יובל ארנון-אוחנה (2019-1942) היה מזרחן ישראלי. הוא שרת במוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים בתפקידים מחקריים ומבצעיים. עבד כחוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת רייכמן ואוניברסיטת אריאל בשומרון.
במהלך שנות פעילותו כחוקר וכמרצה, לצד מחקרים בנושאים פנים-ישראליים (כמו מחקר על עליית יהודי אתיופיה), התמקד ארנון-אוחנה במעמדה של ישראל במזרח התיכון, בעיני שכניה. הוא פרסם בנושא ספרים ומאמרים שהציגו תמונה היסטורית, חברתית, גאו-פוליטית, אידאולוגית ומדינית של הסכסוך, במרכזה הטענה שהסכסוך מורכב מכדי שאפשר יהיה להציע לו פתרון בסגנון 'מערבי', שכן "זהו אזור שמלה הנאמרת בו אינה מלה, התחייבות אינה התחייבות" (קו החריש והאש, עמ' 49). דימוי נוסף להבנת האזור שאב ארנון-אוחנה מפי הנרי קיסינג'ר, שאמר כי "במזרח התיכון או שאתה מוזמן לסעודה או שאתה חלק מהתפריט" (שם, עמ' 63)
ספרו האחרון, יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל, 2010-1860, נתניה, אחיאסף, 2013, מהווה סיכום מקיף של הסכסוך, שעל פי דימוי שנקט בו ארנון-אוחנה, הוא דומה לבצל המורכב שכבות שכבות. מקור השראה לגישתו שנכון ל-2013 כללה אמונה בפתרון הסכסוך, היה סבו, הרב נסים ב. אוחנה, שבשנות ה-50' שימש כרב הראשי של חיפה. ארנון-אוחנה מזכיר בספרו את חיבורו של סבו - "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" - המבוסס על עבודה משותפת עם המופתי של העיר עזה ב-1907. הרב אוחנה שחי אז בירושלים, כתב בהקדמה לספר "נשלחתי מירושלים לשרת בקודש - רב לעזה בשנת ה'תרס"ה" ("נדפס בירושלים בשנת ה'תשי"ט"), כי לאחר הקמת "בית מרפא" על ידי "מסיונרים" בעזה, בו נשאו "נאומים לפני הנאספים על יש"ו והברית החדשה", פנה אליו "מופתי עזה שייך עבד אללה אלעלאמי" בבקשה שיסייע לו "להוכיח למסיונרים כי סוף כל סוף, ספר הקוראן הוא אמת שהרי דבריו נמצאים בתורה בנביאים ובאגדות התלמוד". המופתי של עזה (שנכדו הפך לאחד מבכירי חמאס), הפנה לרב אוחנה שאלות רבות, והוא "ישב וכתב בכתב ידו את כל התשובות בכתב ערבי. כתב ידו נשאר אצלי שמור עד היום הזה" מצד אחד סיפורו של הרב מלמד על אפשרות לשיתוף פעולה יהודי-מוסלמי על בסיס דתי, אך מצד שני עובדה היא כי "נכדו של השיח' אל-עלמי הוא עמאד אל-עלמי, מראשי חמא"ס [ו]נכדו של הרב אוחנה הוא כותב שורות אלה" (עמ' 314).
בספר 'קו החריש והאש' טען ארנון-אוחנה כי ליבת הסכסוך היא הפער בין ערביי "הפנים" שיושבים על ההר ומעטים מהם עזבו את בתיהם במהלך הסכסוך, לבין ערביי "החוץ" שהתיישבו במישור החוף במקביל להתיישבות הציונית ומיהרו לברוח בהמוניהם עוד לפני שצה"ל נקט במדיניות גירוש החל מיולי 1948. "בעיית הפליטים" היא כלי המשמש את "החוץ" על מנת לשלוט על "הפנים", תהליך שרק החמיר כאשר הסכמי אוסלו איפשרו לאנשי "החוץ" להשתלט על אנשי "הפנים". במהלך ספרו הציג ארנון-אוחנה טיעון לפיו את ליבת הסכסוך יש למקם על רקע ממדיו השונים והנוספים של הסכסוך: החברה, המשפט הבין-לאומי, הדמוגרפיה, התרבות, וההקשר למיעוט הערבי בישראל, כמו גם המימד המדיני (מהתקופה העות'מאנית אל קום המדינה, תקופת אש"ף, אוסלו וההתנתקות), הסכמי שלום שצלחו יותר או פחות, המימד האסלאמי (תפיסת המלחמה והשלום באסלאם, מאפייני הג'האד), המקומות הקדושים, והמימד הצבאי. למרות הכל מציע ארנון-אוחנה הצעה לפתרון אפשרי לסכסוך – "שלום המחרשה", באמצעות ריבונות פסיפס, כדרך לדו קיום אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה