א. בדרך לרכבת עוברים בגולדמונד ספרים
אתמול עשיתי קפנדריות כמו שאומרים בעברית משונה, כדי להניח ידי על ספר שהבטיח רבות גם על פי הכותרת ("הסיפור שלא סופר על תולדותיה של ממלכת יהודה") ועוד יותר על פי המחבר: פרופ' עודד ליפשיץ, היסטוריון וארכיאולוג מאונ' תל אביב, שזכיתי ליפול על הרצאות מרובות שלו ביוטיוב, מעולה ממש.
מילא שמתי עליו את הידיים. תוך זמן קצר, כבר ברכבת, נתתי בו עיניים.
כבר שנים שאני מתאמן בלהכיל תחושות אכזבה, מכל מיני סוגים, ולכן החזקתי מעמד גם הפעם.
אילו הייתי אדם של אנדר-סטייטמנט, הייתי מסיים את הפוסט הזה כאן במלים: "אסתפק בהרצאות המעולות של פרופ' ליפשיץ ביוטיוב".
ב. האם ניתן לעמוד על הראש 7 דקות רצוף? או: איך לפרסם ספר בידיעות אחרונות?
אבל אני לא באמת אדם של אנדר-סטייטמנט, אם כי נראה לי שאצליח לרכוש את המיומנות הזו, בהנתן הצלחתי לרכוש מיומנויות גם בהתמודדות עם אכזבות וגם ביוגה מעשית (כלומר אני לא בקטע של הממבו ג'מבו של היוגה, אבל מסוגל לעמוד ראש, לא כמו בן גוריון אלא עמידת ראש נכונה, 7-8 דקות בלי שום בעיה).
אז עד שזה יקרה, הנה כמה מלים על הסיבות לאכזבה. ולפני זה, ברוח השאלה המפורסמת של חז"ל, האם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא, האם טוב לו לספר שנברא משלא נברא? גם כאן התשובה חיובית.
לא במקרה הספר התפרסם בהוצאת 'חמד-ידיעות אחרונות', כשידוע לכל מי שעוסק בתחום כתיבה ופרסום (אני למשל), שמשמעות המלה 'חמד' כאן היא בדיוק מה שחשבתם: חמדנות כלכלית לשמה.
החברים בידיעות אחרונות לא יעלו על דעתם לשקול אפילו במקרה, ספר שהם לא יודעים בוודאות שהוא הולך להיות סוג של הצלחה מסחרית.
לא מאמינים לי? כנסו לאתר שלהם ותבדקו ותמצאו, שכדי שהם יועילו בטובם לשקול פרסום של כתב יד, על המחבר לשלם להם כמה מאות זוזים.
ג. געגועי לשטרנהל
ולכן, לפני שאני מתחיל להפגיז, התשובה על השאלה הקצרה 'האם שווה לקרוא בספר' התשובה היא הקצרה ביותר האפשרית: כן (הגם שהמלה 'לא' היא בדיוק באותו אורך).
ואחרי שאמרנו כמה מלים טובות על המחבר (אפשר להוסיף עוד ועוד: די אם נזכיר שהאיש ניהל כבר 12 משלחות חפירה באתר החשוב עזקה שליד בית שמש. ועל זה למשל להוסיף שכדאי למתעניינים לשמוע את ההרצאה שלו על השפעת המנהל האשורי על אופן ייצור כדי החרס בהם אוכסנו אוצרות החקלאות הארץ-ישראלית: שמן, דבש, יין), אפשר לגשת לעניין.
לפני כמה וכמה שנים כתבה אניטה שפירא מאמר ביקורת משובח על ספרו של שטרנהל אודות "בגידת" תנועת העבודה הציונית בייעודה הסוציאליסטי "תיקון חברה", והעדפתה טפו טפו כוסאומו את "בניין האומה" הציוני.
על שטרנהל ראוי לכתוב כמה וכמה וכמה וכמה פוסטים ארסיים, ובעצם אפשר פשוט להתעלם ממנו, אבל כך או כך, נדרשתי לאניטה שפירא (ואלו מכם שציפו להשמצה הקשורה לענייני אלון, היכונו לאכזבה משלכם), בזכות כותרת מאמרה הנפלא בו היא שוחטת את 'תיזת שטרנהל' (בשתי המלים האחרונות היחידה המייצגת משהו ממשי היא המלה שטרנהל): "קובלנתו של שטרנהל".
אז תודה אניטה, אני ממנף את הכותרת הנפלאה הזו ומיישם אותה למקרה שלנו: "קובלנתו של ליפשיץ".
ד. קובלנתו של אודי מנור
אז מה היא הקובלנה של פרופ' ליפשיץ עד כדי כך שהוא שידר פודקאסט בנושא, שהיה מסתבר מספיק מוצלח, עד כדי חוזה פרסום מחמדני ידיעות-אחרונות?
אילו הייתי יודע מראש, כנראה שלא הייתי מחליט לשנות תכניות, לנסוע לצד השני של העיר, ולרכוש אותו בידיים רועדות ובעיניים כלות להתחיל לקרוא בו כבר ברכבת במקום לנצל את הנסיעה מחיפה לתל אביב לשלאפשטונדע.
הקובלנה שלו היא על כך שמחברי המקרא לא תיארו את כל מה שהתרחש בתקופתם ובאזורם, ובמקום זה כתבו רק על מה שמעניין אותם.
תודו שזה מדהים, נכון?
תנו לי להדגים לכם את התיזה על עצמי, כרגע. הנה קובלנתו של אודי מנור על הפוסט שהוא כותב עכשיו: הפוסט מתמקד בספר של ליפשיץ, כשמעליו, בגובה של כ50 ס"מ בסך הכל, עוד לפחות 100 ספרים אחרים. ומה איתם? למה לא להזכיר אותם? מה הם עשו רע? מה כתוב בהם שעלול לפגוע בפוסט על ליפשיץ?
ה. דע נעווער ענדינג סטורי
"הסיפור שלא סופר" על ירושלים הקדומה
"הסיפור שלא סופר" על השפלה ותולדותיה
"הסיפור שלא סופר" על תולדותיה של ממלכת ישראל
איזה כיף זה לעשות קונטרולV
"הסיפור שלא סופר" על תולדותיה של ממלכת יהודה בימיהם של מחברי ההיסטוריה המקראית
ואלו רק שמות החלקים, כי כל פרק מתחיל בדיוק כך, הנה שוב הזדמנות לקונטרולV, תענוג קטן כזה, פינוקון:
"הסיפור שלא סופר" על המרד של יהוא
"הסיפור שלא סופר" על המציאות ההיסטורית שמשתקפת במחזור סיפורי אלישע
הבנתם. בסך הכל 33 פרקים. כתובים טוב? כן. מעניינים? יש ויש. למדתי משהו חדש? כן.
למשל שסביר להניח שירמיהו הנביא הוא צאצא של עלי, ההוא משילה, זה שנפל ושבר את המפרקת.
למשל על חשיבותה של עזקה שפעם לא קראו לה בכלל עזקה ושהיא שגשגה כל עוד הפלשתים הסמוכים היו חלשים, וחשוב מכך: שתושבי עזקה לא היו יהודאים חלילה אלא חברי שבט דוב המערות, כלומר שבט עמק האלה כפי שמציע ליפשיץ, שבט שחי ופעל באזור עזקה, באופן עצמאי, כ-1200 שנה.
ו. אז מה העניין ??
שואלים השניים שהגיעו עד כאן והשלושה שהתחילו מכאן (בחכמה עשיתם: יש ללכת לסוף או לפחות לאמצע!)?
ש"הסיפור שלא סופר" (עוד פעם קונטרולV) הוא קובלנה על כך ש"הסיפור שלא סופר" לא סופר במקרא.
וואלה.
כי חשבנו שהמקרא הוא ספר היסטוריה.
ואוי וויי, הוא לא ספר היסטוריה אלא ספר "מגמתי" לא עלינו.
איכסה. מגמתיות? לא בבית ספרנו.
שהרי השאלה החשובה אמורה להיות זו: לא האם לטקסט אידיאולוגי יש מגמה אלא מה המגמה שלו.
והמקרא, ואת זה כותב גם ליפשיץ, הוא טקסט אידיאולוגי שתפקידו להציע כיוון אידאי בצורה לוגית, כלומר לשכנע את המאזין ואת הקורא ואת המעמיק שהמגמה המוצעת היא המגמה הנכונה.
אבל לדון במגמות זה לא אקדמי, זה לא מסתדר עם מה שהחברים בשייח מוניס מצפים מאדם משכיל ובעיקר נאור (כי רוב הנאורים שאני מכיר הם לא ממש משכילים), ולכן כל מה שעליו לעשות הוא להראות שהטקסט - המקרא במקרה הזה - "מגמתי".
ז. האם אפשר אחרת? ותודה לפב"י ולקסטיין ותודה גם למלפפונים ולכרישים
האם אפשר אחרת? תציצו למשל בספר 'תולדות האומה הישראלית' שלמיטב ידיעתי עלה לאתר 'פרוייקט בן יהודה'.
חתום עליו מתבונן מודרני אחר בתולדות עם ישראל, יוסף קסטיין שמו, שאין לי ספק שכשם שאני לא שמעתי עליו עד לפני כשנה, גם אתם ברובכם לא שמעתם עליו עד עכשיו.
קסטיין שם את הדגש בדיוק על העניין הזה: מה המגמה של האמונה הישראלית ובעיקר כיצד היא מפתחת כל הזמן מתוך החיכוך של האומה היהודית בתולדותיה, כלומר בהיסטוריה שלה.
כלומר בעוד ליפשיץ מנתק בין היסטוריה במובן של תיאור חף ממגמות העומד מול מגמתיות חפה מהיסטוריה (או חמור מכך, מעוותת אותה), הנה קסטיין (למשל) מערבב את השתיים מתוך מגמה להבין את המגמתיות של בעלי המגמה.
כי בני אדם הם בני אדם כי יש להם מגמה, אחרת הם מלפפונים או כרישים.
ח. אז על מה ולמה האכזבה?
מהפער בין מה שקיוויתי לשמוע מפי ארכיאולוג והיסטוריון מעולה על הסיפור שלא סופר, לבין הטענה הטריוויאלית אודות "המגמתיות" לא עלינו.
כי יש לכל העניין הזה עוד תוספת מרה אחת, שבימים אלו, הידועים גם בכינוי הקולע 'הימים הנוראים של הציונות' (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות), פשוט אין ברירה אלא להזכירם, הגם שיתכן שאוהדי הספר ומעריציו של ליפשיץ, יישמו עלי את מה שיישמתי בעיקבות שפירא על שטרנהל עליו, לאמור: 'קובלנתו של אודי'.
כי בתחילת הספר, כדי להסביר לציבור שאיננו מכיר את רזי מקצוע ההיסטוריה, ליפשיץ מתאר את ההבדלים בין מקורות ראשונים לשניים, את החשיבות שבהכרת שפות, את הקושי לארגן את העובדות לפי הסדר ועוד.
וחשוב מכל אלו: את חובתו של חובב העבר לזכור שכל תיאור שלו את העבר הוא פרשנות, וכל פרשנות עלולה להיות לא עלינו מגמתית.
ט. ושוב פעם בן גוריון עם הטריקים שלו
והנה אנו מגיעים ללענה המאכזבת במיוחד בספר הזה: ליפשיץ, כדי להדגים מגמתיות מה היא, מביא לא פחות מאשר את הכרזת העצמאות. כן.
ולמה? נו, ברור: כשם שההיסטוריונים האלמונים של ממלכת יהודה התעלמו כמוני כרגע מהספרים שנמצאים חצי מטר מעלי וכתבו היסטוריוגרפיה מקראית תחת העקרון של "הסיפור של סופר" - והפכו למשל את השפלה (מושג המבטא התנשאות כמובן, אלא מה) ל'שפלת יהודה', ואת העיר החביבה של שבט דוב המערות ל"עזקה" וכן הלאה, תוך שהם מתעלמים מכל התרבויות והעמים שישבו כאן - כך גם מגילת העצמאות שלנו, כידוע.
וליפשיץ, כדי לוודא הריגה, מנתח את מגילת העצמאות שורה אחר שורה, כדי להראות שכל קשר בין התוכן שלה לבין האמת ההיסטורית, קלוש עד לא קיים.
הכרזת העצמאות - ואני מצטט: מילא "מדלגת על פרקי זמן ארוכים" וכמובן "מתעלמת ממציאויות מורכבות" (כי כידוע בן גוריון עסק במחקר היסטורי ולא ביצירת היסטוריה), אלא, שומו שמים, המגילה "ממקדת את התיאור רק בעם היהודי".
ולמי שלא הבין, ולמי שנמאס מהטקסטים הדומים ברוחם, תפקידם ומגמתם המתפרסמים בהשארץ בכל יום בערך, הנה ליפשיץ מספק לנו עוד קיסם למדורה:
"המסר שמבקשת ההכרזה להעביר טמון בדילוג על 2000 שנות הגלות, על מה שקרה בארץ בפרק הזמן הארוך הזה, ועל עמים אחרים שגם להם תביעת בעלות על אותו חבל ארץ".
התקבלת למסדר הנאורים ליפשיץ.
חסר רק פרס ישראל (ואין לי ספק שגם הוא יגיע, ובצדק, כי התרומה המחקרית שלך אדירה ממש, שלא ייגמר לעולם, כן ירבו, תודה על כל גילוי וגילוי והצגתו).
י. אז מה יהיה עם שבט דוב המערות
ולמען הסר ספק על הספק, מוסיף ליפשיץ בעניין מגילת העצמאות את הטענה הבאה, שלכאורה נועדה להציל אותה, אבל למעשה מוסיפה לה עוד מסמר לארון:
"האם זהו שמשקף את כל ההיסטוריה? האם זהו תיאור שהיה נכתב על האם זהו תיאור ידי היסטוריונים אובייקטיביים? ודאי שלא. אבל זהו הרי איננו תיאור היסטורי, אלא מסמך אידיאולוגי שמשתמש בהיסטוריה כדי לבטא את מטרותיו. כל עוד קוראים אותו כך ומבינים את המסר שטמון בו - אין עם זה כל בעיה. הבעיה תתחיל כאשר המציאות ההיסטורית מיטשטשת, המסר אובד, והתיאור נתפס כשיקוף מלא של ההיסטוריה - כפי שהיתה"
"כן" כאילו אומר ליפשיץ, "בן גוריון סבבה לגמרי. הוא מכריז הכרזה כי הוא עושה היסטוריה, הגם שהיא לא היסטוריה, אלא ביטוי למימוש המטרות הציוניות". אבל הואיל ו"המציאות מיטשטשת" (נגיד אוסלו? נגיד ביביביביביבי? נגיד דה-מו-קרה-טיה? לא יודע, רק מנחש מה היטשטש לו בין מאי 1948 ליוני 2023, זמן חתימת הספר), הנה "המטושטשים", אני למשל, אולי, עלולים להבין שמה שכתוב בהכרזת-מגילת העצמאות היא "ההיסטוריה כפי שהיתה", והרי היא לא, כי יש כאן עוד עמים ועוד תרבויות ישבו כאן ב-2000 שנות גלות ומה איתן רבאכ.
ובאמת, מה יהיה עם הזכויות של שבט דוב המערות שחי בשופי ונחת 1200 שנה ברציפות מה?
לא שאני יודע, אני אבל יודע בוודאות המוגבלת באנושיות שלי, שאצלי לפחות שום דבר לא היטשטש.
לא רק שאין לי שום קובלנה על כך שבן-גוריון לא הקפיד לכסות בפודקאסט שלו ביום הנשגב ההוא, ה' באייר תש"ח, את כל תולדות האנושות מאז יובל נוח הררי ועד נוח בשבע שגיאות;
לא רק שאין לי קובלנה על כך שבן גוריון הסתפק רק בלהכריז על הקמת המדינה;
אלא שאין לי שום ספק לגבי גרעין האמת הברור והחד שיש בהכרזה הזו, וכי אדרבא,
ברור לי כי לכל אדם הגון אחר, בן שבט דוב המערות, בת שבט עמק האלה, ובנים ובנות לדת האמת, יודעים שמה שהכריז בן גוריון הוא האמת ההיסטורית הנקייה והפשוטה: עם ישראל שב לארצו.
וכל השאר הם הערות שוליים הנגזרות מרצון טוב או רע של כל אדם באשר הוא. והיסטוריה.
לא קראתי את הספר אבל אני משער לעצמי שהמחבר לא התייחס לכך שאם בתנ"ך היה מדובר בעוד ספר היסטוריה של התקופה הוא לא היה מגיע אלינו. הוא הגיע אלינו דווקא בגלל שהתנ"ך מתעניין במשהו שחורג לחלוטין מההיסטוריה. אבל היות ואין לו דרך לתת דין וחשבון על המשהו הזה כמו שלך ולקסטיין יש אז הוא מבקר את התנ"ך על מה שהוא כן.
השבמחקלזכותו יש לומר שהוא עומד על חשיבות הכתיבה המקראית, 'ההיסטוריוגרפיה המקראית', להצלחת היהודים לשמור על קיומם. אבל רוח הדברים היא של ביקורת על כך שהיהודים כבר מתקופת ממלכת יהודה גם מגזימים בחשיבות העצמית שלהם וגם מתעלמים מקיומם של אחרים, שנאמר "הסיפור של סופר" וכן הלאה...
מחק