דיברו לוחמיכם: הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כן הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד.

המולדת היא שלמות. הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע, הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נשא את חזון הגאולה השלמה ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק עולם הוא: אם עובר, או אם מישהו מעביר קוו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דרכו של הקו המלאכותי: להיעלם. המדינה תכסה את המולדת. המולדת תהיה מדינתנו.

ואל נשתמש במלים לועזיות, אל נדבר על אירידנטה. לא בעיר שנגזלה המדובר הוא. המדובר הוא בחמש ששיות של אדמת המולדת, שאנו יכולים ומוכרחים להפרותם למעננו ולמען הבאים אחרינו, למען בטחוננו ובטחון אחינו ובנינו ולמען חשלום. על כן נשא נישא כגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי; דגל החופש, דגל השלום, דגל הקידמה. עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחדשתנו את שדות־הגלעד.

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל: אנו עומדים בעיצומו של הקרב. עוד נכונו לנו ימים קשים ואולי קשים ביותר. דם - דם יקר מכל יקר - נשפך , וישפך. חשלו את רצונכם, אחים. שריינו את לבכם. כי זוהי הדרך - דרך חיסורים והקרבנות, ואחרת אין.

לא נקנה את השלום מידי אוייבינו במחיר הוויתור על עצמאותנו, על ארצנו. רק "שלום" מסוג אחד נקנה במחיר הוויתור הזה: "שלום" של בית־הקברות, "שלום" של טרבלינקה חדשה. על כן דרכו עוז והכונו למבחנים מכריעים. 

עמוד נעמוד, אלהי צבאות יהיה בעזרנו, וגבורת הנוער העברי וגבורת האם העבריה, האם הגבורה, הנותנת את בנה – כחנה - על מזבח ה' - הגבורה העילאית הזאת היא שתצילנו מכף אוייבינו ותוציאנו מעבדות לחרות, מסכנת השמדה לחוף מבטחים.

ואתם, אחי, בני המשפחה הלוחמת, הזוכרים אתם כיצד התחלנו, במה התחלנו, והנה עיניכם הרואות כי הזורעים בדם, בחרות יקצורו. בודדים ונרדפים, גלמודים ומעונים הייתם. אבל מתוך אמונה כבירה נלחמתם ולא נרתעתם, עוניתם ולא נכנעתם, הושלכתם לבתי־כלא ולא נסוגותם, גורשתם מן המולדת ולא נשברתם, הועליתם לגרדום - ושרתם. כך כתבתם במו ידיכם כתבתם, דף מפואר בתולדות עמנו, ועוד תוסיפו לכתוב, לא בדיו, בדם ויזע, לא בעט, בחרב ובאת. 

לא תזכרו עוול ולא תדרשו פרס. הפרס היחיד שלנו הוא כזה שהנה זכינו לראות את אומתנו משתחררת באמת ולוחמת כולה  על חרותה. הפרס האמיתי שלנו  יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה ולראות ילדים עברים משהקים ואין מחריד ומעל ראשיהם  הפעוטים החביבים מכל חביב, חג אוירון והוא אוירון עברי ומולם בא חייל והוא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת והיא רכבת עברית. אה, היש אושר גדול מאושר זה; אך לפי שעה נחשוב על הקרב, רק על הקרב, כי הוא שיכריע את גורלנו, הוא שיקבע את עתידנו.

ולקרב הזה תלוונו יד גבורינו הקדמונים, מכובשי כנען ועד מורדי יהודה. לקרב הזה תלוונו רוחם של מחדשי האומה, בנימין זאב הרצל, מכס נורדאו, יוסף הגלילי תרומפלדור ואבי הגבורה העברית המחודשת ואסיר עכו, זאב ז'בוטינסקי. לקרב זה תלוונו רוחם של דוד רזיאל, גדול המפקדים בדורנו ודב י' גרונר, גדול החיילים והמקריבים בדורנו. לקרב זה תלוונו רוחם של גבורי הגרדום, מנצחי המוות. לקרב זה תלותו רוחם של מיליוני קדושינו, של אבותינו ההרוגים, של אמהותינו השחוטות, של אחינו הטבוחים, של תינוקותינו החנוקים. בקרב הזה נמחץ אויב ונביא חירות לעם שבע רדיפות וכמה חרות.

אל אלהי ישראל, שמור על חייליך  - העומדים בירושלים עיר הקודש - בהרי יהודה ובהרי הגליל, בהרי אפרים, בעמק ובגיא ותן ברכה לחרבם המחשלת מחדש את הברית שכרתת עם עם סגולתך ועם ארץ בחירתך. גור אריה יהודה, למען עמנו, למען ארצנו, קדימה לקרב, קדימה לנצחון.

 

ד"ר עזריאל קרליבך מגדיר על מה המאבק (ב-1948, יום לאחר סיום קרבות אלטלנה): "המאבק הזה נטוש על אשיות מדינתנו. על הריבונות המוחלטת של המדינה וממשלתה וזרועה המזויינת. על אחדות המדינה, על היקר מכל יקר"

"[...] איננו נלחמים ומתווכחים על "קדושת" ההפוגה [הכוונה להפוגה הראשונה במלחמת השחרור, נכנסה לתוקף ב-11.6.1948. א.מ]. היא איננה שוה אף כדור יהודי אחד. ישמרו עליה האחרים. ישמרו עליה משקיפי או"מ. מספרם רב למדי. ישמרו עליה האנגלים, דרך משל. אנחנו עשינו ועושים היינו למענה גם בלאו הכי.  להוי ידוע, שרק מקרה ביש הכניס את ההפוגה לתוך הענין הזה. וכי בעצם המאבק הזה נטוש על אשיות מדינתנו.  על הריבונות המוחלטת של המדינה וממשלתה וזרועה המזויינת. על אחדות המדינה, על היקר מכל יקר. על מטרת כל מלחמתנו נגד אויבינו מבחוץ. על אותה שלמות המדינה, אשר למענה נתנו את חייהם כל קדושינו, במלחמה הזאת ובמאבק שקדם לה.  והואיל וכך — המסקנה ברורה. על ההפוגה אפשר להתווכח. על מדינת ישראל אין להתווכח. נגד ההפוגה אפשר להיאבק.  נגד מדינת ישראל וריבונותה המוחלטת אין להיאבק. משלחת ברנאדוטה אינה קדושה. ממשלת ישראל  - תהיה אשר תהיה -  קדושה היא. ..הכל קיבלו את מרותה. קבל עם. גם אצ"ל. עתה - את הנעשה כבר אין להשיב. האסון שנגרם לנו בחוץ - קיים ועומד. או"מ יודע על הנשק הזה. במידה שנפגעה ההפוגה - אין לתקן עוד וחבל, חבל. אבל את האסון הפנימי - עדיין אפשר למנוע. כאן עוד לא קרו דברים, שאין להם תקנה. כאן עוד אפשר לעצור. אין זה הכרח שהשלהבת הזאת תתפשט. רק עקשנות צרת־אופק, ששוב אינה מועילה לעצם הענין, יכולה להרחיב את השואה. בל ניגרר לתוך התהום הזאת. ולפחות ליום הזה, לאותן שעות מעטות, שבהן עוד אפשר ליישב את האינצידנט הניתן ליישוב בקלות, תוכרז בפנים מחננו – הפוגה... (מאמר מערכת מאת עזריאל קרליבך, 'ידיעות-מעריב'. פורסם ב'המשקיף', 23.6.1948) 

ולחובבי ההקשרים והאווירה, הנה ידיעה שהופיעה אף היא ב'המשקיף', יומיים קודם, תחת הכותרת: 

מלחמה מבישה בירושלים

הייתי עד ־ראייה לקרב זה. מלחמה עלובה ומצחיקה. קשה להאמין כי ארבעים ושמונה שעות לאחר הכנס ההפוגה הכללית לתקפה יתפנו יהודים למלחמה ביניהם.  המניע לקרב והמסיבות: בראשית יוני הקים הלח"י בסים לעצמו בשכונת טלביה.  הוא לקח לעצמו חמשה בתים ערבים.  באחד הבתים הקים בית חולים, וביתר — מעונות מגורים. מספר משפחות יהודיות שגרו במקום נדרשו לעבור לבתים ערבים עזובים באותה שכונה. הדיירים הסכימו, מאחר שסירבו לגור בתוך מחנה גדור שהכניסה והיציאה טעונה בדיקה. אבל מפקד ההגנה בקטע זה סירב להרשות לדיירים לצאת, ואיים, שבמקרה שיצאו, תישלל, מהם הזכות לקבל את מנות המזון. סירובו בא, מפני שאנשי לח"י לא נועצו תחילה עם מפקדת ההגנה בדבר הקמת הבסיס במקום. המו"מ נמשך והגיע עד להתדיינות בפני מיניסטר הפנים של ממשלת ישראל מר יצחק גרינבוים. לרגע נדמה כי הסכסוך יושב. אבל נראה שהסכסוכים עם הלח"י נושאים אופי נרחב יותר. למחרתו, בשעה חמש אחה"צ, יצאה פלוגת חי"ש לפעולה. איזור לח"י הוקף ע"י מאה איש מצוידים במכונות יריה. מספר בתים החולשים על הבסיס של לח"י הפכו למבצרים. מכונית משורינת הובאה לעזרה, למקרה של צורך להתפרץ לתוך הבסיס, ומפקד ההגנה הודיע שהוא יתפרץ לתוך הבסיס. אנשי הלח"י השיבו ביריות באויר ובהודעה "שרק על גופותיהם יעברו". ההגנה שלחה תגבורת, וזו התבצרה בבית מול בית החולים. אנשי לח"י החלו להקיף עצמם במוקשים ופתחו ביריות באויר. מיד הושבו יריות. הד הידיות הבהיל את הסביבה הקרובה והרחוקה. כמה מאנשי הלח"י הקיפו 'את הבית בו התבצרה פלוגת העזרה והודיעו כי יפציצו את הבית. תחת איום זה הניחו אנשי החי"ש, כחמשים במספרם, את נשקם — ויצאו לשבי, יהודים בידי יהודים... היריות לא הופסקו עד אשר מפקדים משני הצדדים הגיעו למקום והחליטו להפסיק את "האופרה המלחמתית" בכל מחיר. אותה שעה היו כבר גם חמשה פצועים. ההגנה הודיעה על הפסקת ההתקפה על לח"י ואילו הלח"י הודיע שיחזיר את השבויים ואת הנשק הואיל והם אינם מחרימים נשק יהודי. בשעה שמונה וחצי הוחזר הנשק והשבוייים והכל חזר למקומו בשלום. לבסוף מפקדים משני הצדדים נפגשו לשיחות רעים וצחקו על הקרב המגוחך.  ביניהם לבין עצמם הסכימו כי לשניהם אותה בעלות על רכוש האויב. השאלה נשאלת למה אי אפשר היה למנוע מאורע מביש זה, שהפר למשל ושנינה. אולם נראה שהמאורעות הללו בין ההגנה אינם נפרדים. פרשה חדשה בין ההגנה והלח"י בירושלים החלה, כאשר נודע כי ההגנה סירבה להעביד שיירת מזון של הלח"י בדרך ירושלים. הענין הסתדר שם בהתערבות הפלמ"ח המסייע בידי לח"י. המאורע על הדרך רק הגביר את הסערה בתוך ירושלים. שני הצדדים מצאו נימוקים חדשים להמשכת המלחמה הקרה. היתכן שלא יימצא פתרון למלחמות הללו? ככל שיקדימו להפסיקם ייטב לשני הצדדים. (גבריאל צפרוני, 'הבוקר' – פורסם ב'המשקיף', 21.6.1948)

 

"האם יש סיבות מיוחדות להתגברות גל הטרור" - שאלה ששאל מגיש חדשות הבוקר ברשת ב' את אורחו, המומחה לא יודע מה שמו

 כי אני כבר כמה שנים מקפיד לא להאזין לרדיו בכלל ולמה שמכונה אצלנו, ולא רק אצלנו, בשם "חדשות", בפרט.

אז איך אני יודע "מה קורה"? מילא מדובר במושג יחסי, אבל אם הכוונה למה שנקרא "חדשות", אין צורך להקשיב בקפדנות, כי מתקיים בהן הפסוק 'לית אתר פנוי מיניה', וגם 'בהולכך בדרך ובשוכבך ובקומך', כלומר גם בלי להתאמץ "החדשות" מגיעות אליך.

ואת השאלה שבכותרת שמעתי בדרכי לתחנת הרכבת, דרך אותה עשיתי במטרונית החיפאית, אותה נוהג ישראלי שכיח שמחובר ל"חדשות", והנה התשובה שלי לשאלתו "החדשה" של מגיש "חדשות" הבוקר ברשת ב'. את מי הוא ראיין? לא שמעתי. זה חשוב? לא בטוח, שלא לומר בטוח שלא.

אז הנה התשובה מנקודת מבט של מי שפחות שומע "חדשות" ויותר קורא ספרים שבנויים מצידם על מה שפעם היה "חדשות" ועם הזמן הפך לסתם היסטוריה.

כשיהודים - בעיקר עד המאה ה-19 - נחשבו ל"בני מוות" (בערבית זה נשמע יותר מפחיד ואמין), הטרור הערבי היכה בהם כי הם היו בדיוק זה, בני מוות.

כשמסוף המאה ה-19, בזכות איכרים נחושים כמו שטמפפר-בא-וגוטמן-בא וזרח באאארנט, יהודים, לפחות כמה מהם, החלו להגן על עצמם, הטרור הערבי היכה בהם כי הם הגנו על עצמם.

כשבימי העלייה השנייה הגיעו יהודים שאמרו שכל מה שיש לעשות כדי לבטל את האלימות זה להושיט יד של שכנות טובה, הטרור הערבי היכה גם בהם, תישאלו את אהרון דוד גורדון, יהודי רודף שלום שלא עזר לו שהוא היה רודף שלום וגם אדם בן 50+.

כשבימי המנדט יהודים אספו נשק והתארגנו להגנה, הטרור הערבי היכה בהם כי הם אספו נשק והתארגנו להגנה.

הטרור הערבי היכה בהם גם כשהם סתם רצו לעמוד בסמטה הדלוחה לפני הכותל המערבי, ולמרות הפרעות שיטתיות מכל הסוגים - רעש, חירבונים ונדידות חמורים - להתפלל לאלוהיהם.

הטרור הערבי היכה ביהודים כשהם הקימו ישובים והזרימו מים בצינורות שנמתחו בין הישובים, והערבים כמובן הקפידו בין לבין לעשות שימוש במים שהיהודים הביאו.

וכשיהודים שמחו על ההחלטה להביא סוף לסכסוך הטרור הערבי היכה בהם כי היהודים שמחו.

וכשיהודים שוב מתחו צינור של מים, הפעם ממש גדול, כזה שאפילו ג'יפ יכול היה לנסוע בתוכו (ידוע בציבור כ'מוביל הארצי') הטרור הערבי היכה בהם כי הם פתרו בעייה תשתיתית חשובה: מים זורמים בשפע באזורי מדבר (ידועים בציבור בערבית כ'כולו מכתוב').

והטרור הערבי היכה ביהודים אחרי שהם שיחררו שטחי מולדת\הרחיבו את מרחב ההגנה הקרקעי שלהם\איך שלא תרצו לקרוא לתוצאות 1967.

והוא היכה כשיהודים חיברו את ירושלים כי הם חיברו את ירושלים.

והוא היכה כשיהודים עלו להר הבית או נמנעו מלעלות להר הבית.

והוא היכה כשהיה תהליך מדיני וכשלא היה תהליך מדיני.

והטרור הערבי מכה כשיש שגשוג כלכלי בזכות הרגיעה.

והוא מכה כשיש מיתון כלכלי בגלל הטרור שהיכה בגלל הרגיעה.

והוא מכה כשיש השכלה וכשאין השכלה.

אז הנה התשובה על השאלה "האם יש סיבות מיוחדות להתגברות גל הטרור".

אלו "החדשות". ונעבור לתחזית: בקיץ יהיה חם, ובחורף ירד גשם. ובהרים הגבוהים שלג, ובמקומות הנמוכים צפויה קרה.

ונעבור לפרסומות. העם החליט קפה עלית, וקוקה קולה הוא טעם החיים.

נוסחת פרס - אבי גיל: קטעים נבחרים

 אבי גיל היה עוזרו של שמעון פרס במשך שנים רבות. 

בשנת 2018 פורסם ספר שכותרתו וכותרת המשנה שלו מדברות בעד עצמן: "נוסחת פרס - מיומנו של שותף סוד".

אין צורך לומר ואולי דווקא יש, שאבי גיל לא רק שאיננו מסתיר את הערצתו למושא יומנו, אלא שהוא רואה בו, בשמעון פרס, את אחד מגדולי המדינאים שפעלו בארצנו, ואולי בעולם כולו. מבחינה זו ממשיך אבי גיל קו שכיח שרק הולך ומעמיק: הערצה של פרס גם כי בשנותיו האחרונות הוא ידע עדנה שלא היתה כמוה בימים בהם באמת עמד מאחורי הגה המדינה והזיק לה נזקים בלתי הפיכים (וכאן חשפתי את דעתי עליו, שממילא הצגתי בכמה וכמה מאמרים ששניים מהם אם אני זוכר טוב מופיעים בבלוג זה), וגם כי יחסית למי שפעלו לפניו בבית אנסי, או אחריו במשרד ראש הממשלה, קל מאד להתגעגע אליו. ואם נוסיף על כך את דימויו הנשגב כאיש ספר, אינטלקטואל, שרמנדר וחשוב מכל - איש שלום ורודף שלום ובסוף ממש אהוב על הבריות (להלוויתו הגיעו נציגים מ-100 מדינות!!!!) - אז מה עוד יש לומר, חוץ מ: "מתגעגעים אליך שימון!!".

ובכן, ברשומה הזו אצטט כמה דברים המוזכרים בספרו של אבי גיל. את דעתי על שמעון פרס כתבתי באריכות כמה וכמה פעמים כאמור, הקורא הסקרן מוזמן לחפש בבלוג הזה ממש, ואם אין לו כוח וסבלנות, את השורה התחתונה הוא בוודאי הבין, הקורא הסקרן, מהאירוניה בה הצגתי את האיש הדגול הזה, שדבר אחד יש להזכיר לגביו ושהוא רלבנטי מאד למה שאני עושה כאן כרגע - מספר על העבר שלו, כלומר עוסק בהיסטוריה. ובכן, שמעון פרס הקפיד לומר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב כי עיסוק בהיסטוריה הוא בזבוז זמן.

צידוקו לכך נבע ממימד מהותי בדימוי שלו - איש החזון המופלא, מרחיק הראות, שבניגוד לדגי הרקק שהוא נאלץ לחלוק עמם את האוויר וכל השאר, הוא לא התפלש בעניינים שהיו ואינם, אלא פניו ודעתו וראשו ונפשו בעתיד, ולא סתם בעתיד, אלא בעתיד הנשגב, פורץ הדרך, שיכלול לא רק אבל קודם כל מזרח תיכון חדש.

אז יסלח שמעון פרס לאבי גיל, שבניגוד להוראותיו-תורותיו של רבו הדגול, הרש"פ, רבנו שמעון פרס, רשם ביומנו כמה וכמה וכמה עדויות על העבר, ויסלח לי שהלכתי וקראתי וסימנתי והנה עכשיו אני מעתיק לכאן קטעים, שמצטרפים בדיוק למה שמצהירה עליו הכותרת: נוסחת פרס.

[בסוגרים מרובעים תוספות שלי, דילוגים, וכמובן הפנייה לעמוד בספר]

"יד ימינו של פרס במשרד החוץ - יוסי ביילין - דרש לצמצם תעמולה שלילית [ביחס לערבים] ולהעמיד במרכז ההסברה את נושא השלום. הוא גם דרש להפסיק להפיץ את האמנה הפלסטינית. כאשר הותקף בשל כך ע"י ח"כ גאולה כהן, פרס נחלץ לגונן עליו מזעמה והשיב בלגלוג: 'כבר שלחנו חוברות על האמנה הפלסטינית מאיי פיג'י עד פריז. את יודעת מה קורה ככשולחים חוברת כזו - אנשי פיג'י, למשל, מפסיקים את מהלך החיים, וכל האי מתאסף כדי לקרוא את החוברת שקיבלו ממשרד החוץ הישראלי' ". [40]

ב-1996 "הובלנו לארמון הקיץ של השליט בעיר סאלאלה [עומאן]. המפגש עם הסולטאן קאבוס בן סעיד התקיים באולם מפואר [...] שקענו בכורסאות לשיחה שהופרעה מדי פעם, כאשר משרתים יחפים, שחורי עור, תמירים ובאופן בולט בעלי כרס שופעת, מגישים לנו מקערות זהב ענקיות את מגדנות המקום. פרס הדגיש בדבריו כי 'אנו בתקופת מעבר מהמזרח התיכון הישן אל זה החדש. ביקורי בעומאן הנו ביטוי מובהק לאמת זו' [...] ורק עליזה גורן, יועצת התקשורת של פרס, לא יכלה לקחת חלק באירוע המרגש. המארחים התעקשו נמרצות שהארוחה תתקיים על טהרת המין הגברי בלבד. נכנענו. מחיר קטן בדרך למזרח תיכון חדש". [112]

"אז למי מגיע הקרדיט על אוסלו? [...רבים] מילאו תפקיד חשוב, אך מנקודת התצפית שלי, רק לאדם אחד בצד הישראלי, נועד התפקיד המכריע: לגרור את ראש הממשלה רבין למהלך, לתחזק ולא להרפות מן האחיזה בו למרות ספקנותו, מחאותיו, היסוסיו וסלידתו מהחבורה המובילה את התהליך. תפקיד מרכזי ומכריע זה מילא שחקן המשנה פרס. הוא הפגין במילוי משימה זו כישרון מדיני עצום, יכולת לסנכרן מהלכים מורכבים ושחקנים בעייתיים, עקשנות של כלב אמסטף הנועל את מלתעותיו ואינו שומט את טרפו, וגם תחבולות שנויות במחלוקת ועתירות סיכונים. יוסי ביילין תיאר זאת כך: 'רבין היה גיבור בעל כרחו... כל הסיפור של אוסלו זה סיפור של אדם שהגיע לזה בעל כורחו, הוא לא רצה את כל העניין [...] ב-8 בינואר 1993 נועד פרס עם רבין והציג לו תוכנית מדינית נועזת. כך שמעתי מפיו כאשר שב מן השיחה: 'אמרתי לרבין כי יש לעשות צעד גדול כלפי אש"ף [...] יש להציע לערפאת ולחבריו לעבור לעזה שם תהיה להם הזכות לבחור ולהיבחר [...] כיצד הגיב רבין? פרס חייך בעיניים ממזריות: ' אמרתי לרבין: תשקול את ההצעה. אל תגיב מיידית' " [115, 116, 117]

"פרס לא הרפה מלחציו על רבין. הירשפלד ופונדק הוסיפו להעביר אלינו דיווחים על שיחותיהם עם אבו עלא. פרס רצה להאיץ את הקצב. חששתי שהסוד עלול לדלוף, ושרבין יתן הוראה להפסיק את השיחות ולחסל את הערוץ. לקראת סוף אפריל 1993 הוקרנה אופטימיות מסוימת מהשיחות הרשמיות בוושינגטון. יעצתי לפרס להרפות באוסלו עד שיהיה משבר בשיחות הללו. כך יקטן הסיכוי שרבין ישים קץ לערוץ הרגיש. פרס הסכים, ואף ביקש מהירשפלד להמנע מלדבר בטלפון על המגעים. הוא חשש מדליפה, אך גם מאוזנם החקרנית של גורמי הביון, ובראשם - המודיעין הישראלי. יחסו של פרס למודיעין היה מורכב מאד. הוא לא העריך את יכולתם של שירותי המודיעין לרדת לעומקה של סוגיה פוליטית סבוכה". [126]

[שמעון פרס הפקיד בידי שר החוץ הולסט ובמסגרתו נכתב ש]: "כל המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים כלל הכלכליים, החברתיים, החינוכיים והתרבותיים, וכן המקומות הנוצרים והמוסלמים הקדושים, ממלאים תפקיד חיוני בעבור האוכלוסיה הפלסטינית. אין צורך לומר שאנו לא נפריע לפעילותם. להפך, מילוי תפקיד חשוב זה יזכה לעידוד", ולטענת פרס  רבין היה "מודע לעניין" וממילא לטענת גיל "[...] חברי הכנסת לא היו זקוקים ל'מכתב על ירושלים' כדי לטעון שבאוסלו הוצב סימן שאלה לגבי עתיד ריבונותה של ישראל על ירושלים השלמה והמאוחדת". [אבל מהמשך הדברים של גיל ברור שהוא מורח את העניין לטובת פרס, שכן הוא כותב כי] "התקווה שערפאת ישמור בסוד לעד את דבר קיומו של המכתב הייתה כמובן מעט מוגזמת. ב-10 במאי נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, קרא לאומה המוסלמית 'לצאת לגי'האד על ירושלים', וגם גילה שישראל הפקידה בידיו מכתב בקהיר ולפיו ירושלים היא חלק ממשא ומתן שייפתח בתוך שלוש שנים". [בהמשך, ציטוט מנאומו של ערפאת]: "הג'יהאד יימשך, וירושלים היא לעם הפלסטיני, היא לכל המוסלמים, הקרב העיקרי הוא ירושלים והמסגדים הקדושים [...וממשיך אבי גיל] "פרס המוטרד ניצל את פגישתו עם ערפאת [אגב ארועי קבלת פרס הנובל לשלום] כדי להביע את מחאתו: 'דבריך בדרום אפריקה התקבלו בצורה קשה ביותר בישראל'. ערפאת: 'לא הובנתי. דיברתי במסגד מול שיעים-איראנים שביקרו אותי קשות'. פרס: 'אמרת שבעיני הנביא מוחמד יש הסכם מדרגה שניה'. ערפאת: 'לא. לא אמרתי זאת'. פרס: 'אפילו שולמית אלוני יצאה בקריאה להפסיק את השיחות עימכם. חשוב שמחר תאמר בנידון דברים חד-משמעיים לתקשורת'. ערפאת: 'מוחמד דיבר על גי'האד קטן ועל ג'יהאד גדול. הג'יהאד הגדול הוא ג'יהאד של הנפש. לא ג'יהאד אלים' " [163, 165, 166]

[על מלחמת ששת הימים ועל רעיונו לבצע פיצוץ גרעיני]: "המלחמה סיבכה אותנו. כיבוש ירושלים המזרחית יצר בעיה שיהיה קשה ביותר לפתור במסגרת המשא ומתן. אני הצעתי לפני המלחמה לבצע מהלך מרתיע. המערה כבר היתה מוכנה בנגב. אך דיין ואשכול הריחו את ההישגים שצפויים מן המלחמה". [203] [וחשוב להבין: קבלת רעיונו המופלא של פרס משמעותו המיידית היתה סיום היחסים המדיניים עם ארה"ב והפיכת ישראל למדינה מצורעת, וכמובן יצירת מירוץ חימוש גרעיני כולל במזרח התיכון, אחד מיעדיו הקבועים של פרס, איש השלום].

"אנשיו של רבין לא סברו ששחקן המישנה צריך לזכות באותו מעמד שלו זכאי ראש הממשלה. הם חשו פגועים מן האופן שבו פרס תמרן את רבין לאוסלו ללא ידיעתם" [203]

"מאז אוסלו, הפלסטינים לא השקיעו את המאמץ שנדרש כדי לבלום את הטרור [...בשיחה עם אוסאמה אל באז יועצו של הנשיא המצרי אמר פרס] 'ערפאת יוריד אותנו מהשלטון. מה היית אומר אילו אני הלכתי לביקור ניחומים בביתו של גולדשטיין מבצע הטבח במערת המכפלה? והנה ערפאת הלך לנחם את משפחת 'המהנדס' יחיא עייש [...]' לפרס המתוסכל שוב התחוור כי הפרטנר שלו חמקמק ולא מספק את הסחורה". [215]

 "פרס תאר באוזני שרון את תהליכי הגלובליזציה  המתפשטים במהירות ומציבים סכנות וגם הזדמנויות חדשות: 'העולם השתנה. תיכנס לכפר ערבי ותגלה שאפילו הצעירות הערביות רוצות ישבן  יותר קטן שיתאים לג'ינס האופנתיים' " [240]

[בשיחה עם וורן כריסטופר, שר החוץ האמריקני] "ניתן לכעוס על ערפאת, אך אין להתעלם מן העובדה שקיבל החלטה היסטורית ששום פלסטיני לא העז לקבל קודם לכן. נפילת ערפאת תהיה כישלון לכולנו, ולכן יש לתמוך בו בכל דרך אפשרית". [241]

[פרס לערפאת, 2001]: "המצב הנוכחי לא רע מבחינתך. מסגד אל אקצא בשליטתך. המופתי שולט בפועל בהר הבית, היהודים לא נכנסים עד הגעת המשיח, והמשיח הוא דיפלומט מצוין - הוא אף פעם לא מגיע". [251]

[בדיון על המצב הבטחוני, 2002]: "צריך להלחם בטרור, לא בפלסטינים. אנחנו דוחפים את הפלסטינים לטרור. [השר בניזרי טוען כי 'הסכמי אוסלו עשו את המתאבדים', תשובת פרס]: 'ואני יכול להגיד, המתנחלים עשו את המתאבדים' " [261]

"פרס גם ביטל את דברי כי יש ערך היסטורי להכרה של העולם המוסלמי בקיום יהודי ריבוני בארץ הקודש. הוא ראה בהיזדקקותנו להכרה של 'האחר' בזהותנו שלנו, עדות להיעדר ביטחון עצמי ולחולשה. את דעתו זו השמיע באוזני הרבה לפני נאומו של נתניהו בבר אילן" [291]

"במסגרת מאמציו לגרור את נתניהו להסכם עם הפלסטינים, פרס נפגש באופן שוטף עם דמויות פלסטיניות מרכזיות שהבאתי אל ביתו לארוחות ערב חשאיות: סאיב עריקאת, אבו עלא, ג'יבריל רג'וב, מוניב אל-מאסרי ואחרים". [292]

[בשיחה עם הילרי קלינטון, 2009]: "אין זה הוגן לדרוש מהפלסטינים לוותר על אינצ' אחד מסך היקף השטח של קווי 67'. ערפאת עשה ויתור עצום מבחינתם כאשר ויתר על החלום הפלסטיני המקורי של 100 אחוז, ובאוסלו הוא גם ויתר על השטח שהקצתה לפלסטינים החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947 [...]" [298-297]

[ב-2011, בפגישה בלונדון עם אבו מאזן, פרס] "סקר את שלל האפשרויות שהעתיד צופן למדינה הפלסטינית שתהיה כהגדרתו 'מוטת מדע ודמוקרטית' [...]" [299]

[2011, אגב מגעים בין נתניהו לאובמה, פרס]: "האמין בכוחו 'לבלבל את כולם', ושבתוך הבלבול ידע לדחוף את עגלת השלום המקרטעת" [304]

"אני מאמין כי יורד הסיכוי שנתקוף לבדנו באיראן, ויש לי חלק משמעותי בכך". [321]

"אני אמרתי כן, הממשלה מחליטה לא, סו ווט?" [330]

"היררכיה דרושה רק בצבא. בפוליטיקה, היררכיה זה דבר מלאכותי. אם חרגתי והצלחתי - זה בסדר... לציפור כמוני, לשבת בכלא אדמיניסטרטיבי זה בזבוז זמן" [332]

"בוא אני אגיד לך משהו על ערפאת. לזכותו, כמו שאנחנו גילינו את חולשותיו של ערפאת, ערפאת גילה את החולשות של המערב. גם הוא שיחק, בוא נהיה פייר, והוא ידע לנגן על זה לגמרי לא רע. ערפאת לא כיבד שום עובדה. הוא היה בטוח שיאמינו לדמיונות שלו, לשקרים שלו, לא פחות מאשר מאמינים לעובדות של הפרופסורים. הוא הצליח בזה, הוא פיתה את כל העולם"  [334]

[ואני לא יכול שלא להוסיף הגיג: ומי סייע לו יותר מכל אדם אחר, על פי עדותו שלו? שימק איש השלום, המדע והדמוקרטיה, פרס. לסיכום - וזו התחייבות חד משמעית שלא לחזור יותר לעיסוק בדמותו ומורשתו של המנוול המזיק הזה - לצד מהלכיו המדיניים המזיקים המפורסמים ביותר - המאמץ להפוך את ישראל למעצמה גרעינית גלויה, תרומתו היחודית להרס מפלגת העבודה, קידום ההתנחלויות שלא על פי תכנית אלון, מאמציו שלמרבה המזל ניכשלו לפגוע בתהליך המדיני בין ישראל למצרים, מאמציו שנכשלו גם הם להציל את הכור הגרעיני בעיראק, הרס מדינת הרווחה והמשלת הפקידים על מדינת ישראל באמצעות תכנית הייצוב השערורייתית של 1985, הבלוף של 'הסכם לונדון' שכל כולו נועד לגרור את ישראל לועידת ג'נבה שמשמעותה שיתוק התהליך המדיני, האופן בו גרר את רבין ואת ישראל לאוסלו, כשכל מה שרצה פרס הוא לאיין את ההישגים שהושגו בדם רב על ידי חוסיין ב1970 ועל ידי שרון בעידודו של חבר הכנסת מהאופוזיציה רבין לעקור את ערפאת מהאזור, על ידי החזרתו של רב המרצחים המתועב הזה למוקטעה ברמאללה, חתירתו הבלתי נלאית מבית הנשיא כנגד ממשלה נבחרת בישראל, ובכן אחרי שהזכרנו את כל נזקיו, נוסיף את החמור ביותר: טיפוחה וניהולה של פוליטיקת תיחמון מניפולטיבית, העושה משקר אמת, מאמת שקר, משטות עיקר, מעיקר שטות, בלי נתינת שום דין וחשבון מוסרי מכל סוג לאף אחד, בוודאי לא להיסטוריה שאת דעתו ההגיונית והמתבקשת עליה - שכן לימודה יחשוף את התמונה הזו המנוגדת בתכלית הניגוד לדימויו - תארנו לעיל. ואולי אנקדוטה אחת לסיום: ב-1980, מעט לפני שהלך לעולמו, הודיע יגאל אלון על כוונתו להתמודד על תפקיד יו"ר העבודה, לקראת הבחירות של 1981. בהמשך לשיטתו של אלון, המנוגדת בתכלית הניגוד לא 'רק' לתפיסות המדיניות אלא לאופן בו יש לנהל פוליטיקה במדינה דמוקרטית - אלון כינה זאת 'אתיקה בפוליטיקה' ואת הגדרת הצירוף הזה אפשר למצוא בבלוג הזה - רצה אלון להדפיס את תפיסותיו על השאלות העומדות על הפרק ולהפיצן ב30 אלף עותקים. פרס ניצל את מעמדו כיו"ר המפלגה ומנע את העניין. בהמשך לאותו הגיון, כאשר הציע אלון עימות טלוויזיוני להצגת ההבדלים ביניהם, אמר פרס כי בחירות אינן הוליווד. וכל מלה נוספת מיותרת. ואם פרס מזכיר למישהו ראש ממשלה אחר הנוהג באופן דומה, אמנם לא באותה רמה, כי פרס באמת היה קטגוריה בפני עצמה בתחום התרומה היחודית להרס השיטה הדמוקרטית תוך שימוש מוקפד ומעוות בכל כליה כמובן, אז אין זו מקריות. כי השמעון פרסים ללא ספק, במאוחר ממוקדם,  מתים, אבל תמיד צץ להם יורש]

חוק יסוד: לימוד תורה - איך לא חשבנו על זה קודם

 ויאמר הנביא זכריה:  "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

ואת הסתירה הפנימית הזו פרשו חז"ל (תוספתא סנהדרין), כך:

"כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? – שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (פשרה)". 

נראה לי יופי של חוק יסוד: לימוד תורה. כזו שהיא לא קרדום לחפור בה פטורים והתחמקויות והתחכמויות. תורה. כמו פעם.