על רצח רבין, חוג אורנים, תורת המחנות, "הווגנריזם" וכן הלאה, ככל שירשה הזמן

 א. רצח רבין היה רצח פוליטי

אין ברירה אלא להתחיל במובן מאליו, כי אולי זה לא מובן מאליו, ואם זה אולי לא מובן מאליו, אז זה לא מובן מאליו ואז אין ברירה אלא להתחיל ממה שאמור להיות מובן מאליו, שרצח רבין היה פוליטי

ב. מה זה פוליטיקה בכלל ובהקשר של רצח רבין בפרט (אפשר לדלג ישירות לסעיף ג' הנושא כותרת כמעט זהה)

ולפני שנתחיל נמשוך בכתפיים ונגיד עוד משהו מובן מאליו: כמעט כל מה שייכתב להלן, דורש הסבר והרחבה, והתוצאה היא שלמעשה ראוי היה לכתוב ספר על הנושא, וכמה ספרים כידוע נכתבו, אבל אם מישהו (אני למשל) רוצה שהדברים שהוא מנסה לומר ייכתבו באופן המדוייק ביותר להבנתו, אין לו ברירה אלא לכתוב את הספר בעצמו.

ומשיכת הכתפיים מסתברת מאליה: למי יש זמן לכתוב ספר, ולמי בכלל יש זמן ורצון (המייצר זמן) לקרוא ספר.

ולכן - בהנתן רשומה (מאמר) ארוכה למדי, שלמרות זאת איננה ספר - ברור שהדברים יהיו לא מספיק מדוייקים.

כמו למשל בתשובה על השאלה מה זה בכלל פוליטיקה, ולא פחות מכך לגבי שאלת ההמשך - הפוליטיקה בהקשר של רצח רבין.

ובכן, פוליטיקה - וכתבתי על כך רשומה לפני 16 שנים, ולא מזמן הקלטתי על כך פודקאסט צנוע מימדים (סוג של לא-ספר שקל יותר לייצר ועוד יותר קל לצרוך) - היא תחום העשייה האנושי במסגרתו בני אדם מעצבים, או מנסים לעצב, את סביבת החיים שלהם.

יופי של הגדרה. ממש תואמת לאופן בו מתייחסים לפוליטיקה בשיח הציבורי ("גועל נפש", "120 מתחת לאפס", "בלי פוליטיקאים לא היו מלחמות", "כל הפוליטיקאים מושחתים", "למה לי פוליטיקה עכשיו" ותמשיכו לבד דרך האשפה של 'ארץ נהדרת' ותעשיית הסאטירה לדורותיה שמעידה כמעט תמיד, יותר מכל, על תת הרמה של יוצריה, תת רמה העומדת ביחס הפוך לדימוי שלהם, מילא בעיני הציבור, אלא קודם כל בעיני עצמם. לא מזמן ראיתי את קיציס ברחוב... שפת הגוף שלו שידרה משהו בסגנון של 'אני ואיינשטיין בערך אותו הדבר או היינו הך').

ניתן להבין מהפיסקה הקודמת מדוע נכון יותר היה לכתוב על זה ספר, אבל כאמור למי יש זמן לכתוב (לי) ולמי יש רצון לקרוא (לאף אחד אז למה לי לכתוב על פוליטיקה עכשיו).

ובכן, מצוייד בהגדרה הנכונה - לא זו של הקיציס'ז - למהותה של הפוליטיקה, אפשר לעבור לענות בקיצור על שאלת ההמשך, לאמור: הפוליטיקה של רבין בזמן הסמוך להרצחו היתה סך כל הפעולות שלו - אבל של סובביו גם כן - לעצב, או לנסות לעצב, את סביבת החיים של האנשים (האזרחים) שסך כל רצונותיהם (דרך פתק בקלפי) העמידו אותו - על יסוד פרקטיקה ידועה בכינויה 'דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית' (כלומר כזו שלא בוחרים בה ישירות את ראש הרשות המבצעת, המוכרת יותר בכינויה הקצר 'ממשלה') - בראש ממשלת ישראל.

ג. אז מה זה פוליטיקה בכלל ומה היא בהקשר של רצח רבין בפרט 

רבין החל את תפקידו כראש ממשלה ביולי 1992. בין שאר הדברים שהוביל כראש ממשלה, או ליתר דיוק, בין שאר הדברים שביצעה הממשלה שהוא זה שעמד בראשה (כמו הגדלה עצומה בתקציב החינוך והתשתיות), עמד נושא היחסים עם הערבים לסוגיהם: לבנונים, סורים, ירדנים ופלסטינים.

עולה מכך שרצח ראש הממשלה רבין, נבע מאי שביעות רצון של רוצחיו מהתוכן של הפוליטיקה שלו.

ד. מה היה התוכן של הפוליטיקה של רבין בהקשר הפלסטיני? (אפשר לדלג ישירות לסעיף ה' הנושא כותרת זהה)

והשואל שישאל ובצדק ישאל, מדוע ועל סמך מה יש כאן הפרדה בין הפוליטיקה של רבין בהקשר הפלסטיני לבין, נגיד, ענייני חינוך, כלכלה או עתיד יחסי ישראל-סוריה שגם בהם עסקה ממשלתו וגם עליהם היה רבין אחראי מעצם היותו ראש ממשלה?? ובכן התשובה פשוטה בתכלית - אין ברירה אלא לעשות אנליזות בלעדיהן לא תתכנה סינטזות.

ככה זה ברפואה, ככה זה בהנדסת מכונות, ככה זה במוסכים, ככה זה כשמכינים ארוחת ערב שבת למשפחה: אמנם הארוחה היא ארוחה היא ארוחה וכל המשפחה היא משפחה היא משפחה וכל אחד חשוב יחיד ומיוחד ואין עליו כפארה, הנה בכל זאת אורז זה אורז ושניצל זה שניצל ויין זה יין, וגם יין זה לא סתם יין אלא יש בקבוק ויש פקק וכדי להוציא את השני מהראשון יש צורך בפותחן ואיפה הפותחן לעזאזל הנה מצאתי אותו אבל רבאכ הוא שבור מה עושים עכשיו איך נפתח את הבקבוק.

ובכן, הפוליטיקה של רבין לגבי הפלסטינים הוגדרה למרבה המזל על ידו, בדיוק חודש לפני שנרצח בנאום מפורסם בכנסת ב-5 באוקטובר 1995 (נאום שאפילו מרכז רבין, אותו גוש בטון שעלה כמה עשרות מליוני שקלים, כמעט כתבתי שקרים, לא הצליח למנוע את קיומו לנצח באתר הכנסת, הגם שהמרכז עצמו עשה וממשיך לעשות כל שהוא יכול - ויכולתו רבה בהנתן סוללת האחמ"ים שהקימה ומקיימת אותו - לשבש, כלומר לעוות, את מורשת רבין).

ברייקינג ניוז, בחיי. מיד אחרי שנכתבה הפיסקה הקודמת, ניגש הכותב לחפש את הנאום באתר הכנסת, והנה הוא מופיע בשלמותו גם באתר מורשת רבין!!! הפלא ופלא. שעל זה כתב מי שכתב כי "האמת היא בתו של הזמן". או כדברי מחברו של הספר המהולל אודות מקס ומוריץ, "הזמן רופא הכל, הוא עוד ירפא הכל". ברכות לפרנסי מרכז רבין שהחליטו לאמץ את האמת אודות מורשת רבין (מי יודע, אולי הם קיבלו את ההחלטה להפסיק לשקר בנושא זה גם בלחץ של אזרחים זוטרים כמוני).

ה. אז מה היה התוכן של הפוליטיקה של רבין בהקשר הפלסטיני?

כדי להבטיח רוב יהודי של מדינה יהודית, מוכנה ישראל לאפשר הקמתה של 'רשות פלסטינית' שהיא תהיה תמיד פחות ממדינה. ישראל תמשיך לשלוט לא "רק" בירושלים (השלמה) אלא תמשיך ליישב את יהודה ושומרון ב"גושי התיישבות" והמודל לחיקוי הוא - מלים של רבין (אלו שניסו להסתיר בתיפלוצת הבטון שהוקמה לצורך הנצחת מורשתו) - "גוש קטיף".

ו. מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - מדוע רצחו את רבין?

יפה. זו שאלה מעניינת שחוקרי ההיסטוריה הפוליטית שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: כעס זעם ושנאה מזה, ועצירת דרך פוליטית מסויימת מזה.

ג'ון קנדי למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא היה אנטי-קומוניסט או משהו כזה, ולכן דמו בראשו. 

לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח (וכבר מוסכם על כל מי שעוסק בנושא שלא מדובר ברוצח בודד אלא בקנוניה, מושג המוכר יותר כאחותו החורגת "קונספי רציה") הוזמן על ידי גורמים למיניהם שלא רוו נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של קנדי לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם הוא כל מה שקשור למלחמה הקרה, כמו למשל הבנות (גם אם בשתיקה) עם גורמים מתונים במוסקבה, כמו למשל פתיחת דף חדש ביחסים בין ארה"ב לכל מדינות אמריקה הלטינית, כמו למשל פעולות נחרצות כנגד המאפייה בארה"ב.

או יצחק רבין למשל. על פי האפשרות הראשונה, רוצחו כעס עליו כי הוא כינה את מתיישבי הגולן 'פרופלורים', אמר שלחברון הוא יסע עם דרכון, וחמור מכל אלו - הוא לחץ את ידו של הארכי-רוצח יאסר ערפאת ועוד קיבל על זה פרס נובל לשלום.

לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הרצח הוזמן על ידי גורמים למיניהם, שלא רווח נחת, או אפילו היו מאד מודאגים, מנחישותו של רבין לקדם את מדיניותו בכמה וכמה עניינים, הבולט בהם קשור לסוגייה הפלסטינית.

ז. אז איך ניגשים בכלל לשאלה מדוע רוצחים ראשי מדינה? ומכאן - איך נדע כיצד לגשת לשאלת רצח רבין?

יפה. זו שאלה מעניינת שחובבי ההיסטוריה שוברים עליה את הראש. נסכם את שתי האפשרויות המרכזיות: אלו שמובנות מאליהן לעומת אלו שלא יעלו על הדעת.

מה מובן מאליו במקרה של רבין? שיגאל עמיר, מתנחבל-משיחיסט-כהניסט, על רקע שטיפת מוח יסודית מטעם רבנים משיחיים קיצוניים, ניסה לעצור את 'תהליך אוסלו' באמצעות אקדח.

מה לא יעלה על הדעת? שיגאל עמיר, גם אם היה זה שהחזיק את האקדח שירה את הכדורים שהרגו את רבין, שירת במעשיו את אלו שעל פי האפשרות השנייה של הסעיף הקודם, רצו לעצור את קידום מדיניותו של רבין.

נניח לצורך הטיעון, שכל מי שנמצא איתנו בשלב זה של המסע, הסכים שהואיל וההרצח הוא פוליטי, הרי ששאלת המניע עוברת בשדה הפוליטי.

ואז, אם יש הסכמה על עניין חשוב זה, אפשר להתקדם הלאה, ולהציע שני הסברים למשמעות הרצח הפוליטי. האחד - אידיאולוגי 'נטו', לאמור: איש ארץ ישראל השלמה, ועוד כזה המחכה למשיח, מבין דבר (הסתה) מתוך דבר (הסתה), מצטייד באקדח, נוסע לכיכר מלכי ישראל, ומקווה שהשמירה על רבין תראה כמו מערכת הבטחון הישראלית ביום עבודה שגרתית (במלה אחת: שכונה). 

השני - פוליטי-מדיני, לאמור: יריביו של רבין (ותומכיו) בצמרת המדינית של ישראל, כמו אולי גם גורמים שאינם ישראלים, ראו בדאגה גדולה מאד את האפשרות שרבין יקדם רשות פלסטינית שאיננה מדינה, ריבונות מלאה של ישראל בירושלים, המשך מפעל ההתיישבות "כמו בגוש קטיף", וכפועל נגזר מכל זה - נקיטה בשיטת 'הסדרי הביניים' אותה עיצב וניסח יגאל אלון, האסטרטג הגדול ביותר של תנועת העבודה מאז בן-גוריון (והנה עוד סיבה שאותם אנשים שניסו במשך עשרות שנים, באמצעות תיפלוצת הבטון המוכרת בשם 'מרכז מורשת רבין', לשקר בעזות מצח לגבי מורשת רבין כפי שבאה לידי ביטוי בנאום הנזכר מה-5 באוקטובר 1995, הם בדיוק אותם אנשים העושים כל שביכולתם הגדולה לטשטש את מורשת אלון ולהשכיחה).

והנה כל הפיסקה הקודמת מסבירה שני דברים: א. מדוע אין ברירה אלא לכתוב בעניין ספר (והואיל והוא לא ייכתב ואם ייכתב לא ייקרא ואם ייקרא לא יובן ואם יובן יידחו מסקנותיו על הסף כי...) ב. מדוע סוג כזה של פרשנות לא מסוגל להתחרות בהסבר האידיאולוגי. כי אידיאולוגיה, מכל סוג, עולה על הדעת (ובזה כוחה, ולא בכדי היא נולדה מתוך המהפכה הצרפתית, הן כתופעה והן כמושג), ואילו הסבר היסטורי פוליטי-מדיני לא עולה על הדעת. אם בכלל, הדעת היא זו שאמורה לעלות עליו. וזה דורש שני דברים: אורך רוח ועבודה קשה. ותודה לסופר של ספר הספרים שהסביר לנו מדוע לא שעה העם אל משה.

ח. ומה קשורים חוג אורנים תורת המחנות הווגנריזם וכן הלאה, והאם הזמן מרשה לענות על ההבטחה שבכותרת

אז כן, בוודאי שהזמן מרשה, עובדה. ומי שהגיע עד כאן מוזמן לעשות את מה שיכול היה לעשות עד כאן: לשמוע או לחדול.

ובכן, חוג אורנים, תורת המחנות וחובבי השיטה ההיסטורית של יגאל וגנר, הם סוג של מושגים נרדפים. כי באורנים קם חוג אורנים שעל יסוד תלמודו של ההיסטוריון המלומד (מאד) והמבריק (מאד מאד) יגאל וגנר, פיתחו ועיצבו את 'תורת המחנות', שהיא ענף של המחשבה המארקסית, המשלב חיבור של שני מרכיבים מארקסיסטיים מובהקים: האחד - יש פער בין הגלוי לסמוי. השני - העולם מתנהל מתוך מאבק אינטרסים שברובו הוא חומרי.

אקדים ואומר דבר והיפוכו: הדבר - שנים אני מכיר את התורה ואת נביאיה, ולצד ביקורת שכתבתי עליה, למשל כאן, אני עדיין משוכנע שאי אפשר שלא להעריך לפחות שני דברים לגביה ולגביהם - יושרה אינטלקטואלית קפדנית ולמדנות היסטורית עצומה. והיפוכו - מסתבר שגם למדנות קפדנית עשירה ועמוקה, וגם יושרה אינטלקטואלית נדירה, בוודאי במקומותינו, איננה חפה מהאפשרות ללקות בסנוורים תודעתיים, מהסוג שהפילוסוף המדיני הפרופ' אלחנן יקירה כינה לפני כ-20 שנה במלים "פרוורסיה אידיאולוגית", ואילו ההיסטוריון הפרופ' עזר גת כינה לא מזמן במלים "פיקסציה אידיאולוגית", כל זאת במסגרת מחקר אדיר שמטרתו לברר מדוע הן מתקיימות אותן פיקסציות, ומה אם בכלל אפשר לעשות. בקצרה מסביר לנו פרופ' גת כי הפיקסציה נשענת על מנגנון הישרדות אוולוציונית, כלומר היא אנושית-קיומית, ולכן השאלה (וזהו כבר ניסוח החביב עלי) היא לא האם לאדם יש פיקסציה אידיאולוגית, אלא מה תוכנה ומה הוא עושה עם זה. 

ובחזרה לחוג אורנים\וגנר\וגנריסטים\תורת המחנות, לא לפני שנציין כי לפי עדותם של מעט האישים שעדיין שותפים בחוג, לכל היותר יש או היה חוג שהתכנס באורנים ולכן נקרא 'חוג אורנים', וכי ללא ספק יש איש בשם יגאל וגנר, אבל אין דבר כזה לא וגנריזם ולא תורת המחנות. ניחא. מותר לאדם לומר על עצמו מה שהוא רוצה, לפעמים הדברים חופפים למציאות, לפעמים פחות. במקרה הזה פחות אבל ניחא.

כי מה שחשוב כרגע הוא לברר מה חושבים בחוג אורנים, או מה אומרת 'תורת המחנות' לגבי רצח רבין. ובכן, בקיצור, על פי התפיסה הזו, רבין נפל קרבן למאבק הפנימי לגבי הידוע בציבור בכינויו "התהליך המדיני". לא זה הזמן להכנס לשאלת אחריותם (המוחלטת כפי שלמדתי עם השנים) של הפלסטינים לעצם קיומו של הסכסוך. כי כשעוסקים בפוליטיקה כפי שהיא, כלומר לא בשיבתה כעוד בית מדרש אידיאולוגי לבירורם של ערכים מוחלטים (וזה מה שעושים למשל במכינות קדם צבאיות וזה מה שעשו פעם ואולי גם היום בתנועות הנוער ובמעגל סביב המדורה לצד אוהלי ביתניה אי אז בלילות הקסומים של העלייה השלישית), אז השאלה המרכזית היא אחת ואחת בלבד: מה האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק.

ט. על מה התקיים הויכוח הפוליטי שעל ריקעו התבצע הרצח הפוליטי המוכר בשם 'רצח רבין'?

אז אם הסכמנו שפוליטיקה היא תחום הדורש עיון בשאלה 'מה האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק', אז בהמשך להלצה ידועה, דיבורים על "שלום עולמי" הם עניינן של מלכות היופי ושל כוכבי הרוק המתכנסים באולפנים מצטיידים באזניות גדולות לופתים את המיקרופונים ומתנועעים בקצב וברגש מעושה יותר או פחות ושרים לשלום וגם ווי אר דע וורלעד וכן הלאה.

מה שנכון גם לכל דיבורי "העכשיו" שעכשיו (כבר שנתיים) תורם של אלו שחושבים שלצווח דה-מו-קרה-טיה או לצרצר באנגלית (ולא חלילה בערבית) ברינג דעם הום נאו וכמובן לשים את הקישקוש הצהוב הזה על התרמיל ועל האוטו ועל החליפה, ובכן כל אלו, וכל הדיבורים בשם "העם" (הפעם הוא "יחזיר את החטופים", אלא מה, עובדה, הם חזרו ואז ברור ש"העם" החזיר אותם, לא ככה?), הם לא פוליטיקה, לפחות לא עבור אלו - כמו כותב שורות אלו, או החברים הנכבדים של חוג אורנים - שמנסים לברר מה היא בכלל ומה היא בפרט (על יסוד הכלל אבל בלי להגזים במעבר מהכלל אל הפרט כי מה לעשות בני אדם וארועים שבני אדם מעורבים בהם, מה שמוכר בשם היסטוריה, הם גם כלל אבל גם פרט ולכן יש להזהר בקפיצות מהתיאוריה לפרקטיקה).

ובכן, פוליטיקה היא סך כל האפשרויות הריאליות העומדות על הפרק, וסך כל האישים שבידיהם היכולת לקדם אפשרות כזו או אחרת. 

וכמובן שתמיד יש אפשרות שכל האישים בעלי היכולת יסכימו ביניהם על כל האפשרויות הריאלגיות העומדות על הפרק ואז הפוליטיקה תהיה עניין קל לניהול, אבל ההיסטוריה הפוליטית מלמדת שמצב כזה כמעט אף פעם לא מתרחש.

והוא לא התרחש ולא התקיים ולא מתקיים גם כרגע בישראל, "חברה בעומס יתר" כהגדרתם הקולעת בת ה-35 של הסוציולוגים הראויים לשמם ליסק והורוביץ.

ובין השנים 1992 ל-1995 (ולמעשה מ-1974 וגם את 1974 אי אפשר להבין בלי 1967 ואת 1967 חייבים לשים בהקשר של מלחמת סיני ותוצאותיה הפחות מדוברות, וכמובן בהקשר של התפרקות מפא"י והקמת רפ"י לקראת הבחירות שהתקיימו ממש היום לפני 60 שנה), שני האישים המרכזיים שהתעמתו ביניהם לגבי האפשרויות הריאליות היו יצחק רבין ושמעון פרס. 

ואלו האפשרויות הריאליות שהשניים ראו (וכרגע אין שום חשיבות לאפשרות ששניהם טעו. זוהי חוכמה בדיעבד והיא הקטנה בין החוכמות או הגדולה בטיפשויות. חשוב מכך: לא כל טעות שווה בחשיבותה):  

1. תהליך ארוך מבוסס הסכמי ביניים בסופו הרשות הפלסטינית היא פחות ממדינה וישראל ממשיכה לשלוט ברוב השטח של יהודה ושומרון, כשהכתובת המרכזית לענייני הפלסטינים היא ירדן (דרך ועדה ירדנית-פלסטינית משותפת שקמה בעקבות 'ועידת מדריד' באוקטובר 1991). 

2. שלום עכשיו גם עם ערפאת, ואם זה אומר פינוי כל ההתנחלויות, אין מחיר שלא כדאי לשלם עבור שלום עכשיו בפרט, ועבור מזרח תיכון חדש ממש מעבר לפינה. ועל דרכו של שמעון פרס העיד אחד אבי גיל, שבתחילת זכרונותיו מצהיר על הערצתו העמוקה לשמעון פרס, מה שהופך אותו לעד מועדף על ידי היסטוריונים. 

י. עדות של רבין על הויכוח בינו לבין שר החוץ שמעון פרס (עוד פריט מידע שלשווא תחפשוהו באתר של אתר מורשת רבין אבל גם לא במרכז פרס לשלום, אלא מה, לא לשלום? בוודאי לשלום, תשאלו את ליאו מסי ואת נעמי קמפבל)

ב-12 בספטמבר 2003, במוסף 'סופשבוע' של מעריב, לרגל עשור לחתימה על 'הסכם אוסלו', הופיע המסמך הסודי-ביותר הבא (וכידוע, בישראל 'סודי ביותר' אומר שבעוד כמה דקות איזה רוננברגמן יקבל אותו בדוא"ל). חתום עליו ראש הממשלה יצחק רבין. 

"בהמשך לשיחתנו בנדון ביום א', 6.6.93, ברצוני לחזור על הנקודות הנקודות שאמרתי. המגעים הקרויים 'מגעי אוסלו', במצב הנוכחי מהווים סכנה להמשך המשא ומתן לשלום... ראשית הם נותנים הזדמנות לאנשי טוניס לעקוף את השיחות בושינגטון ומחלישים את הגורם החיובי שבו, תושבי השטחים הכלולים במשלחת הפלשתינית. אנשי טוניס הם הגורם הקיצוני בקרב הפלשתינים הרוצים בתהליך השלום, ומונעים מן הגורמים המתונים יותר להתקדם במשא ומתן איתנו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בסבב התשיעי (האחרון) של המשא ומתן. יתרה מכך, הם מונעים מחברי המשלחת הפלשתינית לצאת להידברות עם נציגי מחלקת המדינה בושינגטון. לא מן הנמנע שכוונת אנשי טוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עימם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף".

ועם זה לא מספיק, הנה בעיתון 'הארץ' התפרסם ב-27 בינואר 1995, בעיצומה של מהומת אוסלו שתביא גם לרצח רבין, מידע שהופיע בשבועון הנצרתי 'אל סינארה', אודות ספר חדש בשם "תבשיל אוסלו", שראה אור בירדן, ובו כתב ממדוח נופאל, איש 'החזית הדמוקרטית' ומקורבו של ערפאת, כי"שר החוץ שמעון פרס ביקש מהנהגת אש"ף להכשיל את סבב השיחות התשיעי בין ישראל למשלחת הירדנית-פלשתינית בוושינגטון, כדי לאלץ את רה"מ יצחק רבין, להכיר באש", ולאשר את ערוץ המו"מ האלטרנטיבי באוסלו. עוד טוען נופאל, כי פרס גילה מראש לאש"ף את הקנוניות שרקמו רבין ומזכיר המדינה האמריקני, שביקשו להכשיל את המו"מ באוסלו ולהחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ בוושינגטון, ולמנוע הכרה באש"ף".

י"א. ובחזרה לחוג אורנים ולפרשנות העולה משיטתו בעניין רצח רבין

חלק מרכזי בפיקסציה האידיאולוגית של 'תורת המחנות' תופס העניין הכלכלי, וממנו נגזרת פיקסציה נוספת: ההנחה שכמעט כל מה שקשור בדיפלומטיה אמריקנית מועיל בכלל ולמזרח התיכון בפרט (זאת לא כי האמריקנים חלילה צדיקים, או מלכות יופי, או מצווחים עכשיו תחת כל עץ מעל לכל גשר ובכל כיכר, אלא כי הם יצרניים ועמלנים ומעוניינים להפיץ את ערכי העמלנות והיצרנות ברחבי העולם כולו, או כפי שהגדיר זאת הנשיא וודרו ווילסון לפני כ-100 שנה: יש "להפוך את העולם בטוח יותר עבור הדמוקרטיה". עקרון מדיניות זה בהחלט ייושם לאורך המאה ה-20, ויוכיח הכור הגרעיני בשורק ולפני זה תכנית מרשל ששיקמה את אירופה עד ללא הכר תוך שנים בודדות).

ומכאן ברור שהשיחות בוושינגטון עליהן דיברו גם רבין וגם נופאל, הם המנוף לסיכוי למימוש דרכו של רבין, ולהפך: אוסלו איננה וושינגטון, לא היתה ולא תהיה, לא אז ולא היום (אולי בעתיד אחרי שהלווייתנים יאכלו את כל הנורווגים או לפחות את השבדים).

הואיל ורבין עשה כל שביכולתו לשבש את השיבוש שניסו (ובסוף הצליחו) לכפות עליו הצמד-חמד פרס את ביילין, כל שנותר היה לנסות ולהמשיך לשבש את שיבוש השיבוש של השיבוש, כי כך מתנהלת פוליטיקה.

וכן, ברור, חד משמעית. האפשרות לרצח פוליטי היתה ועודנה וקרוב לוודאי תמשיך להיות עוד אופציה על מדף שיבושי השיבושים ושיבושי שיבושי השיבושים.

כן, נכון, בדמוקרטיה הדיבור הוא שיש להעדיף תמיד את ה-BALLOTS על ה-BULLETS (באנגלית זה נשמע נהדר), אבל תמיד יש רק בבית המקדש, ובית המקדש כבר לא קיים, ולכן אם לא הולך עם BALLOTS אז אין ברירה לעבור ל-BULLETS. עובדה. בארה"ב נרצחו כבר ארבעה נשיאים. את קנדי ניסו לרצוח לפחות 15 פעם לפני שהצליחו. רונלד רייגן יספר לכם על כמה נסיונות שהוא חווה, וכל נשיא אמריקני קם בבוקר כשהוא יודע שמישהו מתכוון לרצוח אותו, וכפי שאמרו הפרשנים לפני רצח מקינלי בספטמבר 1901, "רק פעימת לב אחת מפרידה בין סגן הנשיא טדי רוזוולט לבית הלבן".

וכן, ברור, חד משמעית, 'תורת המחנות' לוקחת בחשבון שרצח רבין, גם אם בוצע על ידי יגאל עמיר, ויש ספקות גם בעניין זה, מה לעשות, כך פועל המדע, בכל תחום, איפה שיש ספק יש ספק, ותיכף נגיע גם אליו, כי ספק לא עומד בפני עצמו, כי גם הספק כפוף לספק, בכל אופן, גם אם הרצח בוצע על ידי יגאל עמיר, ברור לחלוטין - או לכל הפחות סביר מאד מאד - שהרצח שירת את יריביו של רבין בממשלתו.

היטיב לסכם זאת דן מרידור בדברים שנשא בכנסת עם אישורה את ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס אחרי רצח רבין, לאמור: "התהיה זאת ממשלת המשך או ממשלת שינוי". כלומר מרידור, איש האופוזיציה הטכנית (להבדיל ממהותית, עוד עניין הדורש עוד פרק באותו הספר שלא ייכתב, ודי אם נזכיר שראש הממשלה רבין מינה ב-1975 את אריק שרון ליועצו הצבאי, ואילו ב-1982 שר הבטחון אריק שרון זכה לגיבוי מלא מצד חבר הכנסת מהאופוזיציה יצחק רבין במהלכיו לעקור מביירות את הנחש של אש"ף כהגדרת אלון עשור מוקדם יותר, וכי ראש הממשלה רבין הותיר בתפקידו את הדוס המתנחל אליקים רובינשטיין כראש המשלחת הישראלית לאותה וושינגטון שהוזכרה מקודם, רשימה חלקית), ובכן, מרידור, איש האופוזיציה, איש הליכוד, נוקט רטוריקה ברורה וחד משמעית לפיה ברור לו שברור לשמעון שברור לכולם שהוא יוביל קו הפוך לקו של רבין, אותו קו עליו הצהיר ואותו הגדיר באותו הנאום שמרכז הבטון על שם רבין ניסה עד לא מזמן להסתיר, לפיו ישראל תמשיך לשלוט ברוב יהודה ושומרון, ובירושלים המלאה, ותמשיך להקים התיישבות "כמו גוש קטיף" וכי הרשות תמיד תהיה לא יותר מרשות ואף פעם לא מדינה.

י"ב. ומה אני חושב על מה שחושבים אנשי תורת המחנות וגם מה אני חושב על מה שחושבים כמה אנשים על מה שחושבים אנשי תורת המחנות

הנה סוג של תמצית הויכוח שלי עם התיזה של 'תורת המחנות', שלא פעם, למרבה הצער, ככל שהעובדות המוכרות לכולנו פוגמות בתיזה, יש להם נטייה להעדיף את התיזה על העובדות.

אינני יודע מספיק על רצח רבין מבחינה פלילית-פורנזית כדי להעלות ספקות לגבי הגרסא הרשמית. מבחינתי הגרסא הרשמית תקפה עד שלא יוכח אחרת. ותיכף אסביר למה זה לא חשוב. או במלים אחרות, מה באמת חשוב. הנה ספוילר: הפוליטיקה. 

אבל לפני זה, הבטחתי לומר משהו על ספקות: ספק הוא חלק חיוני במחשבה האנושית. לא מזמן למדתי שביוונית יש שתי מלים לחשיבה. סקפסיס ונומיזו. מסקפסיס קיבלנו את הסקפטיות, ואין לי כוח לבדוק האם גם המלה ספק הגיעה אלינו מיוונית, או שמא שתי המלים הזהות במהותן וכמעט בצורתן הגיעו משפה אחרת. כך או אחרת, לחשוב פירושו להטיל ספק. נומיזו זה לתת שמות. כמו נומוס, שממנו נולדה המלה באנגלית NAME. והנה לנו הצד הנוסף של החשיבה: הקטגוריזציה, המיון, ההבחנה, כל מה שמצד אחד נוצר מהטלת ספק, ומצד שני מאפשר אותו.

לא מזמן פירסמתי ספר בשם 'לגופו של עניין' שכותרת המשנה שלו היא 'להקדים ידיעה לדיעה'. והנה לנו סגירת מעגל. ספק סתם הוא נחלתם של בטלנים בקאקאדמיה שבלי (או עם) משים פשוט הורסים אותה שיטתית יום יום מכאן ועד לערבות קליפורניה. יש האומרים שמדובר בעניין אבוד. כי ספק ללא נימוק הוא סתמי. והטלת ספק ללא עובדות שיגבו אותו, היא נזק נטו, גם לעניין וגם לספקנות הבריאה.

אבל גם סתם הטלת ספק בהטלת ספק מזיקה באופן דומה למדי. גם אם הטלת הספק בהטלת הספק נועדה לחסום על הסף כל אפשרות ש"לא עולה על הדעת", כמו האפשרות הנזכרת שבמסגרת מאבקי כוח בהנהגתה של מדינה, אפילו אם היא דמוקרטיה יציבה, נוקטים בעלי מדיניות מסויימת במפלט האחרון - רצח פוליטי - על מנת לבלום קידומה של מדיניות שנראית להם מוטעית מיסודה. התכוונתי לרצח קנדי כמובן, או לרצח לינקולן (שכידוע התכוון לקדם מדיניות של השלמה ופיוס עם מדינות הדרום, סיבה מצויינת לרצוח אותו, מנקודת מבטם של אנשים בצפון שרצו לשעבד את הדרום תוך שהם רוכבים על רגשות הזעם המוצדקים של רבים מאזרחי ארה"ב על עצם החלטתם השערורייתית לדעתם של אנשי הדרום לצאת למלחמת אזרחים).

י"ג. ומה נשאר בסוף? המציאות, כלומר הפוליטיקה, ועיון בה הוא הוא  העניין החשוב

כשכותבים, למשל כאן, שהנסיונות של הווגנריסטים להפחית מרבין את האחריות על אוסלו פוגעים במורשת רבין שסימנה הבולט היה היושרה הציבורית שלו, אולי מצילים במשהו את כבודו של רבין האיש, אבל פוגעים ישירות במאמצים לפענח את דרכו הפוליטית של רבין, ודרכו הפוליטית של רבין היא הדבר המרכזי שעניין את רבין האיש שהחליט כשהחליט, יחד עם אלפי בני דורו, לוותר על קריירה אישית (הוא רצה להיות מהנדס מים, יגאל אלון יכול היה להיות פרופ' מזהיר באוקספורד).

ולכן, גם אם "הווגנריסטים" טועים בכל מה שהם אומרים (והם לא, אבל נגיד שכן), עדיפה דרכם על כל חלופה הבורחת מהמאמץ לברר את ההיסטוריה הפוליטית כפי שהיתה, ולא כפי שאמורה להיות אם שואלים את מלכות היופי, את הזמרים עם האזניות באולפנים, או את הרשג"דים בצופים, או את ראשי המכינות הקדם-צבאיות או כל אדם אחר שהטפת-ערכים-אמנותו.

אין פסול חלילה בהטפה לערכים, ובלבד שזוכרים שמה לעשות ובני אדם הם לא רק לא מלאכים, אלא שרובם ככולם סובלים מחוסר רצון להבין את נפתולי המציאות כלומר את דרכיה המוזרות, לא פעם הנלוזות, של הפוליטיקה.

ולכן תפקידו של כל מי שמנסה לעשות שימוש בזירה הציבורית כדי לומר את דעתו על הזירה הציבורית, להיות נאמן למהותה של הזירה הציבורית, שכל עוד היא מורכבת - וכמעט לעד היא תהיה מורכבת - מציבור שלא ממש רוצה להבין את נפתולי הזירה שלו, מהותה היא קודם כל, ותמיד (עד ימות המשיח) פוליטית.