לפרוטוקול (ולחובבי הטיעונים הכמותיים) - 'כושר הקליטה הכלכלי' של ארץ ישראל: או - הטריק המלוכלך של "אלביון הנוכלת" (וכן, ללא ספק, המנדט הבריטי תרם רבות לגיבוש המפעל הציוני)

קריאה 'יחפה' בכתב המנדט מלמדת חד משמעית שכוונת המכוון (חבר הלאומים) היתה ליצור תנאים לעלייה יהודית גדולה ולתהליכי פיתוח נמרצים של הארץ. עניין זה עולה במפורש בסעיפים 6 ו-11:

"סעיף 6: ממשלת ארץ ישראל, בהבטיחה מקיפוח את זכויותיהם ועמדתם של יתר חלקי הישוב, תקל בתנאים נאותים על ההגירה היהודית ותסייע, בשותפות עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף 4, להתיישבות צפופה של היהודים בארץ, לרבות קרקעות הממשלה ואדמות הפקר שאינן דרושות לצרכי הציבור".

"סעיף 11: ממשלת ארץ ישראל תאחז בכל האמצעים הדרושים כדי לשמור על האינטרסים של הציבור בקשר עם התפתחות הארץ ויהיה לה ייפוי כוח מלא [...] לעשות לקניין הצבור או להעמיד תחת השגחתה את כל האוצרות הטבעיים שבארץ או המפעלים הציבוריים, השירותים והמוסדות שהוקמו או יוקמו בה [...] הממשלה תבוא לידי הסכם עם הסוכנות היהודית [...] ותפתח את האוצרות הטבעיים של הארץ [...]". 

אלא שהספר הלבן של 1922, שבלעדיו לא היה נכנס לתוקף כתב המנדט שהתקבל ב-1920, צירף למשוואה את 'כושר הקליטה הכלכלי של הארץ', כסייג באמצעותו ניתן היה לממש את הכרזת המנדט (ולפניה את זו שהוצהרה על ידי בלפור בשם הממשלה הבריטית וכל בעלות בריתה) שקידומו של הבית הלאומי היהודי לא יבוא על חשבון "הזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות הקיימות בארץ ישראל " (it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine).

כמו בכל נושא אחר כמעט, רוב הערבים הבינו את 'כושר הקליטה הכלכלי' במונחים מינימליסטיים. מבחינתם מה שהיה הוא שיהיה. לפי גישה סטטית זו, לא היתה שום סיבה להניח, שאם למשל עד 1920 חקלאי ערבי הפיק מדונם אדמה 25 ק"ג חיטה, מה שהספיק בקושי למשפחתו ועוד מעט עודף לזרוע לשנה הבאה, אחרי 1920 המציאות 'הטבעית' הזו תשתנה. היום יש לציין, מפיק כל חקלאי בארץ, יהודי או ערבי, לפחות 500 ק"ג חיטה מכל דונם אדמה.

מה שהיה נכון לכמות שניתן להפיק מכל דונם, היה נכון עוד יותר לגודלו של השטח המעובד, ולכמות המים שנדרשה לשם כך. על פי התפיסה הערבית הרווחת, בדיוק כמו גודל היבול גם היקף השטח וגם כמות המים היו כולם פרי הכרעה אלוהית, עניין של טבע, או בשתי מלים: 'כּוּלוּ מָכְּתוּבּ'. היהודים - וגם הבריטים כל עוד לא כבלו עצמם באג'נדה הפרו-ערבית שלהם, - חשבו ההפך. 

הנחת היסוד של היהודים היתה שארץ ישראל רחוקה מאד ממיצוי הכושר הכלכלי שלה. גם בגודלו של השטח המעובד, וגם בכמות המים שאפשר לנצל ממאגרים תת-קרקעיים, מהטיית נחלים ומחפירת בארות (על הרעיון של שימוש מוסדר, נרחב ותעשייתי במי ביוב הם יחשבו מאוחר יותר, אחרי הקמת המדינה).

חשוב לא פחות - ליהודים, וגם לבריטים (כל עוד כאמור חשבו עניינית) היה ברור שבכלכלה המודרנית להון תפקיד מכריע. והעולים היהודים הביאו עימם כסף. לא הרבה, אבל משהו בכל זאת. סכומים קטנים כמו אפילו מאה לירות שטרלינג, הספיקו לדחוף את הפעילות הכלכלית, וכך קיבל 'הכושר הכלכלי' עוד שני ממדים חשובים: מסחר ותעשייה. אם נוסיף על החקלאות המודרנית, המסחר, התעשייה וההון, תחומים אחרים כמו ענף הבנייה, נוכל להבין מדוע ב'דו"ח וודהד' שפורסם ע"י ממשלת בריטניה ב-1938, נכתב במפורש, שהעלייה היהודית תורמת מבחינה כלכלית לא 'רק' לאזורים של רוב יהודי, אלא לארץ כולה.

כדי להבין את הנושא כדאי להכיר את הנתונים. שטחה הכולל של ארץ ישראל המערבית תחת שלטון המנדט, היה 26 מיליון דונם. 60% משטח זה תפס הנגב, שטח מדברי שעד היום רובו לא מיושב. מכאן שהשטח הראוי להתיישבות עמד על כ-11 מיליון דונם. ב-1920 החזיקו יהודים בשטח של 420 אלף דונם. ב-1927 ב-470 אלף דונם. ב-1936, ב-1230 אלף דונם. על פי הצעת החלוקה של 1937, למדינה היהודית הוקצו בסך הכל 5 מיליון דונם, מהם 1.8 מיליון הוגדרו כ'בלתי ראויים לעיבוד'.

על פי אותה הצעת חלוקה (1937), המדינה הערבית אמורה היתה לכלול - חוץ מ-64 מיליון הדונם שבצד המזרחי של הירדן, זה שעמד תחת שליטתו של המלך עבדאללה - 7 מיליון דונם, מהם 3.9 מיליון הוגדרו 'בלתי ראויים לעיבוד'. סך כל הקרקע שלדעת הבריטים היתה ראויה לעיבוד, גם במדינה הערבית וגם במדינה היהודית, עמד על כ-6 מיליון דונם, בסך הכל 23% משטחה של הארץ כולה. 

ערב הכרזת המדינה (1948) עיבדו יהודים 1,310 אלפי דונם, מהם 290,000 בהשקיה אינטנסיבית. באותה שנה עיבדו הערבים, שמספרם היה פי שניים ממספר היהודים, 340,000 דונם, מתוכם רק 8,000 בהשקיה אינטנסיבית. כך שעם תום המנדט מומשו רק 16% מכושר הקליטה החקלאי של הארץ (ויש לשוב ולומר כי 'כושר קליטה כלכלי' איננו מסתכם בחקלאות). 

אדרבא, על פי נתוני משרד החקלאות הישראלי, ב-1968 יהודים עיבדו 3.32 מיליון דונם, חצי מהם בהשקיה אינטנסיבית, ואילו ערביי מדינת ישראל עיבדו 870,000 דונם, מהם 41,000 בהשקיה אינטנסיבית, כלומר גם 20 שנה אחרי תום המנדט, עדיין נוצלו בארץ הזו רק 70% מהפוטנציאל שלה. במלים בודדות ובקיצור: לא היתה לארץ הזו שום בעיית כושר קליטה כלכלי.

את המתמטיקה הכלכלית הזו ידעו הבריטים בעצמם, על יסוד מחקרים שהם עצמם עשו. כפי שהגדיר זאת בן-גוריון בפברואר 1937, הם בחרו להמיר את 'כושר הקליטה הכלכלי' ב"כושר קליטה פוליטי". בן-גוריון היטיב להגדיר זאת, כי כידוע פירושה המילולי של המלה 'פוליטיקה' היא 'נימוס', ולבריטים היה חשוב תמיד לשמור על הדימוי המכובד שלהם. ולכן, במקום לומר בפה מלא כי הם נסוגים ממדיניות 'הבית הלאומי' לה התחייבו בפני 'חבר הלאומים' בשנת 1920, הם אמרו את אותו הדבר אבל באופן עקיף באמצעות מדיניות כלכלית מפלה ולא-עניינית מבחינה כלכלית.

כאמור, את העובדות הם ידעו היטב ממקורותיהם שלהם: ב-1921 הוגש לממשלת בריטניה דו"ח לפיו ישנם לפחות 3.2 מיליון דונם של שממה שניתן לפתח. ב-1924, כתב לואי פרנץ', מומחה בריטי אנטי-ציוני מוצהר, שלמרות עמדתו העוינת למדיניות הבית הלאומי אף אחד לא פקפק ביושרו המקצועי, את הדברים הבאים על החקלאות הערבית באזור הפורה של עמק בית שאן:

 

"השטח מיושב בכפריים שחיו בבתי טיט וחומר, סבלו מאד מהמלריה, ובדרך כלל בינתם היתה כה קצרה, עד שלא יכלו להבין שום הצעה להשבחת מצב השיכון, או הספקת המים, או החינוך. שטחים גדולים של אדמתם היו שוממים, ועשבים שוטים גדלו עליהם. לא היה שם כל עץ וכל ירק. הכפריים, אם לא היו בעצמם גונבי בהמות, היו תמיד מוכנים לקבל גונבי בהמות ופושעים אחרים תחת חסותם. שטחי העיבוד, עד כמה שהיו שטחי עיבוד של יחידים, עברו מיד ליד שנה בשנה. כמעט שלא היה בטחון ציבורי, וגורלו של האכר היה שוד וביזה מידי שכניו הבדואים. הבדואים מטבעם פראים ואנשי גזל, חיו תמיד במריבה עם שכניהם משני עברי הירדן, וחיו על ביזה ושוד הדרכים, ובין שוד לשוד היו עסוקים בעיבוד הקרקע, עד כמה שבדואים מוכשרים לכך".

 

חמישים שנה קודם לכן פרסמה קרן החקירה הבריטית PEF מפה מפורטת של הארץ. על פי מפה זו הנגישה היום במרשתת, בשנת 1872 היו ברחבי הארץ 350 יישובים כפריים ערבים, רובם קטנים מאוד. משנת 1872 עד 1948 נוספו עוד כ-200 יישובים כפרים, ובהם אוכלוסייה של כ- 60,000 תושבים. הגיאוגרפיה של הרחבת היישובים הערביים החדשים הללו חופפת לחלוטין את הגיאוגרפיה של הרחבת היישובים היהודיים ("ה-N" ההתיישבותי), שבין השנים 1878 ל-1947, עלה מספרם מאפס (אלא אם כוללים את מקווה ישראל ואז המספר הוא אחד), ל-350.

כאמור, וכפי שהתרחש וממשיך להתרחש בעולם כולו, שיפורה של החקלאות שימש כבסיס להתפתחות התעשייה: על כל משפחה שהתיישבה בישוב כפרי, התיישבו עוד שלוש בריכוזים עירוניים. אוכלוסיית חיפה, למשל, גדלה פי 6.5 בין השנים 1922 ל-1947, אז התגוררו בעיר כ-145,000 תושבים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים. הסיבה לגידול דמוגרפי זה היה עליה יהודית והגירה ערבית מכל המדינות השכנות. הבריטים קבעו את חיפה כנקודה החשובה ביותר עבורם בים התיכון, בזכות הנמל, בתי הזיקוק ומרכזי התחבורה. יהודים וערבים רצו להתפרנס, וחיפה סיפקה לרבים מהם מענה. עצם השתקעותם דחפה את הכלכלה, כלומר הגדילה את 'כושר הקליטה הכלכלי' של העיר, וחוזר חלילה.

נתונים משנת 1938 הראו שערך הייצוא של התעשייה היהודית בארץ ישראל גבוה פי 8 מזה שבעיראק. גם מבנה המשק, אינדיקציה ידועה למודרניזציה כלכלית, הוכיח את הדבר: בארץ ישראל אחוז המתפרנסים מחקלאות עמד על 19% (באוסטרליה הנתון היה 21% ובהולנד 20%); בתעשייה ומלאכה 31% (אוסטרליה 38%, הולנד 31%), מסחר 19% (כמו בבריטניה!), וכל השאר - תחבורה, מקצועות חופשיים וכדומה - 31% (כמו באוסטרליה). לכל זה היה גם היבט בריאותי ברור: תמותת התינוקות בחברה הערבית ירדה מנתון מזעזע של 200 ל-1000 לידות חי בשנת 1929, לכ-120 ל-1000 בשנת 1939. לשם השוואה, באיטליה באותו הזמן עמדה תמותת התינוקות על 106 ל-1000! אצל היהודים בארץ ישראל הנתון עמד על 58, טוב אפילו מהנתון בצרפת: 66.

ערבים התנגדו לעלייה יהודית מסיבות כלכליות כביכול, אבל העלייה היהודית שהתאפשרה בזכות המנדט הבריטי, הביאה לגידול הדמוגרפי הערבי מחוץ (לפחות 300 אלף ערבים היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט ואף גורם ממשלתי לא ספר אותם בחשבון 'כושר הקליטה הכלכלי'!) ומבית: האוכלוסייה הערבית גדלה בזכות הירידה הדרמטית בתמותת התינוקות. במלים אחרות, ההתיישבות היהודית הביאה עמה ברכה כלכלית, או במונחים של הספר הלבן של 1922: ההתיישבות היהודית הביאה עמה את כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. דברים אלו נכתבו במפורש בדו"ח ועדת פיל ביולי 1937, בו הוסבר בין השאר כי השירותים הציבוריים להם זוכים הערבים מידי ממשלת המנדט, ממומנים על ידי היהודים (ולכן, אם תתבצע חלוקה ממליצה הועדה כי המדינה היהודית תמשיך לשלם כספים למדינה הערבית!).

זאת ועוד: בדו"ח מוזכרת האפשרות של "חילופי אוכלוסים" (כמו בתקדים יוון-בולגריה-תורכיה הנזכר במפורש, "חילופים" שיעשו ברצון או "בדלית ברירה מאונס", כך במפורש), צעד שאין אפשרות לממשו כל עוד אין מספיק שטחים לעיבוד, ולכן ממליצה הועדה לקדם את "ביצוען של תכניות רחבות מידה להשקאה, לאצירת מים ולפיתוח בעבר הירדן -  והוא הדין בבאר שבע ובעמק הירדן", צעד ש"עשוי ליצור מקום להתיישבות אוכלוסים במספר רב יותר ממספר האוכלוסים היושבים שם כיום. לפיכך יש לגשת מיד למדידת האזורים האלה ולהכין הערכה מוסמכת של האפשרויות המעשיות להשקאה ולפיתוח. אנו מציעים להתחיל בדבר זה מיד ולהעמיד את הפקידות הדרושה ואת הכספים הדרושים כדי להשלים מפעל זה במהירות האפשרית ביותר".