פודקאסט בן-גוריון

 ולא שאין לי מה לומר על נסאראללה ועל המלחמה וכן הלאה, אבל לא שום דבר שלא משמיעים אחרים, ואת דעתי על מפת 1919 כעל נקודת ייחוס לכל דיון על עתידה של ישראל כבר אמרתי לא מעט פעמים.

אז מפה לשם, לבקשת "הקהל" כפי שפעם אמרו (בימים בהם היתה בגל"צ תכנית נחמדה בשם 'שישה מאזינים ואורח' - אז אצלי אפילו אורח אין, אולי שישה מאזינים), יצרתי פודקאסט על בן-גוריון.

לא, ממש לא עיון ביוגרפי ובוודאי לא פסיכולוגי בדמותו, אלא עיון היסטורי-פוליטי בכמה תחנות ידועות יותר או פחות בדרכו מאז שהפך לדמות ציבורית מרכזית (לכל המאוחר 1933) ועד לשיאו מפעלו ההיסטורי-פוליטי (1963, השנה בה פרש, אבל הוספתי עליה מע"מ והתוצאה היא 1970 או לפחות 1967).

כפי שאמרתי באחד הפרקים במפורש, וכפי שאמרתי מהפרק הראשון בעקיפין, ובהמשך למאמר הזה אודות הקשר בין דמוקרטיה להיסטוריה ובין חינוך לדמוקרטיה לבין הבנה היסטורית, שזכה למרבה הפלא ליותר מ-110 כניסות, המטרה 'הסמויה' שלי היא לתרום את שלי לחינוך פוליטי ראוי לשמו, זה שלוקח בחשבון:

א. את המציאות

ב. את האתגרים שהיא יוצרת

ג. את החלופות העולות ביחס לאתגרים

ד. את הכלים הנדרשים למימוש החלופות ואת מחיריהן

כלומר ההפך הגמור מחינוך 'ערכי' דביק (כמו לערך 'האחדות' המגוחך עניינית והיסטורית גם יחד), ומחינוך פורמליסטי-דיקלומי ('כיצד פועלות ועדות הכנסת') והכי רחוק שאפשר מצדקנות אידיאולוגית-תלושה מכל צד ('הדמוקרטיה מנוגדת ליהדות', 'יהדות מנוגדת לדמוקרטיה' ושאר הבלים מוכרים לעייפה), שלא לדבר על "עכשוויזם" מכל סוג ומין.

אז הנה קישור לפודקאסט בספוטיפיי, והנה ליוטיוב, מוזמנים להתקיל בקושיות, התנגדויות, ביקורות, בקשות, תהיות וכן הלאה.

תצ"ה לרי"ל - תשובה ציונית הולמת לרבנו ישעיהו לייבוביץ'

 

א. הרי"ל – רבנו ישעיהו לייבוביץ' טועה

על נבואת הזעם המרשימה הזו – מרשימה ברטוריקה ופחות כפי שאנסה להראות, בתוכן שלה – חתום כידוע הפרופ' ישעיהו לייבוביץ', שמי שזכה לקחת חלק במפגשים פומביים איתו, בוודאי יודע שבחלק לא קטן מהמקרים הוא לימד אישית שהשלב השלישי, שלב ההתבהמות, הגיע מוקדם בהרבה מכפי שניבא.

אבל לא ניטפל לעניינים פעוטים כמו התבטאויותיו של הפרופסור לייבוביץ' שלא היסס לעשות שימוש בנאציזם כדי לומר את דעתו על אלו שלא הסכימו איתו. היטפלות להתבטאויות בעייתיות הן זכות העומדת רק לצד אחד של המפה הציבורית-תרבותית, והדברים ידועים...

חשובים בהרבה הם מרכיבי נבואתו, שכמו במקרים רבים אחרים, עוצמתם הרטורית המשולבת יוצרת רושם של אמירה חזקה שאפשר לעשות לגביה רק אחד משניים: הפיכתה לתורת חיים פוליטית שמאפשרת ניגוחם המוחלט של כל מי שחושב אחרת, או התעלמות גמורה ממנה.

להלן תוצג אפשרות שלישית: דחייתה המוחלטת של נבואת הרי"ל על בסיס מרכיביה, אבל בהקשרם. תקציר מנהלים לממהרים: הציונות איננה חובה. מי שלא רוצה, שילך, רק שלא יפריע. הכל טוב.

ב. "גאווה לאומית"

מילא מדובר בעניין מובן מאליו אצל כל אחת מ-8000 הקבוצות המרכיבות את האנושות. די אם נזכיר כי פירוש המלה 'אינואיט' בשפתם של אלו המכונים 'אסקימוסים' ושהם עצמם מכירים עצמם בשם 'אינואיט', הוא 'בן-אדם', מה שמלמד שעבור האינואיטים, עם שלא ניצח (וגם לא נלחם) בשום מלחמה במזרח התיכון, שאר היצורים הדומים לו חיצונית (כלומר 'הומו-סאפיינס' במונחים מקצועיים), הם קצת פחות 'בני-אדם'.

האם זה הופך את האינואיטים לגזענים חלילה? על פי ההשקפות המבריקות הרווחות בימינו באקדמיה ובתקשורת, בוודאי שכן. אבל כל בר דעת (כלומר אדם שסתם עושה שימוש בשכל אפילו בהילוך ראשון) יודע שלא מדובר בגזענות אלא ב.... "גאווה לאומית".

אז אחרי שגילינו שהיהודים (כמו האתיופים, היפנים, המקסיקנים, האמריקנים, הקנדים, הגרמנים, ההונגרים ואפילו האיראנים) בשיבתם כהומו-סאפיינס אוהבים את עצמם עד כדי גאווה, נותר לשאול שאלה רטורית, האם זה סביר שעם שכל שכניו הבטיחו להשמידו והתכוננו לעשות כן בקיץ 1967, יחוש מעט גאווה על כך שהוא מנע את ההשמדה הזו בתקופה של שישה ימים.

אבל חשוב מכך: מסתבר שמשקיפים חדי עין אחרים, אלתרמן למשל, זיהו כבר מיד אחרי המלחמה את מה שזיהו אחרים עוד לפניה, למעשה כבר מ-1949, על דכדוך לאומי מסוכן, האופייני – כך לדעתו של אלתרמן בכל אופן – ליהודים שמתביישים בצדקת דרכם. עד כדי כך הוא דאג, אלתרמן, שכבר ב-1967 הוא פירסם אזהרה, "נבואה" עוצמתית ועמוקה לא פחות (לדעתי הרבה יותר) מזו של לייבוביץ, על תכניתו של השטן לנצח את הציונות באמצעות כך שהוא "יכהה" את "מוחו" של היהודי בישראל ואז הוא "ישכח שאיתו הצדק".

ואחרי מלחמת יום הכיפורים אדרבא ואדרבא. עצם החלטת משרד החינוך לפתוח במבצע של 'חינוך לתודעה ציונית' מלמדת עד כמה הגאווה הלאומית לא התחזקה בתקופה עליה מדבר לייבוביץ', אלא להפך.

טוב? רע? בעיני המתבונן. לדעתי (ולדעת אלתרמן), רע. כך או אחרת, עובדתית הנביא לייבוביץ טעה. והטעה. וממשיך להטעות. וזו הפואנטה (כרגע). הלאה.

ג. "האופוריה"

 קצת מעניין לעניין באותו עניין. לא רק ש'מותר' לעם שניצח במלחמה שנכפתה עליו, ושלא פרצה כך סתם אלא באה בהמשך ל-19 שנים רצופות של הצהרות שיטתיות ומחוייבות מצד כל העולם הערבי, תוך התעלמות כמעט מוחלטת של שאר 'העולם', להשמיד את מדינת ישראל.

כאמור, מילא מותר, התלונה אמורה היתה לבוא אם הדברים היו הפוכים. 'אופוריה' היתה בבריטניה ובארצות הברית וברוסיה במאי 1945, כפי שלא מזמן היתה 'אופוריה' אחרי שהכוחות האמריקנים המיוחדים חיסלו את בן-לאדן.

אבל חשוב בהרבה: מי שמכיר – ואני אחד מאלו שמכירים – את האופן בו התנהלו ממשלות ישראל אחרי 1967, 'אופוריה' לא היתה חלק מהרפרטואר אפילו לא בימים הראשונים אחרי 'ששת הימים'. דבר אחד זה הרחוב והציבור והתקשורת והתרבות (וגם שם אם נחפש ממש קצת נמצא סימנים הפוכים, אחרת אלתרמן לא היה כותב מה שכותב כבר ב-1967), דבר אחר זה פעולות הממשלה והתנהלותה.

אפס אופוריה, מאה אחוז אחריות. האם טעו? בוודאי. האם ניסו ולא הצליחו? בוודאי ובוודאי. אלא שכדי להבין את הסיפור המדיני, צריך לעבוד קשה, ולייבוביץ' לא רצה לעבוד קשה בנושאים הללו כי הוא עבד קשה בנושאים אחרים (משנת הרמב"ם, פרשת השבוע, ביולוגיה) וזה בסדר גמור.

הבעיה היא עם אלו שלוקחים את העצלנות שלו בתחומי ההיסטוריה המדינית של ישראל, והופכים אותה לתשובה נחרצת שכותרת 'אופוריה'. בלי להכיר ולו אחד מהם אני יודע בוודאות שבשדה המקצועי שלהם הם אינם מיישמים את העצלנות הרשלנית הזו. אבל כשזה מגיע לענייני היסוד של קיומנו כציבור, הכל הולך.

ד. "לאומנות קיצונית משיחית"

מי שמכיר מעט את הביוגרפיה של לייבוביץ', יודע לזהות כאן את הסימנים על קברו של הכלב. תקציר לממהרים: לייבוביץ' היה איש הציונות הדתית. כמו רבים וטובים אחרים, הוא היה מודאג למדי מהנטייה של הציונות הדתית לכיוון הרב-קוקי. 

היה רב-קוק מקורי, זה שמת ב-1935, ממש בימים בהם עלה לייבוביץ' ארצה, והיה בנו, רב-קוקי שהאריך ימים (עד 1981) והספיק לראות את כל מה שאבא שלו לא ראה: שואה, הקמת מדינה, ששת הימים, יום כיפורים, שלום כלומר "שלום" עם מצרים.

ומה זה קוקיזם? מחשבה המתבוננת בהיסטוריה במשקפי 'התכנית האלוקית', בליבה הבטחת הגאולה. מחשבה כזו ממילא - כמו כל אידיאולוגיה - רצופה בהתחבטויות ובסתירות, והדברים ידועים.

קוק-הבן המשיך את דרכו של אבא, ופרש את כל הארועים שאבא לא חווה (מ-1939 ועד 1979) במונחים שאכן יצרו מתח תיאולוגי-משיחי חריף. אחת התוצאות - אולי החשובה ביותר - היתה תנועת 'גוש אמונים', שמיומה הראשון הזהירו – מבפנים ומבחוץ – כנגד המתח התיאולוגי שלה ("משיחי" במונחים עממיים, ובסוף נברר מי הוא המשיחי בימינו, ליתר דיוק מ-1993, וכיצד אוסלו הוא מה שיבטיח את קץ הציונות. סוג של פרומו).

או בעברית-צה"לית: למי יציית החייל עם הכיפה הסרוגה? למפקד שלו או לרב שלו?

לייבוביץ' שהתנגד לתפיסה הקוקית ואחז במה שניתן לכנות לצורך העניין תפיסה דתית-לאומית 'ריינסית' (כלומר זו שהלכה בדרכו של מייסד הציונות הדתית הרב יעקב ריינס, שניסה להפריד בין המימד התיאולוגי למימד המדיני, עד כדי כך שהרב ריינס לא ראה שום בעיה בתכנית אוגנדה שלא זה המקום לדייק אותה, אבל אפשר כאן), יצא בכל פעם באופן שוצף וקוצף (ובהמי להחריד לא פעם) כנגד בני הפלוגתא שלו בציונות הדתית.

אבל אחרי 1967, כהגישה 'הקיצונית' כביכול של הרב קוק קיבלה שדה פעולה ("השטחים"), העניין נהיה אקוטי יותר. העובדה שממשלות ישראל בין 1967 ל-1977 קבעו מדיניות התיישבות מעבר לקו הירוק, בלי שום קשר לתורת הרב-קוק אלא על בסיס תפיסה מדינית שהמשיכה הגיון גיאופוליטי שנוסח על ידי התנועה הציונית כבר ב-1919, לא עניינה את לייבוביץ'. הוא לא עסק בהיסטוריה ולא התעניין בגיאופוליטיקה אלא במלחמה הפרטית שלו נגד 'המשיחיות' של הציונות הדתית בכלל וגוש אמונים בפרט.

התוצאה היתה שיח-לייבוביצ'יאני-לעומתי-להכעיס (ולא פעם בהמי-לעילא): גוש אמונים דיבר על קדושת הארץ? לייבוביץ' הסביר מדוע רק אלוהים קדוש. עם ישראל התרגש מהכותל? לייבוביץ' הסביר מדוע הוא נגעל מהדיסקו-כותל. הציונות הדתית - ולא רק היא - דיברה על 'ערכי היהדות'? לייבוביץ' הסביר מדוע אם ההלכה היתה מורה לו להתפלל את "ספר הטלפונים של חדרה", זהו מה שהוא היה עושה כי יהודי אמיתי לא שואל שאלות על טעמי המצוות אלא מקבל "עול מלכות שמים" וכל השאר זו עבודת אלילים.

וכך הפך לייבוביץ' לאולטרא-סלב בעיני הסו-קולד 'מחנה השלום', שפעם אחר פעם אחר פעם מחא כפיים בהתלהבות לזקן העצבני שירק עליהם (פשוטו ותרתי) כשדיבר על נושאים כמו יהדות ומדע וערכים, באמצעותם הראה לציבור מעריציו שהם חבורת ברברים בורים וריקים מכל תוכן, המשולים לבהמה שכל מה שהיא יודעת זה למלא את כרסה ולהנות מהחיים.

לייבוביץ' יכול היה לדרוך ברגל גסה (והוא עשה זאת בהנאה שוב ושוב) על קהל מעריציו כי הוא דיבר בחריפות כנגד 'גוש אמונים', וככזה מותר היה לו לעשות שימוש (בהמי) בשלל נאצות מכל הסוגים (ושוב, נאצות: פשוטו ותרתי. כל מי שלא חשב כמוהו היה כידוע 'יודו-נאצי').

כוחו של נביא נמדד – כך לימד אותנו משה רבנו בספר דברים ואולי כבר קודם – בנכונותה של נבואתו. ובכן, האם חיילים חבושי כיפה סרוגה מצייתים למפקד או לרבי? האם הציונות הדתית היא מחנה עצום של 'משיחיות קיצונית' שתפעל בבוא היום נגד המדינה ומוסדותיה?

נו, שאלה רטורית. ב-7 באוקטובר הציונות הדתית הצילה את ישראל בדיוק כפי שהתנועה הקיבוצית עשתה זאת 75 שנה קודם לכן באמצעות הפלמ"ח.

עד אז, הציונות הדתית נאבקה על דרכה כמו כל תנועה חברתית-פוליטית אחרת. בזמן שהיריבה שלה, תנועת העבודה שהפכה ל'שלום עכשיו' על סטרואידים, הגדילה לעשות לביתה, גוש אמונים עמדה בראש תנועת התיישבות מפוארת ביהודה ושומרון, שב-7 באוקטובר הצילה את יריביה-מבית תושבי תל-אביב ובנותיה, חלקם מעריצי לייבוביץ' עד היום (אחרת לא היינו נדרשים לעניין הזה), מאותו הטבח שחוו מעריצי לייבוביץ' (חלקם עד היום) במערב הנגב.

אז מה נשאר מכל מה שאמור היה לבוא בשלב השני בנבואתו של לייבוביץ'? כלום ושום דבר, מה שאמור להביא אותנו לדיון עניני, היסטורי, עובדתי, מעיק, עמוס פרטים, בתוכן של היחסים הפנימיים בישראל בין תנועות חברתיות לפוליטיקאים, בינם לבין תכתיבי המציאות המדינית.

מישהו שמע פעם מלה מלייבוביץ על הערבים עצמם? על עמדתם? על הנהגתם? על האידיאולוגיה שלהם לפני ואחרי 'האופוריה והגאווה הלאומית'? – אני לא, מעולם, וזכיתי לשבת כמה וכמה וכמה פעמים עם לייבוביץ' בשורה ארוכה של מפגשים ציבוריים.

וביחס לעניינים 'פעוטים' אלו פעלו גם 'גוש אמונים', גם 'שלום עכשיו', וגם כמובן כל ממשלות ישראל מ-1967 (ולמעשה מהקמת הציונות אבל נעזוב את הפרה-היסטוריה הציונית כרגע) ועד היום. והויכוח ביניהם - ויכוח. וכתבו עליו לא מעט, כולל כותב שורות אלו.

אבל אם במקום לדון בהיסטוריה המדינית-בטחונית והגיאו-אסטרטגית אפשר להנפיץ ולהפליץ 'לאומנות קיצונית משיחית' ולזכות במטר של מחיאות כפיים, אז למה לא.

הלאה.   

ה. התבהמות

כן כן, החברה בישראל עתירת התבהמות. בכביש, ברחוב, בחוף הים, בפארקים הציבוריים, איפה לא.

בערך כמו באיטליה, יש האומרים מעט פחות משביוון, יש כאלו שאומרים שהטורקים בהמיים עוד יותר מהישראלים.

נו, מה לעשות ולא כולם גדלו והתחנכו בנורווגיה, ונורווגיה היא לצורך הטיעון, כי אין לי מושג – אני רק משער – מה אומרים אניני הטעם בנורווגיה על ההתבהמות הנוראית שעוברת על החברה בנורווגיה.

כי ככה זה בחברת המון, ועמד על כך ספרדי ידוע בשם חוסה אורטגה אי-גאסט בספרו 'מרד ההמונים' כבר לפני 100 שנה. לא נעים. בהחלט, אבל גם לא סוף העולם.

אבל חשוב מכך: נבואת לייבוביץ' בעניין השלב השלישי – ההתבהמות – אומצה זה מכבר על ידי חבורת צדקנים, הנוכחת מאד במה שמכונה כאן משום מה בשם 'אקדמיה' (מוסד שאמור היה להכשיר אנשים להכרת המציאות ובמקום כך בחר בדור האחרון להכשיר דורות של 'אקטיביסטים חברתיים' שאם יש משהו שעומד בדרכם לאקטיביזם הוא כמובן הכרת המציאות!).

לשיטתה אותה 'התבהמות' (שעליה מתלוננים בכל מקום, מיפן ועד הונדורס, ובצדק) היא פרי "הכיבוש" אלא מה. 

והנה תמצית התיזה למי ששכח: הולך הנער הישראלי (שעד גיל 18 הולעט באופוריות ובגאוות לאומיות עד כדי לאומנות-קיצונית-משיחית) לצבא, בצבא הוא מדכא את הפלסטיני באלימות, ואז בשבתות הוא חוזר הביתה ומדכא את אחיו הקטנים ואת החברה שלו באלימות, כי זה מה שהוא מכיר, ומי לא יודע שהכיבוש משחית וכן הלאה.

כאמור לעיל, הרי"ל הוכיח עוד בימי שיא אונו (הוא הלך לעולמו ב-1994) ש"התבהמות" היא תכונה אנושית ששמורה "אפילו" לפרופסורים מכובדים, כולל כאלו שהם אבירי ונביאי 'מחנה השלום'.

האם ניתן להבין מכל האמור לעיל שכותב שורות אלו בעד התבהמות? אפשר כמובן להבין מה שרוצים, אבל למען הסר ספק, התשובה שלילית. 

אבל חשובות ממנה כל התוספות וההקשרים: התבהמות היא אפשרות אנושית רווחת. חבל, אבל זה מה יש. כבר חז"ל כתבו על כך ולפניהם חכמי יוון, והדברים ידועים. כך או אחרת, להסביר את ההתבהמות ('השלב השלישי') ב"כיבוש" ('השלב השני') זה לא רציני.

לייבוביץ' בהתבהמותו השכיחה הוא הוכחה לזה.

הלאה.

ו. קץ הציונות – הטיסה האחרונה מערבה יוצאת היום ב-17.00

על מצבת-קיברו של ההיפוכונדר כתוב כידוע "אמרתי לכם". והנמשל: לציונות יכול לבוא הקץ. ברייקינג-ניוז: על קיצה של הציונות מבשרים מבפנים ומבחוץ כבר יום אחד אחרי הקמתה של התנועה הציונית. לא מאמינים? כנסו לעיתונות של פעם, קיראו ספרים, שאלו אנשים שיודעים.

אבל אין צורך, כי מובן מאליו שקץ הציונות היא אפשרות ולו מהסיבה שמשהו שקיים, כל דבר שקיים במציאות המוחשית או המדומיינת, מעצם זה שהוא קיים, יכול גם לא להתקיים.

מהים התיכון (שעד לפני 6 מליון שנה לא היה קיים כי החיבור שלו לאטלנטי היה נעול), ועד לקבוצת הכדורגל הכוח וינה (פעם היתה קבוצת כדורגל כזו, לפני כ-100 שנה).

ולכן לדבר על 'קץ הציונות' בארשת של חשיבות עצמית מנופחת, כשלב רביעי הכרחי אחרי שלושה שלבים שכבר התממשו כביכול (הגאוותנות, הלאומנות, ההתבהמות), זה לכל היותר משעשע, אבל מבחינתי כהיסטוריון מעורר פיהוק.

אלא שלפני שאני היסטוריון משועמם, אני קודם כל אזרח. וכאזרח לא משועמם כלל אלא מודאג ומותש, אני מפנה שאלה לכל אלו שמפיצים את נבואתו "המדוייקת" כביכול של הרי"ל: מה זה אומר מעשית? 

כי נגיד שאכן עברנו  - ולא עברנו, אבל נגיד שאכן עברנו – את שלושת השלבים הללו: איך בדיוק יגיע הקץ? האם הוא מתרחש ממש לנגד עינינו כשיש במדינה הזו 8 מליון יהודים ולרשותם אחת מ-30 הכלכלות החזקות בעולם וצבא משוכלל למדי ויצירתיות תרבותית ומדעית מעוררות התפעלות בעיני כל מתבונן שלא זכה עדיין להנות מאורו של הרי"ל?

ואם כן, מה זה אומר מבחינת אלו שמשוכנעים שהקץ כבר כאן? הרי אם היה בהם שמץ של קוהרנטיות, כלומר אם הם היו מאמינים לעצמם, הם היו ממש ברגעים אלו בדרכם לנתב"ג, לעלות על הטיסה האחרונה מערבה לפני שכל חברות התעופה מבטלות סופית את טיסותיהן לכאן.

רוצו! מה אתם מחכים???

ז. אז מי הוא משיחי?

אה, אתם עדיין כאן קוראים את הדברים? אם כן, אז 'השלב הרביעי' בנבואת הרי"ל היא פוזה. בדיוק כפי שהיתה עמדתו הציבורית של האיש הנפלא הזה, שיצא לי לשוחח איתו לא פעם ולא פעמיים בנסיעות ארוכות מביתו ברחוב אוסישקין בירושלים לציבור מעריצים שציפה לקבל ממנו את מנת רמיסת-הכבוד השבועית שלו בנתניה, פתח-תקווה, תל-אביב וכן הלאה.

אבל חשוב מכל זה הוא העניין עצמו. מה, אם בכלל, מהווה איום קיומי על הציונות ועל היצירה שלה: מדינת ישראל שהיא הבית של החברה בישראל שהיא סך כל האזרחים המרכיבים אותה, בונים אותה, רובם גאים בה, וברגעים הנכונים (גם באולימפיאדה וגם כשביפרים מתפוצצים בידים של אנשים שאם רק היו רוצים היה כאן שלום אזורי) אפילו חווים אופוריה לא עלינו.

ובכן, האיום האסטרטגי העמוק על הציונות הוא אכן המשיחיות. אבל לא של כמה מגלגלי עיניים עם כיפה סרוגה וסנדלי שורש, אלא של אזרחים שעדיין, אחרי אוסלו 1993, ואחרי ה-7 באוקטובר, משוכנעים שאם רק נקבל את הוראתו-תורתו - כלומר את הפוזה - של הרי"ל, רבם ישעיהו לייבוביץ', ונפנה "עכשיו" (בוודאי "עכשיו", הרי זה סימנו הראשון והמובהק של המשיחי! ישועת השלום כהרף עין, 'שלום עכשיו'!!! וכל שאר ה'עכשווים' המוכרים, אין צורך לפרט), הנה יפרוץ השלום.

מילא יפרוץ השלום: בשלב ראשון נפסיק להתנהג כבהמות, בשלב שני נפסיק להאמין בלאומנות קיצונית, בשלב שלישי נפסיק לחוש גאווה לאומית ובוודאי שלא ננקוט אופוריה כלפי כלום (אולי כלפי 'אימג'ן של הרג'"ל, רבנו ג'ון לנון), ואז באמת יבוא קץ הציונות כי אז תתמלא נבואת ישעיהו 'והיה ביום ההוא דעת אדוני כמים לים מכסים' (אימג'ן דערז-נו-פיפול).

ח. אז מה היא בכל זאת הציונות

המדהים בכל התורה המופלאה הזו – מופלאה באמת מלבד זאת שהיא תלושה לחלוטין מהמציאות האנושית ב250 אלף השנים האחרונות – היא שכדי ליישמה מעריציו של לייבוביץ' יכולים לקום ולעשות בדיוק את המעשה עליו הצביע כבר לא פחות מאשר בנימין זאב הרצל, כשייסד את הציונות, לאמור: "לא חובה רק אל תפריעו".

ובתרגום לעברית ישירה: הרצל הסביר לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, שהתנועה שהוא מקים מיועדת ליהודים שרוצים תחייה לאומית, ולאותם יהודים שאין להם ברירה. ולכן הוא ביקש מאלו שהיתה להם ברירה – יהודי בריטניה למשל, אבל למעשה כל יהודי שסידר את עצמו עם דרכון פורטוגלי – שלא יפריעו.

עד גיל 32 לייבוביץ' לא החליט האם הצטרפותו לתנועה הציונית עוד בנעוריו, מספיק חשובה כדי לפגוע בקריירה האקדמית שלו. ככל הנראה היטלר ועוזריו סייעו גם לו להחליט, ובהתאם לאופן בו הגדיר את הציונות – "נמאס לנו להישלט על ידי גויים" – עלה ארצה.

הגדרת הרי"ל את הציונות באופן מינימליסטי כל כך (בניגוד למשל לחזונו של גורדון "תחיית עם ישראל בארץ ישראל", או 'אפילו' של הרצל ב'אלטנוילנד') מסבירה היטב מדוע הוא ראה בציונות הדתית אויב גדול כל כך (עד כדי התעלמות מהערבים), ומדוע הפך לגיבור תרבות נערץ בעיני הסו-קולד 'מחנה השלום' ב-55 השנים האחרונות.

אבל לפחות אפשר לומר שהרי"ל הקפיד להיות ציוני. גם זה משהו. אבל זו לא חובה. הרצל כבר נתן אישור מראש לכל אלו שנמאס להם להישלט על ידי 'יהודים משיחיים' לקום ולעשות מעשה ולהחליף קידומת של GMT. הרצל ביקש כבר לפני 127 שנים בדיוק: "אל תפריעו".

ט. ואם כבר מדברים על נבואות ראויות לשמן - שוב, תודה לאלתרמן

אז אמר השטן:

הנצור הזה איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמיקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק .

מדוע חייב חינוך לדמוקרטיה להתבסס על עומק היסטורי? בכלל ובישראל בתוך כך (ואולי בפרט בהנתן היותה 'חברה בעומס יתר' כהגדרת ליסק והורוביץ)

א.

מדוע חייב חינוך לדמוקרטיה להתבסס על עומק היסטורי? כי חינוך לדמוקרטיה מחייב פיתוח של מחשבה מורכבת. ומדוע? כי הדמוקרטיה היא שיטה מורכבת. ומדוע דווקא חשיבה היסטורית? כי גם היא מורכבת, אבל בשונה מהחשיבה המתמטית המורכבת כשלעצמה, תכנים מסוימים ונבחרים של חשיבה היסטורית יכולים לתרום להבנת הדמוקרטיה, דבר שאף פעם אי-אפשר לומר על מתמטיקה או על אסטרונומיה.

השיטה הדמוקרטית והחשיבה ההיסטורית במתכונתה המוכּרת בימינו נולדו שתיהן בנסיבותיה של העת החדשה, ולכן הכרת מקורן המשותף תתרום לחיזוקן של כל אחת מהן וכן לחיזוק זיקותיהן ההדדיות. זאת ועוד: השיטה הדמוקרטית והחשיבה ההיסטורית נולדו כאנטי-תֵזה לשיטות חברתיות-פוליטיות ולדרכי מחשבה מנוגדות המוסיפות לאיים עליהן. מה שאני מציע כאן זה הקמת מעין ‘קואליציה' בין הרעיון הדמוקרטי לבין החשיבה ההיסטורית.

ב.

רווחת הטענה שאי אפשר לדבר על היסטוריה ללא אידיאולוגיה. אבל זוהי טענה בעייתית גם אם יש בה משהו. כי דבר אחד זה אידיאולוגיה במובן השם את העקרונות שלה מעל למציאות, דבר הפוך זה כשהאידיאולוגיה מרוסנת על ידי המחוייבות לאמת. 

למה הדבר דומה? ברור למדי שהאידיאולוגיה במרכאות של בעל מוסך היא לפרנס את המשפחה שלו. אבל אם הוא הגון, ורוב בעלי המוסכים הם הגונים, הם שמים את האידיאולוגיה שלהם במגבלות האמת אודות הבעיה המכאנית האמיתית של הרכב. אחרת היינו משלמים על פנצ'ר מחיר של החלפת מנוע, כי קל להראות שמנוע פגום הוא זה שגרם לתקר, כי כידוע השקרים הטובים ביותר הם אלו המתבססים על עובדות. האם קיימים נוכלים? בוודאי. בכל תחום, כולל בהיסטוריה. אבל עצם קיומם של נוכלים מעיד על ההפך: נוכלים יכולים להתקיים רק אם רוב הציבור הגון.

לא מקרה הוא שכלי הביטוי להמונים (העיתונות), השיטה הדמוקרטית, החינוך הכללי והציבורי ומקצוע ההיסטוריה כמדע – חבורה נכבדה שכזו - ירדו אל העולם בערך באותו הזמן כשהם כרוכים זה בזה. לכל אחד מהם היה תפקיד שנועד לאותה מטרה: להרבות חופש והגינות והדדיות אנושית בעולמנו: העיתונות נגד הסתרת האמת; הדמוקרטיה נגד העריצות; החינוך הכללי כנגד הבורות; והחשיבה ההיסטורית המדעית כנגד המיתולוגיה, המיסטיקה, התיאולוגיה והאידאולוגיה.

ג.

אין צורך לומר שהמאבק נמשך. אדרבא, העיתונות לא פעם תורמת להסתרה; הדמוקרטיה לוקה בעיוותים קשים במרכזם המקום החשוב מדי שהיא נותנת לקיצוניות; החינוך הכללי לא תמיד כללי וציבורי, והמיתולוגיה, המיסטיקה, התיאולוגיה והאידיאולוגיה נאבקות בחשיבה המדעית על ידי אימוץ דפוסיה וצורותיה.

המיתוסים ההיסטוריים הרבים שעליהם מבוססת – או שבהן מתבוססת - הפוליטיקה המודרנית הם הוכחה לכך. מיתוסים היסטוריים מוכרים הם למשל "שטחים תמורת שלום" או "קיומו של עם פלסטיני מאז ומקדם". דוגמא חזקה במיוחד לניצול הצורה המדעית לצורך הפצת שקרים היא הכחשת השואה, עליה חתומים היסטוריונים רשמיים המציגים אינספור מסמכים כדי להוכיח את הפרשנות שלהם לעבר.

אך כאמור, קיומם של נוכלים ושקרנים מעיד על האפשרות להתקרב ולהתחייב לאמת. אין המדובר במשימה קלה, אבל כלליה ברורים למדי: כדי לבנות תמונת עבר אמינה עלי לנסח שאלות שכדי להשיב עליהן יש לחקור את העובדות הרלבנטיות

ומה לגבי הטענה שעובדות עלולות להבחר באופן שרירותי? כאמור יש נוכלים, וזו בהחלט אפשרות. אבל האדם ההגון בורר עובדות באופן הגון, דבר המתאפשר מסוג השאלות שהחוקר מציב. כך, אם למשל אני מתעניין בסיבות לטירור הפלסטיני, ומסתבר לי שהוא התקיים לפני 1967, ברור שהטיעון לפיו הכיבוש של ששת הימים ובעיקר ההתנחלויות אחראים על הטרור הוא טיעון שקרי. ובמהופך, שאלה כמו מה סוג הנשק ששימש את המחבלים הרוצחים, הגם שהיא שאלה שיש לה תשובות עובדתיות, היא חסרת חשיבות מנקודת המבט של השאלה שאני מנסה לברר: מה הם מניעיו של הטרור הפלסטיני.

למה הדבר דומה? לפעולתו של הפחח המתקן את הדלת המעוכה של מכוניתי לאחר תאונה, תוך שהוא מתעלם מהעובדה הלא רלבנטית, והחשובה אולי מנקודת מבט אחרת לחלוטין, אודות לחץ האוויר בצמיג הקדמי. מיון העובדות הזה מתבסס קודם כל על שכל ישר ועל הגינות. אבל כמו בכל מקצוע ועיסוק, זהו גם עניין של תירגול. שכל ישר, כמו שריר הירך או העין, דורש תירגול מתמיד.

ד.

מקצוע ההיסטוריה, כמו כל מקצוע אחר, הוא חלק ממארג מדעי רחב, המכיל גם מדעים וגם מדענים שונים ומגוונים. כשם שמכונאי לומד מעמיתו ושניהם לומדים מנסיונם של אחרים, כך גם היסטוריונים. אלו ואלו שואפים לכך שהשאלות שהם שואלים, העובדות שהם אוספים, התמונות שהם בונים והפרשנות שהם מציעים - יעמדו בביקורת עמיתים שמצידם ידעו לקבל ביקורת בחזרה, וחוזר חלילה.

קל לראות כיצד עבודת ההיסטוריון, בשינויים קלים, עולה בקנה אחד עם מה שמצופה מאזרח במדינה דמוקרטית: לשאול את השאלות הנכונות, לאסוף עובדות שעולות מהשאלות האלה, להרכיב מהן תמונה פחות או יותר ברורה אשר לרצונותיו, לפרש אותה ולהעמידה בביקורת, להגן עליה, לקבל את מה שיש לקבל, לנסח מחדש, וחוזר חלילה.

נכון, לא כל אזרח הוא מעצב מדיניות, כמו שלא כל מי שקורא או אפילו כותב ספר על מלחמת העולם הראשונה הוא כבר אסטרטג או מדינאי. ואולם ככל שיגדל מספר האזרחים המקפידים לגבש דעה על בסיס צורת החשיבה הזאת, וככל שהם יתַרגלו אותה יותר, כן תתחזק הדמוקרטיה.

נוסף על כך, המחקר ההיסטורי חותר מטיבו לחשוף את הקשרים בין תחומים שונים, וככזה הוא חיוני הן ליצירת שפה משותפת והן למאבק נגד ההתמחות היתר, שהתוצאה שלה היא אנשים שיודעים הרבה מאד על מעט מאד, כלומר על כלום, כי  הרבה כפול אפס שווה אפס.

ה.

אין זה מוגזם וגם אין זה חסר שחר להניח שכל אחד אמור לדעת, גם בלי להיכנס לפרטי פרטים, ש״בגדול״ החלו תהליכים שהתגבשו לכלל דמוקרטיה כפי שמוכרת לנו היום רק במערב אירופה ורק מתחילת העת החדשה, תקופה שכללה תופעות ותהליכים הנמשכים עד היום, כמו למשל שוק העבודה שעבר דמוקרטיזציה המתבטאת בכך שאישה יכולה עקרונית לעסוק בכל מקצוע כמו גבר, שלא כמקובל בתקופה הטרום-מודרנית משום שאז נקבע מקצועו של אדם על סמך מוצאו והשתייכותו; או הדמוקרטיזציה בתחום האמונות והדעות בלעדיה לא היו לא מפלגות, לא עיתונות וגם לא חינוך חופשי מהגיל הרך ועד לאקדמיה; ותהליכים דומים אחרים.

לא חייבים להיות היסטוריונים מקצועיים כדי להבין זאת. הנה למשל קטע קצר, פרי עטו של אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, יעקב כ"ץ, שבספרו היציאה מן הגטו, שכותרתו מדברת בעד עצמה (שכן הספר עוסק במפגש של היהודים עם המודרניות, עם הדמוקרטיזציה או במונחים של היסטוריונים ותלמידי תיכון, עם האמנסיפציה), כתב את הדברים הבאים:

"העובדה היא, שהאמנציפציה היהודית לא אירעה בכל המקומות בעת ובעונה אחת... אפילו ארצות המערב לא פעלו בעניין זה באותו הזמן; חלפו שניים או שלושה דורות בין האמנציפציה של יהדות צרפת במהלך המהפכה לבין זאת של הקיבוצים היהודיים בארצות כגון אוסטריה-הונגריה וגרמניה לקראת סוף העידן הליברלי. רק אז, עם עלייתו של אלכסנדר השני לשלטון ב-1855 החל הקיבוץ היהודי ברוסיה... לראות נצנוצים ראשונים של תקווה... זו לא הייתה עתידה להתגשם לפני מהפכת 1917 . במשך כל התקופה הזאת היו יהודי הבלקן ויהודי המזרח הקרוב וצפון-אפריקה שרויים במאבק לשוויון או סבלו באופן פסיבי ממעמד של מיעוט נחות, תוך כדי בקשת עזרה מאחיהם במערב, אשר מזלם שיחק להם יותר. ואמנם גורלם של הקיבוצים שטרם זכו לאמנציפציה עורר את תשומת לבם של אלה שכבר זכו באזרחות או אפילו בשוויון. בו בזמן היגרו יהודים... מקהילות משוחררות פחות אל קהילות משוחררות יותר... מאחר שהגולה השתרעה ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי מצאו היהודים את עצמם בארצות בעלות דרגות  שונות של התפתחות חברתית ופוליטית. כתוצאה מכך לא היה אפשר כלל וכלל לצפות לאמנציפציה בו-זמנית... התחזית בדבר קהילה יהודית שתתפורר לפתע בעקבות האמנציפציה לא הייתה אלא חלום, מהרהורי לבם של אידאולוגים יהודים וגם גויים. היה זה מטבע ברייתו של הקיום היהודי שהאמנציפציה תשמש בו כנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית, אך בשום פנים לא תביא לקצה של היסטוריה זו."

 מאתיים ושש מילים אלה הן קיצור תולדות המפגש בין הדמוקרטיה ליהודים. ומהמפגש הזה נוצרו אותם ‘זרמים ביהדות' (רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים); וממנו נולדו תנועות מפוארות כשלעצמן ושכוחות יחסית כמו ‘הבונד', הטריטוריאליזם ואחרות, ותנועות אקטואליות ומצליחות כמו התנועה החרדית ויריבתה הגדולה, אך זו המאפשרת בימינו את שגשוגה, הלא היא הציונות על שלל מפלגותיה ואפשרויותיה.

ו.

ובמישור הכללי יותר, אפשר לשאוב השראה מדברים שכתב היסטוריון ישראלי חשוב אחר, מיכאל קונפינו בספרו מסנט-פטרבורג ללנינגרד, על מהותה של הדמוקרטיה המודרנית. לפי ניתוחו היא כוללת "אמונה באוטונומיה של השכל; אמונה בייחודו של האדם; אמונה בתוקפן המחייב של ההתקשרויות כמו הסכמים וחוזים; אמונה שרק באמצעות חוק יש להבדיל בין חופש הפרט לצורכי הכלל; אמונה בערכיות העבודה".

חשוב לשים לב למה שבוודאי שמנו אליו לב כולנו: המלה "אמונה" החוזרת על עצמה חמש פעמים, דבר שמביא אנשים, חלקם מלומדים, לטעון כי הרעיון הדמוקרטי כעוד ‘'אידאולוגיה'', או “דת״ אפילו. הוגי דעות אלה מפליגים ביצירתיותם ומצביעים על “פולחנים״ דמוקרטיים (בחירות); על  “כתבי קודש״ דמוקרטיים (חוקה); על “אתרי קודש״ דמוקרטיים (הפרלמנט), וגם על “קדושים״ שנפלו על הגנת הדמוקרטיה, (מלינקולן ועד יצחק רבין(.

אבל מדובר בטיעון סרק. דמוקרטיה איננה דת במובן הצר של המושג. שהרי העקרונות שהציע קונפינו - מרכזיות האדם, השכל, ההסכמיות, החוק ומוסר העבודה, מאפשרים בחינת כל אידיאולוגיה ודת, ובכך הם מהווים מימד גבוה יותר של מוסר ושל פוליטיקה. על האזרח במדינה הדמוקרטית ללמוד כיצד הפכו אמונות אלו למציאות חיים, כלומר מה ההיסטוריה המדממת לא פעם של עמים שהצליחו להקים מערכות חיים הפועלות לאור הרעיונות הללו.

ואחרי שהאזרח ילמד את ההיסטוריה של הרעיונות הללו, הוא יוכל לעשות בהם שימוש כדי להבחין  למשל  בין תנועת שחרור לאומית זו או אחרת, חוקה זו או אחרת, מדינה זו או אחרת, מפלגה זו או אחרת, עמותה זו או אחרת, מציאות חברתית זו או אחרת.

מי שידרוש מעצמו לקיים מאמץ השוואתי כזה, יגיע על כורחו למסקנה שלא ''הכול נרטיבים", עוד רעיון עיוועים לפיו אתה צודק והוא צודק וכולם צודקים ולכן אף אחד איננו אומר דבר. חשוב לא פחות ואולי יותר, בכך שמיקמנו את הדמוקרטיה בתוך ההיסטוריה הרי שמיקמנו אותה במציאות החברתית, כלומר בפוליטיקה בהתהוותה. במילים אחרות, הדיון ההיסטורי בדמוקרטיה פירושו בחינתה לעומת ביצת המעשים, האינטרסים, הסתירות הפנימיות והמחירים החברתיים.

ז.

חינוך פוליטי? בישראל? אתה השתגעת לגמרי? אדרבא: מדינה השואפת לדמוקרטיה, הפועלת בלי חוקה מוגמרת, אלא באמצעות כמה חוקי יסוד, ואשר אוכלוסייתה הדו-לאומית ניזונה בין השאר מגלי עליה בלתי פוסקים ושונים כל כך - חייבת לקבל עליה אחריות כוללת על חינוך פוליטי שיטתי, יצירתי ובין-תחומי. הכוונה היא להבטיח שכל אזרח עתידי במדינת ישראל – ומטבע העניין בעולם כולו – ידע מאין הוא בא. ולאן הוא הולך? זה כבר עניינו של כל אחד מאִתנו.

סביר להניח – ובכל אופן כך יש לקוות – שככל שיותר אנשים יבינו את הדינמיקה שהביאה להתפתחותה של הדמוקרטיה, כך הם יבינו לא רק את החוט הדק המפריד בין הבטחותיה למגבלותיה, אלא בעיקר את החבל העבה שעליו רוצים לתלות אותה מתנגדיה. במצב דברים כזה סביר לצפות שיותר אנשים יבחרו לנסח את עמדותיהם החברתיות-תרבותיות-פוליטיות מתוך זיקה כזאת או אחרת ל'כוכב הצפון' של הדמוקרטיה.

חשוב לא פחות: סביר להניח שמי שילמד ברצינות את ההיסטוריה של הדמוקרטיה, יגלה שבניגוד גמור למה שנהוג לומר עליה במכונים למיניהם שתפסו בעלות על הדמוקרטיה, לאומיות היא תנאי מועיל מאד לדמוקרטיה חזקה, כי דמוקרטיה חזקה ככל שיש לה מכנים משותפים תרבותיים-חברתיים (כלומר לאומיים) חזקים יותר.

יש לקוות גם שיוצריהן של נוסחאות פוליטיות, כלומר פוליטיקאים, שיפעלו על יסוד הבנת הסדר הדינמי הזה, אולי יקפידו יותר על איזון בריא ואחראי יותר בין מטרותיהם הפרטיקולריות-סקטוריאליות לבין ההקשר הרחב יותר שבתוכו הם פועלים. במילים אחרות, תודעה דמוקרטית מבוססת היסטוריה תגביר נכונות לפשרה – נשמת אפה של הדמוקרטיה – זאת על חשבון הקיצוניות הרווחת כל כך במקומותינו.

כי כפי שהציעו חכמים כמו מייקל וולצר, תפקיד הפוליטיקה הוא “הגנה על החיים הרגילים... המשעממים... ערכים מוחלטים אינם דורשים הגשמה פוליטית ולעולם לא יוגשמו הגשמה כזו".

ח.

היכן אמור להתבצע חינוך פוליטי? למעשה בכל מפגש חברתי ציבורי הנוגע לענייניו של האדם, האזרח, החברה והרוח. אם לצטט עוד היסטוריון חשוב אחר, יהושע אריאלי, הרי ש"אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחוץ להיסטוריה". 

יגאל אלון השכוח והמושכח, הסביר שוב ושוב, עוד לפני שהיה שר חינוך, כי דמוקרטיה חזקה נשענת על שלושה מעגלים: האחד – הפוליטי המוכר והמובן מאליו (בחירות, חופש ביטוי וכן הלאה). השני – החברתי: נגישות של כל אזרח לשירותים חברתיים מהעריסה עד לקבר. השלישי – התרבותי: חברה דמוקרטית חייבת להתבסס על עומק תרבותי.

מכאן ששיעורי 'אזרחות' אסור שיהיו נחלת התיכונים בלבד, בבואם להכין נערים למבחן בגרות בסגנון 'שנן ושכח'. לימודי אזרחות מתקיימים למעשה בכל ערב מול משדר החדשות. השאלה היא לא האם לומדים בישראל אזרחות בכל יום, אלא איך.

אין די בללמוד כיצד מתנהל פרלמנט, מתי ואיך בוחרים, כיצד מחליפים ראש מדינה, מה הרכבה של מערכת המשפט, מדוע יש לשמור על חופש העיתונות, או מנגד מדוע ברור מאליו שכל פוליטיקאי רוצה להמשיך להיות פוליטיקאי ('הכיסאולוגיה') כי השאלה אמורה להיות מה רוצה כל פוליטיקאי לקדם מהכיסא שהוא רוצה. כי דמוקרטיה היא אמנם גם תיאוריה, אבל מבחנה הוא במציאות.

והמציאות היא קונקרטית, ישראלית למשל, או ארגנטינית, ולכן תלמידים ואזרחים בישראל או בארגנטינה חייבים לדעת היסטוריה ישראלית או ארגנטינית. לא יזיק שידעו זה על זה כי כוחה של ההשוואה ההיסטורית עצום, והוא גם תורם תרומה נהדרת לכוח ההשוואה הנחוץ לדמוקרטיה: הרי כל אזרח נדרש להשוות בין הבטחות למימושן, בין מפלגה כזו למפלגה אחרת, בין רעיונות כאלו לאחרים. הנה עוד סיבה מדוע ללמוד היסטוריה.

ט.

ובכן, מדוע חייב חינוך לדמוקרטיה להתבסס על עומק היסטורי? ראשית, כי הדמוקרטיה נולדה מתוך מציאות היסטורית ולכן רק מתוך תודעה היסטורית יש לתהות על קנקנה. ושנית, כי מי שמעוניין בחברה חופשית הבנויה מאנשים חופשים ואחראים, אינו יכול שלא לעשות כל מאמץ, חינוכי, תרבותי, הגותי, ארגוני ואחר, לטיפוחה של חשיבה מורכבת. החשיבה ההיסטורית לפיכך צריכה לשמש נר לרגליו של המורה, המחנך, איש התקשורת, איש הציבור ושל כל אחד שפותח את הפה להביע דעתו על המצב.

באמצעות חשיבה מורכבת שהיא כמו לומר חשיבה היסטורית, ייתכן שיצליח לפתח כלֵי מחשבה גם אצלו וגם אצל עמיתיו האזרחים, מבוגרים כצעירים, שעל כולם להבין כי הדמוקרטיה היא בבחינת 'כוכב צפון': אנו הולכים לכיוונו אך לא מגיעים אליו אף פעם; אנו דנים במהותו באופן מורכב ומוחשי; אנו מודעים לכך שדמוקרטיה איננה רק פרוצדורה ושאין די בשתילת פרלמנט בחצר בית הספר; אנו משלימים עם כך שידיה של הדמוקרטיה הממשית מרוחות תמיד בבוץ ובגריז קונקרטיים, ובמקרה שלנו בוץ יהודי וגריז ציוני; מכך אנו גם מבינים שגבולות ההבטחה המשחררת של הדמוקרטיה הישראלית מוכתבות על ידי הפוליטיקה שהיא כמו כל פוליטיקה בבחינת 'אמנות האפשר'; כשמתוך כל זה מתפתחת מתחזקת ומשתכללת התובנה, שלשם שימורה של הדמוקרטיה הישראלית עלינו לתקנה, אך עם זאת כדי לתקנה עלינו לעובדה ולשומרה.

 

 

מדוע הכינוי 'ציר הרשע' למדינות כמו רוסיה, סין ואיראן? האם יש להן אידיאולוגיה משותפת? (שאלה מאתר 'קוורה' ותשובתי המנומקת עליה - כן ולא, אבל... ובקיצור: כן)

 

האם יש להן אידיאולוגיה משותפת? לא כלפי פנים, אלא כלפי חוץ. שלושתן מתנגדות לאפשרות של סוג של סדר עולמי שמבוסס על הדדיות, על הסכמים, על תחרות שכלליה מוסכמים וברורים יחסית, כולל האפשרויות לשינוי הכללים.

במלה אחת: דמוקרטיה. כלומר המשותף לשלושת אלו הוא התנגדות עקרונית לדמוקרטיה על הבסיס החשוב והמוחשי ביותר שלה - קדושת חיי אדם ושגשוגם.

מסיבות כאלו ואחרות, מוטעות בחלקן ובכל אופן מזיקות, במקום לכנות את השיטה כנגדן הן יוצאות בשמה המפורש (דמוקרטיה של קדושת חיי אדם יעד המחייב יציבות ושגשוג), הן בוחרות להשתמש בשם קוד 'מערב'. והרי זו גישה המקובלת בחלקים נרחבים של העולם כולו, כולל כמובן במדינות הללו עצמן, אחרת הן לא היו מנהיגות טרור פנימי כנגד אזרחיהן.

אבל בשאר חלקי העולם, בעיקר בארצות הברית, עושים את אותה טעות, בכך שלצורך הקיצור מכנים את המדינות הללו בשם קוד 'ציר הרשע', במקום לעשות מאמץ ולומר שני דברים מעט מורכבים, אבל לא עד כדי כך:

א. רשע או לא רשע, מדובר בתפיסות עולם ימי-ביניימיות, במרכזה הרעיון שרוב האנשים אמורים להיות נתינים שיש לחלוב את זיעתם ודמם לטובת אליטות מושחתות (איפיון מדוייק של המשטרים בסין, איראן ורוסיה אם זה לא ברור).

ב. בכל אחת מהמדינות הללו רוב האזרחים מעוניינים בסדר העולמי 'המערבי', וההוכחה לכך כאמור היא שכל המשטרים הללו מפעילים עריצות אלימה, לפעמים מאד, כנגד אזרחיהן, דבר המוכיח יותר מכל דבר אחר את היותו של המשטר הזה מאוס ("מרושע" בלשון הקודים) קודם כל בעיני רוב אזרחיהן.

אז כן, יש מן המשותף בין המשטרים הללו, אבל מדובר בשותפות על דרך השלילה, ואחרי שהבנו את כל זה אפשר לחזור לשימוש בלשון הקודים: המערב נגד ציר הרשע.

ולאלו שממהרים להצביע על נכלוליותם של גורמים ב'מערב', ועל קיומן של מניפולציות אנטי-אזרחיות 'אפילו' במדינות כמו דנמרק, קל וחומר ארצות הברית, שלא לדבר על ארגנטינה, אז הנה ההבדל הגואל: בכל המדינות הללו אכן ישנם מניפולטורים השואפים לשמר את הסדר הימי-ביניימי (דם כחול>דם אדום), אבל:

א. במדינות הללו הם תמיד מיעוט (חזק, יעיל, אבל מיעוט).

ב. במדינות הללו יש את הכלים היעילים והיציבים (יחסית) להתמודדות עם הכוחות הללו. 

עובדה, זה מה שמתרחש בעניין זה כבר כ-200 שנה, וזו תמצית ההיסטוריה של העת החדשה: המאבקים הפנימיים הללו בין תומכי דמוקרטיה משגשגת לכל לבין מתנגדיה.

וההיסטוריה הזו מלאה בדוגמאות של בריתות משונות בין אולטרא-דמוקרטיסטים - שהם הגרועים שבאויביה - לבין כוחות אולטרא-שמרנים (כמו למשל אצלנו הברית בין עיתון 'הארץ' והאחים המוסלמים, או בקאקאדמיה בארצות הברית בין הארווארד לאשפה האיסלאמיסטית).

כי כידוע [??] האויב הגדול ביותר של הטוב הוא המצויין.

ולא שזה יפגע במשהו בהקפדת רוב הישראלים להמשיך להכליל כי הכללה (שאי אפשר בלעדיה אבל אסור להסתפק בה) היא פטור מלחשוב כי למה לחשוב אם אפשר לשנוא (ותודה לד"ר יפה נחומי, ל-1000 חרדים שהסכימו לשתף אותה במחשבותיהם, ולשאול אמסטרדמסקי ולכלכליסט 12.9.2024)

 

אנתרופודקאסט - כמה פרקים על שפה ותרבות ומדע ובונוס: מסתבר שחומסקי טועה 'אפילו' במה שהופך אותו לסלב (המדע, אחרת הוא עוד יהודון מהסוג המעופש שהקים בשעתו את הניו יורק טיימז והיום מנהל את נציגו עלי אדמות ברחוב שוקן)

 מתי ברסקי, ידידי תלמידי ובהמשך מורי לענייני שפה ואבולוציה של השפה ואיך לחשוב נכון מדע מסובך כל כך, חשב שזה יהיה מועיל אם נשב יחד ונקליט כמה פרקים בנושא. 

ברסקי, בשונה ממני, הוא גם מאופק וגם מדויק ולכן הוא לא חתום על דברי הבלע שכתבתי על המתועב חומסקי.

עם זאת, אם הבנתי נכון את חידושי המדע בנוגע להתפתחות השפה, וכל מה שהבנתי בזכות מתי ברסקי הבנתי, מסתבר שהשפה היא כלי מתפתח ולא תוצר של איזה שהוא מרכיב חומרה מסתורי כפי שהמנוול חומסקי מסביר לנו כבר עשרות שנים, מה שהופך אותו לאיש חשוב...

(כמו ההוא מהפינק-פלוץ, שבגלל שיש לו כסף ומעשריצים, מחשבותיו אודות עולמנו נהיות חשובות, לא משנה איכותן העניינית קל וחומר המוסרית).

אז למתעניינים במסע לא ארוך אך מעמיק ורציני בנושא תולדות השפה והתפתחותה האבולוציונית, מוזמן להקשיב לאנתרופודקאסט, בניצוחו של מתי ברסקי, אחד שמבין, ובהשתתפותי הלא מזיקה כך אני מקווה.

בספוטיפיי, הנה הפרקים שעלו, בקרוב ההמשך:

אחד מהשניים

והשני מהשניים...

והנה השלישי, בו דיברנו על איך שתרבויות ודתות עתיקות חשבו על שפה באופן מודע, ועל שורשי הבלשנות המודרנית שיונקים ממסורות חשיבה פילוסופיות על שפה, שהתפתחו כבר בעת העתיקה. מנגד, נגענו בקצה המזלג בשאלת האבולוציה של השפה - כלומר, מתי ואיך הופיעה היכולת הלשונית במהלך האבולוציה של הומו ספיינס (או מיני אדם שקדמו לו).