א. לכאורה שאלה שאין טעם לשאול אותה.
כי קודם כל תפקידו של חובב ההיסטוריה, ובלבד שהוא הגון וישר, היא לברר את האמת.
אלא שהאמת במקרה הזה לכאורה חמקמקה. כי מי אנחנו
שנתווכח עם בעל הדבר עצמו, הרצל, שאמר גם אמר שלציוני עשה אותו משפט דרייפוס?
לכאורה סוף פסוק.
אלא שמה לעשות וחובב ההיסטוריה - האמת היא נר
לרגליו. ושלכן אין לו ברירה אלא להפעיל ביקורת, תוך שהוא זוכר את מה שהספיקו לשכוח
הנוכלים הרבים שמציפים את ה"אקדמיות" במערב, וגם בארץ הקודש, והוא
שביקורת אין פירושה לומר את ההפך כדי להתקבל לכנס ולקבל מלגה לפרסום עוד פמפלט
אנטי-ציוני נבוב, אלא ביקורת היא לשים את הדברים בהקשרם, דבר דבר על אופניו, מוקדם
לפני מאוחר והגיוני לפני פחות הגיוני.
ב. ובכן, עם כל הכבוד להרצל...
דבר אחד ברור באופן נחרץ וחד משמעי: משפט דרייפוס לא יכול היה להפוך אותו לציוני כי מה לעשות, הוא נהיה ציוני הרבה לפני משפט דרייפוס.
הכיצד זה יתכן? פשיטא. דרייפוס כמותג היסטורי
מכיל בתוכו שני פרקים נפרדים. הראשון – פרק ההפללה. השני – פרק הפרכת ההפללה,
כלומר משפט ועוד משפט ובעיקר מהומת אלוהים ציבורית.
פרק ההפללה התרחש באוקטובר 1894. רק שני אנשים
באותו זמן ידעו שמדובר בעלילת הפללה. הרצל לא היה אחד מהם. השניים היו כמובן
אסתרהאזי ודרייפוס.
ומה עשה הרצל באוקטובר 1894? הוא השלים את מחזהו
'הגיטו החדש', שרק בראייה לאחור יכול להרשות לעצמו ההיסטוריון להשען על תכניו כדי
לפענח את הקושיה שהטרידה רבים מסוגו של הרצל (כלומר אנשים, כמו עמוס איילון, כמו
כותב שורות אלה, כמו הוריו שעלו מארגנטינה ועוד רבים וטובים יותר ופחות), והיא
'למה לו כל העניין הזה'? כלומר, מדוע שיהודי מבית טוב, בעל מקצוע מכובד ומכניס,
בעל משפחה נאה, וכלים נאים וכל השאר, מדוע לו להכניס ראשו למיטה החולה של מה שהרצל
כינה בשתי מלים "עניין היהודים"?
ועוד נשוב לסוגייה הזו, שהיא היא המפתח לעצם
קיומו של הדיון הזה, המסתכם בשמותיהם של שני אישים זרים לזה מכל בחינה, להוציא
מוצאם היהודי: הרצל ודרייפוס.
ג. כי לפני כן עלינו להשלים את תמונת הפרק השני.
כאמור, הפרק הראשון הוא פרק ההפללה. ראשיתו באוקטובר 1894 כאמור ושיאו בטקס ההשפלה בינואר 1895.
לעומת זאת, כל מה שבא תחת הכותרת 'משפט דרייפוס',
החל להתרחש לא לפני 1896, הרבה אחרי, ושוב – אחרי – שהרצל החל לכתוב
באובססיה שתוך כמה שנים תחריב את בריאותו, את היומן 'עניין היהודים', שראשיתו
ב'נאום אל הפמליה', נאום מדומיין שהרצל נושא בראשו למקרה שהוא יעיז פנים מול 'מלך
היהודים' רוטשילד, דמיון מאורגן ומנומק, ששימש לו בהמשך כבסיס לספרו 'מדינת
היהודים', שהתפרסם בפברואר 1896, הרבה לפני ששמו של דרייפוס נישא בפי כל עד
לפאתי יפן הרחוקה, שגם שם – כפי שבימינו נחלקים ביניהם רועי צאן בפאתי צ'ילה
בין תומכי ריאל לתומכי ברצלונה – כך נחלקו אפילו יפנים בין 'דרייפוסיארים'
ל'אנטי-דרייפוסייארים'.
תרם לנדידת השם 'דרייפוס' עד ליפן אפילו, מאמר של
אחד, אמיל זולא, אודות העכוז, מאמר הידוע יותר בכותרתו 'ז'ה אקוז': היה זה בינואר
1898. ונזכיר שוב את לוח הזמנים, כי בלעדיו אין סיכוי לפיענוח לא של היסטוריה ולא
של עניינים אחרים חשובים בהרבה: הרצל מתחיל לכתוב את היומן בחודש מאי 1895; את
ספרו 'מדינת היהודים' מפרסם בפברואר 1896; את הקונגרס הראשון פותח בנאום באוגוסט
1897; את הטענה אודות הפיכתו לציוני בגלל משפט דרייפוס אומר או כותב הרצל רק
ב-1899, בזמן שלכולם ברור למה הוא מתכוון. למה הוא כותב זאת? כדי להשיג יעד פוליטי
מסויים.
במלים אחרות, כשהרצל אומר על עצמו מה שהוא אומר
על מקורות הציוניות שלו, הוא איננו כותב ביוגרפיה אלא מנסה – באמצעות מלים – לעצב
את ההיסטוריה. כך, גם כך, פועלים מדינאים. והרצל ב-1899 הוא מדינאי. לא ביוגרף ולא
היסטוריון.
ד. אז מה כן הפך את הרצל לציוני??
נו, והרי על זה בוכה הנביא עד היום. כי ממה נפשנו, שהרי זה בנפשנו – אין שום דבר מובן מאליו בציונות, וזה עוד לפני שנכנסים לויכוח בין הציונים, באשר למטרותיה של זו ודרכי השגתן.
והואיל וזו שאלה שאין לה תשובה פשוטה; והואיל
ואנשים כפי שסיכם זאת המשורר והנביא שלמה גרוניך, 'אוהבים שירים בשני אקורדים';
והואיל ואין שום דבר בביוגרפיה של הרצל (או של עמוס איילון שאכן הציונות שלו אם
בכלל היתה רק משל היתה וגם זה בקושי, והוא רק משל לאלפי ואולי עשרות אלפי יהודים
שנקלעו מגרמניה המעתירה לתל אביב המיוזעת של מפא"י והאספסוף שהסתופף כאן בלית
ברירה תוך שהוא פוגע בקולטורה העילאית שהיטלר המרושע הרס לבלי שוב) שאמור היה
להפוך אותו לציוני; והואיל והרצל עצמו העיד על עצמו מה שהעיד, הרי שהנה לנו תשובה
פשוטה מן המוכן, לאמור: ציונות היא פונקציה של אנטישמיות. ויוכיח המקרה המכונן
של דרייפוס והרצל.
ה. מש"ל. האמנם? ממש"ל. כלומר ממש לא.
מה לעשות והקשר בין אנטישמיות לציונות לא הכרחי. אדרבא, המעולים והמוכשרים שבין היהודים האוטו-אנטישמים, מהמאה ה-19 ועד רחובות ניו יורק היום בבוקר, מסבירים שציונות היא היא המקור לאנטישמיות. והרי לשיטתם, כשהציונות עוד לא התארגנה בקונגרס ובתנועה, היה זה הגרעין המכונן שלה שחולל את האנטישמיות. כי מה הוא גרעין הציונות? תודעת ייחוד כלל-יהודית, לאו דווקא ייחוד במובן של ייעוד, אלא ייחוד במובן של תודעת-אומה, או ביוונית קדומה: אתנוס, שזה בעברית – עם.
וכידוע דבר אחד חשוב משותף לחמא"ס, לאש"ף,
לפרנסי עיתון 'הארץ' ולאינספור חכמי "אקדמיה" בישראל ובעמים, וכמובן
לסטאלין, לאמור: אין דבר כזה עם יהודי, ומוטב להם ליהודים לזכור כפי שמזכיר להם
זאת אחמד טיבי, נציג הלאומיות הילידית, שהם
"הגיעו לכאן במטוסים", ושלכן, ככל שיהודים ימשיכו לספר לעצמם
ולאחרים שיש עם יהודי, שלא יבואו בטענות על מעשים מתבקשים מאליהם ולכן מוצדקים
מוסרית כמו הטבח של ה-7 באוקטובר. וממילא היהודים יאשימו את עצמם בכל מה שקורה
להם, אז בכלל אין שום בעיה.
ו. אם לחזור להרצל...
האיש היה עיתונאי, כבר מ-1893 הוא יושב בפריז. אם יש דבר שהוא לא צריך ללמוד מדרייפוס (שב-1893 היה סתם קצין תותחנים חביב על רעיו ועל אשתו), זה על אנטישמיות. הוא דיווח עליה כי תפקידו היה עיתונאי (ובימים ההם עיתונאים הבינו שתפקידו לא להמציא את המציאות אלא לדווח עליה).
אדרבא, הרצל כדרכו, כי הוא איש מבריק, הציע הסבר
מבריק לתופעת האנטישמיות כשכינה אותה 'סוציאליזם של טיפשים', כלומר תשובה מטומטמת
על שאלה מצויינת. ומה היתה השאלה? השאלה החברתית, שאלה מצוינת המעסיקה אותנו עד
היום ותמשיך להעסיקנו לנצח נצחים. ובאיזה אופן אנטישמיות היא תשובה מטומטמת? בכך
שהיא מסבירה את הבעיות החברתיות בעצם קיומם של יהודים, או לכל הפחות בהתנהגותם
האגואיסטית.
ומכיוון שהרצל היה עיתונאי, הוא גם דיווח על
האנטישמיות שהתחוללה סביב טקס ההשפלה בינואר 1895. אבל ממה נפשנו: כדי לדעת מה זה
אנטישמיות הרצל לא צריך היה לא להפוך לעיתונאי ולא לנסוע לפריז. הוא הרי גדל
בוינה, מעוז האנטישמיות, עיר שהצמיחה את הממדאני הראשון כידוע, קראו לו לואגר והוא
לפחות לא תיעב את התרבות מתוכה הוא הפך לראש עיר.
אדרבא, הרצל הכיר אנטישמיות על בשרו, הרבה לפני
דרייפוס, בימים בהם הרצל הסטודנט בן ה-22 (יחי ציר הזמן: 1882, 16 שנה לפני אמיל
זולא) סולק בבושת פנים מאחווה אוניברסיטאית אנטישמיות מהסוג המגוחך בלי קשר, המוכר
לנו מהתרבות האמריקנית.
לבסוף, מה שיוביל אותנו ממש לסוף – כשהרצל הפך ציוני, הוא ניגש לשתף ברעיונותיו פורצי הדרך את ידידיו בוינה, שהכירו אנטישמיות היטב. ובכן, על פי ההגיון השלמה-גרוניכי ('שירים בשני אקורדים'), הם אמורים היו ליפול מהכסא, להשתונן כליותיהם, לנער חליפותיהם, לפתוח ארנקיהם ולרוץ ולרכוש את השקל הציוני ולהפיץ את הבשורה. ובכן, כידוע (?), החברים של הרצל שלחו אותו להתאשפז. סביר להניח שהם לא הכירו את הפסוק המפורסם שנאמר על דוד קצת לפני שהפך למלך: "חסר משוגעים אני", אבל זה בדיוק מה שהם חשו. כך דיווח הרצל ביומנו.
ז. אז מדוע הפך הרצל לציוני?
קודם כל יש להציע את
התשובה המדעית השכוחה ביותר בימינו: אולי לעולם לא נדע.
אבל, סביר להניח, כאמור לעיל, שהתובנות שהביאו
אותו לכתוב את 'הגיטו החדש' באוקטובר 1894 (בלי שום קשר לדרייפוס), עמדו ביסוד
מחשבתו פורצת הדרך. כי מה הסיפור של 'הגיטו החדש'? הוא מספר את קורותיו של יהודי
משולב בחברה, כלומר כזה שיצא מהגטו הישן, והנה הוא מוצא שבכל צעד ושעל מזכירים לו
שהוא יהודי. וזהו 'הגיטו החדש'. במחזה הגיבור בוחר להתאבד. בכל זאת תיאטרון ויש
לבדר את משלמי הכרטיסים לפני הארוחה במסעדת הגורמה. אבל כותב המחזה, הרצל, המשיך
לחשוב ולחשוב ולחשוב,
ובעוד שיהודים אחרים הכחישו את 'הגיטו החדש'; או
האשימו את עצם קיומו בזרם המהגרים האוסט-יודען שהדיפו ריח של יידיש וגעפילטעפיש;
או שהכירו במועקת 'הגיטו החדש' אך בחרו להחליף 'גיטו' ב'גיטו', כלומר להגר למקום
בו היאוש מעט יותר נוח, ניו יורק למשל, או בואנוס איירס; הנה הרצל הגיע למסקנה
מהופכת: הואיל ומזכירים לנו כל הזמן מי אנחנו, אולי הגיע הזמן שנלמד מי אנחנו.
ומי אנחנו? יהודים. וכדי להיות יהודים באופן מלא,
עלינו ליצור לנו במונחי ברנר, "סביבה משלנו", ובמונחיו של הרצל: בית
לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.
וזו משמעות אמירתו המפורסמת המהלכת אימים על
גורמים ידועים בחברה הישראלית: "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות".
הרצל אבי ההדתה לא עלינו!! (וזה עוד כלום כי לדעת היסטוריון החצר המהולל של העיתון
לאנשים חושבים, הרצל הרי היה הפוסט-ציוני הראשון).
וברצינות – במשפט המפורסם והמופלא הזה -
"הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות" – סיכם הרצל את מה שלימים יעמוד
עליו החוקר החשוב ביותר שלו, שלמה אבינרי (עם כל הכבוד – ויש לתת לא יותר מדי כבוד
– לעמוס איילון), לאמור: הציונות היא התשובה של היהודי החילוני לזהותו
היהודית.
ח. כי חרדים לא זקוקים לציונות כדי לשוב אל היהדות.
על טיב יהדותם של החרדים, יש לעמוד במקומות אחרים ואחרים אכן ממקמים אותה היטב. הדברים ידועים ורק מי שרק טובת הקואליציה המסוימת הזו לנגד עיניו יכול להרשות לעצמו לשקר אודות טיב יהדותם של החרדים, שנאמנים עליה במדויק הדברים שאמר הרב ש"ך על חב"ד: הכת הקרובה ביותר ליהדות.
ועל פניו גם הציונים הדתיים יכולים להסתדר מצוין
בלי הציונות, כי זהותם היהודית ברורה, הגם שכפי שהראה זאת הרב קוק, רק חיי אומה
מלאים על אדמתם מסוגלים להביא גם את הזהות היהודית של תר"יג ושו"ע
לזיקוק ולדיוק.
לעומת זאת, הבנימין זאב הרצל'ז, השלמה אבינרי'ז, ולהבדיל
העמוס איילונ'ז וכמובן כותב שורות אלו וחמשת הקוראים שהגיעו לנקודה זו, זקוקים גם
זקוקים למסגרת תודעתית בקנה מידה אחר. ואותה סיפק – קודם כל לעצמו – בנימין זאב
הרצל. בלי סיועו של דרייפוס ובלי שום קשר לאנטישמיות.
ט. זהות יהודית מבוססת אנטישמיות היא עניין עלוב
כי אנטישמיות כבסיס לזהות יהודית מביאה תוצאות. עובדה. המסעות למחנות המוות הפכו והופכים מאות אלפי עמרצים ממוצא יהודי לישראלים גאים של "לעולם לא עוד", רבע שעה לפני גיוסם.
אבל מדובר במוצא קל, קל מדי, עלוב ממש. כי כשאנטישמיות
היא יסוד זהותך היהודית, לא פלא שיהודים
שנולדו כציונים או הפכו לכאלו, עלולים להפוך לאוטו-אנטישמים גרועים להפליא
ולהכעיס, כפי שמלמד המקרה של הגזען החשוך - ולכן חביבו של שוקן - עמוס איילון, או כפי
שמלמד המקרה החשוב בהרבה של החומץ בן היין, האיש שהספיק להיות גם יו"ר
הסוכנות וגם יו"ר הכנסת (במקרה שלו ניתן לראות ש'אפילו' זהות ציונית דתית לא
מספיקה).
י. לסיכום - גם המאמר הזה לא ישנה כלום
על העובדה שאגדת דרייפוס-הרצל תפסה אחיזה אדירה
בתודעה הציבורית אין להתווכח. יש להצטער כמובן, אבל זוהי עובדה. 'אפילו' במוזיאון
הרצל ממחזרים את ההבל הזה, ואין צורך להזכיר שוב את שלמה גרוניך ותרומתו להבנת
הנטייה האנושית לוותר על צלם אלוהים, כלומר על יכולת ההבחנה בין אמת לשקר, כלומר
על ביקורת שיסודה הוא שימת דברים בהקשרם, דבר דבור על אופניו, ראשון ראשון ואחרון
אחרון, והכי חשוב: שכל ישר וקורטוב הגיון. שגם על כך נאמר: האמת והשלום אהבו, בפיך
ובלבבך לעשותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה