"לציוני עשה אותי משפט דרייפוס" – מדוע קושיית הפיכתו של הרצל לציוני ממשיכה להעסיק אותנו?

 

א. לכאורה שאלה שאין טעם לשאול אותה. 

אלא שקודם כל, תפקידו של חובב ההיסטוריה, ובלבד שהוא הגון וישר, היא לברר את האמת.

אך האמת במקרה הזה לכאורה חמקמקה. כי מי אנחנו שנתווכח עם בעל הדבר עצמו, הרצל, שאמר גם אמר שלציוני עשה אותו משפט דרייפוס? לכאורה סוף פסוק.

אלא שמה לעשות וחובב ההיסטוריה - האמת היא נר לרגליו. ושלכן אין לו ברירה אלא להפעיל ביקורת, תוך שהוא זוכר את מה שהספיקו לשכוח הנוכלים הרבים שמציפים את ה"אקדמיות" במערב, וגם בארץ הקודש, והוא שביקורת אין פירושה לומר את ההפך כדי להתקבל לכנס ולקבל מלגה לפרסום עוד פמפלט אנטי-ציוני נבוב, אלא ביקורת היא לשים את הדברים בהקשרם, דבר דבר על אופניו, מוקדם לפני מאוחר והגיוני לפני פחות הגיוני.

ב. ובכן, עם כל הכבוד להרצל...

דבר אחד ברור באופן נחרץ וחד משמעי: משפט דרייפוס לא יכול היה להפוך אותו לציוני כי מה לעשות, הוא נהיה ציוני הרבה לפני משפט דרייפוס.

הכיצד זה יתכן? פשיטא. דרייפוס כמותג היסטורי מכיל בתוכו שני פרקים נפרדים. הראשון – פרק ההפללה. השני – פרק הפרכת ההפללה, כלומר משפט ועוד משפט ובעיקר מהומת אלוהים ציבורית.

פרק ההפללה התרחש באוקטובר 1894. רק שני אנשים באותו זמן ידעו שמדובר בעלילת הפללה. הרצל לא היה אחד מהם. השניים היו כמובן אסתרהאזי ודרייפוס.

ומה עשה הרצל באוקטובר 1894? הוא השלים את מחזהו 'הגיטו החדש', שרק בראייה לאחור יכול להרשות לעצמו ההיסטוריון להשען על תכניו כדי לפענח את הקושיה שהטרידה רבים מסוגו של הרצל (כלומר אנשים, כמו עמוס איילון, כמו כותב שורות אלה, כמו הוריו שעלו מארגנטינה ועוד רבים וטובים יותר ופחות), והיא 'למה לו כל העניין הזה'? כלומר, מדוע שיהודי מבית טוב, בעל מקצוע מכובד ומכניס, בעל משפחה נאה, וכלים נאים וכל השאר, מדוע לו להכניס ראשו למיטה החולה של מה שהרצל כינה בשתי מלים "עניין היהודים"?

ועוד נשוב לסוגייה הזו, שהיא היא המפתח לעצם קיומו של הדיון הזה, המסתכם בשמותיהם של שני אישים זרים לזה מכל בחינה, להוציא מוצאם היהודי: הרצל ודרייפוס.

ג. כי לפני כן עלינו להשלים את תמונת הפרק השני. 

כאמור, הפרק הראשון הוא פרק ההפללה. ראשיתו באוקטובר 1894 כאמור ושיאו בטקס ההשפלה בינואר 1895.

לעומת זאת, כל מה שבא תחת הכותרת 'משפט דרייפוס', החל להתרחש לא לפני 1896, הרבה אחרי, ושוב – אחרי – שהרצל החל לכתוב באובססיה שתוך כמה שנים תחריב את בריאותו, את היומן 'עניין היהודים', שראשיתו ב'נאום אל הפמליה', נאום מדומיין שהרצל נושא בראשו למקרה שהוא יעיז פנים מול 'מלך היהודים' רוטשילד, דמיון מאורגן ומנומק, ששימש לו בהמשך כבסיס לספרו 'מדינת היהודים', שהתפרסם בפברואר 1896, הרבה לפני ששמו של דרייפוס נישא בפי כל עד לפאתי יפן הרחוקה, שגם שם – כפי שבימינו נחלקים ביניהם רועי צאן בפאתי צ'ילה בין תומכי ריאל לתומכי ברצלונה – כך נחלקו אפילו יפנים בין 'דרייפוסיארים' ל'אנטי-דרייפוסייארים'.

תרם לנדידת השם 'דרייפוס' עד ליפן אפילו, מאמר של אחד, אמיל זולא, אודות העכוז, מאמר הידוע יותר בכותרתו 'ז'ה אקוז': היה זה בינואר 1898. ונזכיר שוב את לוח הזמנים, כי בלעדיו אין סיכוי לפיענוח לא של היסטוריה ולא של עניינים אחרים חשובים בהרבה: הרצל מתחיל לכתוב את היומן בחודש מאי 1895; את ספרו 'מדינת היהודים' מפרסם בפברואר 1896; את הקונגרס הראשון פותח בנאום באוגוסט 1897; את הטענה אודות הפיכתו לציוני בגלל משפט דרייפוס אומר או כותב הרצל רק ב-1899, בזמן שלכולם ברור למה הוא מתכוון. למה הוא כותב זאת? כדי להשיג יעד פוליטי מסויים.

במלים אחרות, כשהרצל אומר על עצמו מה שהוא אומר על מקורות הציוניות שלו, הוא איננו כותב ביוגרפיה אלא מנסה – באמצעות מלים – לעצב את ההיסטוריה. כך, גם כך, פועלים מדינאים. והרצל ב-1899 הוא מדינאי. לא ביוגרף ולא היסטוריון.

ד. אז מה כן הפך את הרצל לציוני?? 

נו, והרי על זה בוכה הנביא עד היום. כי ממה נפשנו, שהרי זה בנפשנו – אין שום דבר מובן מאליו בציונות, וזה עוד לפני שנכנסים לויכוח בין הציונים, באשר למטרותיה של זו ודרכי השגתן.

והואיל וזו שאלה שאין לה תשובה פשוטה; והואיל ואנשים כפי שסיכם זאת המשורר והנביא שלמה גרוניך, 'אוהבים שירים בשני אקורדים'; והואיל ואין שום דבר בביוגרפיה של הרצל (או של עמוס איילון שאכן הציונות שלו אם בכלל היתה רק משל היתה וגם זה בקושי, והוא רק משל לאלפי ואולי עשרות אלפי יהודים שנקלעו מגרמניה המעתירה לתל אביב המיוזעת של מפא"י והאספסוף שהסתופף כאן בלית ברירה תוך שהוא פוגע בקולטורה העילאית שהיטלר המרושע הרס לבלי שוב) שאמור היה להפוך אותו לציוני; והואיל והרצל עצמו העיד על עצמו מה שהעיד, הרי שהנה לנו תשובה פשוטה מן המוכן, לאמור: ציונות היא פונקציה של אנטישמיות. ויוכיח המקרה המכונן של דרייפוס והרצל.

ה. מש"ל. האמנם? ממש"ל. כלומר ממש לא. 

מה לעשות והקשר בין אנטישמיות לציונות לא הכרחי. אדרבא, המעולים והמוכשרים שבין היהודים האוטו-אנטישמים, מהמאה ה-19 ועד רחובות ניו יורק היום בבוקר, מסבירים שציונות היא היא המקור לאנטישמיות. והרי לשיטתם, כשהציונות עוד לא התארגנה בקונגרס ובתנועה, היה זה הגרעין המכונן שלה שחולל את האנטישמיות. כי מה הוא גרעין הציונות?  תודעת ייחוד כלל-יהודית, לאו דווקא ייחוד במובן של ייעוד, אלא ייחוד במובן של תודעת-אומה, או ביוונית קדומה: אתנוס, שזה בעברית – עם.

וכידוע דבר אחד חשוב משותף לחמא"ס, לאש"ף, לפרנסי עיתון 'הארץ' ולאינספור חכמי "אקדמיה" בישראל ובעמים, וכמובן לסטאלין, לאמור: אין דבר כזה עם יהודי, ומוטב להם ליהודים לזכור כפי שמזכיר להם זאת אחמד טיבי, נציג הלאומיות הילידית, שהם  "הגיעו לכאן במטוסים", ושלכן, ככל שיהודים ימשיכו לספר לעצמם ולאחרים שיש עם יהודי, שלא יבואו בטענות על מעשים מתבקשים מאליהם ולכן מוצדקים מוסרית כמו הטבח של ה-7 באוקטובר. וממילא היהודים יאשימו את עצמם בכל מה שקורה להם, אז בכלל אין שום בעיה.

ו. אם לחזור להרצל... 

האיש היה עיתונאי, כבר מ-1893 הוא יושב בפריז. אם יש דבר שהוא לא צריך ללמוד מדרייפוס (שב-1893 היה סתם קצין תותחנים חביב על רעיו ועל אשתו), זה על אנטישמיות. הוא דיווח עליה כי תפקידו היה עיתונאי (ובימים ההם עיתונאים הבינו שתפקידו לא להמציא את המציאות אלא לדווח עליה).

אדרבא, הרצל כדרכו, כי הוא איש מבריק, הציע הסבר מבריק לתופעת האנטישמיות כשכינה אותה 'סוציאליזם של טיפשים', כלומר תשובה מטומטמת על שאלה מצויינת. ומה היתה השאלה? השאלה החברתית, שאלה מצוינת המעסיקה אותנו עד היום ותמשיך להעסיקנו לנצח נצחים. ובאיזה אופן אנטישמיות היא תשובה מטומטמת? בכך שהיא מסבירה את הבעיות החברתיות בעצם קיומם של יהודים, או לכל הפחות בהתנהגותם האגואיסטית.

ומכיוון שהרצל היה עיתונאי, הוא גם דיווח על האנטישמיות שהתחוללה סביב טקס ההשפלה בינואר 1895. אבל ממה נפשנו: כדי לדעת מה זה אנטישמיות הרצל לא צריך היה לא להפוך לעיתונאי ולא לנסוע לפריז. הוא הרי גדל בוינה, מעוז האנטישמיות, עיר שהצמיחה את הממדאני הראשון כידוע, קראו לו לואגר והוא לפחות לא תיעב את התרבות מתוכה הוא הפך לראש עיר.

אדרבא, הרצל הכיר אנטישמיות על בשרו, הרבה לפני דרייפוס, בימים בהם הרצל הסטודנט בן ה-22 (יחי ציר הזמן: 1882, 16 שנה לפני אמיל זולא) סולק בבושת פנים מאחווה אוניברסיטאית אנטישמיות מהסוג המגוחך בלי קשר, המוכר לנו מהתרבות האמריקנית.

לבסוף, מה שיוביל אותנו ממש לסוף – כשהרצל הפך ציוני, הוא ניגש לשתף ברעיונותיו פורצי הדרך את ידידיו בוינה, שהכירו אנטישמיות היטב. ובכן, על פי ההגיון השלמה-גרוניכי ('שירים בשני אקורדים'), הם אמורים היו ליפול מהכסא, להשתונן כליותיהם, לנער חליפותיהם, לפתוח ארנקיהם ולרוץ ולרכוש את השקל הציוני ולהפיץ את הבשורה. ובכן, כידוע (?), החברים של הרצל שלחו אותו להתאשפז. סביר להניח שהם לא הכירו את הפסוק המפורסם שנאמר על דוד קצת לפני שהפך למלך: "חסר משוגעים אני", אבל זה בדיוק מה שהם חשו. כך דיווח הרצל ביומנו.

ז. אז מדוע הפך הרצל לציוני? 

קודם כל יש להציע את התשובה המדעית השכוחה ביותר בימינו: אולי לעולם לא נדע.

אבל, סביר להניח, כאמור לעיל, שהתובנות שהביאו אותו לכתוב את 'הגיטו החדש' באוקטובר 1894 (בלי שום קשר לדרייפוס), עמדו ביסוד מחשבתו פורצת הדרך. כי מה הסיפור של 'הגיטו החדש'? הוא מספר את קורותיו של יהודי משולב בחברה, כלומר כזה שיצא מהגטו הישן, והנה הוא מוצא שבכל צעד ושעל מזכירים לו שהוא יהודי. וזהו 'הגיטו החדש'. במחזה הגיבור בוחר להתאבד. בכל זאת תיאטרון ויש לבדר את משלמי הכרטיסים לפני הארוחה במסעדת הגורמה. אבל כותב המחזה, הרצל, המשיך לחשוב ולחשוב ולחשוב,

ובעוד שיהודים אחרים הכחישו את 'הגיטו החדש'; או האשימו את עצם קיומו בזרם המהגרים האוסט-יודען שהדיפו ריח של יידיש וגעפילטעפיש; או שהכירו במועקת 'הגיטו החדש' אך בחרו להחליף 'גיטו' ב'גיטו', כלומר להגר למקום בו היאוש מעט יותר נוח, ניו יורק למשל, או בואנוס איירס; הנה הרצל הגיע למסקנה מהופכת: הואיל ומזכירים לנו כל הזמן מי אנחנו, אולי הגיע הזמן שנלמד מי אנחנו.

ומי אנחנו? יהודים. וכדי להיות יהודים באופן מלא, עלינו ליצור לנו במונחי ברנר, "סביבה משלנו", ובמונחיו של הרצל: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

וזו משמעות אמירתו המפורסמת המהלכת אימים על גורמים ידועים בחברה הישראלית: "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות". הרצל אבי ההדתה לא עלינו!! (וזה עוד כלום כי לדעת היסטוריון החצר המהולל של העיתון לאנשים חושבים, הרצל הרי היה הפוסט-ציוני הראשון).

וברצינות – במשפט המפורסם והמופלא הזה - "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות" – סיכם הרצל את מה שלימים יעמוד עליו החוקר החשוב ביותר שלו, שלמה אבינרי (עם כל הכבוד – ויש לתת לא יותר מדי כבוד – לעמוס איילון), לאמור:  הציונות היא התשובה של היהודי החילוני לזהותו היהודית.

ח. כי חרדים לא זקוקים לציונות כדי לשוב אל היהדות. 

על טיב יהדותם של החרדים, יש לעמוד במקומות אחרים ואחרים אכן ממקמים אותה היטב. הדברים ידועים ורק מי שרק טובת הקואליציה המסוימת הזו לנגד עיניו יכול להרשות לעצמו לשקר אודות טיב יהדותם של החרדים, שנאמנים עליה במדויק הדברים שאמר הרב ש"ך על חב"ד: הכת הקרובה ביותר ליהדות.

ועל פניו גם הציונים הדתיים יכולים להסתדר מצוין בלי הציונות, כי זהותם היהודית ברורה, הגם שכפי שהראה זאת הרב קוק, רק חיי אומה מלאים על אדמתם מסוגלים להביא גם את הזהות היהודית של תר"יג ושו"ע לזיקוק ולדיוק.

לעומת זאת, הבנימין זאב הרצל'ז, השלמה אבינרי'ז, ולהבדיל העמוס איילונ'ז וכמובן כותב שורות אלו וחמשת הקוראים שהגיעו לנקודה זו, זקוקים גם זקוקים למסגרת תודעתית בקנה מידה אחר. ואותה סיפק – קודם כל לעצמו – בנימין זאב הרצל. בלי סיועו של דרייפוס ובלי שום קשר לאנטישמיות.

ט. זהות יהודית מבוססת אנטישמיות היא עניין עלוב 

כי אנטישמיות כבסיס לזהות יהודית מביאה תוצאות. עובדה. המסעות למחנות המוות הפכו והופכים מאות אלפי עמרצים ממוצא יהודי לישראלים גאים של "לעולם לא עוד", רבע שעה לפני גיוסם.

אבל מדובר במוצא קל, קל מדי, עלוב ממש. כי כשאנטישמיות היא יסוד זהותך היהודית,  לא פלא שיהודים שנולדו כציונים או הפכו לכאלו, עלולים להפוך לאוטו-אנטישמים גרועים להפליא ולהכעיס, כפי שמלמד המקרה של הגזען החשוך  - ולכן חביבו של שוקן - עמוס איילון, או כפי שמלמד המקרה החשוב בהרבה של החומץ בן היין, האיש שהספיק להיות גם יו"ר הסוכנות וגם יו"ר הכנסת (במקרה שלו ניתן לראות ש'אפילו' זהות ציונית דתית לא מספיקה).

י. לסיכום - גם המאמר הזה לא ישנה כלום

על העובדה שאגדת דרייפוס-הרצל תפסה אחיזה אדירה בתודעה הציבורית אין להתווכח. יש להצטער כמובן, אבל זוהי עובדה. 'אפילו' במוזיאון הרצל ממחזרים את ההבל הזה, ואין צורך להזכיר שוב את שלמה גרוניך ותרומתו להבנת הנטייה האנושית לוותר על צלם אלוהים, כלומר על יכולת ההבחנה בין אמת לשקר, כלומר על ביקורת שיסודה הוא שימת דברים בהקשרם, דבר דבור על אופניו, ראשון ראשון ואחרון אחרון, והכי חשוב: שכל ישר וקורטוב הגיון. שגם על כך נאמר: האמת והשלום אהבו, בפיך ובלבבך לעשותו.

על רצח רבין - הצעה לעיון בפוליטיקה של 'אוסלו' במקום להתמקד ברצח עצמו

 א. רצח רבין היה רצח פוליטי

אכן, מובן מאליו. אבל לפני הרצח היתה פוליטיקה, ודומה שהיא לא פחות חשובה מהרצח עצמו. כי מוסכם על כמעט כל אזרחי המדינה שרצח הוא עניין מגונה. הבעיה היא שהעיסוק ברצח בא על חשבון הפניית המבט לדבר החשוב כנראה יותר: הפוליטיקה שקדמה לרצח. ומדוע הוא עניין חשוב יותר? כי הפוליטיקה הזו - כל מה שקשור ליחסים עם הערבים הידועים בציבור בשם 'פלשתינאים' - החלה הרבה לפני 1995 והיא נמשכת ממש ברגעים אלה והיא תלווה אותנו עוד הרבה מאד זמן.

ב. מה זה פוליטיקה בכלל?  

כמעט כל מה שייכתב להלן, דורש הסבר והרחבה, והתוצאה היא שלמעשה ראוי היה לכתוב ספר על הנושא, וכמה ספרים כידוע נכתבו, אבל אם מישהו (אני למשל) רוצה שהדברים שהוא מנסה לומר ייכתבו באופן המדוייק ביותר להבנתו, אין לו ברירה אלא לכתוב את הספר בעצמו.

ומשיכת הכתפיים מסתברת מאליה: למי יש זמן לכתוב ספר, ולמי בכלל יש זמן ורצון (המייצר זמן) לקרוא ספר.

ולכן - בהנתן רשומה (מאמר) ארוכה למדי, שלמרות זאת איננה ספר - ברור שהדברים יהיו לא מספיק מדוייקים.

כמו למשל בתשובה על השאלה מה זה בכלל פוליטיקה, ולא פחות מכך לגבי שאלת ההמשך - הפוליטיקה בהקשר של רצח רבין.

ובכן, פוליטיקה - וכתבתי על כך רשומה לפני 16 שנים, ולא מזמן הקלטתי על כך פודקאסט צנוע מימדים (סוג של לא-ספר שקל יותר לייצר ועוד יותר קל לצרוך) - היא תחום העשייה האנושי במסגרתו בני אדם מעצבים, או מנסים לעצב, את סביבת החיים שלהם.

וההגדרה הזו בוודאי שמנו לב מנוגדת לחלוטין לאופן בו מוצגת הפוליטיקה בשיח הציבורי הרווח: "גועל נפש", "120 מתחת לאפס", "בלי פוליטיקאים לא היו מלחמות", "כל הפוליטיקאים מושחתים", "למה לי פוליטיקה עכשיו" וכן הלאה, שלא לדבר על האשפה 'הסאטירית' כמו זו של 'ארץ נהדרת'.

או על דרך השלילה, ובהמשך להלצה ידועה: דיבורים על "שלום עולמי" הם לא פוליטיקה אלא תחום העניין של מדריכים בצופים, אנשים המתפרנסים מהטפת מוסר לציבור (רבנים למשל, או בעלי טורים בתקשורת), וכמובן מלכות יופי, מאמני ושחקני כדורגל, וכוכבי קולנוע ורוק'נרול המתכנסים באולפנים, מצטיידים באזניות גדולות לופתים את המיקרופונים ומתנועעים בקצב וברגש מעושה יותר או פחות ושרים לשלום וגם ווי אר דע וורלעד וכן הלאה.

ועוד משהו שהוא איננו פוליטיקה הגם שהוא מתנהג כאילו הוא כן: כל דיבורי "העכשיו" למיניהם, בין אם זו ישועת השם כהרף עין א-לה-ימין, או צווחוחי דה-מו-קרה-טיה א-לה-שמאל.

ולסיכום, על דרך החיוב: פוליטיקה היא סך כל האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק, וסך כל האישים שבידיהם היכולת לקדם אפשרות כזו או אחרת, כלומר צמרת מקבלי ההחלטות. 

ג. מה היו האפשרויות הריאליות המועדפות בעיני רבין בימי ממשלתו השנייה?

מחודש יולי 1992, הזמן בו החל רבין את תפקידו כראש ממשלה, הוא פעל לקדם את הנושאים הציבוריים למיניהם, אבל במוקד עמדו ללא כל ספק היחסים עם הערבים לסוגיהם: לבנונים, סורים, ירדנים ופלסטינים. לגבי כל אחד מהעניינים הללו, התנהל ויכוח מהותי ועמוק. 

יצחק רבין בכל אופן סבר כי הפוליטיקה, כלומר המדיניות הנכונה בסוגייה הערבית בכלל והפלשתינאית בפרט, היא של צעדים חלקיים, 'הסדרי ביניים' במושגים מוכרים שנקט בהם יגאל אלון, ובהמשך לדברים שאמר אלון כשהיה שר חוץ בממשלת רבין הראשונה: "פלסטינים - כן! אש"ף - לא!", נוסחה שמשמעותה היתה 'האופציה הירדנית', כלומר שהפתרון המדיני לשאלה הפלסטינית היא רק ואך ורק בהקשר הירדני, וכי אין מקום לעוד מדינה בין ירדן לישראל.

בדיוק חודש לפני שנרצח, ב-5 באוקטובר 1995, נשא רבין נאום בכנסת, והנה הנאום סוף סוף מופיע  בשלמותו גם באתר מורשת רבין!!! (כי לפחות 25 שנה הוא הוסתר בכוונת מכוון כי נאומו של רבין לא עלה בקנה אחד עם מה שמייסדי מרכז מורשת רבין סברו שמורשת רבין אמורה להיות).

בקיצור, מדיניותו של רבין כפי שבאה לידי ביטוי באותו נאום היתה, שכדי להבטיח רוב יהודי של מדינה יהודית, מוכנה ישראל לאפשר הקמתה של 'רשות פלסטינית' שהיא תהיה תמיד פחות ממדינה. במקביל ישראל תמשיך לשלוט לא "רק" בירושלים (השלמה) אלא תמשיך ליישב את יהודה ושומרון ב"גושי התיישבות" והמודל לחיקוי הוא - מלים של רבין (אלו שניסו להסתיר בתיפלוצת הבטון שהוקמה לצורך הנצחת מורשתו) - "גוש קטיף".

ד. מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - מדוע רצחו את רבין?

שאלה מעניינת שחוקרי ההיסטוריה הפוליטית שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: כעס זעם ושנאה מזה, ועצירת דרך פוליטית מסויימת מזה.

ג'ון קנדי למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא היה אנטי-קומוניסט או משהו כזה, ולכן דמו בראשו. 

לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח (וכבר מוסכם על כל מי שעוסק בנושא שלא מדובר ברוצח בודד אלא בקנוניה, מושג המוכר יותר כאחותו החורגת "קונספי רציה") הוזמן על ידי גורמים למיניהם שלא רוו נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של קנדי לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם הוא כל מה שקשור למלחמה הקרה, כמו למשל הבנות (גם אם בשתיקה) עם גורמים מתונים במוסקבה, כמו למשל פתיחת דף חדש ביחסים בין ארה"ב לכל מדינות אמריקה הלטינית, כמו למשל פעולות נחרצות כנגד המאפייה בארה"ב.

או יצחק רבין למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא כינה את מתיישבי הגולן 'פרופלורים', אמר שלחברון הוא יסע עם דרכון, וחמור מכל אלו - הוא לחץ את ידו של הארכי-רוצח יאסר ערפאת ועוד קיבל על זה פרס נובל לשלום.

לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח הוזמן על ידי גורמים למיניהם, שלא רווח נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של רבין לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם קשור לסוגייה הפלסטינית.

ה. אז איך ניגשים בכלל לשאלה מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - איך נדע כיצד לגשת לשאלת רצח רבין?

שאלה מעניינת שחובבי ההיסטוריה שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: אלו שמובנות מאליהן לעומת אלו שלא יעלו על הדעת.

מה מובן מאליו במקרה של רבין? שיגאל עמיר, מתנחבל-משיחיסט-כהניסט, על רקע שטיפת מוח יסודית מטעם רבנים משיחיים קיצוניים, ניסה לעצור את 'תהליך אוסלו' באמצעות אקדח.

מה לא יעלה על הדעת? שיגאל עמיר, גם אם היה זה שהחזיק את האקדח שירה את הכדורים שהרגו את רבין, שירת במעשיו את אלו שעל פי האפשרות השנייה של הסעיף הקודם, רצו לעצור את קידום מדיניותו של רבין.

נניח לצורך הטיעון, שכל מי שנמצא איתנו בשלב זה של המסע, הסכים שהואיל והרצח הוא פוליטי, הרי ששאלת המניע עוברת בשדה הפוליטי.

ואז, אם יש הסכמה על עניין חשוב זה, אפשר להתקדם הלאה, ולהציע שני הסברים למשמעות הרצח הפוליטי. 

האחד - אידיאולוגי 'נטו', לאמור: איש ארץ ישראל השלמה, ועוד כזה המחכה למשיח, מבין דבר (הסתה) מתוך דבר (הסתה), מצטייד באקדח, נוסע לכיכר מלכי ישראל, ומקווה שהשמירה על רבין תראה כמו מערכת הבטחון הישראלית ביום עבודה שגרתית (במלה אחת: שכונה). 

השני - פוליטי-מדיני, לאמור: יריביו של רבין (ותומכיו) בצמרת המדינית של ישראל, כמו אולי גם גורמים שאינם ישראלים, ראו בדאגה גדולה מאד את האפשרות שרבין יקדם רשות פלסטינית שאיננה מדינה, ריבונות מלאה של ישראל בירושלים, המשך מפעל ההתיישבות "כמו בגוש קטיף", וכפועל נגזר מכל זה - נקיטה בשיטת 'הסדרי הביניים' אותה עיצב וניסח יגאל אלון, האסטרטג הגדול ביותר של תנועת העבודה מאז בן-גוריון (והנה עוד סיבה שאותם אנשים שניסו במשך עשרות שנים, באמצעות תיפלוצת הבטון המוכרת בשם 'מרכז מורשת רבין', לשקר בעזות מצח לגבי מורשת רבין כפי שבאה לידי ביטוי בנאום הנזכר מה-5 באוקטובר 1995, הם בדיוק אותם אנשים העושים כל שביכולתם הגדולה לטשטש את מורשת אלון ולהשכיחה).

ו. ממשיכים להתקדם באפשרות הפוליטית-מדינית, או: אז על מה התקיים הויכוח הפוליטי בימי ממשלת רבין השנייה?

בין השנים 1992 ל-1995 העימות התקיים בין ראש הממשלה רבין לשר החוץ פרס, ביחס לשתי האפשרויות הריאליות הללו:  

1. יצחק רבין, בהמשך ולפחות ברוח מדיניות ממשלות 'העבודה' בין 1967 ל-1977, כפי שעוצבה על ידי יגאל אלון כבר בשנות ה-50' וביתר שאת אחרי 'ששת הימים', דגל בתהליך ארוך מבוסס הסכמי ביניים, שבסופו הרשות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, וישראל תמשיך לשלוט ברוב השטח של יהודה ושומרון, כשהכתובת המרכזית לענייני הפלסטינים היא ירדן (דרך ועדה ירדנית-פלסטינית משותפת שקמה בעקבות 'ועידת מדריד' באוקטובר 1991). 

2. שמעון פרס ועדת מעריציו בראשם יוסף ביילין, דגלו בשלום עכשיו עם ערפאת, ואם זה אומר פינוי כל ההתנחלויות, אין מחיר שלא כדאי לשלם עבור שלום עכשיו ומזרח תיכון חדש ממש מעבר לפינה. ועל דרכו של שמעון פרס העיד אחד אבי גיל, שבתחילת זכרונותיו מצהיר על הערצתו העמוקה לשמעון פרס, מה שהופך אותו לעד מועדף על ידי היסטוריונים. 

ז. עדות של רבין על הויכוח בינו לבין שר החוץ שמעון פרס (עוד פריט מידע שלשווא תחפשוהו באתר של אתר מורשת רבין אבל גם לא במרכז פרס לשלום, אלא מה, לא לשלום? בוודאי לשלום, תשאלו את ליאו מסי ואת נעמי קמפבל)

ב-12 בספטמבר 2003, במוסף 'סופשבוע' של מעריב, לרגל עשור לחתימה על 'הסכם אוסלו', הופיע המסמך הסודי-ביותר הבא (וכידוע, בישראל 'סודי ביותר' אומר שבעוד כמה דקות איזה רוננברגמן יקבל אותו בדוא"ל). חתום עליו ראש הממשלה יצחק רבין. 

"בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א', 6.6.93, ברצוני לחזור על הנקודות הנקודות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו', במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי טוניס לעקוף את השיחות בושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבו, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלשתינית. אנשי טוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום, ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי (האחרון) של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלשתינית לצאת להידברות עם נציגי מחלקת המדינה בושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי טוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף".

ואם זה לא מספיק, הנה בעיתון 'הארץ' התפרסם ב-27 בינואר 1995, בעיצומה של מהומת אוסלו שתביא גם לרצח רבין, מידע שהופיע בשבועון הנצרתי 'אל סינארה', אודות ספר חדש בשם "תבשיל אוסלו", שראה אור בירדן, ובו כתב ממדוח נופאל, איש 'החזית הדמוקרטית' ומקורבו של ערפאת, כי"שר החוץ שמעון פרס ביקש מהנהגת אש"ף להכשיל את סבב השיחות התשיעי בין ישראל למשלחת הירדנית-פלשתינית בוושינגטון, כדי לאלץ את רה"מ יצחק רבין, להכיר באש"ף, ולאשר את ערוץ המו"מ האלטרנטיבי באוסלו. עוד טוען נופאל, כי פרס גילה מראש לאש"ף את הקנוניות שרקמו רבין ומזכיר המדינה האמריקני, שביקשו להכשיל את המו"מ באוסלו ולהחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ בוושינגטון, ולמנוע הכרה באש"ף".

ח. מדוע יש הסבורים שרצח רבין שירת את יריביו הריאליים (כלומר את שמעון פרס) ולא את אלו האידיאולוגיים (כלומר הרבנים 'המשיחיים' שהסיתו - ונתעלם לרגע מפרשת החבר 'שמפנייה')

כי הצלחת דרכו של רבין, אם וכאשר, היתה מקדמת את התהליך עליו דיבר רבין בנאומו המדיני האחרון הנזכר, אותו נשא כאמור ב-5 באוקטובר 1995.

על מנת שזה יקרה, חשוב היה להבטיח את הצלחת השיחות בוושינגטון עליהן דיברו גם רבין וגם נופאל, שכן שיחות אלו היו המנוף לסיכוי למימוש דרכו של רבין, ולהפך.

ומכיוון שרבין עשה כל שביכולתו (ראו לעיל המכתב מה-6 ביוני 1993) לשבש את השיבוש שניסו (ובסוף הצליחו) לכפות עליו הצמד-חמד פרס את ביילין, כל שנותר היה לנסות ולהמשיך לשבש את שיבוש השיבוש של השיבוש, כי כך מתנהלת פוליטיקה.

וכן, ברור, חד משמעית. האפשרות לרצח פוליטי היתה ועודנה וקרוב לוודאי תמשיך להיות עוד אופציה על מדף שיבושי השיבושים ושיבושי שיבושי השיבושים.

כן, נכון, בדמוקרטיה הדיבור, וגם לרוב המעשה, הוא שיש להעדיף תמיד את ה-BALLOTS על ה-BULLETS (באנגלית זה נשמע נהדר), אבל תמיד יש רק בבית המקדש, ובית המקדש כבר לא קיים, ולכן אם לא הולך עם BALLOTS אז אין ברירה לעבור ל-BULLETS. 

ט. כמה מלים על עובדות, ספקות ומדע, לעומת צקצוקי שפתיים של תעשייני 'חברת מופת'

עובדה. בארה"ב נרצחו כבר ארבעה נשיאים. את קנדי ניסו לרצוח לפחות 15 פעם לפני שהצליחו. רונלד רייגן יספר לכם על כמה נסיונות שהוא חווה, וכל נשיא אמריקני קם בבוקר כשהוא יודע שמישהו מתכוון לרצוח אותו, וכפי שאמרו הפרשנים לפני רצח מקינלי בספטמבר 1901, "רק פעימת לב אחת מפרידה בין סגן הנשיא טדי רוזוולט לבית הלבן".

וכן, ברור, חד משמעית, למרות ציקצוקי השפתיים של מדריכים בצופים וסוכני 'חברת מופת' למיניהם, שלנוכח ההגיון הזה מצקצקים בשפתיים בבוז תוך שהם יורקים את המלה 'קונספירציה' כאילו היתה מרק שבלולים מקולקל ומסריח, האפשרות שמאחורי רצח רבין עמדו כוחות משמעותיים בהרבה מכמה מטורללים מהרצליה היא אפשרות אפשרית.

כך פועל המדע, בכל תחום, איפה שיש ספק יש ספק, אבל גם הספק לא עומד בפני עצמו, כי גם הספק כפוף לספק.

היטיב לסכם זאת דן מרידור בדברים שנשא בכנסת עם אישורה את ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס אחרי רצח רבין, לאמור: "התהיה זאת ממשלת המשך או ממשלת שינוי". 

כלומר מרידור, איש האופוזיציה הפורמלית (כי מהותית -  על פי תוכן דבריו - הוא היה ללא ספק בצד של רבין) משרטט באופן ברור וצלול את ההבדל בין דרכו של רבין (עליו השלום) לבין זו של שמעון פרס, ראש הממשלה החדש.

 

י. עוד משהו על ספק וספקנות

ספק הוא חלק חיוני במחשבה האנושית. לא מזמן למדתי שביוונית יש שתי מלים לחשיבה. סקפסיס ונומיזו. 

מסקפסיס קיבלנו את הסקפטיות, ואין לי כוח לבדוק האם גם המלה ספק הגיעה אלינו מיוונית, או שמא שתי המלים הזהות במהותן וכמעט בצורתן הגיעו משפה אחרת. 

כך או אחרת, לחשוב פירושו להטיל ספק. נומיזו זה לתת שמות. כמו נומוס, שממנו נולדה המלה באנגלית NAME. והנה לנו הצד הנוסף של החשיבה: הקטגוריזציה, המיון, ההבחנה, כל מה שמצד אחד נוצר מהטלת ספק, ומצד שני מאפשר אותו.

לא מזמן פירסמתי ספר בשם 'לגופו של עניין' שכותרת המשנה שלו היא 'להקדים ידיעה לדיעה'. 

והנה לנו סגירת מעגל. ספק סתם הוא נחלתם של בטלנים בקאקאדמיה שבלי (או עם) משים פשוט הורסים אותה שיטתית יום יום מכאן ועד לערבות קליפורניה. יש האומרים שמדובר בעניין אבוד. כי ספק ללא נימוק הוא סתמי. והטלת ספק ללא עובדות שיגבו אותו, היא נזק נטו, גם לעניין וגם לספקנות הבריאה.

אבל גם סתם הטלת ספק בהטלת ספק מזיקה באופן דומה למדי. גם אם הטלת הספק בהטלת הספק נועדה לחסום על הסף כל אפשרות ש"לא עולה על הדעת", כמו האפשרות הנזכרת שבמסגרת מאבקי כוח בהנהגתה של מדינה, אפילו אם היא דמוקרטיה יציבה, נוקטים בעלי מדיניות מסויימת במפלט האחרון - רצח פוליטי - על מנת לבלום קידומה של מדיניות שנראית להם מוטעית מיסודה. 

והתכוונתי לרצח קנדי כמובן, או לרצח לינקולן (שכידוע התכוון לקדם מדיניות של השלמה ופיוס עם מדינות הדרום, סיבה מצויינת לרצוח אותו, מנקודת מבטם של אנשים בצפון שרצו לשעבד את הדרום תוך שהם רוכבים על רגשות הזעם המוצדקים של רבים מאזרחי ארה"ב על עצם החלטתם השערורייתית לדעתם של אנשי הדרום לצאת למלחמת אזרחים).

י"א. אז מה היה לנו? המציאות, כלומר הפוליטיקה, וחובת העיון בה כמיטב היכולת ללא תנאים מוקדמים

כשכותבים או טוענים שהנסיונות להפחית מיצחק רבין את האחריות על אוסלו, פוגעים במורשת רבין, כי סימנה הבולט היה היושרה הציבורית שלו, אולי מצילים במשהו את כבודו של רבין האיש, אבל פוגעים ישירות במאמצים לפענח את דרכו הפוליטית של רבין.

ודרכו הפוליטית של רבין היא הדבר המרכזי שעניין את רבין האיש שהחליט כשהחליט, יחד עם אלפי בני דורו, לוותר על קריירה אישית (הוא רצה להיות מהנדס מים, יגאל אלון יכול היה להיות פרופ' מזהיר באוקספורד, נתניהו יכול היה לנהל אימפרייה של תעשיית רהיטים).

ולכן, גם אם המעיינים בהיסטוריה הפוליטית טועים בכל מסקנותיהם, עדיין עדיפה דרכם על כל חלופה הבורחת מהמאמץ לברר את ההיסטוריה הפוליטית כפי שהיתה, ולא כפי שאמורה להיות אם שואלים את מלכות היופי, את הזמרים עם האזניות באולפנים, או את הרשג"דים בצופים, או את ראשי המכינות הקדם-צבאיות או כל אדם אחר שהטפת-ערכים-אמנותו.

אין פסול חלילה בהטפה לערכים, ובלבד שזוכרים שמה לעשות ובני אדם הם לא רק לא מלאכים, אלא שרובם ככולם סובלים מחוסר רצון להבין את נפתולי המציאות כלומר את דרכיה המוזרות, לא פעם הנלוזות, של הפוליטיקה.

ולכן תפקידו של כל מי שמנסה לעשות שימוש בזירה הציבורית כדי לומר את דעתו על הזירה הציבורית, להיות נאמן למהותה של הזירה הציבורית, שכל עוד היא מורכבת - וכמעט לעד היא תהיה מורכבת - מציבור שלא ממש רוצה להבין את נפתולי הזירה שלו, מהותה היא קודם כל, ותמיד (עד ימות המשיח) פוליטית.