תצ"ה לרי"ל - תשובה ציונית הולמת לרבנו ישעיהו לייבוביץ'

 

א. הרי"ל – רבנו ישעיהו לייבוביץ' טועה

על נבואת הזעם המרשימה הזו – מרשימה ברטוריקה ופחות כפי שאנסה להראות, בתוכן שלה – חתום כידוע הפרופ' ישעיהו לייבוביץ', שמי שזכה לקחת חלק במפגשים פומביים איתו, בוודאי יודע שבחלק לא קטן מהמקרים הוא לימד אישית שהשלב השלישי, שלב ההתבהמות, הגיע מוקדם בהרבה מכפי שניבא.

אבל לא ניטפל לעניינים פעוטים כמו התבטאויותיו של הפרופסור לייבוביץ' שלא היסס לעשות שימוש בנאציזם כדי לומר את דעתו על אלו שלא הסכימו איתו. היטפלות להתבטאויות בעייתיות הן זכות העומדת רק לצד אחד של המפה הציבורית-תרבותית, והדברים ידועים...

חשובים בהרבה הם מרכיבי נבואתו, שכמו במקרים רבים אחרים, עוצמתם הרטורית המשולבת יוצרת רושם של אמירה חזקה שאפשר לעשות לגביה רק אחד משניים: הפיכתה לתורת חיים פוליטית שמאפשרת ניגוחם המוחלט של כל מי שחושב אחרת, או התעלמות גמורה ממנה.

להלן תוצג אפשרות שלישית: דחייתה המוחלטת של נבואת הרי"ל על בסיס מרכיביה, אבל בהקשרם. תקציר מנהלים לממהרים: הציונות איננה חובה. מי שלא רוצה, שילך, רק שלא יפריע. הכל טוב.

ב. "גאווה לאומית"

מילא מדובר בעניין מובן מאליו אצל כל אחת מ-8000 הקבוצות המרכיבות את האנושות. די אם נזכיר כי פירוש המלה 'אינואיט' בשפתם של אלו המכונים 'אסקימוסים' ושהם עצמם מכירים עצמם בשם 'אינואיט', הוא 'בן-אדם', מה שמלמד שעבור האינואיטים, עם שלא ניצח (וגם לא נלחם) בשום מלחמה במזרח התיכון, שאר היצורים הדומים לו חיצונית (כלומר 'הומו-סאפיינס' במונחים מקצועיים), הם קצת פחות 'בני-אדם'.

האם זה הופך את האינואיטים לגזענים חלילה? על פי ההשקפות המבריקות הרווחות בימינו באקדמיה ובתקשורת, בוודאי שכן. אבל כל בר דעת (כלומר אדם שסתם עושה שימוש בשכל אפילו בהילוך ראשון) יודע שלא מדובר בגזענות אלא ב.... "גאווה לאומית".

אז אחרי שגילינו שהיהודים (כמו האתיופים, היפנים, המקסיקנים, האמריקנים, הקנדים, הגרמנים, ההונגרים ואפילו האיראנים) בשיבתם כהומו-סאפיינס אוהבים את עצמם עד כדי גאווה, נותר לשאול שאלה רטורית, האם זה סביר שעם שכל שכניו הבטיחו להשמידו והתכוננו לעשות כן בקיץ 1967, יחוש מעט גאווה על כך שהוא מנע את ההשמדה הזו בתקופה של שישה ימים.

אבל חשוב מכך: מסתבר שמשקיפים חדי עין אחרים, אלתרמן למשל, זיהו כבר מיד אחרי המלחמה את מה שזיהו אחרים עוד לפניה, למעשה כבר מ-1949, על דכדוך לאומי מסוכן, האופייני – כך לדעתו של אלתרמן בכל אופן – ליהודים שמתביישים בצדקת דרכם. עד כדי כך הוא דאג, אלתרמן, שכבר ב-1967 הוא פירסם אזהרה, "נבואה" עוצמתית ועמוקה לא פחות (לדעתי הרבה יותר) מזו של לייבוביץ, על תכניתו של השטן לנצח את הציונות באמצעות כך שהוא "יכהה" את "מוחו" של היהודי בישראל ואז הוא "ישכח שאיתו הצדק".

ואחרי מלחמת יום הכיפורים אדרבא ואדרבא. עצם החלטת משרד החינוך לפתוח במבצע של 'חינוך לתודעה ציונית' מלמדת עד כמה הגאווה הלאומית לא התחזקה בתקופה עליה מדבר לייבוביץ', אלא להפך.

טוב? רע? בעיני המתבונן. לדעתי (ולדעת אלתרמן), רע. כך או אחרת, עובדתית הנביא לייבוביץ טעה. והטעה. וממשיך להטעות. וזו הפואנטה (כרגע). הלאה.

ג. "האופוריה"

 קצת מעניין לעניין באותו עניין. לא רק ש'מותר' לעם שניצח במלחמה שנכפתה עליו, ושלא פרצה כך סתם אלא באה בהמשך ל-19 שנים רצופות של הצהרות שיטתיות ומחוייבות מצד כל העולם הערבי, תוך התעלמות כמעט מוחלטת של שאר 'העולם', להשמיד את מדינת ישראל.

כאמור, מילא מותר, התלונה אמורה היתה לבוא אם הדברים היו הפוכים. 'אופוריה' היתה בבריטניה ובארצות הברית וברוסיה במאי 1945, כפי שלא מזמן היתה 'אופוריה' אחרי שהכוחות האמריקנים המיוחדים חיסלו את בן-לאדן.

אבל חשוב בהרבה: מי שמכיר – ואני אחד מאלו שמכירים – את האופן בו התנהלו ממשלות ישראל אחרי 1967, 'אופוריה' לא היתה חלק מהרפרטואר אפילו לא בימים הראשונים אחרי 'ששת הימים'. דבר אחד זה הרחוב והציבור והתקשורת והתרבות (וגם שם אם נחפש ממש קצת נמצא סימנים הפוכים, אחרת אלתרמן לא היה כותב מה שכותב כבר ב-1967), דבר אחר זה פעולות הממשלה והתנהלותה.

אפס אופוריה, מאה אחוז אחריות. האם טעו? בוודאי. האם ניסו ולא הצליחו? בוודאי ובוודאי. אלא שכדי להבין את הסיפור המדיני, צריך לעבוד קשה, ולייבוביץ' לא רצה לעבוד קשה בנושאים הללו כי הוא עבד קשה בנושאים אחרים (משנת הרמב"ם, פרשת השבוע, ביולוגיה) וזה בסדר גמור.

הבעיה היא עם אלו שלוקחים את העצלנות שלו בתחומי ההיסטוריה המדינית של ישראל, והופכים אותה לתשובה נחרצת שכותרת 'אופוריה'. בלי להכיר ולו אחד מהם אני יודע בוודאות שבשדה המקצועי שלהם הם אינם מיישמים את העצלנות הרשלנית הזו. אבל כשזה מגיע לענייני היסוד של קיומנו כציבור, הכל הולך.

ד. "לאומנות קיצונית משיחית"

מי שמכיר מעט את הביוגרפיה של לייבוביץ', יודע לזהות כאן את הסימנים על קברו של הכלב. תקציר לממהרים: לייבוביץ' היה איש הציונות הדתית. כמו רבים וטובים אחרים, הוא היה מודאג למדי מהנטייה של הציונות הדתית לכיוון הרב-קוקי. 

היה רב-קוק מקורי, זה שמת ב-1935, ממש בימים בהם עלה לייבוביץ' ארצה, והיה בנו, רב-קוקי שהאריך ימים (עד 1981) והספיק לראות את כל מה שאבא שלו לא ראה: שואה, הקמת מדינה, ששת הימים, יום כיפורים, שלום כלומר "שלום" עם מצרים.

ומה זה קוקיזם? מחשבה המתבוננת בהיסטוריה במשקפי 'התכנית האלוקית', בליבה הבטחת הגאולה. מחשבה כזו ממילא - כמו כל אידיאולוגיה - רצופה בהתחבטויות ובסתירות, והדברים ידועים.

קוק-הבן המשיך את דרכו של אבא, ופרש את כל הארועים שאבא לא חווה (מ-1939 ועד 1979) במונחים שאכן יצרו מתח תיאולוגי-משיחי חריף. אחת התוצאות - אולי החשובה ביותר - היתה תנועת 'גוש אמונים', שמיומה הראשון הזהירו – מבפנים ומבחוץ – כנגד המתח התיאולוגי שלה ("משיחי" במונחים עממיים, ובסוף נברר מי הוא המשיחי בימינו, ליתר דיוק מ-1993, וכיצד אוסלו הוא מה שיבטיח את קץ הציונות. סוג של פרומו).

או בעברית-צה"לית: למי יציית החייל עם הכיפה הסרוגה? למפקד שלו או לרב שלו?

לייבוביץ' שהתנגד לתפיסה הקוקית ואחז במה שניתן לכנות לצורך העניין תפיסה דתית-לאומית 'ריינסית' (כלומר זו שהלכה בדרכו של מייסד הציונות הדתית הרב יעקב ריינס, שניסה להפריד בין המימד התיאולוגי למימד המדיני, עד כדי כך שהרב ריינס לא ראה שום בעיה בתכנית אוגנדה שלא זה המקום לדייק אותה, אבל אפשר כאן), יצא בכל פעם באופן שוצף וקוצף (ובהמי להחריד לא פעם) כנגד בני הפלוגתא שלו בציונות הדתית.

אבל אחרי 1967, כהגישה 'הקיצונית' כביכול של הרב קוק קיבלה שדה פעולה ("השטחים"), העניין נהיה אקוטי יותר. העובדה שממשלות ישראל בין 1967 ל-1977 קבעו מדיניות התיישבות מעבר לקו הירוק, בלי שום קשר לתורת הרב-קוק אלא על בסיס תפיסה מדינית שהמשיכה הגיון גיאופוליטי שנוסח על ידי התנועה הציונית כבר ב-1919, לא עניינה את לייבוביץ'. הוא לא עסק בהיסטוריה ולא התעניין בגיאופוליטיקה אלא במלחמה הפרטית שלו נגד 'המשיחיות' של הציונות הדתית בכלל וגוש אמונים בפרט.

התוצאה היתה שיח-לייבוביצ'יאני-לעומתי-להכעיס (ולא פעם בהמי-לעילא): גוש אמונים דיבר על קדושת הארץ? לייבוביץ' הסביר מדוע רק אלוהים קדוש. עם ישראל התרגש מהכותל? לייבוביץ' הסביר מדוע הוא נגעל מהדיסקו-כותל. הציונות הדתית - ולא רק היא - דיברה על 'ערכי היהדות'? לייבוביץ' הסביר מדוע אם ההלכה היתה מורה לו להתפלל את "ספר הטלפונים של חדרה", זהו מה שהוא היה עושה כי יהודי אמיתי לא שואל שאלות על טעמי המצוות אלא מקבל "עול מלכות שמים" וכל השאר זו עבודת אלילים.

וכך הפך לייבוביץ' לאולטרא-סלב בעיני הסו-קולד 'מחנה השלום', שפעם אחר פעם אחר פעם מחא כפיים בהתלהבות לזקן העצבני שירק עליהם (פשוטו ותרתי) כשדיבר על נושאים כמו יהדות ומדע וערכים, באמצעותם הראה לציבור מעריציו שהם חבורת ברברים בורים וריקים מכל תוכן, המשולים לבהמה שכל מה שהיא יודעת זה למלא את כרסה ולהנות מהחיים.

לייבוביץ' יכול היה לדרוך ברגל גסה (והוא עשה זאת בהנאה שוב ושוב) על קהל מעריציו כי הוא דיבר בחריפות כנגד 'גוש אמונים', וככזה מותר היה לו לעשות שימוש (בהמי) בשלל נאצות מכל הסוגים (ושוב, נאצות: פשוטו ותרתי. כל מי שלא חשב כמוהו היה כידוע 'יודו-נאצי').

כוחו של נביא נמדד – כך לימד אותנו משה רבנו בספר דברים ואולי כבר קודם – בנכונותה של נבואתו. ובכן, האם חיילים חבושי כיפה סרוגה מצייתים למפקד או לרבי? האם הציונות הדתית היא מחנה עצום של 'משיחיות קיצונית' שתפעל בבוא היום נגד המדינה ומוסדותיה?

נו, שאלה רטורית. ב-7 באוקטובר הציונות הדתית הצילה את ישראל בדיוק כפי שהתנועה הקיבוצית עשתה זאת 75 שנה קודם לכן באמצעות הפלמ"ח.

עד אז, הציונות הדתית נאבקה על דרכה כמו כל תנועה חברתית-פוליטית אחרת. בזמן שהיריבה שלה, תנועת העבודה שהפכה ל'שלום עכשיו' על סטרואידים, הגדילה לעשות לביתה, גוש אמונים עמדה בראש תנועת התיישבות מפוארת ביהודה ושומרון, שב-7 באוקטובר הצילה את יריביה-מבית תושבי תל-אביב ובנותיה, חלקם מעריצי לייבוביץ' עד היום (אחרת לא היינו נדרשים לעניין הזה), מאותו הטבח שחוו מעריצי לייבוביץ' (חלקם עד היום) במערב הנגב.

אז מה נשאר מכל מה שאמור היה לבוא בשלב השני בנבואתו של לייבוביץ'? כלום ושום דבר, מה שאמור להביא אותנו לדיון עניני, היסטורי, עובדתי, מעיק, עמוס פרטים, בתוכן של היחסים הפנימיים בישראל בין תנועות חברתיות לפוליטיקאים, בינם לבין תכתיבי המציאות המדינית.

מישהו שמע פעם מלה מלייבוביץ על הערבים עצמם? על עמדתם? על הנהגתם? על האידיאולוגיה שלהם לפני ואחרי 'האופוריה והגאווה הלאומית'? – אני לא, מעולם, וזכיתי לשבת כמה וכמה וכמה פעמים עם לייבוביץ' בשורה ארוכה של מפגשים ציבוריים.

וביחס לעניינים 'פעוטים' אלו פעלו גם 'גוש אמונים', גם 'שלום עכשיו', וגם כמובן כל ממשלות ישראל מ-1967 (ולמעשה מהקמת הציונות אבל נעזוב את הפרה-היסטוריה הציונית כרגע) ועד היום. והויכוח ביניהם - ויכוח. וכתבו עליו לא מעט, כולל כותב שורות אלו.

אבל אם במקום לדון בהיסטוריה המדינית-בטחונית והגיאו-אסטרטגית אפשר להנפיץ ולהפליץ 'לאומנות קיצונית משיחית' ולזכות במטר של מחיאות כפיים, אז למה לא.

הלאה.   

ה. התבהמות

כן כן, החברה בישראל עתירת התבהמות. בכביש, ברחוב, בחוף הים, בפארקים הציבוריים, איפה לא.

בערך כמו באיטליה, יש האומרים מעט פחות משביוון, יש כאלו שאומרים שהטורקים בהמיים עוד יותר מהישראלים.

נו, מה לעשות ולא כולם גדלו והתחנכו בנורווגיה, ונורווגיה היא לצורך הטיעון, כי אין לי מושג – אני רק משער – מה אומרים אניני הטעם בנורווגיה על ההתבהמות הנוראית שעוברת על החברה בנורווגיה.

כי ככה זה בחברת המון, ועמד על כך ספרדי ידוע בשם חוסה אורטגה אי-גאסט בספרו 'מרד ההמונים' כבר לפני 100 שנה. לא נעים. בהחלט, אבל גם לא סוף העולם.

אבל חשוב מכך: נבואת לייבוביץ' בעניין השלב השלישי – ההתבהמות – אומצה זה מכבר על ידי חבורת צדקנים, הנוכחת מאד במה שמכונה כאן משום מה בשם 'אקדמיה' (מוסד שאמור היה להכשיר אנשים להכרת המציאות ובמקום כך בחר בדור האחרון להכשיר דורות של 'אקטיביסטים חברתיים' שאם יש משהו שעומד בדרכם לאקטיביזם הוא כמובן הכרת המציאות!).

לשיטתה אותה 'התבהמות' (שעליה מתלוננים בכל מקום, מיפן ועד הונדורס, ובצדק) היא פרי "הכיבוש" אלא מה. 

והנה תמצית התיזה למי ששכח: הולך הנער הישראלי (שעד גיל 18 הולעט באופוריות ובגאוות לאומיות עד כדי לאומנות-קיצונית-משיחית) לצבא, בצבא הוא מדכא את הפלסטיני באלימות, ואז בשבתות הוא חוזר הביתה ומדכא את אחיו הקטנים ואת החברה שלו באלימות, כי זה מה שהוא מכיר, ומי לא יודע שהכיבוש משחית וכן הלאה.

כאמור לעיל, הרי"ל הוכיח עוד בימי שיא אונו (הוא הלך לעולמו ב-1994) ש"התבהמות" היא תכונה אנושית ששמורה "אפילו" לפרופסורים מכובדים, כולל כאלו שהם אבירי ונביאי 'מחנה השלום'.

האם ניתן להבין מכל האמור לעיל שכותב שורות אלו בעד התבהמות? אפשר כמובן להבין מה שרוצים, אבל למען הסר ספק, התשובה שלילית. 

אבל חשובות ממנה כל התוספות וההקשרים: התבהמות היא אפשרות אנושית רווחת. חבל, אבל זה מה יש. כבר חז"ל כתבו על כך ולפניהם חכמי יוון, והדברים ידועים. כך או אחרת, להסביר את ההתבהמות ('השלב השלישי') ב"כיבוש" ('השלב השני') זה לא רציני.

לייבוביץ' בהתבהמותו השכיחה הוא הוכחה לזה.

הלאה.

ו. קץ הציונות – הטיסה האחרונה מערבה יוצאת היום ב-17.00

על מצבת-קיברו של ההיפוכונדר כתוב כידוע "אמרתי לכם". והנמשל: לציונות יכול לבוא הקץ. ברייקינג-ניוז: על קיצה של הציונות מבשרים מבפנים ומבחוץ כבר יום אחד אחרי הקמתה של התנועה הציונית. לא מאמינים? כנסו לעיתונות של פעם, קיראו ספרים, שאלו אנשים שיודעים.

אבל אין צורך, כי מובן מאליו שקץ הציונות היא אפשרות ולו מהסיבה שמשהו שקיים, כל דבר שקיים במציאות המוחשית או המדומיינת, מעצם זה שהוא קיים, יכול גם לא להתקיים.

מהים התיכון (שעד לפני 6 מליון שנה לא היה קיים כי החיבור שלו לאטלנטי היה נעול), ועד לקבוצת הכדורגל הכוח וינה (פעם היתה קבוצת כדורגל כזו, לפני כ-100 שנה).

ולכן לדבר על 'קץ הציונות' בארשת של חשיבות עצמית מנופחת, כשלב רביעי הכרחי אחרי שלושה שלבים שכבר התממשו כביכול (הגאוותנות, הלאומנות, ההתבהמות), זה לכל היותר משעשע, אבל מבחינתי כהיסטוריון מעורר פיהוק.

אלא שלפני שאני היסטוריון משועמם, אני קודם כל אזרח. וכאזרח לא משועמם כלל אלא מודאג ומותש, אני מפנה שאלה לכל אלו שמפיצים את נבואתו "המדוייקת" כביכול של הרי"ל: מה זה אומר מעשית? 

כי נגיד שאכן עברנו  - ולא עברנו, אבל נגיד שאכן עברנו – את שלושת השלבים הללו: איך בדיוק יגיע הקץ? האם הוא מתרחש ממש לנגד עינינו כשיש במדינה הזו 8 מליון יהודים ולרשותם אחת מ-30 הכלכלות החזקות בעולם וצבא משוכלל למדי ויצירתיות תרבותית ומדעית מעוררות התפעלות בעיני כל מתבונן שלא זכה עדיין להנות מאורו של הרי"ל?

ואם כן, מה זה אומר מבחינת אלו שמשוכנעים שהקץ כבר כאן? הרי אם היה בהם שמץ של קוהרנטיות, כלומר אם הם היו מאמינים לעצמם, הם היו ממש ברגעים אלו בדרכם לנתב"ג, לעלות על הטיסה האחרונה מערבה לפני שכל חברות התעופה מבטלות סופית את טיסותיהן לכאן.

רוצו! מה אתם מחכים???

ז. אז מי הוא משיחי?

אה, אתם עדיין כאן קוראים את הדברים? אם כן, אז 'השלב הרביעי' בנבואת הרי"ל היא פוזה. בדיוק כפי שהיתה עמדתו הציבורית של האיש הנפלא הזה, שיצא לי לשוחח איתו לא פעם ולא פעמיים בנסיעות ארוכות מביתו ברחוב אוסישקין בירושלים לציבור מעריצים שציפה לקבל ממנו את מנת רמיסת-הכבוד השבועית שלו בנתניה, פתח-תקווה, תל-אביב וכן הלאה.

אבל חשוב מכל זה הוא העניין עצמו. מה, אם בכלל, מהווה איום קיומי על הציונות ועל היצירה שלה: מדינת ישראל שהיא הבית של החברה בישראל שהיא סך כל האזרחים המרכיבים אותה, בונים אותה, רובם גאים בה, וברגעים הנכונים (גם באולימפיאדה וגם כשביפרים מתפוצצים בידים של אנשים שאם רק היו רוצים היה כאן שלום אזורי) אפילו חווים אופוריה לא עלינו.

ובכן, האיום האסטרטגי העמוק על הציונות הוא אכן המשיחיות. אבל לא של כמה מגלגלי עיניים עם כיפה סרוגה וסנדלי שורש, אלא של אזרחים שעדיין, אחרי אוסלו 1993, ואחרי ה-7 באוקטובר, משוכנעים שאם רק נקבל את הוראתו-תורתו - כלומר את הפוזה - של הרי"ל, רבם ישעיהו לייבוביץ', ונפנה "עכשיו" (בוודאי "עכשיו", הרי זה סימנו הראשון והמובהק של המשיחי! ישועת השלום כהרף עין, 'שלום עכשיו'!!! וכל שאר ה'עכשווים' המוכרים, אין צורך לפרט), הנה יפרוץ השלום.

מילא יפרוץ השלום: בשלב ראשון נפסיק להתנהג כבהמות, בשלב שני נפסיק להאמין בלאומנות קיצונית, בשלב שלישי נפסיק לחוש גאווה לאומית ובוודאי שלא ננקוט אופוריה כלפי כלום (אולי כלפי 'אימג'ן של הרג'"ל, רבנו ג'ון לנון), ואז באמת יבוא קץ הציונות כי אז תתמלא נבואת ישעיהו 'והיה ביום ההוא דעת אדוני כמים לים מכסים' (אימג'ן דערז-נו-פיפול).

ח. אז מה היא בכל זאת הציונות

המדהים בכל התורה המופלאה הזו – מופלאה באמת מלבד זאת שהיא תלושה לחלוטין מהמציאות האנושית ב250 אלף השנים האחרונות – היא שכדי ליישמה מעריציו של לייבוביץ' יכולים לקום ולעשות בדיוק את המעשה עליו הצביע כבר לא פחות מאשר בנימין זאב הרצל, כשייסד את הציונות, לאמור: "לא חובה רק אל תפריעו".

ובתרגום לעברית ישירה: הרצל הסביר לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע, שהתנועה שהוא מקים מיועדת ליהודים שרוצים תחייה לאומית, ולאותם יהודים שאין להם ברירה. ולכן הוא ביקש מאלו שהיתה להם ברירה – יהודי בריטניה למשל, אבל למעשה כל יהודי שסידר את עצמו עם דרכון פורטוגלי – שלא יפריעו.

עד גיל 32 לייבוביץ' לא החליט האם הצטרפותו לתנועה הציונית עוד בנעוריו, מספיק חשובה כדי לפגוע בקריירה האקדמית שלו. ככל הנראה היטלר ועוזריו סייעו גם לו להחליט, ובהתאם לאופן בו הגדיר את הציונות – "נמאס לנו להישלט על ידי גויים" – עלה ארצה.

הגדרת הרי"ל את הציונות באופן מינימליסטי כל כך (בניגוד למשל לחזונו של גורדון "תחיית עם ישראל בארץ ישראל", או 'אפילו' של הרצל ב'אלטנוילנד') מסבירה היטב מדוע הוא ראה בציונות הדתית אויב גדול כל כך (עד כדי התעלמות מהערבים), ומדוע הפך לגיבור תרבות נערץ בעיני הסו-קולד 'מחנה השלום' ב-55 השנים האחרונות.

אבל לפחות אפשר לומר שהרי"ל הקפיד להיות ציוני. גם זה משהו. אבל זו לא חובה. הרצל כבר נתן אישור מראש לכל אלו שנמאס להם להישלט על ידי 'יהודים משיחיים' לקום ולעשות מעשה ולהחליף קידומת של GMT. הרצל ביקש כבר לפני 127 שנים בדיוק: "אל תפריעו".

ט. ואם כבר מדברים על נבואות ראויות לשמן - שוב, תודה לאלתרמן

אז אמר השטן:

הנצור הזה איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמיקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק .