ולא שאין לי מה לומר על נסאראללה ועל המלחמה וכן הלאה, אבל לא שום דבר שלא משמיעים אחרים, ואת דעתי על מפת 1919 כעל נקודת ייחוס לכל דיון על עתידה של ישראל כבר אמרתי לא מעט פעמים.
אז מפה לשם, לבקשת "הקהל" כפי שפעם אמרו (בימים בהם היתה בגל"צ תכנית נחמדה בשם 'שישה מאזינים ואורח' - אז אצלי אפילו אורח אין, אולי שישה מאזינים), יצרתי פודקאסט על בן-גוריון.
לא, ממש לא עיון ביוגרפי ובוודאי לא פסיכולוגי בדמותו, אלא עיון היסטורי-פוליטי בכמה תחנות ידועות יותר או פחות בדרכו מאז שהפך לדמות ציבורית מרכזית (לכל המאוחר 1933) ועד לשיאו מפעלו ההיסטורי-פוליטי (1963, השנה בה פרש, אבל הוספתי עליה מע"מ והתוצאה היא 1970 או לפחות 1967).
כפי שאמרתי באחד הפרקים במפורש, וכפי שאמרתי מהפרק הראשון בעקיפין, ובהמשך למאמר הזה אודות הקשר בין דמוקרטיה להיסטוריה ובין חינוך לדמוקרטיה לבין הבנה היסטורית, שזכה למרבה הפלא ליותר מ-110 כניסות, המטרה 'הסמויה' שלי היא לתרום את שלי לחינוך פוליטי ראוי לשמו, זה שלוקח בחשבון:
א. את המציאות
ב. את האתגרים שהיא יוצרת
ג. את החלופות העולות ביחס לאתגרים
ד. את הכלים הנדרשים למימוש החלופות ואת מחיריהן
כלומר ההפך הגמור מחינוך 'ערכי' דביק (כמו לערך 'האחדות' המגוחך עניינית והיסטורית גם יחד), ומחינוך פורמליסטי-דיקלומי ('כיצד פועלות ועדות הכנסת') והכי רחוק שאפשר מצדקנות אידיאולוגית-תלושה מכל צד ('הדמוקרטיה מנוגדת ליהדות', 'יהדות מנוגדת לדמוקרטיה' ושאר הבלים מוכרים לעייפה), שלא לדבר על "עכשוויזם" מכל סוג ומין.
אז הנה קישור לפודקאסט בספוטיפיי, והנה ליוטיוב, מוזמנים להתקיל בקושיות, התנגדויות, ביקורות, בקשות, תהיות וכן הלאה.
יש אפשרות להוסיף את הפודקאסטים ל-pocket cast? הספוטיפיי מעצבן אותי...
השבמחקככל הנראה כן אבל אני לא בטוח שאצליח... בכל אופן טוענים הטוענים שהכי פשוט זה ביוטיוב.
מחקבזמנו חשבתי לכתוב קומיקס לילדים על בן גוריון תחת הכותרת "בן גוריון נעזר בשטן להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". בשלושה אירועים שונים זה קרה. בהסכם עם הנאצים בשנות השלושים. בקבלת הנשק מסטלין במלחמת השחרור ובהסכם השילומים עם גרמניה בשנות החמישים. אולי אני צריך לחזור לזה. נתקעתי כי למרות הידע ההיסטורי שלי, הידע שלי על הפרטים ההיסטוריים המדוייקים של שנות השלושים לא שלם. מה היה המצב בשנות העשרים בארץ ישראל ומה בדיוק השיג ארלוזורוב מהנאצים. אולי בעתיד ננסה לעבוד על הפרויקט הזה.
השבמחקלא כל כך מסובך ידידי... הואיל ומדובר בתנועה פרגמטית שניסתה ובדרך כלל הצליחה להבחין בין עיקר לתפל, ולהשאיר את הרהב והגאווה הלאומית הריקה לרוויזיוניסטים, מנהיגיה נקטו את כל האמור לעיל בלי להניד עפעף, וזאת עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון ש: א. בתחילת שנות ה30 אפילו הנאצים עוד לא ידעו שהם בענייני פתרון סופי. ב. שב-1948 הברירה בין לעשות עסקאות נשק עם הגוש הסובייטי לבין לשמור על כבוד לאומי כדי שאתה תוכל לכתוב מאמרים נשגבים על נקיון כפינו, לא באמת היתה ברירה, אלא אם אתה סבור שמלחמה נגד צבאות סדירים היא עניין שאפשר לעשות באמצעות מקלדת וטיקטוק. ג. שהסכם השילומים עם גרמניה היה עם גרמניה אחרת אלא אם אתה מניח שכל הגרמנים מלידתם טבעם ומהותם, לאורך כל הדורות, כולל ההיסטוריה הרחוקה שלהם בימי הרומאים וכמובן עכשיו היא של עם רצחני שכל כולו קיים כדי להשמיד יהודים וצוענים.
מחקעם נקודה ב שלך אני מסכים. כדי לנצח בתש"ח היה צריך נשק. והרבה. שיקולים של פיינשמייקרות הם לא במקום. המטרה במקרה הזה היא לחדד את ההבנה של הקוראים הצעירים לבחירות שעשו בן גוריון ושותפיו. ברור לחלוטין שמה שהוא עשה היה נכון ומוצדק אבל בשביל הקורא הצעיר הצגה שכזו תבהיר את הנקודה היטב.
מחקעל שאר דבריך אני חולק. מפא"י לא היתה תנועה פרגמטית אלא קנאית. כל ציור אחר של האנשים שפעלו בה ובראשם דוד בן גוריון, לוי אשכול, ישראל גלילי יצחק בן צבי (שהיה אחראי להריגתו של ישראל דה האן) ואחרים יחטא לעובדות. הם ראו את המציאות נכוחה ולא חיו באשליות ולכן עבדו עם המציאות אבל המסירות שלהם למטרה היתה קנאית באופן מוחלט. לא היו שם פשרות. כהיסטוריון אתה יודע שהם היו קנאים אבל בסביבה המקומית לפעמים היה נוח להנגיד אותם ליריביהם כפרגמטיים. את המחיר שילמה מפא"י עם הדור הצעיר שבא אחרי רבין שבו נעלמה הקנאות ונשארה רק הפרגמטיות (ואפילו שם לפעמים נמצאו ניצוצות של ציוניות עד שהם נעלמו).
לגבי הגרמנים ברור לי שהם היו בעסקי הפתרון הסופי עוד מההתחלה (אני לא אכנס לדיון ההיסטורי על כך אבל אנסה לעשות מאמץ בעתיד לכתוב על כך פוסט). היהודים הריחו את זה ומכאן הויכוח הכל כך חריף על ההסכם של ארלוזורוב ששבר את החרם הכלל יהודי על הנאצים. לגבי ממשלו של אדונאואר אין ספק שלהוציא אדונאואר עצמו ואולי עוד כמה פרטים אחרים, הממשל היה מלמטה עד למעלה מלא בנאצים כולל עוזרו האישי של אדונאואר, גלובנקה. הדיבורים על גרמניה אחרת הם אשליה ישראלית נחוצה (לבן גוריון לא היה אותה).
אנחנו חלוקים ללא ספק. וצעד ראשון לבירור המחלוקת הוא בירור מושגים, אפרופו המאמר שלי על מפת המושגים וחישובי מסלול. למושג 'קנאות' אין תוכן מובן מאליו, ומהאופן בו אתה עושה בו שימוש ברור לי שאם נתמקד בו לא נגיע לשום מקום... עלי מקובלת הפרשנות האולטרא-מנומקת-ממוסמכת-מלומדת ולכן משכנעת יותר מכל חוקר אחר, של פרופ' יוסף גורני, מגדולי ההיסטוריונים שהיו כאן (למיטב ידיעתי הוא עדיין חי, צריך להיות בן 87 בסך הכל, ילד), שנקט במושג "פשרה מקדמת" כדי לתאר את דרכה של מפאי. ומכיוון אחר לחלוטין, בספרו 'העולם על פי גארפ' מתאר הסופר ג'ון אירווינג את הגיבור (למעשה את עצמו) כ"קנאי נגד קנאים". הוא למשל רץ דרך הגינות של השכנים כדי לעצור בריון כביש, מכיוון שהוא מבועת מהמחשבה שיקיריו יפגעו בתאונת דרכים. אני מזדהה עימו לחלוטין. אם היה הדבר תלוי בי הייתי מרשת כל כביש בישראל בארבע מצלמות ברמה של מצלמות לוויינים, ותוך חודש הייתי מוריד מהכביש כמה אלפי בריוני כביש, אין צורך לומר מה המוצא שלהם ואיך נשמעת הח' והע' שלהם. אם לחזור ל"קנאות" של אירווינג, הרי אם מציגים אותה כ"קנאות" מהסוג של סינוואר, הופכים את השפה למשהו חסר שימוש. וזה מה שאתה עושה עם מפא"י. אם להמשיך את ההגיון של אירווינג, הרי שמפאי ניהלו מדינאות קנאית לפרגמטיזם שלהם, שמבחנו היה תמיד - במונחי בן גוריון - ממעמד לעם. בלעדיהם לא היינו מקיימים את הדיון הזה. אני יודע שלאנשי ימין מאד קשה עם העובדות הללו, כי זה פוגע להם באג'נדה שלהם, אבל אין לה מה לדאוג, בקרוב אנשים כמוני ימותו ואז לא יהיה מי שיזכור את עיקרי הדברים שהיו די פשוטים אם לא מקפידים להתעקש לסבך אותם בשלל פעלולים רעיוניים המאפיינים את האינטקטואלים הנמרצים והמבריקים של 'מידה'... בקיצור, סבלנות.. עוד מעט השטח יהיה חשוף ואפשר יהיה למכור לו הכל, כולל את ההבלים על דה-האן (הקפיצה מ1924 ל1974 משעשעת במיוחד), או את השטות על הגרמנים ואדנאואר וכן הלאה, שיכולים היו לשמש כעוד אגף במוזיאון עלילות הדם למיניהן, כמו זו שרקחו הפרוטוקוליסטים, שמבחינם יהודים הם יהודים הם יהודים, לא משנה מה הם עושים וכיצד נראים וכן הלאה... שא ברכה ידידי.
מחק