למה לי פוליטיקה עכשיו? זה בערך כמו לשאול 'למה אנחנו חייבים לנשום אוויר כל הזמן'.
השאלה היא לא האם אלא איך פוליטיקה, ולפני האיך, מה זה, ומה זה לא.
בפרק הזה אנחנו מנסים להתחיל לברר חלק מהעניינים הקשורים בנושא, ועוד נמשיך כמובן.
ונקודת ההתחלה היא - איך לא - 'הפוליטיקה בתורת מקצוע' למכס ובר האחד והיחיד.
להתראות בפרקים הבאים.
היה מאוד מעניין ומסקרן לדעת את עמדתך בנושא שעילה פרופ' נדב שנרב בפוסט שלו, דוקא מזוית של ציוני חילוני "מפא''יניק כמו פעם"... https://www.facebook.com/share/p/1E4g7GjSeT/
השבמחקלמה בדיוק הכוונה? חדד בבקשה את בקשתך כי אולי לא ברור לי "הנושא" שאתה מדבר עליו, כי בפוסט הזה של שנרב כתוב לא מעט... בכל אופן, אנסה את מזלי, ובמקרה 'הגרוע' אתן תשובה על שאלה שלא התבקשתי לענות עליה.. אתך הסליחה מראש: ובכן, אם הנושא הוא כיצד איש שמאל שאיננו מאמין בהבטחות אלוקיות מצדיק את החטאים שעשתה הציונות לערבים, שהרי אחרת - כלומר ללא הבטחה אלוקית - איך אפשר להצדיק את המפעל הציוני בכלל ואת עוולותיו בפרט, ובכן, התשובה שלי די פשוטה: הציונות לשיטתי, בוודאי הציונות של מפא"י שאני רואה עצמי ממשיך את עיקריה, נשענה על רעיון אוניברסלי למדי, לפיו האנושות מורכבת מקבוצות אתניות, קבוצות לאום, עמים, וכל מושג מקביל-נרדף אחר. אמנם לא לכל עם יש מדינה, ואדרבא, על פי המניין שאני מכיר יש בערך 8000 קבוצות לאום\אתניות ובני אדם מדברים כ7000 שפות, ולעומת זאת יש רק כ-200 מדינות, אבל במקרה של היהודים - כך בכל אופן חשבו הציונים - קיומם ותרבותם (ושגשוגם) לא היו אפשריים ללא 'בית לאומי', שבהנתן העובדה (וזו עובדה) שרוב הערבים התנגדו לעצם סיבת קיומו (קיומו של עם יהודי), הרי שלא היתה ברירה לבית לאומי זה לקבל צורה של מדינה מלא-מלא (מדרכון וחברת חשמל, ממקורות ועד בתי חולים, מרשות הרישוי ועד המוסד השב"כ וצוללות בעלות יכולת למכה שנייה). מבחינה זו מי שדורש מהיהודים צידוק על עצם קיומם (צידוק שיש לגביו פטור אם מדובר בהבטחה אלוקית), חייב לצורך ההגינות לדרוש צידוק כזה ממונגולים, אנגלים, צרפתים, ארגנטינים, סמואים, בולגרים, מרוקאים ו... פלסטינים. הואיל והדרישה הזו מושמעת מבפנים ומבחוץ רק ואך ורק כלפי יהודים, הרי שמדובר בטימטום במקרה הטוב, צביעות במקרה הסביר, גזענות רצחנית כפי שלמדנו לשמוע מאז ה7 באוקטובר, במקרה השכיח. ובכן, בקיצור: אין לי צורך בהבטחה אלוקית וגם לא בהשגחה פרטית או לאומית כדי להתקיים כיהודי. או בשתי מלים: למה? ככה. זו, אגב, היתה תחילת תשובתו של ברוכוב, מהוגי הדעות החשובים ביותר של מה שנהיה עם הזמן מפא"י, במאמר נדמה לי מ1909 תחת הכותרת 'לשאלת ציון וטריטוריה'. מה שמוביל אותנו לשאלה המתבקשת לכאורה 'אז מדוע דווקא ארץ ישראל ולא אוגנדה'. שוב, התשובה הקצרה: למה? ככה. וביותר מלים, אבל לא הרבה יותר מדי מלים: עד לימיו של ברוכוב, אבל גם לפחות עוד 50 שנה קדימה, לא היה אדם אחד בעולם שפיקפק בזיקה שבין היהודים לבין ארץ ישראל. מה בדיוק גבולותיה? שאלה נפרדת. האם לזיקה הזו חייבת להיות נפקא מינה ציונית? ממש לא. הרפורמים למשל תרגמו את מושג ארץ ישראל לרעיון מופשט של השתפרות תמידית , ארץ מובטחת שהאדם, כפרט, תמיד שואף אליה. אבל כאמור, מה לעשות והיו יהודים שבחרו במסקנה הציונית, שפירושה בהקשר הזה פשוט וצלול: את הזיקה לארץ ישראל יהודים ציונים מממשים דרך הקמת בית לאומי מודרני ודמוקרטי ומשגשג בארץ ישראל. עד כאן לגבי הציונות וצידוקה, ומכאן לגבי ההמשך המתבקש, המתבסס על עובדות שאינן עובדות: את הסבל הפלסטיני הביאו הערבים על עצמם והביאו על עצמם בלבד. האם ניתן היה לחסוך בסבל? תמיד אפשר. אבל אפשר במשחקי נדמה-לי כאלו לטעון את ההפך: במקום לומר "בעזה נהרגו 50 אלף ערבים", ניתן לומר - וזו היתה המציאות במקרה שמדובר היה ברוסיה או בסוריה - "בעזה נהרגו רק 50 אלף ערבים, כי נסיבות המציאות שנכפתה על ישראל מצד הערבים ומצד הערבים בלבד, היתה אמורה להביא למותם של לפחות 250 אלף ערבים אם לא יותר". כך גם לגבי 'הנכבה', שגם היא, כמה פעמים יש לומר זאת, פרי מעשיהם של הערבים ומעשיהם של הערבים בלבד, אבל בין אם מדובר ב343 אלף ערבים כפי שחישבה ג'ואן פיטרז ובין אם מדובר ב-700 אלף כפי שכרגיל שיקרו הערבים, כך או אחרת, את המספרים אפשר להציג ברטוריקה של געוואלד ואפשר להציג על פי האמת: הם, 343 או 700, כך או כך, פרי הכרעתם של הערבים למנוע הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. באשר לעובדה שחלאות כמו יאיר גולן, או נמוכי מצח כמו בוגי יעלון, שלא לדבר על גאוני תקשורת כמו משה רדמן, מסייעים לחמאס כמו אותם אידיוטים שימושיים מפורסמים, על ידי כך שהם מאשימים את ישראל ברצח עם, נו, מה לעשות והעם היהודי לא רק ממציא פטנטים, אלא מוחו הקודח מייצר אוטו-אנטישמים - וזו לא הפעם הראשונה, כי הפסוק 'מהרסיך ומחריביך ממך יצאו' לא נכתב על ידי ברנר, ז'בוטינסקי או בן גוריון ואפילו לא על ידי הרמב"ם, אלא הוא מופיע במקרא - ללמדנו שכבר אז היו בוגיז וגולנז ורדמנז. עצוב? כן. מעצבן? מאד. מזיק? למדי. אבל מה לעשות, אולי הגיע הזמן שבמקום להתרגז, נתרגל. עד כאן בינתיים.
מחק