תבהלת הדיקקטורה חצתה את האוקיינוס

 עד לדרום אמריקה הרחוקה הגיעה בשורת "הדיקטטורה" שמכין לנו – על פי גרסת הרלב"יסטים – ראש הממשלה נתניהו. עד כדי כך התבהלה עמוקה, שבשורת האיוב הזו הגיע לתיבת הדוא"ל שלי בצירוף צילום מסך של מאמר בטמקא, המודיע על כוונתו של ראש הממשלה לדאוג לחוק על פי ייקבע חלילה שתקום ועדת חקירה 'פוליטית', שהוא כמובן יקבע – כמו במערכון המפורסם של הגשש – מי ישב ביציע, מי ישחק בכל קבוצה, מי יהיה השופט וכמובן מה יהיה מקצועה של אמו. באחת – צעד נוסף של נתניהו אל עבר ה"דיקטטורה" שהוא כה חפץ בה.

ורגע לפני שייפול המסך על מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית, זו שלפחות מאז 2016 יש המצליחים לזהות בה את התהליכים שהביאונו עד הלום, ביקשה ממני בעלת המייל הנזכר, לשמוע את דעתי, האמנם, האמנם הגיע היום והנה הנה ממש מול עינינו נתניהו מצליח סוף סוף לעשות את מה שזיהו מזהי התהליכים ולייסד כאן דמוקרטיה.

מודה ומתוודה. אני שייך לאלו שמוכנים לראות את כל 90 הדקות – ואפילו את ההארכה – של כל משחק כדורגל בטורנירים חשובים (אירו, מונדיאל). חברים טובים שלי מסתפקים בלשאול אחרי חודש 'מי לקחה את האליפות'. אבל אני מהצד השני שייך לאלו שמיישמים את גישת 'מי ניצח' בכל הנוגע לפוליטיקה הקטנה, שכל כולה ספינים, כותרות, קליקבייטס וכל כיו"ב. במלים אחרות, על הצעת החוק המדוברת למדתי מאותה שאילתא שהגיעה אלי לא לפני שחצתה את אוקיינוס אחד ועוד ים תיכון.

ניגשתי לראות האם 'כצעקתה', וכמובן להכין את בגדי הדיקטטורה הנחוצים, שהרי אני ושכמותי ('פרצוך מערך' על פי תאורו הקולע של עמוס פה ושם בארץ ישראל עוז), מועמדים לשבת במחנות הריכוז, בין אם זיהינו או לא זיהינו תהליכים. ובכן, ממצאי גילו שלמרבה צערם של מזהי התהליכים, נתניהו – לפחות על פי הדיווחים על הצעת החוק המדוברת – זוחל לאחור במעלה הדיקטטורה, כי החוק שכתוב בעיתון שהוא מציע כדי לחסום חקירה של מחדלי ה-7 באוקטובר, הוא כל דבר חוץ מדיקטטורה, והקללה הכי נמרצת שניתן להפנות כנגדו, הוא שמדובר בעוד מהלך פוליטי.

פוליטיקה?? שפוליטיקאים יעסקו בפוליטיקה??? איפה נשמע כדבר הזה? ובכן, ההיסטוריה הפוליטית מלאה בדוגמאות אינספור לעיסוק של פוליטיקאים בפוליטיקה. יש המבחינים אפילו בזיקה שבין המלה 'פוליטיקאי' למלה 'פוליטיקה'. לכו תבינו.

לפוליטיקה שני מובנים לפחות, או לפחות שניים שהם מנוגדים מספיק כדי להבחין ביניהם: האחד משמש לכינוי של סוג הפעולה שמבצעים בני אדם על מנת לעצב את מציאות חייהם. במקרה שלנו, הפוליטיקה של טהראן חמאס ושות' הוא לפעול על מנת מזרח תיכון נטול יהודים. לעומת זאת הפוליטיקה של כל המנהיגים הציונים היתה לפעול על מנת שיהודים ישבו בארצם במתכונת הקרובה ביותר האפשרית לציווי 'להיות עם חופשי בארצנו'.

על פי המובן השני, פוליטיקה היא כינוי לסך כל הפעולות שעושים פוליטיקאים על מנת להשיג את מטרת העל של כל פוליטיקאי, והוא לדאוג לכסאו, לאינטרס האישי שלו, יעד שעבורו הוא מוכן לשקר, לעשות מניפולציות, ואפילו להציע הצעות חוק מהסוג הנזכר.

במציאות שני המובנים מתערבבים זה בזה, אבל קשה להבחין מה בא בגבולות מה, ובמקרה של רלביסט"ים, עבורם לא יעלה על הדעת שנתניהו פועל פעולה פוליטית כלשהיא מהסוג הראשון, שהרי כל פעולותיו נועדו כידוע "להנציח את שלטונו" ויהי מה, והדברים ידועים.

או שלא. עבורי, כהיסטוריון המתעניין בעיקר בפוליטיקה של העם היהודי בעת החדשה בכלל, ובפוליטיקה הציונית (וממנה בפוליטיקה הישראלית) בפרט, הדברים רחוקים מלהיות כה פשוטים. במלים אחרות, אני מאד מתקשה לזהות תהליכים. לכל היותר אני מצליח להביט על העבר ולקבל ממנו השראה לטובת מאמצי להבין איך הגענו עד הלום.

וממש לגופו של עניין, לפני 51 שנה בדיוק, החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה לבדיקת המחדל של 'יום כיפור'. היא מנתה את השופט אגרנט לעמוד בראשה ומאז היא מוכרת הועדה הזו בשמו, 'ועדת אגרנט'. לפני 51 שנה רוב הציבור עדיין נתן אמון רב למערכת המשפט, ולכן רוב הציבור, לא אז ואפילו לא אחרי 51 שנה, לא שם לב לדבר החשוב באמת בכל הנוגע לועדת אגרנט: גבולות גזרת החקירה שלה.

כי השאלה היא לא האם חברי ועדת חקירה בדמוקרטיה יציבה ואיתנה וחיונית כמו הדמוקרטיה הישראלית (עם כל הכבוד לתהליכים המזוהים על ידי מזהי התהליכים, זה מצב של הדמוקרטיה הישראלית עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון), יעשו הכל לטובת מיצוי האמת, אלא השאלה היא מה מבקשים מהועדה לחקור.

ועדת אגרנט, מילא  רוב חבריה היו חברים של דיין כפי שעמד על כך יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות', מילא, כי מותר לכל אחד שיהיו לו חברים, הדבר החשוב הוא שהועדה קיבלה הוראה שלא לחקור את הדרג הפוליטי, שבמונחי 1973 משמעות הדבר היתה לא לחקור את משה דיין.

ולכן ועדת אגרנט נתנה תשובות מעולות על רק חלק מהתשובות. כפי שתארה זאת הביוגרפית של אגרנט, הועדה מצאה שבכל הקשור לתיפקודו של שר הבטחון, הרי שהוא פעל בקנה מידה של "שר סביר". לא פחות. כשנשאלה גולדה מאיר על ידי מזכיר הממשלה מדוע היא איננה אומרת את האמת על המימד הפוליטי – לא הצבאי, לא המודיעיני, הפוליטי – של 1973, היא ענתה לו ברטינה אופיינית: 'נו יונגרמן, אתה רוצה עוד פרשה?' (כוונתה היתה כמובן לפרשת לבון שפירקה את מפא"י והכניסה את ישראל לסחרור פוליטי מיותר).

והנה לנו דוגמא נפלאה לעירוב של הפוליטיקה על שני מובניה, ומדובר כאמור בימים בהם רוב הציבור נתן אמון במערכת המשפט.

ובחזרה לעתיד: היום הציבור לא נותן אמון באף גורם ממלכתי כמעט, והדברים ידועים. את חוסר האמון שנתניהו זוכה לו מחלקים נרחבים מהציבור, הוא רכש באי-יושר ידוע. קשה לומר מלה טובה על התנהלותו של נתניהו כגורם שאמור היה ולו לעשות את עצמו פועל כנגד השסע בישראל.

אבל את אותם דברים בדיוק יש לומר על האופוזיציה חסרת האחריות בכלל ועל זו הרלביסט"ית בפרט. וגם כאן הדברים ידועים. ובהנתן המציאות הזו, אין שום הפתעה בעובדה שראש הממשלה, או 'הליכוד' בשמו של ראש הממשלה או בהנחייתו, מניחה הצעת חוק בנושא חקירת ארועי ה-7 באוקטובר, שיש בו ריח לא טוב, ריח של חשדנות ושל אי-ענייניות.

האם יתכן אחרת? בוודאי שכן. האם יש אנשים שבידיהם הכוח לקבל החלטות או להשפיע עליהן שמתכוונים לנהוג אחרת? עושה רושם שלא. אלו החיים. זוהי הפוליטיקה. דיקטטורה זה לא.

וכמובן, והכי חשוב, לגופו של עניין: חשבון הנפש הנחוץ כדי לעמוד לעומקו של מחדל ה-7 באוקטובר, איננו בהישג ידה של אף ועדת חקירה, כזו (של הליכוד) או אחרת (של מזהי התהליכים).

אדרבא, העיסוק בהצעת חוק בנושא, כמו עיסוק בנושא ועדת חקירה בכללותו, הוא עוד צעד של בריחה מהעיקר, ועוד ביטוי לאשלייה לפיה ועדת חקירה משפטית כזו או אחרת היא זו שתכריע בשאלה מה לכל הרוחות קרה לנו. על השאלה הזו חובתו של כל אחד מאיתנו לענות קודם כל לעצמו. ואחרי שכל אחד יענה לעצמו, יבחון אותה עם שותפיו לעשייה האישית, הכלכלית, החברתית, הציבורית – וכמובן הפוליטית.

כפי שניסח זאת נשיא אחד בארה"ב בשעתה הפנימית הקשה ביותר: "את קלקלותיה של הדמוקרטיה מתקנים בעוד דמוקרטיה". במקרה שלנו, בהקשר של המלחמה הארורה וסיבותיה העמוקות, לא העקומות, העמוקות, ועדת חקירה היא לכל היותר קריקטורה שלה.