לפרוטוקול (ולחובבי הטיעונים הכמותיים) - 'כושר הקליטה הכלכלי' של ארץ ישראל: או - הטריק המלוכלך של "אלביון הנוכלת" (וכן, ללא ספק, המנדט הבריטי תרם רבות לגיבוש המפעל הציוני)

קריאה 'יחפה' בכתב המנדט מלמדת חד משמעית שכוונת המכוון (חבר הלאומים) היתה ליצור תנאים לעלייה יהודית גדולה ולתהליכי פיתוח נמרצים של הארץ. עניין זה עולה במפורש בסעיפים 6 ו-11:

"סעיף 6: ממשלת ארץ ישראל, בהבטיחה מקיפוח את זכויותיהם ועמדתם של יתר חלקי הישוב, תקל בתנאים נאותים על ההגירה היהודית ותסייע, בשותפות עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף 4, להתיישבות צפופה של היהודים בארץ, לרבות קרקעות הממשלה ואדמות הפקר שאינן דרושות לצרכי הציבור".

"סעיף 11: ממשלת ארץ ישראל תאחז בכל האמצעים הדרושים כדי לשמור על האינטרסים של הציבור בקשר עם התפתחות הארץ ויהיה לה ייפוי כוח מלא [...] לעשות לקניין הצבור או להעמיד תחת השגחתה את כל האוצרות הטבעיים שבארץ או המפעלים הציבוריים, השירותים והמוסדות שהוקמו או יוקמו בה [...] הממשלה תבוא לידי הסכם עם הסוכנות היהודית [...] ותפתח את האוצרות הטבעיים של הארץ [...]". 

אלא שהספר הלבן של 1922, שבלעדיו לא היה נכנס לתוקף כתב המנדט שהתקבל ב-1920, צירף למשוואה את 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', כסייג באמצעותו ניתן היה לממש את הכרזת המנדט (ולפניה את זו שהוצהרה על ידי בלפור בשם הממשלה הבריטית וכל בעלות בריתה) שקידומו של הבית הלאומי היהודי לא יבוא על חשבון "הזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות הקיימות בארץ ישראל " (it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine).

כמו בכל נושא אחר כמעט, רוב הערבים הבינו את 'כושר הקליטה הכלכלי' במונחים מינימליסטיים. מבחינתם מה שהיה הוא שיהיה. לפי גישה סטטית זו, לא היתה שום סיבה להניח, שאם למשל עד 1920 חקלאי ערבי הפיק מדונם אדמה 25 ק"ג חיטה, מה שהספיק בקושי למשפחתו ועוד מעט עודף לזרוע לשנה הבאה, אחרי 1920 המציאות 'הטבעית' הזו תשתנה. היום יש לציין, מפיק כל חקלאי בארץ, יהודי או ערבי, לפחות 500 ק"ג חיטה מכל דונם אדמה.

מה שהיה נכון לכמות שניתן להפיק מכל דונם, היה נכון עוד יותר לגודלו של השטח המעובד, ולכמות המים שנדרשה לשם כך. על פי התפיסה הערבית הרווחת, בדיוק כמו גודל היבול גם היקף השטח וגם כמות המים היו כולם פרי הכרעה אלוהית, עניין של טבע, או בשתי מלים: 'כּוּלוּ מָכְּתוּבּ'. היהודים - וגם הבריטים כל עוד לא כבלו עצמם באג'נדה הפרו-ערבית שלהם, - חשבו ההפך. 

הנחת היסוד של היהודים היתה שארץ ישראל רחוקה מאד ממיצוי הכושר הכלכלי שלה. גם בגודלו של השטח המעובד, וגם בכמות המים שאפשר לנצל ממאגרים תת-קרקעיים, מהטיית נחלים ומחפירת בארות (על הרעיון של שימוש מוסדר, נרחב ותעשייתי במי ביוב הם יחשבו מאוחר יותר, אחרי הקמת המדינה).

חשוב לא פחות - ליהודים, וגם לבריטים (כל עוד כאמור חשבו עניינית) היה ברור שבכלכלה המודרנית להון תפקיד מכריע. והעולים היהודים הביאו עימם כסף. לא הרבה, אבל משהו בכל זאת. סכומים קטנים כמו אפילו מאה לירות שטרלינג, הספיקו לדחוף את הפעילות הכלכלית, וכך קיבל 'הכושר הכלכלי' עוד שני ממדים חשובים: מסחר ותעשייה. אם נוסיף על החקלאות המודרנית, המסחר, התעשייה וההון, תחומים אחרים כמו ענף הבנייה, נוכל להבין מדוע ב'דו"ח וודהד' שפורסם ע"י ממשלת בריטניה ב-1938, נכתב במפורש, שהעלייה היהודית תורמת מבחינה כלכלית לא 'רק' לאזורים של רוב יהודי, אלא לארץ כולה.

כדי להבין את הנושא כדאי להכיר את הנתונים. שטחה הכולל של ארץ ישראל המערבית תחת שלטון המנדט, היה 26 מיליון דונם. 60% משטח זה תפס הנגב, שטח מדברי שעד היום רובו לא מיושב. מכאן שהשטח הראוי להתיישבות עמד על כ-11 מיליון דונם. ב-1920 החזיקו יהודים בשטח של 420 אלף דונם. ב-1927 ב-470 אלף דונם. ב-1936, ב-1230 אלף דונם. על פי הצעת החלוקה של 1937, למדינה היהודית הוקצו בסך הכל 5 מיליון דונם, מהם 1.8 מיליון הוגדרו כ'בלתי ראויים לעיבוד'.

על פי אותה הצעת חלוקה (1937), המדינה הערבית אמורה היתה לכלול - חוץ מ-64 מיליון הדונם שבצד המזרחי של הירדן, זה שעמד תחת שליטתו של המלך עבדאללה - 7 מיליון דונם, מהם 3.9 מיליון הוגדרו 'בלתי ראויים לעיבוד'. סך כל הקרקע שלדעת הבריטים היתה ראויה לעיבוד, גם במדינה הערבית וגם במדינה היהודית, עמד על כ-6 מיליון דונם, בסך הכל 23% משטחה של הארץ כולה. 

ערב הכרזת המדינה (1948) עיבדו יהודים 1,310 אלפי דונם, מהם 290,000 בהשקיה אינטנסיבית. באותה שנה עיבדו הערבים, שמספרם היה פי שניים ממספר היהודים, 340,000 דונם, מתוכם רק 8,000 בהשקיה אינטנסיבית. כך שעם תום המנדט מומשו רק 16% מכושר הקליטה החקלאי של הארץ (ויש לשוב ולומר כי 'כושר קליטה כלכלי' איננו מסתכם בחקלאות). 

אדרבא, על פי נתוני משרד החקלאות הישראלי, ב-1968 יהודים עיבדו 3.32 מיליון דונם, חצי מהם בהשקיה אינטנסיבית, ואילו ערביי מדינת ישראל עיבדו 870,000 דונם, מהם 41,000 בהשקיה אינטנסיבית, כלומר גם 20 שנה אחרי תום המנדט, עדיין נוצלו בארץ הזו רק 70% מהפוטנציאל שלה. במלים בודדות ובקיצור: לא היתה לארץ הזו שום בעיית כושר קליטה כלכלי.

את המתמטיקה הכלכלית הזו ידעו הבריטים בעצמם, על יסוד מחקרים שהם עצמם עשו. כפי שהגדיר זאת בן-גוריון בפברואר 1937, הם בחרו להמיר את 'כושר הקליטה הכלכלי' ב"כושר קליטה פוליטי". בן-גוריון היטיב להגדיר זאת, כי כידוע פירושה המילולי של המלה 'פוליטיקה' היא 'נימוס', ולבריטים היה חשוב תמיד לשמור על הדימוי המכובד שלהם. ולכן, במקום לומר בפה מלא כי הם נסוגים ממדיניות 'הבית הלאומי' לה התחייבו בפני 'חבר הלאומים' בשנת 1920, הם אמרו את אותו הדבר אבל באופן עקיף באמצעות מדיניות כלכלית מפלה ולא-עניינית מבחינה כלכלית.

כאמור, את העובדות הם ידעו היטב ממקורותיהם שלהם: ב-1921 הוגש לממשלת בריטניה דו"ח לפיו ישנם לפחות 3.2 מיליון דונם של שממה שניתן לפתח. ב-1924, כתב לואי פרנץ', מומחה בריטי אנטי-ציוני מוצהר, שלמרות עמדתו העוינת למדיניות הבית הלאומי אף אחד לא פקפק ביושרו המקצועי, את הדברים הבאים על החקלאות הערבית באזור הפורה של עמק בית שאן:

 

"השטח מיושב בכפריים שחיו בבתי טיט וחומר, סבלו מאד מהמלריה, ובדרך כלל בינתם היתה כה קצרה, עד שלא יכלו להבין שום הצעה להשבחת מצב השיכון, או הספקת המים, או החינוך. שטחים גדולים של אדמתם היו שוממים, ועשבים שוטים גדלו עליהם. לא היה שם כל עץ וכל ירק. הכפריים, אם לא היו בעצמם גונבי בהמות, היו תמיד מוכנים לקבל גונבי בהמות ופושעים אחרים תחת חסותם. שטחי העיבוד, עד כמה שהיו שטחי עיבוד של יחידים, עברו מיד ליד שנה בשנה. כמעט שלא היה בטחון ציבורי, וגורלו של האכר היה שוד וביזה מידי שכניו הבדואים. הבדואים מטבעם פראים ואנשי גזל, חיו תמיד במריבה עם שכניהם משני עברי הירדן, וחיו על ביזה ושוד הדרכים, ובין שוד לשוד היו עסוקים בעיבוד הקרקע, עד כמה שבדואים מוכשרים לכך".

 

חמישים שנה קודם לכן פרסמה קרן החקירה הבריטית PEF מפה מפורטת של הארץ. על פי מפה זו הנגישה היום במרשתת, בשנת 1872 היו ברחבי הארץ 350 יישובים כפריים ערבים, רובם קטנים מאוד. משנת 1872 עד 1948 נוספו עוד כ-200 יישובים כפרים, ובהם אוכלוסייה של כ- 60,000 תושבים. הגיאוגרפיה של הרחבת היישובים הערביים החדשים הללו חופפת לחלוטין את הגיאוגרפיה של הרחבת היישובים היהודיים ("ה-N" ההתיישבותי), שבין השנים 1878 ל-1947, עלה מספרם מאפס (אלא אם כוללים את מקווה ישראל ואז המספר הוא אחד), ל-350.

כאמור, וכפי שהתרחש וממשיך להתרחש בעולם כולו, שיפורה של החקלאות שימש כבסיס להתפתחות התעשייה: על כל משפחה שהתיישבה בישוב כפרי, התיישבו עוד שלוש בריכוזים עירוניים. אוכלוסיית חיפה, למשל, גדלה פי 6.5 בין השנים 1922 ל-1947, אז התגוררו בעיר כ-145,000 תושבים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים. הסיבה לגידול דמוגרפי זה היה עליה יהודית והגירה ערבית מכל המדינות השכנות. הבריטים קבעו את חיפה כנקודה החשובה ביותר עבורם בים התיכון, בזכות הנמל, בתי הזיקוק ומרכזי התחבורה. יהודים וערבים רצו להתפרנס, וחיפה סיפקה לרבים מהם מענה. עצם השתקעותם דחפה את הכלכלה, כלומר הגדילה את 'כושר הקליטה הכלכלי' של העיר, וחוזר חלילה.

נתונים משנת 1938 הראו שערך הייצוא של התעשייה היהודית בארץ ישראל גבוה פי 8 מזה שבעיראק. גם מבנה המשק, אינדיקציה ידועה למודרניזציה כלכלית, הוכיח את הדבר: בארץ ישראל אחוז המתפרנסים מחקלאות עמד על 19% (באוסטרליה הנתון היה 21% ובהולנד 20%); בתעשייה ומלאכה 31% (אוסטרליה 38%, הולנד 31%), מסחר 19% (כמו בבריטניה!), וכל השאר - תחבורה, מקצועות חופשיים וכדומה - 31% (כמו באוסטרליה). לכל זה היה גם היבט בריאותי ברור: תמותת התינוקות בחברה הערבית ירדה מנתון מזעזע של 200 ל-1000 לידות חי בשנת 1929, לכ-120 ל-1000 בשנת 1939. לשם השוואה, באיטליה באותו הזמן עמדה תמותת התינוקות על 106 ל-1000! אצל היהודים בארץ ישראל הנתון עמד על 58, טוב אפילו מהנתון בצרפת: 66.

ערבים התנגדו לעלייה יהודית מסיבות כלכליות כביכול, אבל העלייה היהודית שהתאפשרה בזכות המנדט הבריטי, הביאה לגידול הדמוגרפי הערבי מחוץ (לפחות 300 אלף ערבים היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט ואף גורם ממשלתי לא ספר אותם בחשבון 'כושר הקליטה הכלכלי'!) ומבית: האוכלוסייה הערבית גדלה בזכות הירידה הדרמטית בתמותת התינוקות. במלים אחרות, ההתיישבות היהודית הביאה עמה ברכה כלכלית, או במונחים של הספר הלבן של 1922: ההתיישבות היהודית הביאה עמה את כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. דברים אלו נכתבו במפורש בדו"ח ועדת פיל ביולי 1937, בו הוסבר בין השאר כי השירותים הציבוריים להם זוכים הערבים מידי ממשלת המנדט, ממומנים על ידי היהודים (ולכן, אם תתבצע חלוקה ממליצה הועדה כי המדינה היהודית תמשיך לשלם כספים למדינה הערבית!).

זאת ועוד: בדו"ח מוזכרת האפשרות של "חילופי אוכלוסים" (כמו בתקדים יוון-בולגריה-תורכיה הנזכר במפורש, "חילופים" שיעשו ברצון או "בדלית ברירה מאונס", כך במפורש), צעד שאין אפשרות לממשו כל עוד אין מספיק שטחים לעיבוד, ולכן ממליצה הועדה לקדם את "ביצוען של תכניות רחבות מידה להשקאה, לאצירת מים ולפיתוח בעבר הירדן -  והוא הדין בבאר שבע ובעמק הירדן", צעד ש"עשוי ליצור מקום להתיישבות אוכלוסים במספר רב יותר ממספר האוכלוסים היושבים שם כיום. לפיכך יש לגשת מיד למדידת האזורים האלה ולהכין הערכה מוסמכת של האפשרויות המעשיות להשקאה ולפיתוח. אנו מציעים להתחיל בדבר זה מיד ולהעמיד את הפקידות הדרושה ואת הכספים הדרושים כדי להשלים מפעל זה במהירות האפשרית ביותר".

 

תשובה למכתב שקיבלתי מסטודנטית לשעבר ובו שלל קושיות שאלות ותהיות לגבי מה קרה מה קורה ומה אפשר לעשות

 למה דווקא התיישבות בצפון הרצועה? כי היא השלב האחרון לפני מישור החוף. מבחינה זו גם ציר פילדלפי חשוב, אבל שם הנוכחות כרגע צבאית, ואם אין ברירה אלא להעדיף אזור על אזור, אז צפון הרצועה גם סביר יותר וגם מספיק חשוב. אבל בעיקרון, לטווח ארוך, היעד צריך להיות חיסול הרצועה כישות גיאוגרפית. 

אפשר לדמיין מעבר של פלסטינים לסיני, או כאלו שישארו שם כפי שיש פלסטינים בגליל או בשומרון או בכל מקום אחר, אבל שהישות הגיאוגרפית-מדינית הזו תעלם כי היא מובלעת חסרת צידוק שכל מטרתה מיומה הראשון ב1949 נועד לשמש - גם בידי מצרים, ועד היום בידי מצרים, שאיתה יש לנו "שלום" כידוע - ככלי לחרבש את המציאות בישראל. 

כי זו האסטרטגיה ארוכת הטווח של שכנינו היקרים, להתיש להתיש ולהתיש. 

זה שאנחנו מחזיקים מעמד יפה מאד, מוכיח שני דברים שאין ביניהם הרבה קשר, בכל אופן לא קשר הכרחי, ואולי יש ביניהם קשר ישיר, צריך לחשוב על זה: א. זכרון קצר. ב. אהבת החיים. 

בעצם השניים קשורים... כי מי שאוהב את החיים מעדיף לשכוח למשל את העובדה שעד 1955 בוצעו נגד ישראל מרצועת עזה אלפי פיגועים עם קרוב ל-1000 הרוגים, שבמונחים יחסיים זה כמו לומר שבחמש השנים הקרובות ירצחו בערך 9000 יהודים. נחמד, לא? אז רוב הישראלים לא יודעים את העובדה הזו ולכן כנראה אלפי ישראלים ממשיכים לחיות באזור הרצועה, ושדרות אפילו היום פורחת, ובכלל כל האזור.

אני לא האמנתי לרגע בעיסקת חטופים כי עיסקאות הן דבר שמשיגים בין שני צדדים שיש להם מכנה משותף כלשהוא. מעשה החטיפה היה מהלך מבריק מצידו של חמאס, והוא מנצל אותו עד תום כפי שרק ארגונים מתועבים מסוגו יודעים לעשות. א-פרופו אסטרטגיית ההתשה שהוזכרה קודם: חמאס ראו את פסטיבל גלעד שליט לפני 9 שנים והבינו שכל מה שהם צריכים לעשות זה את אותו הדבר כפול 200. הם הצליחו ובגדול: האידיוטים השימושיים שמפוצצים את הגשרים ושלטי החוצות ופועלים בכיכר ההיא מול הקרייה עושים עבורם את העבודה. 

אז היתה עיסקה אחת. מה חושבים מטורלילנו, שחמאס יוותר על הנכס הזה? התמורה שהם יבקשו על שחרור כולם "עכשיו" (אחד המושגים שמביאים לי קריזה, או רצון להקיא, בלי קשר לדבר השני אליו הוא מחובר: נצחון עכשיו שלום עכשיו סביבה ירוקה עכשיו וכן הלאה) היא כזו שישראל לא יכולה לחיות אתה, ולכן ההבלים שאנשים אומרים על "לעשות הכל" כדי להחזיר את החטופים מעיד על הטימטום האנושי האינסופי, שאולי גם אותו אפשר להסביר באהבת החיים הישראלית, כי כידוע אם אין שכל אין דאגות.

אז מה יהיה עם החטופים? אין לי מושג. סביר להניח שחצי מהם כבר לא בחיים. תולדות חטופים ושבויים באזורנו, אלו שזכו לשבת בשבי של דעאש, או 'סתם' שבויים שנפלו בשבי במלחמה, או כאלו שזכו להנות מהכנסת האורחים המזרחית המופלאה של האיראנים וכן הלאה, מלמדות שמדובר בהרבה מאד זמן.

כך או אחרת, אני מזכיר לעצמי שכל ההבדל בינם לבין אלו שלא נחטפו לא נרצחו ולא נהרגו בגלל חמאס ואיראן, הוא שלחטופים יש פנים ושמות, ולאלו שיהרגו ירצחו ויחטפו בעתיד כל עוד שקיים חמאס וכל עוד יש את השלטון הנוכחי באיראן, אין שמות ופנים (כלומר יש אבל עדיין אף אחד לא תלה את התמונה של השכן שלי בנתיבי איילון). 

זהו חישוב קר כמובן, הלב שלי רותח ואני כמובן מדחיק את המחשבות על אומללותם של הקרבנות, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן לחשוב במונחים מונותיאיסטים,כלומר בהשאלה על הרעיון המונותיאיסטי, שעיקר חשיבותו וחידושו לעומת הפגאניזם הוא בכך שהוא דורש מהאדם לחשוב על סיבת הסיבות, ולא לקיים עבודת אלילים, שמשמעותה לסגוד לעצים כאילו שהם מביאים את הרוח, או לצרוח מול חומות הקרייה בתל אביב כאילו אם נצעק מספיק חזק החטופים יחזרו "עכשיו". אם בכלל לצעוק -  ואת זה כתבתי כבר בתחילת המלחמה - אז מול שגרירויות מדינות אירופה למיניהן.

סיבת הסיבות לעצם קיומם של חטופים הוא קיומו של חמאס שקיומו שלו בלתי אפשרי ללא קיומו של השלטון הנוכחי באיראן. המסקנה המתבקשת ברורה מאליה: לצעוק פחות על הקירות בקרייה, ולהשמיד גם את חמאס וגם את השלטון באיראן. איך? מתי? מי? מה? מו? אלו כבר שאלות טכניות. צעד ראשון במחשבה מונותיאיסטית הוא לזהות את סיבת הסיבות של תופעה מסויימת, ומשם לגזור את המסקנות העקרוניות, ומהן את המעשיות. 

כל דרך אחרת היא עבודת אלילים. נותנת הרגשה טובה, יש פולחן, יש מקומות קדושים, יש סמלים ששמים על הבגד, אפילו יש לא מעט אנשים שמתפרנסים מהמזכרות, יש סיורים במנהרות-דמה בכיכר מול הקרייה, כל העייסק מ-א עד ת' כמו בקמינו דה קומפוסטלה או בנוטר-דאם בפריז.

לא מכיר את ארגון 'קומו', אבל ממה שקראתי הרגע באינטנרט אז אני בעד. זה בערך מה שאני עושה עוד מלפני המלחמה הארורה הזו - מסביר, מלמד וכמובן קודם כל לעצמי: מנסה להסביר לעצמי וזאת על בסיס לימוד. אבל יש ערך למהלך ציבורי אז אני בעד. 

כך או אחרת, שכן יש הרבה ארגונים וזה אולי חלק מהבעיה שלנו - אנחנו מסרבים להבין שהארגון המשמעותי והיעיל ביותר להשיג את כל המטרות המוסכמות יותר או פחות נמצא בירושלים ומוכר בשם 'כנסת ישראל', שחבריו הם הבסיס לארגון חזק עוד יותר הידוע בציבור בשם 'ממשלת ישראל' - תפקידו של כל אזרח, כיהודי מונותיאיסט שנברא בצלם כלומר יש לו שכל ותפקידו לעשות בו שימוש, וכאזרח במדינה דמוקרטית, הוא לחשוב בעצמו על מהותן של הבעיות, על סיבת הסיבות שלהן, וכאמור לעיל לגזור מההבנות הללו (שמומלץ לעשותן בצוותא כדי להקטין את מרווח הטעות) מסקנות עקרוניות ומעשיות. 

אבל כל זה לא אמור לסתור את החובה להחזיר את התודעה האזרחית היסודית ביותר - הפוליטיקה - למרכז הדיון. עם כל הכבוד לעמותות וארגונים, כל עוד אנחנו מפקידים ברובנו את השדה הפוליטי, וחושבים שלצאת להפגנות זה פוליטיקה וכי באמצעות כמה שלטי חוצות מתוחכמים אנחנו מממשים את חובותינו האזרחיות, נמשיך לא להבין מדוע הדברים נראים קצת פחות טוב מכפי שהיינו רוצים.

כל אחד עם הרצון שלו כמובן, גם בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה שהגיע הזמן שנבין שהיא איננה מסתכמת לא בטיעון 'הרוב קובע' הדבילי, וגם לא בטיעון 'זכויות זכויות זכויות' האווילי לא פחות. 

דמוקרטיה היא הכלי באמצעותו מנהלים - באמצעות משאבי המדינה האדירים ששום עמותה לא יכולה להתחרות בהן וגם לא כנופיית אלמונים ממגדלי עזריאלי וגם לא אף קרן אלמונית מאירופה - את אי ההסכמות שיש בציבור, כי זה מצב הצבירה היסודי של האנושות: אי הסכמות (לצד הסכמות, במקרה שלנו, של רוב הישראלים היהודים: הציונות, כלומר הרעיון שליהודים מותר להיות עם חופשי בארצו).

והנה, מה שכתבת לי על המאמר של ליבסקינד, או על הפודקאסטים שלי על הרצל, הוא מימוש של כל מה שכתבתי לעיל: לומדים דברים חדשים, פוגשים טיעונים חזקים, וחולקים את התובנות הפרטיות שלנו עם החברים והמשפחה וכן הלאה. חיזקי ואימצי. 

ובלירשותך אני מפרסם את המכתב הזה בבלוג שלי, כפי שהוא, בלי השם שלך כמובן, כי אני חושב שמה שכתבתי לך ראוי שישמעו גם אחרים.

תודה !!

¿Acaso plantear un judaísmo desvinculado de la creencia en la divinidad de la Torá es un juego de palabras? - Contestando a un amigo que duda la opcion de ser un Judio-Ateo (como yo, Udi Manor)

No hay duda de que tiene usted razón en su afirmación de que el judaísmo no es una teoría abstracta sino una teoría de la vida. Pero toda la Torá judía esta basada en el deber del lector hacer todo lo posible para entender lo que dice el texto. .

La primera palabra de la Biblia, Génesis, no habla por sí sola y su comprensión depende del contexto de la realidad y de las demás palabras que la rodean.

Esto no es una opinión, sino un hecho: la Biblia está llena de debates sobre el significado de las mitzvot, entre las cuales muchas veces hay contradicciones, a veces en forma directa e inequívoca, si se interpretan con claridad cosas escritas en la Sagrada Torá, pero algunos les dan la vuelta.

Hay muchos ejemplos de esto. Una mitzvá muy conocida hoy en día es encender velas de Shabat. En la Torá está escrito que está prohibido encender fuego en Shabat. ¿Cómo se encaja uno con el toro? No encaja. Pero ésta es la esencia de la cultura humana: se desarrolla a lo largo de los años mientras se debate internamente y recibe influencias del exterior.

Por ejemplo: ¿Sabes que todo el calendario hebreo "sagrado" está basado en la cultura babilónica, la cultura del imperio que destruyó el Templo? Interesante, ¿no? Del Imperio Babilónico los judíos también tomaron las letras que se utilizan hoy en día en el idioma hebreo.

En otras palabras: hablar de la santidad de un texto como si fuera un diamante perfecto encontrado en la tierra, es no entender cómo se desarrolla la cultura. Así como una cultura se ha desarrollado en el pasado, así continúa - ¡y debe continuar! - desarrollándose en el presente y en el futuro.

En cuanto al ateísmo, la cuestión es bastante sencilla. Tal como entiendo este concepto, surge de la aceptación absoluta de que los humanos no lo comprenden todo.

La posible diferencia entre un ateo y un creyente es que el creyente común toma su ignorancia humana y la convierte en base para el dogmatismo. El ateo (tal como yo entiendo el término), reconoce el hecho de que él, como persona, no lo entiende todo, y por lo tanto, por definicion, no puede decir cosas inequívocas sobre Dios.

¿Qué le queda a un ateo? En muchos casos la ignorancia supina, el fanatismo anticlerical, la superficialidad. Pero en mi caso, siendo judío ateo, me queda mucho: el conocimiento, adaptación de las ideas que surgen en las fuentes de la cultura judía, y cómo fueron aplicadas y podrán ser aplicadas  en la vida personal, familiar, comunitaria, social y política.

Ésta es la base de mis acciones como sionista en el Estado de Israel. Vivo una vida judía plena, una vida de creación y construcción que refleja el valor judío más elevado: la santidad de la vida.

¿Y qué es el fundamento de la santidad de la vida judía? Yace en el concepto de Dios, tal como aparece en la Biblia. Porque el concepto de Dios es otro invento humano. Sí, tal cual. 

Es más: Como sabemos, o deberíamos saber, el concepto de Dios tiene interpretaciones diferentes y por supuesto contradictorias. El Dios de la Biblia hebrea es un Dios que crea la vida, que espera del ser humano tomar responsabilidad en el interminable proceso de creación, y por ende, este Dios (inventado por los primeros Hebreos, luego conocidos como Judios), exige al hombre elegir entre el bien y el mal.

Por lo contrario, Dios, el de los musulmanes, exige sumisión, dedicación y renuncia del creyente a sus capacidades creativas. 

Al parecer, es el mismo Dios, porque hay un solo Dios... Pero en la práctica, dos conceptos completamente opuestos.

Y el concepto de "Dios" es sólo un concepto que puede - y debe - aprenderse, entenderse e interpretarse. Porque, como se mencionó, esta es la esencia de la cultura humana tal como es: no tiene significado fuera del debate sobre sus conceptos, ideas y posibilidades.  Y obviamente, por lo menos en el caso Judío, pero prácticamente en todos los casos, estos conceptos deben ser - y casi siempre lo son - la base de la práctica cotidiana.

Y como ya he mencionado, yo, como ateo, abordo este debate cultural de una manera más decente que el creyente. Porque mi ateísmo surge del hecho de que no lo sé todo. El creyente tampoco lo sabe todo, pero frente al ateo que está dispuesto a decir "no sé", el creyente impone conceptos dogmáticos a la realidad. 

En el caso de los musulmanes, como sabemos, este dogmatismo se expresa en mucha violencia. Fueron precedidos en esta tendencia por los cristianos, que hasta el siglo XIX utilizaron el dogmatismo para la Inquisición, las expulsiones (principalmente contra los judíos, pero no exclusivamente), los pogromos y cosas similares.

En conclusión: El ateísmo es el enfoque más decente desde el punto de vista humano. No porque el ateo lo sepa todo; viceversa, porque el ateo admite que no lo sabe todo. Por lo tanto, hay menos peligro a un dogmatismo departe del ateísmo, dogmatismo como lo practicaban los cristianos hasta hace poco y como lo practican los musulmanes hoy en día. Obviamente existe también dogmatismo entre Judíos, pero por lo menos su práctica tiene poco que ver con las prácticas conocidas entre cristianos y peor todavia entre musulmanes.

Un elemento más: En mi caso, mi ateísmo, que surge del hecho de que no lo sé todo, me obliga a estudiar todo el tiempo y a examinar las cosas que sé o creo saber. También en este sentido hay, o debe haber, una gran diferencia entre el ateo y el creyente. No siempre, pero en muchos casos, esta es la realidad.

Espero que mis palabras sean bien entendidas. No tengo duda que otros ateos serán menos respetuosos que yo a su herencia, sea judía, cristiana u otra. 

Pero yo puedo hablar solo por mí mismo, aunque conozco suficientes compatriotas tanto en Israel como en el mundo Judío, que se refieren a estas cuestiones en forma muy parecida a la mia

Más aun: tengo varios amigos judíos religiosos que están de acuerdo con la premisa básica según la cual no existe cultura humana que no está en un constante proceso de intercambio interno y externo, un intercambio que su magna-premisa es la interpretación y la reinterpretación. 

En fín: Juego de palabras o no, lo más importante es el aprendizaje. Y no por casualidad el sentido de la palabra TORA es justamente eso: el aprendizaje, que en el caso del magistuoso idioma Hebreo, significa también - o mejor dicho, ante todo - mostrar el camino.

1940

 היהודים השבים לארץ ישראל לקומם בה את מולדתם לא הביאו אתם לכתחלה רחשי שנאה לעם השכן ובדרך כלל היו נקיים מרגשות לאומוניים; כל מגמתם היתה לבנות בית מבטחים חפשי לעם הנודד ורשות יחיד לפיתוח רוחו. 
שאלת עיצוב יחסים הוגנים עם השכנים לא נתבררה להם כלל ואף לא העסיקה אותם ביותר; גם בלאו הכי כבדו עליהם חבלי היציאה מהתם וחבלי הכניסה ומלחמת הקיום כאן. ומכיון שלא היה סיפּק בידם לטפל בשאלה בכל כובד הראש הראוי לה, ניסו למעט את דמותה או להתחמק ממנה, עד אשר פרצו, נשנו ונשלשו מהומות דמים. אז היתה מתיצבת הבעיה בכל חריפותה. בזמני משבר כאלה נוטה היה הישוב להשקיע את מעיניו בבקשת דרך של הסכם ושותפות עם העם השכן. 
אך לחרדתם היו רואים בהזדמנויות כאלה, כי האויב אינו מוכן לפשרות, אלא חפצו לעקור ולהשמיד. במשך השנים התפתחה תנועה ערבית לאומונית חזקה, אשר חיברה בקרבה את השנאה לזר והאינסטינקט המלחמתי היונק עדיין מהמדבר עם אידיאולוגיה תוקפנית טוטליטרית. הלאומיות הערבית, המכוּונת נגד האימפריאליזמוס האירופי, אינה מכוונת נגד האימפריליזמוס בפני עצמו, כמשטר דיכוי העמים החלשים; כל חפצה הוא לגרש את האימפריליסטים הזרים רק על מנת לרשת את מקומם, לעולל בעפר את קרן המיעוטים הלאומיים השוכנים בקרב העמים הערבים או על גבולם, על מנת להרים את קרן הלאומיות הערבית. הלאומיות הערבית סיגלה לה חיש מהר את התחמושת האידיאולוגית המדינית הקלוקלת של התנועות הלאומוניות באירופה, מבלי להדבק גם במסכת האידיאלים הרוחניים, המוסריים והחברותיים שליוו את תחית העמים באירופה. 
הלאומיות הערבית של זמננו כמעט לא פיתחה עד כה כיסופים ליצירת ביטויים חדשים בספרות ובאמנות או להתחדשות התרבות העתיקה; היא לא הצליחה לעורר חוש בקורת עצמית והבלגה מוסרית קיבוצית ואף לא נסתה ברצינות לבשר את בשורת הגאולה לפלחים המנוצלים ולאשה המושפלת.
פולחן הכוח ואהבת השררה נצטרפו כאן לשנאת הזר וליצר-הקרב, הלוהט בבן המדבר, ויחדו יצרו את הרקע הסוציולוגי לתנועה הערבית הלאומית של זמננו. הנה כן הושיטו יד זה לזה יסודות שונים ויצרו את התנועה הלאומית: חוגים רחבים של הנוער הערבי, שלמדו מאירופה את הברק החיצוני-הטכני ודרכי בריונות פטריוטית, קנאי הדת שוטמים כל זר באשר הוא כופר וזר, שבטים נודדים השׂשׂים אל קרב ואפנדים אוהבי שררה. אלה האחרונים מנצחים על מלאכת הלאומיות בארץ-ישראל, והם אוזרים את כל כוחם – על ידי ניצול כל נסיבה ועל ידי הפחת כזבים – לשלהב את שנאת העם הערבי אלינו ולחסום כל משעול העלול להוביל לידי הבנת-גומלים בין שני העמים. 

מלוה אותנו האמונה, כי נזכה בעוד דור להיות בארץ ישראל שנים או שלשה מליון נפש, כשם שזכינו במשך חצי דור להיות מששים אלף נפש כמעט לחמשים רבוא. האמונה הזאת מצילה אותנו מרגש של כניעה והתבטלות ונותנת בנו עוז לעמוד פה על קיומנו והתרחבותנו. אמנם אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום, ואין לך עם אוהב שלום יותר מעם ישראל. אולם אסור לנו לבטל את האמת שלנו ואת עצמנו במחיר השלום. את השלום בלי האמת יכולנו להשיג במהלכנו ההיסטורי פעמים בלתי ספורות. אך סרבנו. גם בפעם זו – והפעם היא במולדת על סף הגאולה לא נרתע ולא נתבטל, אלא נעמוד בלי מורך על קיומנו ואמיתנו.

עם כל שאיפתנו העמוקה להבנה עם הערבים עלינו להודות, כי לפי שעה מעשי יותר לתמוך את יתדות בטחון הנפש והרכוש שלנו בישוב עברי מוצק ורצוף מאשר בהבטחות של שלום: וביחוד כשהבטחות כאלה אינן ניתנות, אלא במקומן ניתכים עלינו איומים על איומים. ישוב עברי מוצק – זהו עצם מובנו האמתי והיחידי של הבית הלאומי; הוא הוא יסוד בטחוננו הפיסי וראש התיחדותנו הלאומית והתרבותית בארץ זו. כל מאמצינו צריכים להיות מכוּונים לביצור גושים לאומיים מוצקים ואין דבר המבטיח לגושים אלה בצרון כעבודה עברית.