"ובערת הרע בקרבך" - אמן ואמן. השאלה היא כרגיל מי הוא "הרע" ומה זה נקרא "לבער"

בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה, בסמטה מוצלת, ליד יצירה נאה פרי ידיה של האמנית חיה קרנברג-תומא, ספק פסל ספק ציור, בה מוצג עץ נטוע וסביבו דמויות כפריות 'אותנטיות', המייצגות את בנות העם השורשי שישב כאן לפני היות הציונות ונעקר מאדמתו בגללה, מופיע ציטוט תמים מפי שותפה של  חיה לחיים, ההיסטוריון אמיל תומא, בזו הלשון:  "ביטחונה של האוכלוסייה הערבית במאבקה, נובע מתמיכת הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, מתוך המאבק הערבי-יהודי המשותף למען השלום".

רווח והצלה באו לערביי חיפה: תחת הכותרת "ובערת הרע מקרבך", פרסמה העמותה להיסטוריה של חיפה מכתב נחרץ ונזעם כנגד יוזמה של ארגון בשם 'חיפה הסיפור היהודי', המנוהלת לא עלינו ע"י חבורה של חובשי כיפה סרוגה ר"ל להציע סיורים בעיר מתוך מגמה להדגיש את העבר היהודי שלה.

שומו שמים! אצלנו? לאומנות אטביסטית חשוכה? והרי חיפה – כך עולה מדבריו הנוגעים של ההיסטוריון אמיל תומא – היא מעוז "הכוחות הדמוקרטיים היהודיים", מה שהופך את הצד 'הנכון' של החיפאים לשותפים במאבק "למען השלום", ואם שמים רגע בצד את העוצמה הבלתי ניתנת לערעור של העיר הלבנה, עירם של דיזנגוף, רוקח וקפלן, הרי שחיפה היא הרבה יותר מחיפה, היא לא פחות מאשר התקווה הישראלית כולה ל"דמוקרטיה" ול"שלום".

אבל... מה עם אותו הפרק השכוח והלא-מוכר מספיק בתולדות חיפה, ממש לפני פחות מ-20 שנה, עת ישבו טובי בנותיה ובניה הערבים וניסחו את 'מסמכי החזון' המפורסמים, שכל כולם שלילה נחרצת ומנומקת בשלל טיעונים מן הגורן ומן היקב של עצם זכותם של יהודים להגדרה עצמית בארצם? למיטב הכרתי, ואני מקווה שאני טועה, לא 'העמותה' וגם לא כתב העת שלה עסקו בנושא, ובהתאם – כי האצילות הדמוקרטית מחייבת – הוא לא נזכר בשיחות הסלון המחוייכות והזחוחות, המתקיימות תחת אווירת 'אין כמו חיפה לסובלנות'.

ואמנם, קל לדבר על "רב-גוניותה" של העיר תוך התמוגגות משווקיה הקולינריים, ובמחשבה נוספת, די ברור מדוע כבר עשרות אלפי שנים בני אדם למיניהם ולתרבויותיהם ולאמונותיהם ולסגנונם ראו לנכון לראות חיים במקום המפגיש עמק והר וים ושמים ומים:  'אנשים קדמונים', פגאנים, פיניקים, עברים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, עות'מנים, דרוזים, בדואים, באהאים, אחמדיים, "צרפתים", "גרמנים", בריטים, ציונים, "אדומים" ואפילו 'בורגנים' ואפילו מרעיש עוד יותר: בחיפה פעלו גם אנשי אצ"ל! תחי הרב-תרבותיות! הלאה צרות האופק הלאומנית!! חיפה של כולנו!

או בקיצור: כפתור ופרח. אלא שמנסיוני כהיסטוריון וכמורה דרך, עובדה אחת מקפידים אנשי נראטיב 'הסובלנות' להשכיח: לא רק בחיפה, אלא בכל הארץ הזו, רק ואך ורק תחת ריבונותה של מדינת היהודים, מתקיימת מציאות סובלנית יחסית והדברים ידועים.

ומה היא אותה סובלנות יחסית? עצם העובדה שכל אדם, אזרח או תייר, יכול לבקר כמעט בכל אתר בארץ בלי שום מגבלות, לקיים את פולחניו כמעט ללא הפרעה (בכותל אמנם יש כנופיות של חרדים-פנדמנטליסטים המתנהגים כאילו הכותל שייך להם, וזו בהחלט בעיה, אבל היא בעיה פנים יהודית. הנוצרים בכנסיית הקבר אינם מכים זה את זה בזכות משטרת וחוקי מדינת ישראל, קל וחומר שמוסלמים כבר לא שוחטים יהודים בחג 'נבי מוסא' ויורקים על זקנים יהודים שמתייחדים עם בוראם מול הכותל, בשם 'דת השלום', וגם הם מתנהגים בסובלנות דה-פקטו בזכות אותם חוקים ושוטרים.

לאנשי 'הסובלנות' לא כדאי להעלות את השאלה הכיצד מציאות כזו לא התקיימה 'אפילו' בימי המנדט, קל וחומר בימים שקדמו לבריטים. כפי שאמר חכם אנגלי ידוע ששכחתי את שמו: "בריאות היא מן עניין כזה שכשהוא קיים בשפע הוא בלתי נראה".

ומה שנכון לבריאות נכון עוד יותר למציאות של סובלנות, של חירות, של חופש ביטוי, של חופש פולחן, של חופש הטיול ושל חופש הכתיבה. ובישראל הם כל כך מובנים מאליהם, שאין פלא שצומחים 'מסמכי חזון' (של חיסול המדינה היהודית) מזה, ומזה של מכתבים נזעמים תחת כותרת פנאטית ("וביערת הרע מקרבך"), המופנים כנגד זכותם של יהודים שחושבים אחרת, להציע סיורים בחיפה תוך התמקדות לא עלינו ר"ל טפו-טפו חמסה-חמסה, בעברה היהודי.

אז אם "רע" הוא למשל לספר את הסיפור היהודי של חיפה, מה הוא אם כן "הטוב"? נו, ההיסטוריון הדגול אמיל תומא ניסח לשאלה זו תשובה צלולה ובהירה. הנה קביעתו המרגשת שוב, אלא שהפעם נבקש מהקורא לחפש לא רק מה יש אלא בעיקר מה אין בהן: "ביטחונה של האוכלוסייה הערבית במאבקה, נובע מתמיכת הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, מתוך המאבק הערבי-יהודי המשותף למען השלום".

קודם כל מה יש: "מאבק ערבי"... מה תוכנו בדיוק? 'מסמכי החזון' לא מסתירים את היעד כאמור: ביטולה המוחלט של מדינת היהודים ככזו. כל זה כמובן "למען השלום", והרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, כבר כתב על "שלום" מסוג זה את מה שכתב.

ומה אין בדברי תומא? "תמיכת הכוחות הדמוקרטיים הערבים". שהרי ההבחנה בין "דמוקרטים" לבין שאינם כאלו, כוחה יפה רק לצד היהודי.

ומי הם היהודים החפים מ"דמוקרטיה", נושאי "הרע" שיש "לבער"? למשל מדריכי 'חיפה – הסיפור היהודי', או ללא ספק כותב שורות אלו המקפיד להכריז על היותו 'יהודי מארץ ישראל', כזה המזדהה קודם כל ובעיקר עם רצונו ורצונם של בני עמו לעסוק בפתרון 'השאלה היהודית' ולא של 'הבעיה הפלסטינית'.

אז מה היה לנו? ממשנתו של הרא"ת, רבנו אמיל תומא, עולה אחת משתיים: 

או שהערבים כולם הם "דמוקרטים" מעצם לידתם מהותם תרבותם מאודם סגנונם דתם אורחותיהם וכל כיוצא באלו; 

או שמעצם היותם ערבים הם פטורים מעיסקי "דמוקרטיה", כי הם הרי 'ילידי' הארץ 'האותנטיים' כפי שעולה מיצירתה המרהיבה של חיה קרנברג-תומא, ילידת קישינב, כמה סמלי (אמנם היא לא "הגיעה במטוס" כפי שמקפיד להזכיר 'המתון הרהוט' אחמד טיבי, אבל ללא ספק באנייה).

כך או כך, מסתבר כי האידיוטיזם השימושי יודע גם להטעין רב-קו, לרדת בתחנת חוף הכרמל, לעלות על מטרונית מס' 1, לרדת במושבה הגרמנית, ולמצוא את הדרך למשרדי העמותה לתולדות חיפה. שם יש לו עם מי ועל מה לדבר.