תשובה למכתב שקיבלתי מסטודנטית לשעבר ובו שלל קושיות שאלות ותהיות לגבי מה קרה מה קורה ומה אפשר לעשות

 למה דווקא התיישבות בצפון הרצועה? כי היא השלב האחרון לפני מישור החוף. מבחינה זו גם ציר פילדלפי חשוב, אבל שם הנוכחות כרגע צבאית, ואם אין ברירה אלא להעדיף אזור על אזור, אז צפון הרצועה גם סביר יותר וגם מספיק חשוב. אבל בעיקרון, לטווח ארוך, היעד צריך להיות חיסול הרצועה כישות גיאוגרפית. 

אפשר לדמיין מעבר של פלסטינים לסיני, או כאלו שישארו שם כפי שיש פלסטינים בגליל או בשומרון או בכל מקום אחר, אבל שהישות הגיאוגרפית-מדינית הזו תעלם כי היא מובלעת חסרת צידוק שכל מטרתה מיומה הראשון ב1949 נועד לשמש - גם בידי מצרים, ועד היום בידי מצרים, שאיתה יש לנו "שלום" כידוע - ככלי לחרבש את המציאות בישראל. 

כי זו האסטרטגיה ארוכת הטווח של שכנינו היקרים, להתיש להתיש ולהתיש. 

זה שאנחנו מחזיקים מעמד יפה מאד, מוכיח שני דברים שאין ביניהם הרבה קשר, בכל אופן לא קשר הכרחי, ואולי יש ביניהם קשר ישיר, צריך לחשוב על זה: א. זכרון קצר. ב. אהבת החיים. 

בעצם השניים קשורים... כי מי שאוהב את החיים מעדיף לשכוח למשל את העובדה שעד 1955 בוצעו נגד ישראל מרצועת עזה אלפי פיגועים עם קרוב ל-1000 הרוגים, שבמונחים יחסיים זה כמו לומר שבחמש השנים הקרובות ירצחו בערך 9000 יהודים. נחמד, לא? אז רוב הישראלים לא יודעים את העובדה הזו ולכן כנראה אלפי ישראלים ממשיכים לחיות באזור הרצועה, ושדרות אפילו היום פורחת, ובכלל כל האזור.

אני לא האמנתי לרגע בעיסקת חטופים כי עיסקאות הן דבר שמשיגים בין שני צדדים שיש להם מכנה משותף כלשהוא. מעשה החטיפה היה מהלך מבריק מצידו של חמאס, והוא מנצל אותו עד תום כפי שרק ארגונים מתועבים מסוגו יודעים לעשות. א-פרופו אסטרטגיית ההתשה שהוזכרה קודם: חמאס ראו את פסטיבל גלעד שליט לפני 9 שנים והבינו שכל מה שהם צריכים לעשות זה את אותו הדבר כפול 200. הם הצליחו ובגדול: האידיוטים השימושיים שמפוצצים את הגשרים ושלטי החוצות ופועלים בכיכר ההיא מול הקרייה עושים עבורם את העבודה. 

אז היתה עיסקה אחת. מה חושבים מטורלילנו, שחמאס יוותר על הנכס הזה? התמורה שהם יבקשו על שחרור כולם "עכשיו" (אחד המושגים שמביאים לי קריזה, או רצון להקיא, בלי קשר לדבר השני אליו הוא מחובר: נצחון עכשיו שלום עכשיו סביבה ירוקה עכשיו וכן הלאה) היא כזו שישראל לא יכולה לחיות אתה, ולכן ההבלים שאנשים אומרים על "לעשות הכל" כדי להחזיר את החטופים מעיד על הטימטום האנושי האינסופי, שאולי גם אותו אפשר להסביר באהבת החיים הישראלית, כי כידוע אם אין שכל אין דאגות.

אז מה יהיה עם החטופים? אין לי מושג. סביר להניח שחצי מהם כבר לא בחיים. תולדות חטופים ושבויים באזורנו, אלו שזכו לשבת בשבי של דעאש, או 'סתם' שבויים שנפלו בשבי במלחמה, או כאלו שזכו להנות מהכנסת האורחים המזרחית המופלאה של האיראנים וכן הלאה, מלמדות שמדובר בהרבה מאד זמן.

כך או אחרת, אני מזכיר לעצמי שכל ההבדל בינם לבין אלו שלא נחטפו לא נרצחו ולא נהרגו בגלל חמאס ואיראן, הוא שלחטופים יש פנים ושמות, ולאלו שיהרגו ירצחו ויחטפו בעתיד כל עוד שקיים חמאס וכל עוד יש את השלטון הנוכחי באיראן, אין שמות ופנים (כלומר יש אבל עדיין אף אחד לא תלה את התמונה של השכן שלי בנתיבי איילון). 

זהו חישוב קר כמובן, הלב שלי רותח ואני כמובן מדחיק את המחשבות על אומללותם של הקרבנות, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן לחשוב במונחים מונותיאיסטים,כלומר בהשאלה על הרעיון המונותיאיסטי, שעיקר חשיבותו וחידושו לעומת הפגאניזם הוא בכך שהוא דורש מהאדם לחשוב על סיבת הסיבות, ולא לקיים עבודת אלילים, שמשמעותה לסגוד לעצים כאילו שהם מביאים את הרוח, או לצרוח מול חומות הקרייה בתל אביב כאילו אם נצעק מספיק חזק החטופים יחזרו "עכשיו". אם בכלל לצעוק -  ואת זה כתבתי כבר בתחילת המלחמה - אז מול שגרירויות מדינות אירופה למיניהן.

סיבת הסיבות לעצם קיומם של חטופים הוא קיומו של חמאס שקיומו שלו בלתי אפשרי ללא קיומו של השלטון הנוכחי באיראן. המסקנה המתבקשת ברורה מאליה: לצעוק פחות על הקירות בקרייה, ולהשמיד גם את חמאס וגם את השלטון באיראן. איך? מתי? מי? מה? מו? אלו כבר שאלות טכניות. צעד ראשון במחשבה מונותיאיסטית הוא לזהות את סיבת הסיבות של תופעה מסויימת, ומשם לגזור את המסקנות העקרוניות, ומהן את המעשיות. 

כל דרך אחרת היא עבודת אלילים. נותנת הרגשה טובה, יש פולחן, יש מקומות קדושים, יש סמלים ששמים על הבגד, אפילו יש לא מעט אנשים שמתפרנסים מהמזכרות, יש סיורים במנהרות-דמה בכיכר מול הקרייה, כל העייסק מ-א עד ת' כמו בקמינו דה קומפוסטלה או בנוטר-דאם בפריז.

לא מכיר את ארגון 'קומו', אבל ממה שקראתי הרגע באינטנרט אז אני בעד. זה בערך מה שאני עושה עוד מלפני המלחמה הארורה הזו - מסביר, מלמד וכמובן קודם כל לעצמי: מנסה להסביר לעצמי וזאת על בסיס לימוד. אבל יש ערך למהלך ציבורי אז אני בעד. 

כך או אחרת, שכן יש הרבה ארגונים וזה אולי חלק מהבעיה שלנו - אנחנו מסרבים להבין שהארגון המשמעותי והיעיל ביותר להשיג את כל המטרות המוסכמות יותר או פחות נמצא בירושלים ומוכר בשם 'כנסת ישראל', שחבריו הם הבסיס לארגון חזק עוד יותר הידוע בציבור בשם 'ממשלת ישראל' - תפקידו של כל אזרח, כיהודי מונותיאיסט שנברא בצלם כלומר יש לו שכל ותפקידו לעשות בו שימוש, וכאזרח במדינה דמוקרטית, הוא לחשוב בעצמו על מהותן של הבעיות, על סיבת הסיבות שלהן, וכאמור לעיל לגזור מההבנות הללו (שמומלץ לעשותן בצוותא כדי להקטין את מרווח הטעות) מסקנות עקרוניות ומעשיות. 

אבל כל זה לא אמור לסתור את החובה להחזיר את התודעה האזרחית היסודית ביותר - הפוליטיקה - למרכז הדיון. עם כל הכבוד לעמותות וארגונים, כל עוד אנחנו מפקידים ברובנו את השדה הפוליטי, וחושבים שלצאת להפגנות זה פוליטיקה וכי באמצעות כמה שלטי חוצות מתוחכמים אנחנו מממשים את חובותינו האזרחיות, נמשיך לא להבין מדוע הדברים נראים קצת פחות טוב מכפי שהיינו רוצים.

כל אחד עם הרצון שלו כמובן, גם בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה שהגיע הזמן שנבין שהיא איננה מסתכמת לא בטיעון 'הרוב קובע' הדבילי, וגם לא בטיעון 'זכויות זכויות זכויות' האווילי לא פחות. 

דמוקרטיה היא הכלי באמצעותו מנהלים - באמצעות משאבי המדינה האדירים ששום עמותה לא יכולה להתחרות בהן וגם לא כנופיית אלמונים ממגדלי עזריאלי וגם לא אף קרן אלמונית מאירופה - את אי ההסכמות שיש בציבור, כי זה מצב הצבירה היסודי של האנושות: אי הסכמות (לצד הסכמות, במקרה שלנו, של רוב הישראלים היהודים: הציונות, כלומר הרעיון שליהודים מותר להיות עם חופשי בארצו).

והנה, מה שכתבת לי על המאמר של ליבסקינד, או על הפודקאסטים שלי על הרצל, הוא מימוש של כל מה שכתבתי לעיל: לומדים דברים חדשים, פוגשים טיעונים חזקים, וחולקים את התובנות הפרטיות שלנו עם החברים והמשפחה וכן הלאה. חיזקי ואימצי. 

ובלירשותך אני מפרסם את המכתב הזה בבלוג שלי, כפי שהוא, בלי השם שלך כמובן, כי אני חושב שמה שכתבתי לך ראוי שישמעו גם אחרים.

תודה !!