היהודים השבים לארץ ישראל לקומם בה את מולדתם לא הביאו אתם לכתחלה רחשי שנאה לעם השכן ובדרך כלל היו נקיים מרגשות לאומוניים; כל מגמתם היתה לבנות בית מבטחים חפשי לעם הנודד ורשות יחיד לפיתוח רוחו.
שאלת עיצוב יחסים הוגנים עם השכנים לא נתבררה להם כלל ואף לא העסיקה אותם ביותר; גם בלאו הכי כבדו עליהם חבלי היציאה מהתם וחבלי הכניסה ומלחמת הקיום כאן. ומכיון שלא היה סיפּק בידם לטפל בשאלה בכל כובד הראש הראוי לה, ניסו למעט את דמותה או להתחמק ממנה, עד אשר פרצו, נשנו ונשלשו מהומות דמים. אז היתה מתיצבת הבעיה בכל חריפותה. בזמני משבר כאלה נוטה היה הישוב להשקיע את מעיניו בבקשת דרך של הסכם ושותפות עם העם השכן.
אך לחרדתם היו רואים בהזדמנויות כאלה, כי האויב אינו מוכן לפשרות, אלא חפצו לעקור ולהשמיד. במשך השנים התפתחה תנועה ערבית לאומונית חזקה, אשר חיברה בקרבה את השנאה לזר והאינסטינקט המלחמתי היונק עדיין מהמדבר עם אידיאולוגיה תוקפנית טוטליטרית. הלאומיות הערבית, המכוּונת נגד האימפריאליזמוס האירופי, אינה מכוונת נגד האימפריליזמוס בפני עצמו, כמשטר דיכוי העמים החלשים; כל חפצה הוא לגרש את האימפריליסטים הזרים רק על מנת לרשת את מקומם, לעולל בעפר את קרן המיעוטים הלאומיים השוכנים בקרב העמים הערבים או על גבולם, על מנת להרים את קרן הלאומיות הערבית. הלאומיות הערבית סיגלה לה חיש מהר את התחמושת האידיאולוגית המדינית הקלוקלת של התנועות הלאומוניות באירופה, מבלי להדבק גם במסכת האידיאלים הרוחניים, המוסריים והחברותיים שליוו את תחית העמים באירופה.
הלאומיות הערבית של זמננו כמעט לא פיתחה עד כה כיסופים ליצירת ביטויים חדשים בספרות ובאמנות או להתחדשות התרבות העתיקה; היא לא הצליחה לעורר חוש בקורת עצמית והבלגה מוסרית קיבוצית ואף לא נסתה ברצינות לבשר את בשורת הגאולה לפלחים המנוצלים ולאשה המושפלת.
פולחן הכוח ואהבת השררה נצטרפו כאן לשנאת הזר וליצר-הקרב, הלוהט בבן המדבר, ויחדו יצרו את הרקע הסוציולוגי לתנועה הערבית הלאומית של זמננו. הנה כן הושיטו יד זה לזה יסודות שונים ויצרו את התנועה הלאומית: חוגים רחבים של הנוער הערבי, שלמדו מאירופה את הברק החיצוני-הטכני ודרכי בריונות פטריוטית, קנאי הדת שוטמים כל זר באשר הוא כופר וזר, שבטים נודדים השׂשׂים אל קרב ואפנדים אוהבי שררה. אלה האחרונים מנצחים על מלאכת הלאומיות בארץ-ישראל, והם אוזרים את כל כוחם – על ידי ניצול כל נסיבה ועל ידי הפחת כזבים – לשלהב את שנאת העם הערבי אלינו ולחסום כל משעול העלול להוביל לידי הבנת-גומלים בין שני העמים.
מלוה אותנו האמונה, כי נזכה בעוד דור להיות בארץ ישראל שנים או שלשה מליון נפש, כשם שזכינו במשך חצי דור להיות מששים אלף נפש כמעט לחמשים רבוא. האמונה הזאת מצילה אותנו מרגש של כניעה והתבטלות ונותנת בנו עוז לעמוד פה על קיומנו והתרחבותנו. אמנם אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום, ואין לך עם אוהב שלום יותר מעם ישראל. אולם אסור לנו לבטל את האמת שלנו ואת עצמנו במחיר השלום. את השלום בלי האמת יכולנו להשיג במהלכנו ההיסטורי פעמים בלתי ספורות. אך סרבנו. גם בפעם זו – והפעם היא במולדת על סף הגאולה לא נרתע ולא נתבטל, אלא נעמוד בלי מורך על קיומנו ואמיתנו.
עם כל שאיפתנו העמוקה להבנה עם הערבים עלינו להודות, כי לפי שעה מעשי יותר לתמוך את יתדות בטחון הנפש והרכוש שלנו בישוב עברי מוצק ורצוף מאשר בהבטחות של שלום: וביחוד כשהבטחות כאלה אינן ניתנות, אלא במקומן ניתכים עלינו איומים על איומים. ישוב עברי מוצק – זהו עצם מובנו האמתי והיחידי של הבית הלאומי; הוא הוא יסוד בטחוננו הפיסי וראש התיחדותנו הלאומית והתרבותית בארץ זו. כל מאמצינו צריכים להיות מכוּונים לביצור גושים לאומיים מוצקים ואין דבר המבטיח לגושים אלה בצרון כעבודה עברית.