דברים ליום רבין

 מקצת הדברים שאמרתי עכשיו בשיחת זום עם שכבת י"ב בבית הספר התיכון המסויים שהוזמנתי על ידי אנשי החינוך שבו לדבר עם שכבת י"ב שלהם.

יום רבין כמובן אם זה לא ברור. הטיעון המרכזי שלי היה שהדרך לברר איפה אנחנו נמצאים היום מבחינה ציבורית, במורד התהום, במקום נפלא או בין לבין וגם וגם ואולי ואולי, עוברת בהבנה היסטורית של הדברים. כמה מפתיע.

אמרתי גם שכל אלו שאומרים שבישראל תתכן דיקטטורה, צודקים. אמרתי גם שכל אלו שאומרים שישראל היא כבר מזמן דיקקטורה, טועים. אמרתי גם שכל אלו שמרגישים בסך הכל טוב במדינה הזו, כמוני, וכמוני מוקירים תודה לדורות שבנו אותה, יודעים שלמרות שהם מרגישים בסך הכל טוב, המדינה הזו רחוקה מלהיות מושלמת, ושבהנחה שמדינה היא רק כלי אבל בידיעה שכלים הם עניין חשוב, הרי שכדי לתקן את המדינה ולשפר אותה, צריך כל הזמן לתחזק אותה.

ואז אמרתי שמבחינה זו - התחזוקה - המצב רע מאד, קודם כל כי השיח הציבורי פגום במקרה הטוב, רע מאד במקרה השכיח. למצב הרעוע של השיח אחראים פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור וכמובן אנשי אקדמיה, מהם יש לי את הצפייה הגבוהה ביותר ובהתאם האכזבה.

במלים אחרות, אמרתי שכדי שהמדינה תהיה טובה יותר יש לחזק את הדמוקרטיה שנולדה פגומה ותמיד תהיה פגומה כי היא יצירה אנושית ואנשים (חוץ מכמה יחידי סגולה) הם לא מושלמים. ושתנאי לחיזוק הדמוקרטיה זה שיח ציבורי טוב.

ואז אמרתי ששיח ציבורי טוב הוא כזה המתבסס על נימוקים, ועל הכרת העבר, ועל השוואות בין עבר לעתיד, וכן הלאה.

ובסוף נתתי דוגמא איך הורסים שיח ציבורי באמצעות עיוות דמותו של רבין מצד ימין ומצד שמאל. הקפדתי לומר שזה לא 'הא-ימין' או 'הא-שמאל', אלא 'ב-ימין' ו'ב-שמאל', כי 'הא' זו הכללה ולמרות שאי אפשר בלי הכללות צריך תמיד להזהר מהן, בוודאי בנושא כה עמום אמורפי ומחונטרש כמו המושגים ימין ושמאל בכלל ובשימוש הישראלי הנבוב שלהם בפרט. טוב, את כל זה לא אמרתי, רק רציתי לומר. הייתי אומר. אילו זכרתי לומר. גם לכם זה קורה. תודו.

איך מעוותים את דמותו של רבין בימין? תשאלו את אראל סגל למשל, שלפני כמה שנים כתב ביום רבין משהו בסגנון 'שרבין לא יבוא בטענות, הוא התחיל עם רצח פוליטי באלטלנה אז מה הוא בוכה מה'. סגל כמובן כתב זאת באופן אחר, אבל זה היה הרעיון.

לא זה המקום וגם בשיחת הזום הזו לא היה לא זמן ולא מקום להכנס לדיון בפרשת אלטלנה, אז נגיד כאן רק את השורה הראשונה, האמצעית והתחתונה.

השורה הראשונה: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם מפקדי אלטלנה ומפקדי אלטלנה בלבד.

השורה האמצעית: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם מפקדי אלטלנה ותומכיהם בתנועה הרוויזיוניסטית, ביניהם חיילי צה"ל במדים שערקו מבסיסיהם, הפרו פקודות, חטפו קצינים של צה"ל, פרצו מחסומי צה"ל, סרבו פקודה לאניות חיל הים של צה"ל, צה"ל שפעל כמו שכל צבא במדינה דמוקרטית פועל, בפקודת ממשלת ישראל הנבחרת.

השורה התחתונה: הגורם היחיד, ה י ח י ד , האחראי לאלימות בפרשה הזו הם אנשי אלטלנה ואנשי אלטלנה בלבד.

כל דיבור על רבין ועל תפקידו ב'רצח יהודים' כביכול, הוא הדגמה לרפיון השכל של עיתונאים כמו אראל סגל, שלמרבה הצער הצליחו להשפיע בהבלים הללו על צעירים ישראלים רבים מדי.

וממש באותו הזמן, עוותה דמותו של רבין בשמאל. איך? על ידי הפיכתו לקדוש שקדושתו משרה על קדושת הקו הירוק, עתידן של ההתנחלויות (כלומר חיסולן כי כך דורש הקו הקדוש) וכן הלאה.

מה לעשות ורבין האיש, לא הקדוש הרצוח כפי שנברא על ידי גורמים בשמאל, חלקם ממש יושבים על כספי ציבור ועובדים במוסד ציבורי (הכוונה היא למרכז רבין אם זה לא ברור), חשב בדיוק ההפך, כלומר לא רק חשב אלא ממש אמר, אמר במקום רשמי - כנסת ישראל - מה שהוא חושב לגבי ההתנחלויות ("הלוואי ויהיו עוד כמותן"), הקו הירוק ("בקעת הירדן גבול הבטחון") ומדינה פלסטינית ("פחות ממדינה").

במלים אחרות, רבין של שלום עכשיו, יוסי ביילין, העיתון לאנשים חושבים ומרכז רבין, לא היה ולא נברא. אבל שלום עכשיו, יוסי ביילין, העיתון לאנשים חושבים, מרכז רבין וכל הקופיקוז שמדקלמים אותם ב"""""אקדמיה""""", לא יעצרו חלילה במחסום-ווטש של השקר הבוטה, כי הם, כמו האחים בלוז, אין א מישן פרום גוד. טוב, גם את זה לא בדיוק אמרתי, כי לא הספקתי. אבל לזה התכוונתי ואת עיקרי הדברים כן אמרתי.

סיימתי במחווה לדוקטור האוס. עבריבאדי לייז נהג לומר הדוקטור המעצבן ההוא, וזה כמובן נכון. אבל כמו כל דבר אחר בחיים - וגם את זה אמרתי - הכל עניין של מידתיות ומינונים. יש שקרים ויש שקרים. שקרים המצדיקים את רצח רבין בגלל אלטלנה או שקרים ההופכים את רבין ליונת שלום צחורת נפש, הם שקרים הפוגעים אנושות בשיח הציבורי, ומכאן בדמוקרטיה, ומכאן בעתידה של מדינת ישראל.

השמש, הנהר, הקבוע, המשתנה - סערות ימינו במבט היסטורי, או: אז מה קורה?

 'אין חדש תחת השמש' נהוג לומר, ובדרך כלל מתלווה לאמירה הזו משיכת כתפיים לא מחייבת. 'דונט וורי, בי האפי' היא מסקנה אפשרית. כל עוד אפשר, כל עוד המקרר מלא, כל עוד הכבישים בסך הכל בטוחים, כל עוד למרות הקורונה רובנו בריאים באופן חסר תקדים מבחינה היסטורית, תוחלת החיים רק עולה, שישים זה ה36 החדש, וכן הלאה.

'אף אחד לא נכנס לאותו הנהר פעמיים' מקובל לומר. ויש המהדרין: 'אפילו לא פעם אחת'. כי הנהר זורם, וגם אם אתה קבוע - ואתה לא, אבל נגיד שכן - הנהר עצמו זורם כל הזמן, ולכן אף אחד לא נכנס לאותו הנהר אפילו פעם אחת. לאמירה הזו מתלווה לא פעם תמהון סקרני. איך זה. מה, הכל משתנה כל הזמן? כן. הכל משתנה כל הזמן, שום דבר לא קבוע, הקבוע היחיד הוא השינוי, על מנת לעמוד במקום עלינו לרוץ מהר מהר מהר. כל סלולרי חדש הוא 'מהפכה', כל רכב חדש הוא 'חווית נהיגה אחרת', ובכלל, הכל 'אחרת', פעוטון 'אחרת', וחתונה 'אחרת' ושירות בנק 'אחר', שנה חדשה, חיים חדשים.

שמש או נהר? הכל קבוע או הכל משתנה? טוב, שוב מסתבר שהחיים הם גם וגם, ולא או-או. הכל קבוע והכל משתנה, ואם נושמים לרגע רואים שזה אולי מסובך, אבל פחות ממה שזה נראה, ושגם אם זה יותר מסובך ממה שזה נראה, זה מה יש, אלו החיים, וככל שנדע לחיות עם המתח הזה שבין הקבוע למשתנה, כך ניטיב, אולי, למצוא פתרונות. או שלא. כי חלק מההבנה האנושית המדוייקת, היא שלא לכל בעיה יש פתרון, ושלא פעם מה שנראה כבעיה איננו בעיה אלא מצב צבירה, ושגם לדברים שיש להם פתרון יש נטייה לנוע בין השמש לנהר.

הסערה הפוליטית-חברתית-בריאותית-כלכלית-מדינית למשל. זו שמדברים עליה כבר בערך שנתיים, מדינה אחת, פעמיים ים, שמש אחת עגולה, שלושים ימי מחלה, שלוש מערכות בחירות, יותר מ2300 מתים במגפה ועוד 320 בכבישים, יותר מ120 מיליארד גרעון, בערך מליון מובטלים, הסכם קואליציוני משונה מאין כמותו שאולי אין לו תחליף ראוי לשמו, אולי, 120 מנדטים ואפס תקציב, כמעט 9 מליון אזרחים, אחד אלוהינו, ענד קאונטינג.

הנהר אולי קר מאי פעם. עוצמת השינוי כל כך גדולה שאולי צודקים אלו שאומרים שעוד מעט אין דמוקרטיה. יש כאלו שאומרים שאף פעם לא היתה. אחרים אומרים שעוד מעט לא תהיה כאן כלכלה. יש כאלו שאומרים שאף פעם לא היתה. יש כאלו שמחפשים דרכון אירופי, כי עוד מעט לא תהיה מדינה. אחרים אומרים שאף פעם לא היתה.

אבל גם השמש זורחת. עיון בעיתונים ישנים יגלה ששחיתות פוליטית, שקרים מדיניים, עיוותים כלכליים, עלבונות תרבותיים, מתיחות חברתית ושאר ירקות באושים היו כאן עוד לפני שנולדתי, כשהיה כאן שמח, כשהכל היה פשוט עד שהגעתי. עיון בעיתונים יגלה איומים דמוגרפיים שלא התממשו, איומים סביבתיים שלא התממשו, אסונות צבאיים שלא התממשו, רציחות פוליטיות שלא התממשו, בינתיים כמובן, כי 'הכל צפוי והרשות נתונה' וכן הלאה.

אז מי צודק? אנשי הנהר או אנשי השמש? 'גם וגם' אמרנו אז גם הם וגם הם. אבל מי יותר? כי האמת אף פעם, בניגוד גמור לקלישאה הידועה, לא עוברת באמצע. גם היא, כמו השמש נעה בחלל במהירות גבוהה למדי, וגם היא כמו הנהר, זורמת. צריך למצוא אותה, את האמת החמקמקה, זו שכאילו באמצע.

איך? באמצעות המצפן האנושי היעיל ביותר, שיעילותו מפוקפקת רק פחות מכל שאר המצפנים העומדים לרשותנו: תודעת העבר. מאין באנו, איפה אנחנו, לאן הולכים, למי נותנים ועל איזה בסיס נותנים את הדין, על פי איזה סרגל עושים את החשבון.

הנה תובנה אפשרית אחת, על ישראל, מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית: הדמוקרטיה לא היתה קיימת עד לא מזמן, לא ליהודים ולא לאף אחד אחר. גם מדינות האמורות לשרת את אזרחיהן לא היו ליהודים וגם לא לאף אחד אחר. הנה מאין באנו: מסוג של כלום (מנקודת מבט של אזרחות על כל המשתמע: חירויות וזכויות קנין ובעלות על הגוף וחופש מצפון). ואיפה אנו נמצאים? יענה כל אחד לעצמו, אבל בהגינות. התשובה שלי: תודה לישראל על קיומה כמדינת אזרחיה היהודית-דמוקרטית. עצם קיומה מאפשר לי את הדיון על עתידה.

ישראל דמוקרטית כי היא מדינת לאום, כמו עשרות דוגמאות אחרות, מאירלנד ועד ניו זילנד. וגם ארה"ב, בניגוד למה שמקובל לומר כי כביכול אין שם יסוד לאומי. יש. איך? בהזדמנות אחרת.

ועוד משהו בענייני שמש ונהר: דמוקרטיה לא היתה אף פעם עד לפני כמה דורות. בוודאי לא ביוון, למרות מקור המלה ובניגוד למה שסיפרו לנו מסיבות לא ברורות בבית הספר. אבל הנה, הדמוקרטיה הפכה למובנת מאליה בימינו, למרות שלא פתרה שום בעיה אנושית כי לרובן אין פתרונות כי רובם הם מצבי צבירה. הדמוקרטיה היא בסך הכל דרך לנהל את מצבי הצבירה הזו. אבל דמוקרטיה היא שם כללי לשורה ארוכה של מוסדות ומנגנונים שמאפשרים אותה - בחירות למשל, או משפט - וכולנו יודעים מה קורה כשלא מתחזקים מנגנונים. הם נשחקים, מתבלים ולא פעם פועלים הפוך. 

ואת כל האמור אפשר לפסול, ועל כל האמור אפשר לומר: 'עזוב, אנחנו בדרך לתהום'. אין שום שיטה ודאית להפריך את הטיעון הזה. הנפילה לתהום היא בהחלט אפשרות. אבל איך שהוא ההיסטוריה מלמדת אותי, שאם בכל דור, או בכל עשור, או ממש עם הנץ-כל-יום-אור, באים הקטסטרופליסטים המיואשים ושוב מייאשים, אולי ההפך הגמור הוא הנכון. 

אז מה קורה? קצת שמש, קצת נהר, המציאות, מאין באנו, לאן הולכים.

חף מפשע - תודה לג'ון גרישם ועבודה רבה לפנינו בהתמודדות עם הטינופות

 ג'ון גרישם ידוע כסופר מוכשר של פרשיות מתח, רובן ככולן מתחום הפיקשן, חלק מהן הפכו לסרטים מוצלחים מאד, כמו למשל 'הפירמה'.

הסתבר לי שלשום שב-2006 הוא פרסם ספר שמבוסס על ספור אמיתי (בעברית ראה אור ב-2007). אחרי קריאה רצופה של 330 עמודיו ביומיים, לא רק שהחלטתי לשמור אותו לעד, אלא להמליץ עליו לכל מי שרוצה להבין טוב יותר באיזה עולם אנו חיים.

כן, העולם בו אנו חיים מלא בדברים ובאנשים וברעיונות ובמעשים טובים. ברור. לרגע אחד אינני שוכח זאת, ורשימת האנשים שיש לי רק מלה אחת לומר להם - תודה - לא קצרה, והיא כוללת כמובן את הורי, את משפחתי הרחבה והגרעינית, כמה וכמה תלמידים לשעבר ובהווה, וגם כמה חברים שראויים לשמם, וכמובן אנשים מזדמנים, כאלו שאפגוש רק פעם אחת בחיים, במדרכה, בפארק, בחוף הים, בכביש.

אבל הטינופת בעולמנו רבה מאד, ואין הכוונה כמובן 'רק' לערמות האשפה שכולנו רואים בכל מקום ציבורי. ולמה ציבורי? כי אני משוכנע באלפיים אחוז (ואני יודע שאין דבר כזה אלפיים אחוז, כי המקסימום על פי שיטת הספירה הזו היא מאה) שכל אלו שמשליכים אשפה ברבים, ביתם מבריק ומצוחצח הרבה יותר מהבית שלי, ומילא אפשר לאכול מהרצפה שלהם, אפשר לבצע ניתוח לב פתוח באסלה שלהם, ולצרוב מעגלים מודפסים בכיור.

אז כוונתי בטינופת הפעם איננה לטינופת הרגילה שכולנו רואים בציבור כאמור, אלא לטינופת האנושית, שהגדרתה פשוטה בתכלית, ושלולא קיומה גרישם לא היה נזקק ל-18 חודשי מחקר, כמה מאות אלפי מסמכים, מאות אלפי קילומטרים של נסיעה, שיחות עם מאות אנשים, כל מה שנדרש לו על מנת לכתוב את ספרו 'חף מפשע', המביא את סיפורו האומלל של רון ויליאמסון, שהואשם ברצח ובאונס ונידון למוות, ושרק בזכות יושר ומקצועיות של שניים וחצי אנשים, הצליח להשאר בחיים, ולצאת לחופשי אחרי בערך 15 שנים של עינוי דין במערכת אכיפת החוק של ארה"ב, השם ישמור אותנו מהדבר האיום הזה.

מי היא הטינופת האנושית המככבת בספרו של גרישם? שוטרים, תובעים כלליים, מושבעים (אלוהים ישמור אותנו מהשיטה הזו, ומכיוון שמילא אין אלוהים ואם יש הוא לא עסוק בסוגיות הללו, כל שנותר לנו הוא להקפיד ולא ליישם את הטירוף החולני הזה במערכת שלנו, ויסלחו לי כל פטפטני חוכמת ההמונים והבלים דומים אחרים, וכן, אני בעד דמוקרטיה אבל רק בבחירת נציגים לבית הנבחרים וגם זה יותר מדי בשלב בו נמצאת האנושות, אבל אי אפשר לוותר על הכלי הזה, אז נסתפק בו, אבל בלי אשליות). ועיתונות כמובן. לב ליבה או צומת הצמתים של הטינופת האנושית.

אין אחד שלא שמע על פרשת דרייפוס כמובן, אבל מעטים האנשים שיודעים לומר עליה את המינימום, ואין כוונתי לשטות הנלמדת בבתי ספר ובמוזיאון על שם הרצל וגם בכמה חוגים להיסטוריה לא עלינו, לפיה דרייפוס הביא את הרצל לציונות. לא מיניה ולא מקצתיה ובכל מקרה הדבר החשוב בפרשת דרייפוס הוא הפרשה ולא דרייפוס ובוודאי לא הרצל.

הנה תמצית הפרשה: על השקר הראשון שבנה אותה נזקקו השקרנים, הטינופת אם זה לא ברור, לברוא עוד שקר שיחפה על הראשון ואז את השלישי שיחפה על השני שחיפה על הראשון ואז את הרביעי שיחפה על השלישי ואז את החמישי שיחפה על השני ועל השלישי וכן הלאה. כך כעבור שנים ספורות הפך תיק דרייפוס וטפח והגיע ל'תיק' ובו כאלף מסמכים.

מה חושב האזרח הפשוט? נו, אם יש אלף מסמכים אז בוודאי שיש משהו. אם על התיק המכיל אלף מסמכים כתוב דרייפוס, אז ברור שדרייפוס עשה משהו.

כך בדיוק קרה עם רון ויליאמסון ועל כך מספר גרישם בספרו הראשון, יצירת מופת. חדשות טובות: כדי ללמוד ברצינות על פרשת דרייפוס יש להתמודד עם כ690 עמודים עליהם חתום ז'אן דני ברדן. גרישם הסתפק ב-325 כאמור, הגם שהוא כתב בסוף הדבר שהוא יכול היה לכתוב כמה אלפים.

כך או אחרת, 690 או 325, רוב האנשים לא קוראים לא 69 ולא 32, וחמור מכך: רוב האנשים הטובים תמיד יתהו מה תוקע לידם שה69 או ה325 הם אמת. אין תשובה פשוטה על השאלה הזו. ולכן אין ברירה אלא לקרוא ספרים מהסוג הזה, או מחקרים אודות ""מחקרים"" כפי שעושה כבר כמה שנים ידידי אבשלום בן צבי כנגד התועבה המוכרת בכותרת שאני נוהג להרחיב כי צחוק הוא סוג של הגנה נפשית: 'פרשת ילדי תימן בלקן פקיסטן אפגניסטן תורכמניסטן קזחסטן אקאטמפוקואסטאן'.

זו אולי הזדמנות טובה להסביר סוף סוף מה זה או איפה זה אקאטמפוקואסטאן. ובכן זה שום דבר ובשום מקום אלא כתיבה באותיות בעברית את המלים בספרדית aca tampoco estan, שזה פשוט 'גם כאן הם לא נמצאים', והזכויות שמורות לקריקטוריסט ארגנטיני ששכחתי (האמת שמעולם לא ידעתי) את שמו, שאחרי תחילת המצוד אחרי בין לאדן, פרסם איור ובו חייל אמריקני עומד נבוך מול מפת מזרח אסיה שבה כידוע יש הרבה ארצות המסתיימות ב'סטאן' ואומר לעצמו aca no estan, ושוב aca no estan ושוב aca no estan ושוב aca no estan ושוב, עד שמופיע הפאנצ': אקאטמפוקואסטאן.

בדיוק כמו 'ילדי תימן החטופים' שנבראו במוחם הקודח של אנשים בעלי כוונות טובות, לפחות אחד מהם, על פי מקורות אמינים, אבל שלמרות - או אולי בשל - הכוונות הטובות יצרו את הטינופת הזו.

כמו זו שנוצרה סביב דרייפוס, כמו זו שנוצרה סביב רון ויליאמסון, כמו זו שמיוצרת על ידי טינופות למיניהן בכל רגע ורגע, כאן שם ובכל מקום.

הטכניקה תמיד אותה הטכניקה: שמועה בריבוע בחזקת צדקנות זחוחה כפול דעות קדומות כפול חצאי אמיתות הגרועות כידוע משקרים כפול מערכת כללים תומכת-שקרים ועיוותים, והתוצאה היא דרייפוס, ויליאמסון, מפא"י, וכן הלאה.

מלה אחרונה על הספר של גרישם. בתחילת הדברים הוא מספר פרט היסטורי חשוב ומרתק הקשור למקום בו מתרחשים הדברים: מדינת אוקלהומה. מסתבר שבימים שקדמו להיותה מדינה מסודרת, נהגו בה חוקי המערב הפרוע, המוכרים בארמית במלים 'כל דאלים גבר' ושתוארו היטב על ידי הובס. אקדחים, אקדוחנים, דו קרב בצהרי היום, וכן הלאה. עד שבשנת 1909, נמאס הדבר לחבורת בונים חופשיים שחיו בעיירה, הם קמו כאיש אחד, פרצו לבית המעצר בו ישבו כמה חשודים באלימות כזו או אחרת, ותלו אותם.

מעשה הלינץ' הזה, של לבנים כנגד לבנים אם זה לא ברור, פתח דף חדש בתולדות החוק והסדר או לפחות הסדר על חשבון החוק בתולדות המקום. חלפו שנים, ואת הצדקנות של הבונים החופשיים תפסה שיטת המושבעים. כולם צ'רץ' גוארז, מעריצי ישו, יודעים את הביבליה בעל פה, שרים גוספל יותר טוב מארתה פרנקלין, כל החבילה.

תן לאנשים האלו פשע מחריד או כזה שאפשר לתאר אותו כמחריד - הספר של גרישם מתחיל מתאור הרצח והאונס של אשה צעירה - והם כבר ימצאו תוך עשר דקות את האשם תמיד: פרחח מקומי, רצוי שיהיה שיכור או לפחות כזה שמתנהג באופן קלוקל. את הממצא הזה הם ידאגו לשדר בשיחות סלון וברכילות בכל מקום למשטרה ולעיתונות ולתביעה הכללית וכמובן לשופט המקומי שגם הוא - סורפרייז סורפרייז - נבחר על ידי העם כי אחרת אין כאן דמוקרטיה, והתוצאה היא רון דרייפוס, או רס"ן ויליאמסון.

השם ישמור. והואיל כאמור השם עסוק בענייניו, נותרנו אנו לבד לשמור על האמת על ההגינות על הצדק על האנושיות. קשה, קשה מאד. בכלל ובימינו, ימים טובים מאד ליצרני הטינופת מכל הסוגים, בפרט.

חרדים, ערבים, היסטוריה וישראליזציה

 

 

 

כמו באזורים אחרים בעולם, הוויכוח בישראל על אופן ההתמודדות עם המגפה חושף ומחדד את הבעיות שהיו עוד לפני שהמגפה הזו שיבשה את החיים ברחבי העולם.

בישראל, כמו באזורים אחרים בעולם, ישנם פערים חברתיים בין עשירים לעניים, בין הפריפריה למרכז, בין גישות פוליטיות שונות, בין תפישות תרבותיות מנוגדות וכו '.

המגיפה הוכיחה שוב, למשל, שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, וכי עדיף להיות צעיר במרכז הארץ מאשר זקן בפריפריה.

אבל ישראל היא מדינה מיוחדת שכן כל המדינות מיוחדות. אין פרדוקס או סתירה פנימית באמירה זו, משום שכולנו יודעים שמצד אחד אין שום דבר חדש מתחת לשמש, ומצד שני, איש מאיתנו לא נכנס לאותו נהר פעמיים.

אולי ישראל מיוחדת יותר ממדינות רבות אחרות, ולא במקרה היא מושכת תשומת לב תקשורתית באופן לא פרופורציונלי ביחס לשטחה או ביחס למספר תושביה.

על השאלה מדוע זה כך, ננסה לענות עליה במועד אחר.

הפעם נתייחס לייחודיות החברתית הישראלית, שהיא אכן יוצאת דופן יחסית לרוב מדינות העולם. ישראל הוקמה על בסיס אידיאולוגי חזק מאוד: ציונות. הציונות לבדה מסבירה את העובדה שב -140 שנה גדל מספר היהודים בארץ ישראל מ -24,000 לכמעט שבעה מיליון. רק הציונות מסבירה כיצד המדינה הזו הפכה לאחת המדינות העניות והעניות בעולם, מדינה משגשגת כלכלית, היסוד של מדינה מודרנית הנהנית מטכנולוגיה מתקדמת ומהישגים מרשימים בתחומים רבים: רפואה, חקלאות, מים, מיחשוב וביטחון כמובן.

אך חלק גדול מהחברה הישראלית כלל לא שותף לאידיאולוגיה הציונית. נהפוך הוא, הוא מנוגד באופן עקרוני.

מדובר ביהדות החרדית מצד אחד ובחברה הערבית מצד שני. אין נרטיב חברתי, פוליטי, כלכלי או תרבותי המתייחס לישראל שלא תמיד מזכיר את שני המגזרים הללו כחריגים. עד כדי כך שרבים בישראל מכנים את המגזר הערבי במילה מגזר. לכולם ברור שמדובר במגזר נפרד. כך גם לגבי החרדים, מושג שכולם מבינים ללא הסבר נוסף.

 

אמנם יש בסיס להסתכלות הזו על שני הסקטורים הללו. אין שום סיבה להניח שערבים יזדהו עם הציונות, שהיא התנועה לאומית של העם היהודי ולא של העם הערבי. חשובה עוד יותר תפיסתם של הערבים לפיה הצלחת הציונות ב-1948 היא האסון של הערבים, אסון המוכר במלה נכבה.

באשר לחרדים: הם אמנם יהודים ובניגוד ליהדות הרפורמית של המאה ה19 החרדים מסכימים שהיהודים הם עם הרואה את ארץ ישראל כארצו. למרות ההסכמות החשובות האלו עם התפיסה הציונית, החרדים התנגדו לציונות כי מדובר היה בתנועה לאומית פוליטית מודרנית. הציונות רצתה להפוך את השפה העברית לשפה יום-יומית, לשנות את מבנה הכלכלה היהודית, להחליף את המערכת הקהילתית במערכת פוליטית דמוקרטית, וחשוב מכל: לבסס את כל השינוי המהפכני הזה על חינוך חילוני חינם לכל אזרח.

עם הערכים האלו החרדים לא יכלו להסכים, ולכן הם התנגדו לציונות באופן מוחלט.

ובכן, מנקודת מבט היסטורית ברור מדוע חרדים וערבים נתפסים בישראל כמו סקטורים נפרדים. במציאות של הפנדמיה, השוני בינם לבין כל שאר הישראלים רק מתחדד, כי כמו בכל מקום אחר בעולם גם בישראל אנשים עניים יותר סובלים יותר מהמחלה, ושני הסקטורים האלו מתאפיינים ברמת הכנסה נמוכה מאד.

 

אבל מי שמתבסס על ההיסטוריה מבלי להבין את מהותה של ההיסטוריה, הופך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה.

כי הכלל החשוב ביותר בהיסטוריה הוא השינוי. כשאומרים אין חדש תחת השמש הכוונה היא שלחברה האנושית תמיד היו ותמיד יהיו בעיות. אבל כשאומרים שאף אחד לא נכנס לאותו נהר פעמיים, הכוונה היא למציאות הקבועה של שינוי.

לפני 140 שנה אף ערבי לא התייחס בכלל לתנועה הציונית. חרדים התחילו להתייחס לתנועה הציונית רק אחרי הופעתו של הרצל, לפני כ-120 שנה. ההתנגדות העקרונית של ערבים וחרדים לציונות, לא היתה מספיק חזקה כך מסתבר, כי הציונות הצליחה והמדינה שהיא הקימה היא ביתם של כל אזרחיה, כולל ערבים וחרדים.

בשבעים ושתיים השנים שעברו מאז הוקמה המדינה, יותר ויותר ערבים וחרדים קיבלו את קיומה כעובדה. מדובר בתהליך היסטורי המוכר במלה אחת: ישראליזציה. ערבים וחרדים רבים עוברים ישראליזציה דה-פקטו, גם אם המנהיגים שלהם ממשיכים לדקלם את אותן סיסמאות נבובות ששימשו אותם לפני 120 שנה. המציאות חזקה יותר מסיסמאות, וגם את העובדה הזו מכירים אנשים בעולם כולו. מהבחינה הזו אין חדש תחת השמש. תמיד יהיו מנהיגים שיהיה להם נוח יותר להפריח סיסמאות ריקות מאשר להתמודד עם התכתיבים של המציאות.

ערבים בישראל אולי לא יהפכו לציונים, אבל בכל יום שעובר יש עוד ועוד ערבים ישראלים המזדהים עם המדינה, מתנהגים כאזרחים לכל דבר ועניין, ואחת ההוכחות היא ההצלחות הרבות של ישובים ערביים רבים בישראל בהתמודדות עם הפנדמיה.

לגבי החרדים המצב אולי פחות מזהיר, אבל מי שמדבר על החרדים בהכללה נוקשה, חוטא לא רק לציבור של מאות אלפי אזרחים, לא רק להבנה הנכונה של התהליך ההיסטורי, אלא הוא פוגע בסיכוי להתמודד גם עם הפנדמיה וגם עם הרצון של כמעט כל אזרחי ישראל, לתקן את הפגמים במדינה שלהם. גם מבחינה זו אין הבדל בין ישראל לבין כל מדינה אחרת בעולם. כולם, יפנים, ברזילאים, קנדים, ארגנטינאים והונגרים, רוצים לחיות במדינות מתוקנות. התבוננות אמינה במציאות היא תנאי לתיקונה.

חוק המספרים הגדולים - מלה על מספר החרדים ואיפה הבעיה ומה כדאי לעשות וממה כדאי לא להתרגש

 שאלו אותי על סמך מה אני טוען שחרדים תופסים לכל היותר 5% מהעם היהודי.

זו טענה הנשענת מצד אחד על הערכות (שונות) של אנשים מבפנים ומבחוץ. חבר הכנסת לשעבר אברהם כץ עוז כתב לא מזמן שיש לכל היותר 430 אלף חרדים, שזה פחות מ-5% של אזרחי ישראל. ח"כ גפני כתב לפני כמה שנים שיש בערך 800 אלף חרדים. שזה קרוב ל-10%.

הואיל וחרדים, כמו ערבים או כמו נשים או כמו נהגים או כמו אוהדי בית"ר או כמו בוגרי מכינת קד"צ ואפילו כמו אקדמאים או עיתונאים, זה סוג של הכללה, הרי ברור שאם נברר כל אחד עם עצמו מה מפריע לו בחרדים או נשים או נהגים או אוהדי ביתר או בוגרי מכינות קד"צ או אקדמאים ואפילו עיתונאים, נגיע למסקנה שלפחות 80% מכל אלו לא מפריעים ולהפך, הם יופי טופי ותורמים לעצמם ולחברה ולתרבות ולכלכלה ולערכים ולגיוון התרבותי.

נותרנו עם 20% של החרדים (כי עליהם אני מדבר ביומיים האחרונים כדי להרגיש חלק מהציבור כי כולם מדברים עליהם) שהם לצורך העניין בעיה אמתית, או לפחות עושים רושם ככאלו, כי הם משתינים על הכללים, לא רואים ממטר אף אדם אחר, בעיקר לא יהודים, מתייחסים בציניות למדע (מעליבים אותו בשם 'יהדות' תלושה שטחית וצרת אופק ובאותה נשימה עושים שימוש בתוצרים הממשיים של המדע: ביוב, חשמל, סלולרי, מחשב ורפואה וכמובן בטחון פנים וחוץ וכמובן קצבאות וכל השאר), וכן הלאה.

אז כמה הם? 20% של 5% או 20% של 10%? 40 אלף או 160 אלף? זה באמת משנה? כן, חשבונאית-מרכולתית בוודאי שכן. כי כל בטלן מוחזק על חשבון משלמי המסים וכן הלאה.

אבל בהנתן העובדה (וזו עובדה) שפקידי האוצר, שהם לא חרדים ולא משתינים על המדע ועל יהודים אחרים והם בכלל אנשים נפלאים ומשכילים עם עניבות ועקבים וכל מה שצריך, מגולחים ומאופרים וכן הלאה, גוזלים בכל שנה לפחות 20 מיליארד שקל מהתקציב הממלכתי המאושר (כלומר אותו תקציב שאושר אחרי שאותם פקידי אוצר דאגו לקצץ אותו כי זה כל מה שהם יודעים לעשות כי זה מה שהם למדו בחוגים לכלכלה בארץ ובחול), הרי שהפרש של 120 אלף חרדים לכאן או לכאן הוא באמת לא רציני.

אז מה מפריע לנו. כסף? אם כסף, הכתובת היא משרד האוצר. כל עוד יושבים שם אנשים המשתינים על הפרדת הרשויות ועל הקפיטליזם (הפרנקליני) גם יחד, אין סיבה להשחית הברה אחת אפילו על החרדים.

אבל אם זה לא כסף אלא כבוד וזהות ותחושת סולידריות, אז כן, מדובר בעניין רציני מאד. כי כל אחד מ40 אלף החרדים הללו (אליהם יש לצרף לא מעט גורמים דומים ממגזרים וממגדרים אחרים) פוגע בנשמת אפה של הדמוקרטיה: האמנה החברתית.

מה עושים? עושים. לא צועקים על הגרעין הקשה של החרדיות שישאר איתנו לנצח כל עוד יש חברה מודרנית ודמוקרטית (כי החרדיות לא היתה קיימת ולא יכולה היתה להיות קיימת לפני המודרנה והדמוקרטיה וכל מי שאומר אחרת ומצביע למשל על החסידות כעל שורש החרדיות איננו יודע מה הוא סח והנה יצא לי ביטוי מנומס לומר מה אני חושב על אלו שלא מבינים מהחיים שלהם בענייני היסטוריה יהודית).

עושים על הפריפריה של החברה החרדית, על ה-80% של ה-5% או של ה-10%, ממש לא משנה. כי רובם, ואת זה כולנו יודעים, עוברים, בדיוק כמו 80% מהערבים, תהליך עמוק של ישראליזציה.

האם הנשים שלהן תמשכנה לעטות שביסים והאם הגברים ימשיכו ללכת עם מעיל באוגוסט? קרוב לוודאי שכן. אוהד הפועל לובש אדום עם ציור של צ'ה גווארה, חייל בגולני יש לו עץ בכומתה, וחרדים לובשים בגדים של חרדים. גם לי יש מדים משלי, מגיל 15 ג'ינס עם שרוול צר וטי-שירט ונעלי ספורט.

לא זה העניין ומי שזה מה שמציק לו שילך לפסיכולוג. אני מכיר כמה ממש טובים, עזרו לי בעניינים אחרים, חשובים בהרבה. העניין הוא איך מחזקים את מגמת הישראליזציה ומקטינים בכך את הנזקים של ה-20% של ה-5%, שהם, כאמור, איתנו לנצח, בדיוק כפי ששונאי יהודים בקרב ערבים איתנו לנצח (מספרם הולך וקטן ואחוז האינטלקטואלים בקרבם הולך וגדל, אבל על זה בהזדמנות אחרת) ובדיוק כפי שפמינאציות ימשיכו לטנף את הפמיניזם הקונסטרוקטיבי ובדיוק כפי שרוגל אלפר ימשיך לזהם את העיתון לאנשים חושבים.

היה יהודי חכם אחד, שכחתי את שמו, שאמר שבמקום לקלל את החושך יש להגביר את האור. זה הרעיון.

עד כאן פרק נוסף בדת המספרים הגדולים. שבת שלום.

12 באוקטובר - יום קולומבוס ז"ל, 'יום הגזע' באמריקה הלטינית, תאריך לא ידוע במזרח התיכון ויהיו שיגידו שחבל

 

א.

ב-12 באוקטובר, 1492, 'גילה' קולומבוס את 'אמריקה'. למה המרכאות? כי כידוע היו אירופאים שביקרו ביבשת הלא ידועה הזו הרבה לפניו, וכי כשהוא ראה חופים אחרי שלושה חודשי שיט מתישים באוקיינוס האטלנטי, לא רק שהם לא נקראו 'אמריקה' אלא שהם היו בסך הכל חופים של כמה איים.

אז אחרי ששילמתי את מס השפתיים לגישה הביקורתית הבאה לגמד את הארוע הזה הן על ידי פיקפוק בעצם 'הגילוי' והן בנוגע למהותו, ואחרי שתעשיית ה-PC הצליחה כמו הטאליבן לעקור את הנכס התרבותי העצום הזה, כן, עצום, כן, גילוי אמריקה, כן, למרות שהוא לא ידע שזו יבשת חדשה וכן הלאה, הנה מאמץ שלא אי-כשלון-למופת במקרה הטוב להציל את מורשת הארוע הזה.

ב.

תקציר הפרקים הקודמים, או למה הכוונה ב-PC ובטאליבן. מה זה הטאליבן כולם יודעים. הם המהדורה האפגנית של האחים בלוז: בשם המשימה האלוקית הם משמידים כל מה שלא מוצא חן בעיניהם. האחים בלוז על הדרך מייצרים גם מוזיקה טובה, הטאליבן רק הורסים רוצחים וכן הלאה.

ה-PC למי ששכח הוא הפוליטקלי קורקט, הגרסא קפוצת הישבן של הפוסט-קולוניאליזם, תנועה או ליתר דיוק פוליטיקה המבוססת על הלך רוח ומחשבה חיוביים בסך הכל, בליבם הרעיון שלעמים - היהודי למשל - יש זכות הגדרה עצמית וכן הלאה.

הפוסט-קולוניאליזם הביא לשחרור העם היהודי מהשלטון הבריטי למשל, או הרבה לפני זה של הארגנטינים משלטון ספרד, וכן הלאה, אבל כמו כל דבר טוב כמעט, התלווה לו שובל עכור של עיוותי שכל ומציאות, שהם הם שהתגבשו לכלל התופעה המצמררת, האנטי-דמוקרטית, המיטולוגית, סותמת הפיות, האלימה והמבוססת על שקרים במקרה הטוב ועל חצאי אמיתות הגרועות משקרים במקרה הרווח, המוכרת בשם 'פוליטקלי קורקט', או בקיצור PC.

על פי כללי התופעה, שאין אלא להכלילה במסגרת תופעות פנדמנטליסטיות אחרות - ומכאן ההשוואה לטאליבן ועל אלו יש להוסיף את הפנדמנטליסטים של 'כוחות השוק' - כל מה שעשו 'גברים לבנים מתים' פסול, וכל מה שעשו כל מי שאיננו 'גברים לבנים מתים', קדוש.

ג.

על פי ההגיון הזה למשל, עלה לרגל אחד נועם חומסקי, מדען ענק בתחומו (בלשנות), לצידון, לכבד בנוכחותו של פתיחת מוזיאון החיזבאללה בעיר הלבנונית האומללה הזו (לא יותר מכמעט כל לבנון הנמצאת כמעט כולה בשליטה של החיזבאללה, שהם כמוסבר קדושים וראויים בעיני חומסקי ולהקת המעודדות שלו, רק בזכות העובדה שהם לא 'גברים לבנים מתים').

אותו נועם חומסקי, על בסיס אותו הגיון, כתב הקדמה לספרו של מכחיש השואה רובר פוריסון, שהוא אמנם גבר לבן וכן הלאה, אבל הואיל והוא 'גילה אומץ' ויצא נגד 'תעשיית השואה' המשרתת את הקולוניאליזם הציוני הנשען על אימפריאליזם אמריקני שהוא משענתו ופרי עמלו של 'הגבר הלבן המת' (הראשון, אם לא ברור, שמו כריסטופר קולון, מוכר יותר בשם קולומבוס), הרי שפוריסון ראוי לכל שבח מצידו של חומסקי, הרואה בארה"ב את אבי אבות הטומאה של עולמנו, ומכאן למסקנותיו הפוליטיות המתבקשות: הערצת חיזבאללה ותמיכה בפוריסון גדול מכחישי השואה.

ד.

ובחזרה ליום קולומבוס המוכר כאמור בדרום אמריקה בשם 'יום הגזע' ובארצות אחרות, כולל בספרד, יש לו שמות כאלו ואחרים.

אמנם גם היום מציינים אותו כפי שהחלו לעשות בארה"ב לכל המאוחר כבר ב-1792 ובדרום אמריקה באופן רשמי מתחילת המאה ה-20, אבל המחלוקות סביבו הופכות אותו ליום ה-PC, כי המחלוקות הן לא לגבי דגש כזה או אחר של משמעות הארוע עצמו (עניין מובן מאליו בכל תרבות, תשאלו את חז"ל), אלא סביב שאלת עצם זכותו של קולומבוס להגיע ליבשת ולקלקל את ההרמוניה ממנה נהנו המקומיים, שלא רק שלא כיבדו את תרבותם וחייהם אלא הדביקו להם שם מוזר, 'אינדיאנים'.

ה-PC לא רק כאן-על-מנת-להשאר, אלא שהוא מייצר את המשכיו הדוריים והנושאיים ללא הרף. כמעט כמו מגיפה עם ההבדל הקטן שלמגיפה בסופו של דבר יש חיסון ותרופה. ל-PC אין חיסון ואין ולא תהיה תרופה. מצד שני, בדיוק כמו בענייני מגיפות, התנהגות זהירה - עטיית מסיכה ושמירת ריחוק חברתי - מסייעת להקטין את מספר הנדבקים וכן הלאה.

הנמשל די פשוט: מגיפת ה-PC לא רק שלא תעלם אלא שבכל כמה שנים היא תייצר תת-מיטולוגיה חדשה. את ה-DDT מחליפים היום ילדי תימן בלקן אפגניסטן פקיסטן תורקמניסטן אקאקטמפוקואסטן, ואין לדבר סוף ולא יהיה לו. אבל כשם שכנגד קורונה אפשר להתגונן באמצעות מסיכות ובידוד חברתי (עד שיגיעו החיסון והתרופה), כך נגד מגיפת ה-PC אפשר להתגונן, אולי, ואולי אפילו לצאת מדי פעם למתקפות, באמצעות עובדות פשוטות ושכל ישר, מה שמרכיב או אמור להרכיב את מדע ההיסטוריה (כן, יש דבר כזה).

מדע, כל מדע, מתבסס - בניגוד גמור ליחסי הציבור הפגומים שלו - לא על עובדות קודם כל אלא על שאלות. השאלות מובילות לחיפוש העובדות שיאפשרו לענות עליהן. תהליך חיפוש העובדות מביא ליצירת שאלות חדשות וחוזר חלילה. ככה בפיזיקה, ככה ברפואה, ככה בהיסטוריה.

השאלות הרלבנטיות לסיפור גילוי אמריקה רבות מאד כמובן, אבל יש כמה שאלות בולטות מאד, שתשובה רצינית עליהן יכולה להעמיד כמה וכמה שאלות משנה באור אחר לגמרי.

ה.

השאלה הראשונה כמובן היא מדוע על הצעד של קולומבוס יש לומר שהוא בבחינת 'גילוי', למרות שידוע שויקינגים או משהו כזה הסתובבו בצפון היבשת מאות שנים לפניו, ולמרות שברור לחלוטין שקולומבוס ושולחיו לא התכוונו 'לגלות' שום דבר חדש, אלא לוודא שהנחתם הנכונה, שהואיל והעולם הוא כדור הרי שאפשר להגיע למזרח באמצעות שיט מערבה, אכן נכונה (והיא כמובן, ולא יתכן שיהיה אחרת, אחרת העולם איננו כדור, נכונה).

התשובה היא שקולומבוס ושולחיו, בניגוד גמור לויקינגים או איך שלא נקראו אותם אנשים, שלא לדבר על המליונים הרבים שכבר התגוררו ביבשת שאותה עוד רגע 'יגלה' קולומבוס, אחזו בין השאר בעמדות תודעתיות שחיפשו כל הזמן גילויים ושינויים ותמורות. במלה אחת, הציוויליזציה שלהם, האירופאית, נשענה על סקרנות, הגם שללא ספק היא לא היתה סקרנות תמימה ונשענה מצידה על עוינות, חשדנות ותחושת עליונות, שלוש תכונות אנושיות (ולא רק אנושיות) המאפיינות עד היום כל אדם באשר הוא. לא לדאוג, התכונות הללו מרוסנות מצידן על ידי תכונות מאזנות, כמו טוב לב, חמלה, וצניעות. כי מה לעשות, והייצור הזה, ההומו-סאפיינס, הוא שילוב של תכונות ולא דבר אחד כפי שמנסה למכור לנו המיטולוגיה של ה-PC.

למען הסר ספק: כל ויקינג, כל אינואיט, כל אצטק וכל טולטק, כולם - בתוקף היותם הומו-סאפיינס (ואין בכך לרמוז שפרימאטים או דולפינים לא ראויים לתאור הזה, וגם חתולים, בהחלט כן) - הם יצורים סקרנים.

השאלה כרגיל היא לא האם האינואיט או העות'מני או הסיני סקרנים, אלא כלפי מה מכוונת הסקרנות שלהם. כלפי פנים או כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד.

זו הזדמנות מצויינת להוציא מהקבר נביא גדול של ה-PC, אדוארד סעיד, שהפמפלט המביך שלו, 'אוריינטליזם', הפך לתנ"ך, כלומר לברית-החדשה אצל לא מעט 'מומחים' ו''''היסטוריונים'''' מקומיים שבין השאר חיבלו בתודעתם של מאות מורי תיכון להיסטוריה. נזכיר למי ששכח שקובלנותו של הפלסטיני הגאה, אדוארד סעיד, """פליט"""" מפלסטין (משפחתו עזבה את ירושלים ב-1947 כשנשמעו הקפצונים הראשונים במלחמת הקיום שהחלה אז, א-פרופו צומוד וכל הג'ז הזה), שהפך לפרופסור באוניברסיטת קולומביה (תחי האירוניה), היתה ש'המערב' "המציא" ""דימוי"" של """המזרח""" (האוריינט) לצרכיו: צרכי האדם הלבן המת כמובן - אימפריאליזם קולוניאליזם, קפיטליזם וכן הלאה.

אחת האינדיקציות שהביא סעיד לקובלנה שלו, היא 60 אלף (ששים אלף) ספרים שנכתבו במערב על 'האוריינט' במאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה20. 'מה זו האובססיה הזו של החארות האלו?' התחרפן לו מן הסתם סעיד האומלל (במשרדו באונ' קולומביה כמובן, בניו יורק למי ששכח), שהשאלה היחידה שהוא היה צריך לשאול היא זו: כמה ספרים בכלל הודפסו באותה תקופה, איפה, ועל אילו נושאים?

תשובה על השאלה הזו שופכת אור על מושג הסקרנות כלפי פנים וכלפי חוץ. הבעיה פרופסור סעיד היא לא 60 אלף ספרים שנכתבו במערב על המזרח בתקופה של 150 שנה, אלא אפס ספרים שהודפסו באימפריה העות'מנית ב350 השנים הראשונות של מכונת הדפוס כי פשוט ברחבי האימפריה העות'מנית לא היתה אף מכונת דפוס כי סקרנותם הופנתה כלפי פנים וכלפי פנים בלבד.

וזה שורש ההבדל בין קולומבוס ודורו וציווליזצייתו, לבין כל השאר. ומכאן מדוע חשיבות הארוע הזה מבחינה היסטורית: הגם שקולומבוס לא הניח שיש עוד יבשת, וכל מה שהוא רצה זה להגיע מזרחה על ידי שיט מערבה, הנה לכשגילה יבשת חדשה (או קבוצת איים לא מוכרת), מבחינתו ומבחינת שותפיו היה זה ארוע דרמטי שאת השלכותיו יש לציין לפחות פעם בשנה, ב-12 באוקטובר למשל.

ו.

שאלה מתבקשת נוספת, היא כמובן באיזו 'זכות' הרשה לעצמו קולומבוס או ליתר דיוק ממשיכי דרכו, ספרדים, פורטוגלים, אנגלים, הולנדים, צרפתים וכן הלאה, להתיישב ביבשת החדשה, לפגוע בתרבותה ולחסל את ההרמוניה הילידית שנהגה שם, כך לפחות על פי הגרסא '''ההיסטורית''' של ה-PC כמו זו של האווארד זין (ZINN), שהפכה לרב מכר.

ובכן, 'זכות' במובן המשפטי מהסוג המוכר היום - 'זכות' שאיפשרה למשל למשטרת חדרה לנעול את קיסריה, אקס-טריטוריה בבעלות משפחת רוטשילד כידוע - לא היתה קיימת ב-1492. 

אדרבא, גילוי היבשת ותחילת התחרות בין ספרד ופורטוגל על ניצול אוצרותיה, הוליד את אחד הצעדים (חוזה טורדסיאס) שהולידו את הרעיון של ריבונות מוגדרת ושל זכותן של מדינות קטנות (אוקראינה) כגדולות (רוסיה) לריבונות וחובתן להדדיות (טוב, הדוגמא מעידה שלאנושות יש עוד הרבה לאן להתקדם גם בתחום זה, אבל אם לשאול את אזרחי לוקסמבורג, מדינה שמתחילה ונגמרת עוד לפני שמספיקים לומר את שמה במבטא הנכון, האנושות בהחלט עשתה כמה צעדים מרשימים בנושא).

'האדרבא' הזה חשוב מאין כמותו, ועל היבטים נוספים של הפרדוקס-לכאורה ההיסטורי הזה, נעמוד גם בפרק הבא, לא לפני שנגדיר אותו: ההתנחלות האירופאית 'ללא זכות' (שלא היתה ולא-לא היתה כאמור, כי היא לא היתה) באמריקה, היא זו שיצרה את התהליך שהביא לסופה את תופעת התנחלותו של כל אדם חזק יחסית בכל מקום שהוא רצה לעשות זאת רק כי התחשק לו וכי הוא הצליח כי הוא יותר חזק (פוטין עוד לא הבין את העקרון הזה או שהוא מבין אבל הוא פועל על פי קריטריון אחר, רוסי, ולא אנושי).

אז באיזו 'זכות' התנחלו ספרדים ופורטוגלים וכן הלאה ביבשת החדשה (מבחינתם)? בדיוק על בסיס אותה זכות שעשו זאת כל שאר תושבי היבשת שאמות-אבותיהם הגיעו ליבשת הזו כחלק מנדודי ההומו-סאפיינס כמה אלפי שנה לפני קולומבוס (אבל באותן נסיבות עקרוניות הנגזרות מהיותם הם ומהיותו של קולומבוס פרטים של המין 'הומו-סאפיינס-סאפיינס').

בהנחה שהתיאוריה המובילה לגבי התפשטות ההומו-סאפיינס-סאפיינס ברחבי הגלובוס נכונה, הרי שכל טענה עקרונית שמעלים כנגד התנחלות פורטוגלית וספרדית ברחבי היבשת החדשה (מבחינתם), חייבת להיות מופנית כלפי כל הומו-סאפיינס-סאפיינס אחר שיצא אי אז לפני בערך 300 אלף שנה מהיבשת המוכרת בשם 'אפריקה' בחפשו אתר שאיפשר לו את מה שכל צנונית, גזר וחתול מעוניינים בו 24/7: קיום והתרבות.

ז.

שאלה טובה נוספת הנשענת על מורשת יפה מאד כמו זו שעומדת ברקע של 'חג ההודייה' ועל סרטים נפלאים כמו פוקאהונטאס, היא בערך כזו: 'בסדר, אז הגעתם ליבשת החדשה (מבחינתכם), מדוע להשמיד 90% מאוכלוסיית המקום???'

ובכן, עם כל הכבוד, ויש מעט מאד כבוד  מוסרי, אבל הרבה מאד כבוד מדעי, ותיכף נסביר את ההבדל, לאלימות שהפעילו ספרדים ופורטוגלים וכן הלאה כנגד המקומיים, להשמדה ההמונית אחראים חיידקים חדשים (מבחינתם של המקומיים).

מי שתקוע אם שאלת 'באיזו זכות הגעתם' מוזמן לחזור ולקרוא שוב את הפרק הקודם.

והנה מכאן ל'אדרבא' המובטח שיהיה לו עוד גלגול אחד גם בפרק הבא: רק, רק ואך ורק היסוד התודעתי הנזכר של הציוויליזציה האירופאית - סקרנות כלפי פנים וכלפי חוץ - רק היא ורק היא בלבד, הצליחה, אחרי מאות שנים ומאות מליוני מתים, (וגם זה באופן לא מוחלט כפי שמלמדת אותנו גברת קורונה והאחיינית המסתורית שלה שמתכוננת לתורה בעוד שנתיים ואנחנו עוד לא המצאנו לה שם) לשחרר את ההומו-סאפיינס מתלותו המוחלטת במזל בכל הקשור בהתמודדות עם מגיפות.

אכן, קולומבוס לא היה רופא, לא ידע אפידימיולוגיה ולא היה כתב לענייני בריאות ב-YNET, אף אחד לא מושלם. אכן, היו ממשיכים של קולומבוס שבכוונה הביאו שמיכות נגועות במחלות כדי להשמיד מקומיים. אבל על רוב 90% שאכן הושמדו אחרי 1492 אחראים חיידקים (שמנקודת מבט אוולוציונית נהנים מאותה 'זכות' להתקיים ולהתרבות, אבל זו כבר אופרה אחרת).

ח.

משהו על ההרמוניה המופלאה העולה מפוקאהונטס ומהווארד ZINN, שני יורשים של אסכולה פרשנית שהמייסד המהולל שלה הוא לא אחר מאשר ז'אן ז'אק רוסו, בורא מיתוס 'הפרא האציל', לפיו ככל שהיתה פחות ציוויליזציה (קולומבוס וגברים לבנים מתים אחרים) היתה יותר הרמוניה (פוקאהונטאס ונשים אותנטיות חיות אחרות, או חיזבאללה ומכחישי שואה ושוברים שתיקה ושאר ירקות).

כשהגיעו הספרדים לבירת האימפריה האצטקית, והיה זה בשנת 1519 בערך, הם מצאו בין השאר מחסנים ובהם עשרות אלפי גולגלות אדם.

כן, התרבות ההרמונית של ZINN ושאר ליצני אסכולת רוסו, כללה בין השאר פולחן קרבנות אדם, שהאנתרופולוג מארווין האריס מסביר כחלק מפתרון בעיית הספקת החלבונים מן החי, אותו מצרך שעד היום מביא הרבה מאד אנשים (כולל צמחונים) להזיל ריר. כן, מוח האדם זקוק להרבה מאד אנרגיה - תשאלו את נועם חומסקי כמה אנרגיה נדרשת כדי לתמוך במכחישי שואה וברוצחים ודכאנים בעלי זקן - והאנרגיה הזו יכולה אמנם להגיע גם מתותים ופירות יער (תשאלו את הלקטנים) אבל איך שהוא עדיין, וכך מסתבר גם האצטקים ההרמוניים והאותנטיים, רוב בני האדם מעדיפים בשר אדום. ואם אין בופאלוז, אז נאכל בני אדם.

אבל נעזוב את התמונות הקשות הללו. כי ההומו-סאפיינס, כחלק מהמאמצים שלו הדומים לאלו של צנוניות וחתולים, לארגן לעצמו מרחב מחייה שיאפשר לו לא רייך בן אלף שנים אלא רק להתקיים ולהתרבות (הציווי האוולוציוני העליון של כל ממלכת החי והצומח ללא יוצאים מהכלל, מאמבות ועד יאיר נתניהו), היה עסוק בלהשמיד את שכנו באופן כה שיטתי, שעל פי נתונים שאספו מדענים שזו עבודתם (אנתרופולוגים, פליאונטולוגים, ארכיאולוגים ועודכלמינילוגים), שיעור המוות מאלימות בקרב חברות הלקט-ציד עמד על לפחות 30%, ומספר פגועי הראש (כלומר כאלו שלא מתו אלא רק נפצעו) עמד על כ-57%.

הנה 'האדרבא' השלישי: רק האלימות המסויימת של האירופאים, והם לא היו אלימים פחות מהמקומיים אבל ממש, ממש לא יותר, כי אלו ואלו הומו-סאפיינס-סאפיינס שמסוגלים כפי שנאמר קודם גם לגלות אמפתיח וגם לרצוח, גם לומר אמת וגם לשקר, גם להיות נחמדים וגם להיות טינופות, ובכן רק האלימות המסויימת - תגידו הראציונלית יחסית - של האירופאים, הביאה לתופעה חסרת התקדים אותה תאר באריכות ההיסטוריון עזר גת בספרו the causes of war and the spread of peace, המוכיח בין השאר שבניגוד למה שכתוב בעיתון לאנשים חושבים ובניגוד לתעשיית ההיסטריה של נטפליקס והוליווד, אנו חיים בתקופה היציבה, השקטה, הבטוחה והמשגשגת ביותר מאז הופעת ההומו-סאפיינס על בימת ההיסטוריה.

וב'אנחנו' נכללים כל תושבי אמריקה, הצפונית והדרומית גם יחד, והנה עוד סיבה לציין את ה-12 באוקטובר, לצפות בפוקאהונטאס המדהימה ללא ספק ביופיה, ולגלגל במורכבותה האמיתית של ההיסטוריה האנושית, ועל הדרך לזרוק לפח את הטינופת של ה-PC.

ט.

ויש את סיפור העבדות כמובן. מילא באיזו 'זכות' אתם באים להתיישב ביבשת שלי, להזיז לי את הגבינה, לחשוק בפוקאהונטאס, לספור את הררי הגולגלות במקדשים בטנוטשטיטלן, אבל מה חטאם של שחורים מאפריקה שהבאתם באניות עלובות, כל כך עלובות שלפחות שליש מאיתנו מתו בדרך ואלו שהגיעו נמכרו כמו צנוניות לכל המרבה במחיר, ובניגוד לצנוניות אותן רק אוכלים במקרה שלנו אלו שקנו אותנו היכו אנסו רצחו והשפילו אותנו?

אכן תמונות קשות. אלא שמוסד העבדות לא הומצא על ידי הספרדים והפורטוגלים והאנגלים וההולנדים. הוא אפילו לא המצאה של האדם הלבן, איזו מכה לתעשיית ה-PC, היא אפילו לא המצאה מודרנית או טרום מודרנית, היא אפילו לא המצאה הקשורה במדינות מרושעות בראשן עומד למשל פרעה כמו בסיפורים שלנו על יציאת מצרים וכן הלאה.

עבדות היא פועל יוצא של הנטייה של ההומו-סאפיינס, נטייה הניתנת להבחנה גם אצל כל חתול וברוש, לעבוד פחות כדי להשיג יותר. בשונה מברוש שכל שנותר לו הוא לקוות שהזרע שהנביט אותו ימצא מקום ליד מקור מים קבוע, ובניגוד לחתול שכל מה שיש לו לרשותו הוא אינסטינקטים וכן הלאה, הנה האדם הוא בעל חיים שמסוגל להפעיל כוח על זולתו: צנוניות, חתולים ובני אדם אחרים.

איך אמרו אצלנו בשנות החמישים? יותר חשמל פחות עמל. והואיל וחשמל רק התגלה כתופעה מדידה וניתנת לרתימה רק בסוף המאה ה18, והואיל ורק מאה שנה אחרי זה החלו מנועים חשמל להחליף את עקרות הבית ועקרי הרחוב בשלל מלאכות שדרשו עבודה פיזית, לא פלא שעד למאה ה-19 העבדות היתה מנת חלקה של האנושות.

הדמוקרטיה היוונית נשענה על עבדות. מלחמות נועדו להוריד את מחיר העבדים. מיותר לציין שהעבדים היו לבנים, והמעבידים היו לבנים, ומדי פעם התחלפו התפקידים בהתאם לתוצאות המלחמה. לא ספרטה, כלומר לא רק ספרטה והפרתים והפרסים והגרגשים והיבוסים, אלא גם האתונאים. כווווולם העסיקו עבדים שאף אחד מהם, קטע, לא רצה להיות עבד.

וכך גם באפריקה. שבט א', שחור משחור, העסיק כעבדים את שבט ב', גם הוא שחור משחור. וכשבאו סוחרי עבדים ערבים (וגם יהודים אבל פחות כי הם היו פחות) לחופי אפריקה, ידעו סוחרי עבדים שחורים להביא עבדים שחורים לסוחרי עבדים ערבים (וגם יהודים אבל פחות כי הם היו פחות) לסוחרי עבדים פורטוגלים שלקחו אותם ליבשת החדשה (מבחינת כולם).

'אדרבא' אחרון: לא הקפיטליזם המציא את העבדות למרות שאין ולא יכול להיות ויכוח שאחד המנועים ליצירת הצבר ההון שאיפשר את הקפיטליזם נשען על העבדות. אבל רק, רק הקפיטליזם, כלומר הכלכלה המתועשת, היא ורק היא, לא המוסר היהודי ולא המוסר הנוצרי ולא הנאומים של פריקלס ולא הממבו-ג'מבו הבודהיסטי, רק היסוד הליברלי של הכלכלה המתועשת הוא זה שהביא את העבדות לקיצה.

י.

אז מה היה לנו. הרבה מאד סיבות לציין את ה-12 באוקטובר ולהמשיך לכנותו 'יום קולומבוס'. בלי לחרוק, בלי להתפתל, אולי לא צריך לחגוג יותר מאשר צריך לחגוג כי צריך לחגוג כי מה עוד נותר לנו לעשות בימים של קורונה פינת נתניהו, אבל בהחלט לא למחוק, לא לבטל, לא לשקר ולא לעוות.

המון חומר למחשבה. המון. כי עושה רושם שמה שהביא למה שהתרחש ב528 השנים האחרונות - המצאת ונצחון הסקרנות הדו-כיוונית, מיגור המגיפות (טוב, כמעט), המצאת זכות הקניין והריבונות (תנאים הכרחיים לחירות קיבוצית ואישית כולל חופש מצפון), מיגור האלימות, מיגור העבדות - ימשיך גם ב528 השנים הבאות:

הפתרון לבעייה האקולוגית יבוא רק ואך ורק על בסיס אותם הגיונות. כך גם הפתרון לבעיות אקוטיות אחרות.

אלא אם ימשיך ה-PC לתפוס תאוצה ועוצמה, כי אז אנחנו ב-DS (דיפ שיט).

חג שמח.

 

 

למי שעוד לא הבין את תופעת הביביזם, ויש לו נטפליקס, שיראה את הסדרה 'הכתר'.

 

למי שאין נטפליקס ורוצה להבין את תופעת הביביזם, שיתחבר לנטפליקס, יראה את הסדרה 'הכתר', ואולי יבין את תופעת הביביזם.

ואחרי שנבין את התופעה נבין שגם שכשביבי 'ילך', התופעה תשאר. אבל לא אלמן ישראל ולא לעולם חוסן ומי שעבר את פרעה וחזה בהקמת המדינה ובקיומה למרות ועל אף תופעת הביביזם, חייב להאמין שהדברים ברי שינוי.

אבל לא בהפגנות, לא בצעקות, לא בשקרים ולא בדמגוגיה, אלא אם המטרה היא קתרזיס אישי ואז מי אני שאומר משהו נגד רצונו של אדם להרגיש טוב עם עצמו (השיטות שלי אחרות, והן לא מאד יוצאות דופן: קריאה, ריצה, אהבה, צפייה בסדרות טלוויזיה שמאפשרות לי להבין תופעות וכן הלאה).

איך כן? רק בחינוך. וחינוך אין פירושו דווקא בית הספר או אקדמיה, אלא גם אחד על אחד. כל המרבה הרי זה משובח ובכל מקרה אין מה להפסיד.

ומה היא תופעת הביביזם כפי שעולה ומתפרשת מהסדרה 'הכתר'? כוחו של הכתר הוא בטקסיות ובכללים המשקפים את הרעיון הישן שאיפשר את בתי המלוכה מאז ומעולם: יש אנשים פשוטים ויש אנשים אלוהיים.

ביבי, שרה ומעל לכל יאיר הם אלוהיים. השומר בשופרסל בקריות הוא אדם פשוט. כל נסיון של אדם פשוט לקרוא תגר על אלוהיותו של בית המלוכה, הוא סמולן, בוגד בפוטנציה ובכל מקרה לא ראוי ליחס שוויוני. הוא אדם פגום. ולהפך.

וכל מה שכתבתי כאן לא פועל לכיוון השני. כלומר אין להקיש על תופעת בית המלוכה הבריטי מתופעת הביביזם. על שורשי התופעה המקורית לא זה המקום לעמוד, ורק נגיד שיש בה הגיון אנושי טבעי ובריא, ואחרי שמבינים את זה אפשר לדון בשאלות טכניות כמו כמה זה עולה (וגם כמה זה מכניס) לקופה הציבורית הבריטית וכן הלאה.

במלים אחרות, אם נגזר עלי לבלות סופ"ש של שיחות ומשחקי שולחן עם ליליבת או עם המלכה האם שרה, אין לי בכלל ספק את מי אני מעדיף.

אבל לא זה ולא זה עומדים להתרחש תודה לאל. מה כן מתרחש כל הזמן? העמקת אי ההבנה במה מדובר כשמדובר על תופעת הביביזם. זה כבר מזמן לא ענייני משפט, חוק, צוללות, סיגרים ושאר ירקות. כי גם אם יסתבר (ולא יסתבר, אבל גם אם יסתבר) שהאיש צח וזך ונקי ולא היה כלום כי לא היה כלום וכן הלאה, התופעה הזו - סגידתם של מאות אלפי ישראלים לתופעת המלוכה בגרסתה המקומית - לא הולכת להעלם.

איך אמר גורדון? בעבודה לקינו, בעבודה נירפא. איך אמר רבין? כעומק הנסיגה עומק השלום. איך אמר היועץ הארגוני? הגדרת הבעיה היא חצי מהפתרון.

כל עוד נמשיך לא להבין מה הבעיה כאן, נמשיך לא רק לא לתת לה שום מענה ראוי לשמו (להוציא כאמור קתרזיס אבל כאמור יש דרכים אחרות להרגיש טוב), אלא להעמיק אותה.

,

על קורונה, חרדים, מחנה לאומי ומוסר

 

 

אין שום סימן שמשבר הקורונה עומד לעזוב אותנו. הנה רק ביממה האחרונה דיווחו אפילו בגרמניה על בערך 2500 מקרים חדשים. בישראל המספרים בחודש האחרון לא ירדו מ-2000 והשיא נרשם ב-25 בספטמבר, יותר מ-8000 מקרים חדשים ביום אחד.

משבר הקורונה מאפשר לנו להבין טוב יותר תהליך היסטורי שהתחיל לפני בערך מאתיים וחמישים שנה, קודם כל במערב אירופה ואחר כך בעולם כולו.

מדובר בתהליך המודרניזציה כמובן, שהביא איתו מושגים חדשים כמו אמנסיפציה, ליברליזם, שוויון בפני החוק, הזדמנויות כלכליות ובטחון אישי וכללי ללא תקדים.

בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, מאתיים חמישים השנים האחרונות הן התקופה השקטה והבטוחה ביותר בתולדות האנושות, למרות שתי מלחמות העולם ועוד מאות מלחמות שונות ומשונות בעולם כולו. תוחלת החיים עלתה פי שניים ביחס למה שהיתה רק לפני חמישה דורות, ועם כל הכבוד לקורונה, מספר המתים בעולם כולו עומד על מליון , מספר נמוך מאד אם משווים אותו למספר המתים בשפעת הספרדית לפני בדיוק מאה שנים.

אבל התהליך ההיסטורי הזה, המודרניזציה, הביא עימו גם התנגדות הולכת וגדלה לכל הערכים שלו: התנגדות לשוויון, לדמוקרטיה, לשלטון החוק וכן הלאה.

לתופעה הזו של שלילה עקרונית של המודרניזציה, יש שם מוכר: פונדמנטליזם.

לא מדובר בתופעה אלימה בהכרח. רבים מקשרים, ובצדק, פונדמנטליזם לטרור. אבל כשם שלא כל בעלי החיים הם חתולים למרות שכל החתולים הם בעלי חיים, ככה לא כל טרוריסט הוא פנדמנטליסט ולא כל פנדמנטליסט הוא טרוריסט.

הטרור הוא תופעה אחת ואילו הפנדמנטליזם תופעה אחרת. הקשר ביניהם אפשרי אך לא הכרחי.

פנדמנטליזם הוא שלילת המודרניזציה בכלל, ובפרט כל הערכים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שלה. גישה זו קיימת גם אצל מוסלמים, גם אצל נוצרים וגם אצל יהודים.

אמנם רוב היהודים בחרו במאתיים וחמישים השנים האחרונות להיות חלק מתהליך המודרניזציה, אבל היו וישנם לא מעט יהודים המתנגדים לה. מי הם היהודים שבחרו להיות חלק מהמודרניזציה? למשל היהדות הרפורמית, למשל היהדות הקונסרבטיבית, למשל תנועת הבונד, למשל התנועה הציונית.

ומי הם אלו שהתנגדו למודרניזציה? היהדות החרדית. חשוב להבהיר בנקודה זו טעות רווחת. זוכרים את החתולים? הנה הם שוב: כל החרדים הם אורתודוכסים אבל לא כל האורתודוכסים הם חרדים.

ההבדל מאד פשוט: היחס לסולם הערכים המודרני. אם יהודי הוא אורתודוכס והוא נשמע לכללים הקשורים במשבר הקורונה, אז אין הבדל בינו לבין כל אדם אחר. אם יהודי הוא אורתודוכס אבל חוץ מלימודי תורה הוא גם לומד מקצוע ומפרנס את משפחתו, אז אין הבדל בינו לבין כל אדם אחר.

היהדות החרדית החלה את דרכה במרכז אירופה, תוך התנגדות מוחלטת לכל הערכים של המהפכה הצרפתית, ומתוך אותו הגיון היא התנגדה באופן נחרץ גם ליהדות הרפורמית, גם ליהדות הקונסרבטיבית, גם ליהדות האורתודוכסית וכמובן שגם לציונות.

אלא שבשונה מהיהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית או האורתודוכסית, שיכולות כל אחת להנות מזכויות האזרח בארצות ליברליות, ולבנות קהילות עצמאיות שאינן חייבות להתחשב בעמדות של יהודים אחרים, במקרה של הציונות, מעצם הגדרתה העצמית כתנועה הלאומית של כל היהודים, היא חייבת לכלול בתוכה לא רק את תומכיה, אלא גם את מתנגדיה.

אחרי השואה בה הושמדו שליש מיהודי אירופה, ביניהם גם יהודים חרדים, הפכה ישראל למקלט הבטוח ביותר ליהדות החרדית. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע הסכים בן גוריון לתת פטור משירות צבאי ל 400 תלמידי ישיבות חרדים כדי שיוכלו להמשיך וללמוד תורה על פי שיטתם. באותה תקופה מספר אזרחי המדינה היה פחות ממליון. עברו מאז 71 שנים, ומספר תלמידי הישיבות הגיע למאה אלף. חשוב להבין את הפרופורציות: אוכלוסיית ישראל גדלה פי תשע, מספר תלמידי הישיבות החי על חשבון המדינה גדל פי אלפיים חמש מאות.

חשוב מאד לדעת עוד נתון: הקצבה החודשית של כל תלמיד ישיבה גדול פי שניים מהמשכורת שמקבלים סטאז'רים בשנה השביעית ללימודי הרפואה. מדובר בשני עולמות מנוגדים. עולם אחד לומד תורה באופן מנותק מהמציאות, תוך התעלמות מוחלטת מכל השינויים בעולם הכללי והיהודי גם יחד. העולם האחר נמצא בחזית המדע. אבל משבר הקורונה מכריח את שני העולמות הללו להפגש. 40 אחוז מהחולים בקורונה הם יהודים חרדים. 100 אחוז מהרופאים בישראל הם אזרחים ישראלים מודרנים, יהודים וערבים גם יחד הנלחמים נגד הקורונה עם תקציבים מוגבלים, פרי המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלות 'המחנה הלאומי' הנשענות על מאות אלפי בוחרים שמנהיגיהם לא מכירים בעקרונות 'המחנה הלאומי' ורואים בהקמת מדינת ישראל חטא.

מי אשם? אף אחד לא אשם. מדובר בשאלה מוסרית שמקבלת משמעות פוליטית. שיטת הבחירות בישראל נותנת בידי קבוצות מיעוט כוח יחסי גדול יותר. הימין בישראל נשען על היהדות החרדית, שמצידה מוכנה לעשות הכל כדי שהמדינה תמשיך לממן את מאה אלף תלמידי הישיבות שתרומתם לחברה שואפת לאפס. על השאלה כיצד קבוצה אנושית שלמה יכולה להתנגד לגורם המרכזי שמממן את עצם קיומה, ובשעת משבר רפואי מטפל בה במשאבים מוגבלים, יכולים לענות רק היהודים החרדים עצמם. לכל השאר נותר רק לקרוא לילד בשמו ולקוות לטוב. וטוב על פי היהדות הוא קודם כל מוסרי. כאשר המוסר יהיה ראוי לשמו, גם הפוליטיקה תשתנה.