א. קודם כל, מה זה שמאל.
שמאל הוא שם כללי לכל התנועות הפוליטיות שבדיוק כמו הימין ניסו לתת המשך הגיוני ולכיד לעקרונות המהפכות הפוליטיות המודרניות שהמפורסמת ביותר ביניהן היא המהפכה הצרפתית.
מה אמרה המהפכה הצרפתית בקיצור? שצרפת שייכת לצרפתים. לכל הצרפתים. לא רק למלך, גם למלך, לא רק לכמורה, גם לכמורה, אלא לכל הצרפתים.
בראבו.
השאלה הבאה המלווה אותנו עד היום ותמשיך ותלווה אותנו אל תוך העתיד הנראה לעין, היא איך מיישמים את הרעיון הפשוט הזה, לפיו צרפת שייכת לצרפתים (והולנד להולנדים ובריטניה לבריטים ומאוחר יותר ישראל לישראלים וכן הלאה).
הימין היה הכותרת של כל הכוחות שהציעו להזהר עם התשובות ולבחור באלו שהכי פחות ירקרקו את הסירה.
השמאל היה הכותרת של כל הכוחות שהציעו לא להבהל מהסכנות כי אחרת יש סיכוי-סיכון שזהירות יתר תחזיר את המצב הטרום-מהפכני על כנו, ואף גרוע מכך, כי השמרנות האליטיסטית (מלוכה וכמורה) יקבלו אישרור מהפכני.
דוגמא מעשית להתלבטות הזו: למי יש זכות הצבעה? (עד 1848 בצרפת זכו להצביע רק גברים משלמי מסים. רק מ-1946 הצטרפו נשים לחגיגה)
דוגמא כבדה עוד יותר: מי הוא צרפתי בכלל? (היהודים? ואם כן אילו, הספרדים או האשכנזים? ומאוחר יותר אחרי שאלג'יריה הפכה לחלק מצרפת: האם המוסלמים הם צרפתים במובן הפוליטי?)
ועוד שתי דוגמאות כבדות למדי: למי שייכת הכלכלה? ולמי שייכת מערכת החינוך?
סומך על הקורא שידע לתת את התשובה "הימנית" ו"השמאלית" לשתי הדילמות הנזכרות. נכון, בדיוק. שם נולדו הסוציאליזם והליברליזם, תאומים סיאמיים שהופרדו בלידתם הגם שהם צאצאים לאמא מהפכה ולאבא שכל ישר.
אז שמאל, אם לסכם את הפרק הזה, עוד לפני שהפך לקללה בפי אנשים שנעים להם לשנוא וקשה להם לחשוב, הוא סך כל הגישות (המנוגדות לא פעם) של תנועות ואישים ורעיונות שחשבו שאת המהפכה הצרפתית, כלומר הרעיון שהעם הוא הריבון, יש לקדם בשלל צעדים מעשיים בשלל תחומי חיים: זהות, חינוך, חברה, כלכלה וכן הלאה. וגם בטחון. וכל אלו בבחינת כלים שלובים.
ב. היהודים והשמאל - מבט על
יהודים כאמור היו אגוז קשה למהפכנים בצרפת (ולא רק בה כמובן). מדוע? קודם כל כי לא היה ברור האם הם צרפתים או יהודים. או רוסים וכן הלאה.
זה המקור, אגב, להופעת שתי תגובות יהודיות מנוגדות, שאין להן שום מובן מחוץ להקשר ההיסטורי המתואר:
צרפתים בני דת משה מזה (ואז 'דת משה' יכולה לקבל צורה רפורמית, אורתודוכסית, כן, אורתודכסית, אין יהודים אורתודוכסים לפני המאה ה-19 ומי שאומר אחרת הוא בור במקרה הטוב, שקרן במקרה השכיח, והוא משקר קודם כל לעצמו, וזה בסדר אבל זה עדיין שקר, וכמובן קונסרבטיבית וכל מה שביניהם)
בני דת משה שלא רוצים לדעת כלום מצרפת ומהפכה וכן הלאה, או בשתי מלים: יהודים חרדים. כן, גם יהודים חרדים לא קיימים לפני המאה ה-19 ומי שאומר אחרת וכן הלאה בור או שקרן וגו'
אבל הדברים רק הלכו והסתבכו דווקא אחרי שהדילמה הזו, האם יהודים הם צרפתים, פחות או יותר הסתדרה מנקודת המבט של הצרפתים (היהודים הפכו לאזרחי צרפת בינואר 1791 וזה קרה בשני שלבים, קודם ספרדים ואחר כך אשכנזים טפו כוסאמק האשכנזים הגזענים אופס זה בעצם הפוך רגע אז אולי למושג גזענות אין כאן שום תפקיד בדיוק אין לו שום תפקיד אבל איזה כיף לעשות בו שימוש גם כשנגמר הנייר טואלט בשירותים בקניון. גזענות!!)
ומדוע? כי יהודים, בשיבתם כבני אדם, בוודאי כאזרחים, בוודאי כאזרחים שהדרך להסיר את החשד שהם צרפתים, או גרמנים או הונגרים או רוסים וכן הלאה, כן, גם בעות'מניה אותו הסיפור עם התיקונים וההתאמות, ובכן היהודים בשיבתם כאזרחים, החלו לפעול בפוליטיקה המקומית והעולמית.
וכך באו לעולם יהודים שמאלנים (כפי שבאו באותו הזמן ובאותן נסיבות יהודים ימניים. היו יהודים שאפילו האמינו בתורת הגזע ווד יו פאקינג בליבאיט, בליב בליב).
דוגמא מפורסמת: משה הס. הוא הפך למבשר ציונות אחרי שהבין שהאנושות, בניגוד למה שאמרו גורמים אחרים בשמאל, כאלו שהקדימו את ג'ון לנון ואת האסלאמיסטים של זמננו, אבל הרבה אחרי שהקתולים אמרו דבר דומה, איננה סתם כלל האנשים כפי שהציע ג'ון לנון בשירו הנוגה, אלא מורכבת מעמים ומתרבויות, כלומר משה הס היה שמאלן שקיבל את מבנה האנושות כפי שהוא: בנוי מקבוצות זהות, חלקן ממש בעלות תודעה לאומית.
אבל היו יהודים אחרים, טרוצקי היא דוגמא מפורסמת מאד, שאת המחשבה השמאלית שלהם לא רצו ליישם בקנה מידה לאומי אלא בקנה מידה עולמי, אבל כדי לכבוש את העולם קודם כל חייבים להיות רוסי נאמן, ורוסי נאמן הוא קומוניסט (כך טרוצקי) וקומוניסט נאמן הוא בולשביק, ובולשביק לא בוחל באמצעים כדי לקדם סדר עולמי המנוהל ממוסקבה.
איך זה נגמר כולם יודעים.
אבל היו אנשי שמאל יהודים שידעו והזהירו מאיך שהבולשביקים רוצים לעשות מעשה עוד בזמן שהמעשה הבולשביקי היה בחיתולים. המפורסמים שבהם היו אנשי תנועת הבונד, שזה קיצור של שם ארוך בהרבה, מציע לכולם לשבת עם כוס מים:
דער אלגמיינע בונד פון יידישע ארבייטער פון רוסלאנד פולין און ליטא.
ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב, כרגיל, למה לא מקללים כאן ביידיש יודפויומאט, כן, זה ברוסית אבל מתגלגל נפלא על הלשון, ובכן, זיהיתם את המלה בונד, שלישית מימין, ומשמעות הכותרת כולה הוא 'איגוד [בונד] פועלים יהודים מרוסיה פולין וליטא'.
המשמעות היא שמנהיגי התנועה הזו זיהו שבגיאוגרפיה מסויימת יש ציבור מובחן - יהודי - ומובחן עוד יותר - פועלי - הסובל מבעיות איקס וואי זיד שהדרך להתמודד עמן הוא באמצעות פוליטיקה מעמדית מבוססת זהות.
בדיוק כמו במהפכה הצרפתית, כמובן עם הפרשנות של הבונד אחרת הם לא בונד.
ולצידם עמדו יהודים פועלים שחיו ברוסיה פולין וליטא, ומסקנתם היתה אחרת: הבעייה המעמדית-היהודית שהבונד בצדק רוצה להתמודד אתה לא תקבל מענה ראוי לשמו בארץ בה יש טרוצקים וסטאלינים, ולכן את התשובה יש לחפש בארצם של היהודים, הלא היא ארץ ישראל.
והואיל וקצת לפני שהם התארגנו, פועלי ציון קוראים להם רשמית מאז 1906, כבר פעלה תנועה לאומית מדינית שהקים הרצל במטרה לבצע מהפכה צרפתית של יהודים לטובת יהודים בארצם של היהודים, הנה לנו איך מדוע ולמה לבשה הזברה פיג'מה, כלומר איך בתוך התנועה הציונית הכללית החל לפעול שמאל יהודי ציוני מובהק.
במקביל פעלו שמאלנים יהודים בעולם החדש, בארה"ב למשל הם קראו את הדוקטוראט שלי, הקימו עיתון בשם פארווערטס, וכל השאר היסטוריה. וגם בארגנטינה פעל שמאל יהודי, וגם הוא היה מפוצל בין שמאל יהודי לאומי לבין שמאל ממוצא יהודי אנטי לאומי יהודי כלומר אנטיציוני.
בכל מקום אפשר לאתר את הסירקין, את הברוכוב, את הטרוצקי ואת הולדימיר מדם ואת האייברהם קאהאן, ותאמינו לי יש פוט נואוט לכל טענה כזו.
כן, רמזתי שאפשר וכדאי להמשיך
ג. הציונות והשמאל - מבט מקרוב
ב-1906 נוסדה מפלגת פועלי ציון. נעים מאד בנג'י, אתה עוד תגיע רחוק. גם אתה בןצבי, קצת פחות אבל בסדר.
ב-1906 נוסדה בארץ ישראל מפלגת 'הפועל הצעיר'. גם פועלים גם ציונים גם כאלו שבאו ברובם מרוסיה פולין וליטא ועוד מקומות אבל התיזה שלהם היתה משהו בסגנון הבא: 'באמא שלכם פועלים יהודים, יש כאן מספיק צרות וחמסינים, לא צריך גם את התיזות של מארקס כי אפשר להיות פועל ציוני בלי מארקס'.
שעל כך השיבו להם פועלי ציון שאפילו אם הם צודקים, ובארץ החמסינים אין מקום לתיזות של מארקס כי אין כאן תעשייה אלא חול וחול וביצות וערבים, הואיל ורוב הקהל היהודי-מעמדי יושב ברוסיה פולין וליטא, והואיל ושם כן הטרוצקים והטאלינים והולדימיר מדמים מדברים אליהם מארקסיסטית אין ברירה אלא להמשיך ולדבר מארקסיסטית.
מה גם שלנו יש את ברוכוב והוא קורע אפילו את טרוצקי בהילכות מארקסיזם ומוכיח מארקסיסטית שלא רק שאין סתירה בין לאומיות לסוציאליזם אלא שהאחד הולך יחד עם השני כי אם סוציאליזם אומר שהכלכלה שייכת לעם ואם הלאומיות אומרת שהכל שייך לעם ואם כלכלה היא חלק מהכל אז אין שום סתירה.
והויכוח נמשך ושתי המפלגות המשיכו להתקיים זו לצד זו ומול זו ומול שתיהן קמו אלו שלא רצו בכלל מפלגה של פועלים אלא רק פועלים מאורגנים ולהם קראו בלתי מפלגתיים. נעים מאד ברל כצנלסון, אתה עוד תגיע רחוק אבל תמות צעיר רבאכ, חבל ממש חבל, היית איש חשוב מאד שאיזן את בנג'י.
ואחרי שטרוצקי ולנין "הצליחו" עם מהפכת נובמבר (מוכרת מסיבות שלא ניכנס אליהן הקשורות באופי תנועת הכוכבים במערכת השמש בשם מהפכת אוקטובר), וזה קרה כזכור ב--1917, ואחרי שהמלחמה הסתיימה והעלייה לארץ התחדשה ב-1919, הגיעו מרוסיה פולין וליטא ומעוד מקומות יהודים שהיו משוכנעים שמה שקרה ברוסיה עומד וחשוב שיקרה בכל מקום בעולם הכולל את ארץ ישראל.
וכך נולדה בשנות ה-20 תנועת שמאל בולשביקית ארץ ישראלית שהיתה כמובן אנטיציונית וקראו לה מפ"ס שאחרי זה התפלגה והצטרפה והתפלגה וכן הלאה תחת כל מיני שמות כמו פק"פ שאחרי זה נהייתה מק"י ואחר כך רק"ח ופוטייטו- פוטואוטו כך או כך יהודים קומוניסטים אנטי-ציונים.
וב-1919, אחרי שירות משותף בגדודים הכי עבריים, ותודה ליוסף ולזאב, החליטו הפועלים היהודים הארצישראלים ששירתו ביחד בצבא הבריטי שהגיע הזמן להתאחד. וכך התחברו הבלתי מפלגתיים של ברל עם פועלי ציון של בנג'י, והקימו את אחדות העבודה.
ומה עם הפועל הצעיר אתם שואלים? יפה, אתם עירניים. הם המשיכו לא לרצות להתאחד מפלגתית אבל היו שותפים בהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, וזה התרחש בדצמבר 1920.
ובינואר 1930 סוף סוף הסכימו הפועל הצעיר להתאחד ואז קם השיקוץ המשוקץ שאחראי לכל צרות העולם, דובי הקוטב החור באוזון הכור בפוקושימה ועל עצם קיומם של מיצרי הורמוז, הם כמובן הקימו את החות'ים ועומדים מאחורי הפרוטוקולים של זקני ציון ופיפ"א גם יחד, הלא הוא מפא"י.
ד. ומה קרה מאז
בינואר 1948 הוקמה מפלגת הפועלים המאוחדת, הלא היא מפ"ם. מקימיה היו פורשים ממפא"י שלא אהבו את האפשרות של חלוקת הארץ.
הם המשיכו להיות ציונים נאמנים, ומי שאומר אחרת שוב, בור או שקרן, בדרך כלל שקרן.
וב-1949 התקיימו בחירות. ובבחירות זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ואילו מפ"ם, השותפה שלה בעבודה בהגנה במלחמה וברצון לשלום, קיבלה 19 מנדטים.
אכן כן, מה שאמור היה להתרחש לא קרה: מפא"י בנתה קואליציה עם החזית הדתית ועם הפרוגרסיבים (כן, מה שאתם שומעים, ולא, אין שום דמיון אפילו לא אחרי 4 בקבוקי עראק מהול בוודקה, לאשפה האנושית האוחזת בשם המפורש הזה בימינו).
ב-1954, אחרי עוד מערכת בחירות (1951) בה מפ"ם לא רק נחלשה אלא אף נותרה באופוזיציה, החליטו הגורמים המעשיים יותר בחיבור הזה מ-1948, אנשי הקיבוץ המאוחד, לגרור את אלון מאוקספורד ולבקש ממנו לפרק את האיחוד.
וב-1955, בבחירות, התמודדו שתי המפלגות הנפרדות, מפ"ם ששמרה על המותג ואחדות העבודה שאימצה את המותג הישן ההוא, ולא רק זכו יחד ביותר מנדטים מאשר ביחד אלא שתיהן הלכו סוף סוף למקום בו באמת אפשר לעשות מעשה: לממשלת ישראל.
וב-1965 התפלגו ממפא"י אלו שהקימו את רפ"י, ברוך הבא שימון פרס, כתבתי עליו לא מעט, מוזמנים להנות, וכמובן האיש עם הרטייה וגם הזקן.
מפא"י מצידה, מה שנשאר ממנה בראשות אשכול, יצרה את 'המערך הזוגי' עם אחדות העבודה של גלילי ואלון. בבחירות של 1965 המערך הזוגי הביס את רפ"י, שהלכה לאופוזיציה וכמו אופוזיציה בימינו הפכה לאופוזיציה לא רק לממשלה אלא למדינה. כן, שם בערך זה נולד, 1966.
וב-1968 נוצר שוב האיחוד של השמאל הציוני: מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י הקימו בצוותא את מפלגת העבודה. ומפ"ם? כמו הפועל הצעיר אי אז חמישים שנים קודם, העדיפו לשמור על ייחוד בדלני ולשתף פעולה רק במערך.
ב-1969 הגיע המערך לשיאו: 56 מנדטים.
ב-1977 התרחש 'המהפך' (ותודה לחיים יבין זצוק"ל, כל אחד ישלים את ה'ל' כפי שהבייס שלו מורה לו), שיותר משהיה נצחון של הליכוד, היה הפסד של המערך, כי רוב מקימי ד"ש, עוד מפלגת אווירה א-לה-רפ"י-שימוןפרס, באו הרי מאותו הכפר עם אותה בלורית שיער אותו חיתוך דיבור מה יש לומר
וב-1981 התחולל המהפך האמיתי: קואליציה שלמה של לא-ליכוד לא יכלה לליכוד שמאז הפך למפלגה הדומיננטית בישראל.
ה. אז מה בכל זאת קרה אחר כך?
ב-1983 כתבו האחים בלפור והרצל חקק, זוג משוררים מירושלים, את הדברים המדהימים הבאים. ממליץ לציבור לשבת עם אותה כוס מים מימיקודם:
"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".
בראייה לאחור מקבלת הנבואה המצמררת הזו משמעות ברורה והיא אמורה לשמש כקו פרשנות מרכזי להתפתחות הפוליטיקה הישראלית מאז המהפך של 1981 (עם כל הכבוד ל-1977 כאמור):
מה שרפ"י עשתה ב-1966 - מאופוזיציה לממשלה לאופוזיציה למדינה - הפך לקו מרכזי אצל רבים מצאצאי השמאל הציוני, ואצל רבים מאלו הרואים עצמם כממשיכיו.
ו. אז מה יהיה
אין לי מושג אבל יש בי תקווה ובכל אופן אני מאמין בפעולה. שזה אקטיביזם בעברית.
ברמה האישית המצפון שלי שקט כי אני יודע בוודאות שאני עושה כל שביכולתי הדלה והמוגבלת מאד לשמור על גחלת השמאל הציוני כפי שהיה, כפי בנה, כפי שעשה, לא בלי טעויות, לא בלי עוולות, אבל עשה ובנה וכפי שיכול להמשיך ולעשות וכפי שלא מעט מאלו שעושים ובונים עושים ובונים בדיוק בדרך של השמאל הציוני, גם אם אינם מודעים לכך, גם אם הם מכחישים.
(ויכולתי המוגבלת מוגבלת פעמיים: גם כי אני אדם וכאדם אני מוגבל וגם כי יש מספיק חלאות שעשו וממשיכים לעשות כל שביכולתם להגביל אותי, ותודה לך דמוקרטיה, ותודה לך רשת חברתית ותודה לכל מי שמוכן ורוצה לשמוע מה יש לי ויש לי פה ושם מה לומר)
אז ברמה האישית בסדר. אבל הרמה האישית היא בדיוק זה - אישית. כי ברמה הציבורית הנבואה של האחים חקק ממשיכה להתקיים והקיום זה מזיק. הנה הדברים שוב כדי שלא תצטרכו להתגלגל למעלה
"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".
ואם האחים חקק צודקים, והם כל כך צודקים, הרי שכדי שלליכוד תהיה חלופה אקטיביסטית ראויה לשמה, יש לחזור לרעיונות מפא"י ההיסטורית ואת האשפה של שלום עכשיו ואפילו של מפ"ם של שנות ה-80' יש לשים בדיוק שם: בפח האשפה של ההיסטוריה.
והמורשת אדירה. אדירה. והרבה יותר מזה. וכדי לשאוב ממנה מלוא חופניים גם על אלו המסתייגים משמאל ציוני ברמה האישית, וזה בסדר, להסתכל, כמו האחים חקק, על התמונה הרחבה ולייחל להופעתו המחודשת של יריב ציוני ראוי לשמו שיעמוד מול הליכוד (וספיחיו).
וצעד הכרחי לשם כך הוא הבחנה מוקפדת בין סוגים של שמאל. שמאל לא יהודי ושמאל יהודי. שמאל יהודי של המאה ה-19 ושמאל יהודי של המאה ה-21, שמאל ציוני כזה ושמאל ציוני אחר, וכל זה מחייב ויתור מודע ושיטתי על הנטייה לערבב את הכל עם הכל, ולהציג את יגאל אלון ואת החלאה ממדאני כשני סססססמולנים מרקסיסטים טפו טפו כוסאמק.
ומהצד של השמאל הציוני נדרש מאמץ גדול פי כמה, לשקם מההריסות את מה שנשאר. ונשאר, הרבה מאד נשאר