מדוע חייב חינוך לדמוקרטיה להתבסס על עומק היסטורי? בכלל ובישראל בתוך כך (ואולי בפרט בהנתן היותה 'חברה בעומס יתר' כהגדרת ליסק והורוביץ)

א.

מדוע חייב חינוך לדמוקרטיה להתבסס על עומק היסטורי? כי חינוך לדמוקרטיה מחייב פיתוח של מחשבה מורכבת. ומדוע? כי הדמוקרטיה היא שיטה מורכבת. ומדוע דווקא חשיבה היסטורית? כי גם היא מורכבת, אבל בשונה מהחשיבה המתמטית המורכבת כשלעצמה, תכנים מסוימים ונבחרים של חשיבה היסטורית יכולים לתרום להבנת הדמוקרטיה, דבר שאף פעם אי-אפשר לומר על מתמטיקה או על אסטרונומיה.

השיטה הדמוקרטית והחשיבה ההיסטורית במתכונתה המוכּרת בימינו נולדו שתיהן בנסיבותיה של העת החדשה, ולכן הכרת מקורן המשותף תתרום לחיזוקן של כל אחת מהן וכן לחיזוק זיקותיהן ההדדיות. זאת ועוד: השיטה הדמוקרטית והחשיבה ההיסטורית נולדו כאנטי-תֵזה לשיטות חברתיות-פוליטיות ולדרכי מחשבה מנוגדות המוסיפות לאיים עליהן. מה שאני מציע כאן זה הקמת מעין ‘קואליציה' בין הרעיון הדמוקרטי לבין החשיבה ההיסטורית.

ב.

רווחת הטענה שאי אפשר לדבר על היסטוריה ללא אידיאולוגיה. אבל זוהי טענה בעייתית גם אם יש בה משהו. כי דבר אחד זה אידיאולוגיה במובן השם את העקרונות שלה מעל למציאות, דבר הפוך זה כשהאידיאולוגיה מרוסנת על ידי המחוייבות לאמת. 

למה הדבר דומה? ברור למדי שהאידיאולוגיה במרכאות של בעל מוסך היא לפרנס את המשפחה שלו. אבל אם הוא הגון, ורוב בעלי המוסכים הם הגונים, הם שמים את האידיאולוגיה שלהם במגבלות האמת אודות הבעיה המכאנית האמיתית של הרכב. אחרת היינו משלמים על פנצ'ר מחיר של החלפת מנוע, כי קל להראות שמנוע פגום הוא זה שגרם לתקר, כי כידוע השקרים הטובים ביותר הם אלו המתבססים על עובדות. האם קיימים נוכלים? בוודאי. בכל תחום, כולל בהיסטוריה. אבל עצם קיומם של נוכלים מעיד על ההפך: נוכלים יכולים להתקיים רק אם רוב הציבור הגון.

לא מקרה הוא שכלי הביטוי להמונים (העיתונות), השיטה הדמוקרטית, החינוך הכללי והציבורי ומקצוע ההיסטוריה כמדע – חבורה נכבדה שכזו - ירדו אל העולם בערך באותו הזמן כשהם כרוכים זה בזה. לכל אחד מהם היה תפקיד שנועד לאותה מטרה: להרבות חופש והגינות והדדיות אנושית בעולמנו: העיתונות נגד הסתרת האמת; הדמוקרטיה נגד העריצות; החינוך הכללי כנגד הבורות; והחשיבה ההיסטורית המדעית כנגד המיתולוגיה, המיסטיקה, התיאולוגיה והאידאולוגיה.

ג.

אין צורך לומר שהמאבק נמשך. אדרבא, העיתונות לא פעם תורמת להסתרה; הדמוקרטיה לוקה בעיוותים קשים במרכזם המקום החשוב מדי שהיא נותנת לקיצוניות; החינוך הכללי לא תמיד כללי וציבורי, והמיתולוגיה, המיסטיקה, התיאולוגיה והאידיאולוגיה נאבקות בחשיבה המדעית על ידי אימוץ דפוסיה וצורותיה.

המיתוסים ההיסטוריים הרבים שעליהם מבוססת – או שבהן מתבוססת - הפוליטיקה המודרנית הם הוכחה לכך. מיתוסים היסטוריים מוכרים הם למשל "שטחים תמורת שלום" או "קיומו של עם פלסטיני מאז ומקדם". דוגמא חזקה במיוחד לניצול הצורה המדעית לצורך הפצת שקרים היא הכחשת השואה, עליה חתומים היסטוריונים רשמיים המציגים אינספור מסמכים כדי להוכיח את הפרשנות שלהם לעבר.

אך כאמור, קיומם של נוכלים ושקרנים מעיד על האפשרות להתקרב ולהתחייב לאמת. אין המדובר במשימה קלה, אבל כלליה ברורים למדי: כדי לבנות תמונת עבר אמינה עלי לנסח שאלות שכדי להשיב עליהן יש לחקור את העובדות הרלבנטיות

ומה לגבי הטענה שעובדות עלולות להבחר באופן שרירותי? כאמור יש נוכלים, וזו בהחלט אפשרות. אבל האדם ההגון בורר עובדות באופן הגון, דבר המתאפשר מסוג השאלות שהחוקר מציב. כך, אם למשל אני מתעניין בסיבות לטירור הפלסטיני, ומסתבר לי שהוא התקיים לפני 1967, ברור שהטיעון לפיו הכיבוש של ששת הימים ובעיקר ההתנחלויות אחראים על הטרור הוא טיעון שקרי. ובמהופך, שאלה כמו מה סוג הנשק ששימש את המחבלים הרוצחים, הגם שהיא שאלה שיש לה תשובות עובדתיות, היא חסרת חשיבות מנקודת המבט של השאלה שאני מנסה לברר: מה הם מניעיו של הטרור הפלסטיני.

למה הדבר דומה? לפעולתו של הפחח המתקן את הדלת המעוכה של מכוניתי לאחר תאונה, תוך שהוא מתעלם מהעובדה הלא רלבנטית, והחשובה אולי מנקודת מבט אחרת לחלוטין, אודות לחץ האוויר בצמיג הקדמי. מיון העובדות הזה מתבסס קודם כל על שכל ישר ועל הגינות. אבל כמו בכל מקצוע ועיסוק, זהו גם עניין של תירגול. שכל ישר, כמו שריר הירך או העין, דורש תירגול מתמיד.

ד.

מקצוע ההיסטוריה, כמו כל מקצוע אחר, הוא חלק ממארג מדעי רחב, המכיל גם מדעים וגם מדענים שונים ומגוונים. כשם שמכונאי לומד מעמיתו ושניהם לומדים מנסיונם של אחרים, כך גם היסטוריונים. אלו ואלו שואפים לכך שהשאלות שהם שואלים, העובדות שהם אוספים, התמונות שהם בונים והפרשנות שהם מציעים - יעמדו בביקורת עמיתים שמצידם ידעו לקבל ביקורת בחזרה, וחוזר חלילה.

קל לראות כיצד עבודת ההיסטוריון, בשינויים קלים, עולה בקנה אחד עם מה שמצופה מאזרח במדינה דמוקרטית: לשאול את השאלות הנכונות, לאסוף עובדות שעולות מהשאלות האלה, להרכיב מהן תמונה פחות או יותר ברורה אשר לרצונותיו, לפרש אותה ולהעמידה בביקורת, להגן עליה, לקבל את מה שיש לקבל, לנסח מחדש, וחוזר חלילה.

נכון, לא כל אזרח הוא מעצב מדיניות, כמו שלא כל מי שקורא או אפילו כותב ספר על מלחמת העולם הראשונה הוא כבר אסטרטג או מדינאי. ואולם ככל שיגדל מספר האזרחים המקפידים לגבש דעה על בסיס צורת החשיבה הזאת, וככל שהם יתַרגלו אותה יותר, כן תתחזק הדמוקרטיה.

נוסף על כך, המחקר ההיסטורי חותר מטיבו לחשוף את הקשרים בין תחומים שונים, וככזה הוא חיוני הן ליצירת שפה משותפת והן למאבק נגד ההתמחות היתר, שהתוצאה שלה היא אנשים שיודעים הרבה מאד על מעט מאד, כלומר על כלום, כי  הרבה כפול אפס שווה אפס.

ה.

אין זה מוגזם וגם אין זה חסר שחר להניח שכל אחד אמור לדעת, גם בלי להיכנס לפרטי פרטים, ש״בגדול״ החלו תהליכים שהתגבשו לכלל דמוקרטיה כפי שמוכרת לנו היום רק במערב אירופה ורק מתחילת העת החדשה, תקופה שכללה תופעות ותהליכים הנמשכים עד היום, כמו למשל שוק העבודה שעבר דמוקרטיזציה המתבטאת בכך שאישה יכולה עקרונית לעסוק בכל מקצוע כמו גבר, שלא כמקובל בתקופה הטרום-מודרנית משום שאז נקבע מקצועו של אדם על סמך מוצאו והשתייכותו; או הדמוקרטיזציה בתחום האמונות והדעות בלעדיה לא היו לא מפלגות, לא עיתונות וגם לא חינוך חופשי מהגיל הרך ועד לאקדמיה; ותהליכים דומים אחרים.

לא חייבים להיות היסטוריונים מקצועיים כדי להבין זאת. הנה למשל קטע קצר, פרי עטו של אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, יעקב כ"ץ, שבספרו היציאה מן הגטו, שכותרתו מדברת בעד עצמה (שכן הספר עוסק במפגש של היהודים עם המודרניות, עם הדמוקרטיזציה או במונחים של היסטוריונים ותלמידי תיכון, עם האמנסיפציה), כתב את הדברים הבאים:

"העובדה היא, שהאמנציפציה היהודית לא אירעה בכל המקומות בעת ובעונה אחת... אפילו ארצות המערב לא פעלו בעניין זה באותו הזמן; חלפו שניים או שלושה דורות בין האמנציפציה של יהדות צרפת במהלך המהפכה לבין זאת של הקיבוצים היהודיים בארצות כגון אוסטריה-הונגריה וגרמניה לקראת סוף העידן הליברלי. רק אז, עם עלייתו של אלכסנדר השני לשלטון ב-1855 החל הקיבוץ היהודי ברוסיה... לראות נצנוצים ראשונים של תקווה... זו לא הייתה עתידה להתגשם לפני מהפכת 1917 . במשך כל התקופה הזאת היו יהודי הבלקן ויהודי המזרח הקרוב וצפון-אפריקה שרויים במאבק לשוויון או סבלו באופן פסיבי ממעמד של מיעוט נחות, תוך כדי בקשת עזרה מאחיהם במערב, אשר מזלם שיחק להם יותר. ואמנם גורלם של הקיבוצים שטרם זכו לאמנציפציה עורר את תשומת לבם של אלה שכבר זכו באזרחות או אפילו בשוויון. בו בזמן היגרו יהודים... מקהילות משוחררות פחות אל קהילות משוחררות יותר... מאחר שהגולה השתרעה ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי מצאו היהודים את עצמם בארצות בעלות דרגות  שונות של התפתחות חברתית ופוליטית. כתוצאה מכך לא היה אפשר כלל וכלל לצפות לאמנציפציה בו-זמנית... התחזית בדבר קהילה יהודית שתתפורר לפתע בעקבות האמנציפציה לא הייתה אלא חלום, מהרהורי לבם של אידאולוגים יהודים וגם גויים. היה זה מטבע ברייתו של הקיום היהודי שהאמנציפציה תשמש בו כנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית, אך בשום פנים לא תביא לקצה של היסטוריה זו."

 מאתיים ושש מילים אלה הן קיצור תולדות המפגש בין הדמוקרטיה ליהודים. ומהמפגש הזה נוצרו אותם ‘זרמים ביהדות' (רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים); וממנו נולדו תנועות מפוארות כשלעצמן ושכוחות יחסית כמו ‘הבונד', הטריטוריאליזם ואחרות, ותנועות אקטואליות ומצליחות כמו התנועה החרדית ויריבתה הגדולה, אך זו המאפשרת בימינו את שגשוגה, הלא היא הציונות על שלל מפלגותיה ואפשרויותיה.

ו.

ובמישור הכללי יותר, אפשר לשאוב השראה מדברים שכתב היסטוריון ישראלי חשוב אחר, מיכאל קונפינו בספרו מסנט-פטרבורג ללנינגרד, על מהותה של הדמוקרטיה המודרנית. לפי ניתוחו היא כוללת "אמונה באוטונומיה של השכל; אמונה בייחודו של האדם; אמונה בתוקפן המחייב של ההתקשרויות כמו הסכמים וחוזים; אמונה שרק באמצעות חוק יש להבדיל בין חופש הפרט לצורכי הכלל; אמונה בערכיות העבודה".

חשוב לשים לב למה שבוודאי שמנו אליו לב כולנו: המלה "אמונה" החוזרת על עצמה חמש פעמים, דבר שמביא אנשים, חלקם מלומדים, לטעון כי הרעיון הדמוקרטי כעוד ‘'אידאולוגיה'', או “דת״ אפילו. הוגי דעות אלה מפליגים ביצירתיותם ומצביעים על “פולחנים״ דמוקרטיים (בחירות); על  “כתבי קודש״ דמוקרטיים (חוקה); על “אתרי קודש״ דמוקרטיים (הפרלמנט), וגם על “קדושים״ שנפלו על הגנת הדמוקרטיה, (מלינקולן ועד יצחק רבין(.

אבל מדובר בטיעון סרק. דמוקרטיה איננה דת במובן הצר של המושג. שהרי העקרונות שהציע קונפינו - מרכזיות האדם, השכל, ההסכמיות, החוק ומוסר העבודה, מאפשרים בחינת כל אידיאולוגיה ודת, ובכך הם מהווים מימד גבוה יותר של מוסר ושל פוליטיקה. על האזרח במדינה הדמוקרטית ללמוד כיצד הפכו אמונות אלו למציאות חיים, כלומר מה ההיסטוריה המדממת לא פעם של עמים שהצליחו להקים מערכות חיים הפועלות לאור הרעיונות הללו.

ואחרי שהאזרח ילמד את ההיסטוריה של הרעיונות הללו, הוא יוכל לעשות בהם שימוש כדי להבחין  למשל  בין תנועת שחרור לאומית זו או אחרת, חוקה זו או אחרת, מדינה זו או אחרת, מפלגה זו או אחרת, עמותה זו או אחרת, מציאות חברתית זו או אחרת.

מי שידרוש מעצמו לקיים מאמץ השוואתי כזה, יגיע על כורחו למסקנה שלא ''הכול נרטיבים", עוד רעיון עיוועים לפיו אתה צודק והוא צודק וכולם צודקים ולכן אף אחד איננו אומר דבר. חשוב לא פחות ואולי יותר, בכך שמיקמנו את הדמוקרטיה בתוך ההיסטוריה הרי שמיקמנו אותה במציאות החברתית, כלומר בפוליטיקה בהתהוותה. במילים אחרות, הדיון ההיסטורי בדמוקרטיה פירושו בחינתה לעומת ביצת המעשים, האינטרסים, הסתירות הפנימיות והמחירים החברתיים.

ז.

חינוך פוליטי? בישראל? אתה השתגעת לגמרי? אדרבא: מדינה השואפת לדמוקרטיה, הפועלת בלי חוקה מוגמרת, אלא באמצעות כמה חוקי יסוד, ואשר אוכלוסייתה הדו-לאומית ניזונה בין השאר מגלי עליה בלתי פוסקים ושונים כל כך - חייבת לקבל עליה אחריות כוללת על חינוך פוליטי שיטתי, יצירתי ובין-תחומי. הכוונה היא להבטיח שכל אזרח עתידי במדינת ישראל – ומטבע העניין בעולם כולו – ידע מאין הוא בא. ולאן הוא הולך? זה כבר עניינו של כל אחד מאִתנו.

סביר להניח – ובכל אופן כך יש לקוות – שככל שיותר אנשים יבינו את הדינמיקה שהביאה להתפתחותה של הדמוקרטיה, כך הם יבינו לא רק את החוט הדק המפריד בין הבטחותיה למגבלותיה, אלא בעיקר את החבל העבה שעליו רוצים לתלות אותה מתנגדיה. במצב דברים כזה סביר לצפות שיותר אנשים יבחרו לנסח את עמדותיהם החברתיות-תרבותיות-פוליטיות מתוך זיקה כזאת או אחרת ל'כוכב הצפון' של הדמוקרטיה.

חשוב לא פחות: סביר להניח שמי שילמד ברצינות את ההיסטוריה של הדמוקרטיה, יגלה שבניגוד גמור למה שנהוג לומר עליה במכונים למיניהם שתפסו בעלות על הדמוקרטיה, לאומיות היא תנאי מועיל מאד לדמוקרטיה חזקה, כי דמוקרטיה חזקה ככל שיש לה מכנים משותפים תרבותיים-חברתיים (כלומר לאומיים) חזקים יותר.

יש לקוות גם שיוצריהן של נוסחאות פוליטיות, כלומר פוליטיקאים, שיפעלו על יסוד הבנת הסדר הדינמי הזה, אולי יקפידו יותר על איזון בריא ואחראי יותר בין מטרותיהם הפרטיקולריות-סקטוריאליות לבין ההקשר הרחב יותר שבתוכו הם פועלים. במילים אחרות, תודעה דמוקרטית מבוססת היסטוריה תגביר נכונות לפשרה – נשמת אפה של הדמוקרטיה – זאת על חשבון הקיצוניות הרווחת כל כך במקומותינו.

כי כפי שהציעו חכמים כמו מייקל וולצר, תפקיד הפוליטיקה הוא “הגנה על החיים הרגילים... המשעממים... ערכים מוחלטים אינם דורשים הגשמה פוליטית ולעולם לא יוגשמו הגשמה כזו".

ח.

היכן אמור להתבצע חינוך פוליטי? למעשה בכל מפגש חברתי ציבורי הנוגע לענייניו של האדם, האזרח, החברה והרוח. אם לצטט עוד היסטוריון חשוב אחר, יהושע אריאלי, הרי ש"אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחוץ להיסטוריה". 

יגאל אלון השכוח והמושכח, הסביר שוב ושוב, עוד לפני שהיה שר חינוך, כי דמוקרטיה חזקה נשענת על שלושה מעגלים: האחד – הפוליטי המוכר והמובן מאליו (בחירות, חופש ביטוי וכן הלאה). השני – החברתי: נגישות של כל אזרח לשירותים חברתיים מהעריסה עד לקבר. השלישי – התרבותי: חברה דמוקרטית חייבת להתבסס על עומק תרבותי.

מכאן ששיעורי 'אזרחות' אסור שיהיו נחלת התיכונים בלבד, בבואם להכין נערים למבחן בגרות בסגנון 'שנן ושכח'. לימודי אזרחות מתקיימים למעשה בכל ערב מול משדר החדשות. השאלה היא לא האם לומדים בישראל אזרחות בכל יום, אלא איך.

אין די בללמוד כיצד מתנהל פרלמנט, מתי ואיך בוחרים, כיצד מחליפים ראש מדינה, מה הרכבה של מערכת המשפט, מדוע יש לשמור על חופש העיתונות, או מנגד מדוע ברור מאליו שכל פוליטיקאי רוצה להמשיך להיות פוליטיקאי ('הכיסאולוגיה') כי השאלה אמורה להיות מה רוצה כל פוליטיקאי לקדם מהכיסא שהוא רוצה. כי דמוקרטיה היא אמנם גם תיאוריה, אבל מבחנה הוא במציאות.

והמציאות היא קונקרטית, ישראלית למשל, או ארגנטינית, ולכן תלמידים ואזרחים בישראל או בארגנטינה חייבים לדעת היסטוריה ישראלית או ארגנטינית. לא יזיק שידעו זה על זה כי כוחה של ההשוואה ההיסטורית עצום, והוא גם תורם תרומה נהדרת לכוח ההשוואה הנחוץ לדמוקרטיה: הרי כל אזרח נדרש להשוות בין הבטחות למימושן, בין מפלגה כזו למפלגה אחרת, בין רעיונות כאלו לאחרים. הנה עוד סיבה מדוע ללמוד היסטוריה.

ט.

ובכן, מדוע חייב חינוך לדמוקרטיה להתבסס על עומק היסטורי? ראשית, כי הדמוקרטיה נולדה מתוך מציאות היסטורית ולכן רק מתוך תודעה היסטורית יש לתהות על קנקנה. ושנית, כי מי שמעוניין בחברה חופשית הבנויה מאנשים חופשים ואחראים, אינו יכול שלא לעשות כל מאמץ, חינוכי, תרבותי, הגותי, ארגוני ואחר, לטיפוחה של חשיבה מורכבת. החשיבה ההיסטורית לפיכך צריכה לשמש נר לרגליו של המורה, המחנך, איש התקשורת, איש הציבור ושל כל אחד שפותח את הפה להביע דעתו על המצב.

באמצעות חשיבה מורכבת שהיא כמו לומר חשיבה היסטורית, ייתכן שיצליח לפתח כלֵי מחשבה גם אצלו וגם אצל עמיתיו האזרחים, מבוגרים כצעירים, שעל כולם להבין כי הדמוקרטיה היא בבחינת 'כוכב צפון': אנו הולכים לכיוונו אך לא מגיעים אליו אף פעם; אנו דנים במהותו באופן מורכב ומוחשי; אנו מודעים לכך שדמוקרטיה איננה רק פרוצדורה ושאין די בשתילת פרלמנט בחצר בית הספר; אנו משלימים עם כך שידיה של הדמוקרטיה הממשית מרוחות תמיד בבוץ ובגריז קונקרטיים, ובמקרה שלנו בוץ יהודי וגריז ציוני; מכך אנו גם מבינים שגבולות ההבטחה המשחררת של הדמוקרטיה הישראלית מוכתבות על ידי הפוליטיקה שהיא כמו כל פוליטיקה בבחינת 'אמנות האפשר'; כשמתוך כל זה מתפתחת מתחזקת ומשתכללת התובנה, שלשם שימורה של הדמוקרטיה הישראלית עלינו לתקנה, אך עם זאת כדי לתקנה עלינו לעובדה ולשומרה.