לפני כמה חודשים ראתה אור יצירה עבת כרס שיודעי דבר חיכו לה כבר שנים. פרופ' מוטי גולני, איש יקר, נעים, אהוב וחכם, עמל שנים רבות על ביוגרפיה עדכנית על חיים וייצמן. כאחד מחובבי הז'אנר בכל מובניו - ביוגרפיה, וייצמן, היסטוריה, ציונות, פוליטיקה, סכסוך - חיכיתי גם אני בקוצר רוח להופעת הספר.
כותרת הפוסט הזה לא מותירה מקום לפרשנות. אמנם את ההקדמה אהבתי מאד, אבל תחת הרושם הרע שהותיר דיווח של חבר יקר אודות מאמר שפורסם בהשארץ אודות הספר של גולני - לפי המאמר שלא קראתי גולני עסק לא מעט בפרשיות האהבים והבוגדנות של וייצמן - ניגשתי לספר בכבדהו וחשדהו.
נשברתי אחרי שני העמודים הראשונים. לגולני חשוב היה להצביע על 'יופיה הקורן' של איזו גברת שוייצמן והיא ניהלו איזו שהיא פרשיית אהבים, זאת לאחר שאותה גברת לא יכלה להתגבר על סקרנותה, והצטרפה לקבוצת אנשים שהלכו לשמוע את דבריו של וייצמן בשבח הציונות מתוך כוונה ברורה לזכות בתמיכתם בכלל ובתרומותיהם בפרט. לגולני חשוב היה להזכיר את 'יופיה הקורן' כאמור, אבל מלה אחת הוא לא כתב על המלים שאמר וייצמן, הגם שגולני הקפיד לציין שוייצמן דיבר באנגלית עשירה, אמנם במבטא זר.
אחר כך אספתי את עצמי, וננזפתי על ידי עצמי, ומסקנתי היתה שאין סיבה להעביר את הספר הלאה, אלא ראוי לשמור אותו על המדף, מתוך תקווה שבכל זאת ארצה לצלוח את כמעט 800 עמודיו, משימה שממילא כבר עשיתי לא פעם ולא פעמיים, משימה שיש בה יופי וקסם לכשעצמם. כך למשל היה עם ספרים כמו 'חץ בערפל' (900 עמודי טקסט ועוד 300 עמודים של הערות שוליים), כך היה גם עם הספר על הרצל שכתבו אדם רז ויגאל וגנר, ובשני המקרים היה שווה כל רגע, כי מדובר ביצירות מופת, לא פחות.
מכיוון שאינני יכול שלא לקרוא, ומכיוון שגזרתי על עצמי לפני כמה שנים מכסת קריאה מינימלית של ארבעה ספרים בחודש, ואני שמח לדווח לחובבי ז'אנר השוטר-הפנימי שבדיוק כמוהם אני כמובן עומד הרבה מעל לממוצע (שנת 2020 היתה איכשהוא ומשום מה שנה דלה יחסית, והממוצע החודשי עמד על 5.2, לעומת 2019 שזכתה ל-6.7 ספרים בחודש), ומכיוון שאני בענייני היסטוריה של הסכסוך לאחרונה (אני מלמד קורס בספרדית בנושא, ועל פי המנהלים נרשמו לקורס 1500 איש, לך תבין), נטלתי בידי ספר שכבר יושב אצלי על המדף כמה שנים, 'במבחן המעשה הפוליטי' שמו, כתב אותו יהושע פורת המנוח, להערכתי ולא רק להערכתי מגדולי ההיסטוריונים שפעלו כאן.
הספר עוסק ביחס בין רעיון 'האחדות הערבית', לבין אפשרות הפיכתו בין השאר לפתרון לשאלת ארץ ישראל והציונות, וכיצד יחס זה נתפס על ידי הבריטים ומה הם עשו איתו. מסגרת הספר היא 1945-1930, ולמרות שהוא מקיף בסף הכל מעט יותר מ-300 עמודים, הוא קשה מאד לקריאה כי הוא עמוס בפרטים, כפי שרק היסטוריונים גדולים כמו פורת יודעים שצריך.
ובחזרה לגולני ולוייצמן. דרך פורת כמובן. כי פורת מביא בין השאר את תולדותיה של 'תכנית פילבי', שממש בימים אלו מלאו 80 שנה להצגתה בפני אחד מגיבוריה, המלך אבן-סעוד, מלכה של סעודיה. פורת הקדיש לפרשה בערך 25 עמודים מפרכים. אין טעם להכנס כאן לפרטי העניין, רק נגיד את המינימום ההכרחי: עבור פורת הצגת 'תכנית פילבי' הכרחית כי היא עוד דוגמא למאמץ לרבע את מעגל הסכסוך הבלתי-פתיר (והוא בלתי פתיר, הגיע הזמן להבין זאת, ולא שאין מה לעשות, יש ויש, אבל את הצירוף 'פתרון הסכסוך' אין טעם לומר עוד ואדרבא, השימוש בו יכול לשמש כנייר לקמוס לבחינת רצינותם של אנשים הנוקטים בו, כלומר אי-רצינותם במקרה הטוב).
איך? 'פשוט'. הואיל ומטרת העל של הציונות היא עלייה והתיישבות ( ולא 'מדינה' שהיא בסופו של יום רק הכלי שבתנאים שנוצרו אי אפשר בלעדיו לממש את מטרות העל הללו), והואיל והערבים בארץ ישראל לא רוצים להיות מיעוט אבל אפילו לא מוכנים שיהודים יהיו מיעוט של 40%, אזי ריבוע המעגל יכול להתממש אם מתייחסים לארץ ישראל כאל חלק מפדרציה ערבית גדולה, במסגרתה חיים מליוני ערבים, ואז 'המיעוט' הערבי בארץ ישראל הופך להיות 'רוב', ואילו היהודים שהם מיעוט במסגרת הפדרציה הערבית ממשיכים להיות רוב באזור המחייה שלהם.
'תכנית פילבי' היתה ביטוי אחד מני כמה לרעיון הזה, ובמסגרתה נועד למלך סעודיה תפקיד מרכזי. מכאן והלאה פרטים פרטים פרטים פרטים פרטים שמות שמות שמות שמות שמות תאריכים תאריכים תאריכים תאריכים הוא אמר וזה אמר והוא הבין וזה הסתיר וזה גילה וזה שרק וזה צייץ וזה הזכיר וזה שכח וכן הלאה, היסטוריה פוליטית במיטבה, כמו שפורת יודע להציג.
ואיך סיכם את העניין גולני. איך באמת. הכנתי את עצמי למסע ארוך. הנחתי שאם פורת כתב על פילבי 25 עמודים בערך בספר שלא וייצמן הוא מרכזו אלא הבעיה אותה ניגש וייצמן לקדם - שאלת היהודים (ולא משיכתו ליופי קורן כזה או אחר) - הרי שבספר המקיף 800 עמודים וכל כולו וייצמן, פרשת פילבי תתפוס על פי הגיון מתמטי בערך 90 עמודים, ואם לא 90 אז 9 ואם לא 9 אז לפחות שלושה עמודים.
הרי לימדו אותנו בבתי הספר להיסטוריה, שהם חלק מבתי הספר למדע הידועים בציבור בשם 'אוניברסיטה' שהם מוסדות למחקר, שככל שעובר הזמן יש יותר פרספקטיבה וכן הלאה, כך שאפשר להעמיד באור חדש תובנות וטעויות שעשו גם חוקרים גדולים (פורת, שכחתי לציין, פרסם את הספר שלו ב-1985, ממש באלף הקודם וחמור מכך - במאה הקודמת, המאה שקדמה לטראמפ, נתניהו, יאיר וביבי, ארדוגן, פפה, גידון לוי וכמה בתי ספר להיסטוריה ברחבי העולם הנאור של המאה ה-21).
שורה אחת כתב גולני על תכנית פילבי. שורה אחת. שאר הדברים המופיעים בעמוד בו מופיעה אותה שורה אחת, שמלת המפתח בה היא 'האימפריאליסטים' (הריבוי הוא כי לצידו של וייצמן נזכר צ'רצ'יל), מתייחסים למזג האוויר, לדוכני המזון בלונדון של מלחמת העולם השנייה, ושאר ירקות. 'אימפריאליסטים'. נובו-היסטוריה של המאה ה-21.
אבל יש גם הערת שוליים. וכאחד שלמד ממקס וובר, באתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, או ממסורת ומשבר ליעקב כ"ץ, ומעוד כמה ספרים, שלא פעם הערות השוליים חשובות לא פחות מהטקסט ואם לא יותר חשובות עשוי להיות בהן עניין, ניגשתי לעיין בהערת השוליים שצירף גולני לספרו. הפלא ופלא, הוא מפנה שם את הקורא ל'במבחן המעשה הפוליטי' לפורת. שמחתי. ואז כמעט התחלתי לבכות, טוב, ברור שאני מגזים. כי אם הייתי מרשה לעצמי לבכות לנוכח הנובו-היסטוריוגרפיה של המאה ה-21, מילא הייתי מתייבש ומת, לא רק את השכונה הייתי מציף, אלא את כל האגן המזרחי של הים התיכון. ומה אשמים תושבי בת ים ואשדוד.
"סקירה מקיפה ויסודית" כתוב בהערה 46 בעמ' 928, ההערה המתייחסת לשורה ההיא אודות 'תכנית פילבי' אם שכחתם, "על תכנית הפדרציה הערבית של פילבי בראשות אבן סעוד ומגעיו עם בריטים, ערבים וציונים, ראו... "[וכאן באה הפנייה לספרו של פורת]. עד כאן יופי טופי. ועכשיו הייתם אמורים להיות נרעשים כמוני לו קראתם את הפרק הרלבנטי בספרו של פורת, ואיך שהוא יש לי הרגשה שלא הספקתם. אז בלי הנרעשות המצופה, הנה הדברים:
"פורת נפל בפח של 'מסה ומעש' [האוטוביוגרפיה שכתב וייצמן שראתה אור כבר ב-1949], ששם מסר וייצמן מידע חלקי, מניפולטיבי ולעתים שגוי על מקומו בפרשה. יאמר לשבחו של פורת שהוא חש שהמקור הזה מקשה עליו, דוגמה טובה להכרח להמנע מהאוטוביוגרפיה הזו". סוף ציטוט.
פורת לא נפל בשום פח. אדרבא, הוא ניער את כל הפחים, את כל הקופסאות, את כל המקורות ואת כל התעודות הכרוכות בפרשה הלא פשוטה הזו, ממנה עולה תמונה, סליחה על המלה שבמאה ה-21 הולכים לזרוק לצינוק, מורכבת. לא יותר מהפוליטיקה כמובן, הרבה פחות מהבעיה (היהודית קודם כל) שהפוליטיקה הזו, של וייצמן בין השאר, באה להציע לה תשובות כמו למשל 'תכנית פילבי' (שללא ספק היתה בלתי אפשרית אבל לא פחות מכל שאר התכניות שאמרו לרבע את מעגל הסכסוך שכאמור אין לו פתרון כל עוד הערבים בכללותם ממשיכים לאחוז בעמדותיהם הלגיטימיות לכשעצמן).
אכן כן, את מלת הגנאי 'אימפריאליסטים' לא תמצאו אצל פורת, שאמנם נוקט פעמיים בצירוף המגוחך 'החיה הנאצית' (כי מה אשמות החיות שאני לא מכיר אחת שנקטה פעולה שיטתית של השמדת עם וטינוף התודעה שזה הנזק המשני הלא פחות חשוב שאחראים עליו הנאצים, כי טינוף התודעה זה כנראה נשמת האף של המאה ה-21, נכון לעכשיו).
פורת לא נפל בפח כי הוא עשה את מה שמצופה מהיסטוריון. לחקור, לבדוק, להעמיד דברים בהקשרם ובשפת ליבם, דברים שוייצמן אכן 'נכשל' בהם באוטוביוגרפיה שלו, שהיא אכן חשודה, אבל גולני בוודאי יודע שוייצמן לא היה היסטוריון אלא מדינאי ולכן אופק המחשבה שלו נמצא במקום אחר.
וכבר אמרו חז"ל, הפוסל במומו פוסל, ובמקומות רבים הם נהגו לומר 'התקיים בו הפסוק'. בדיוק. בגולני מתקיים הפסוק בו פסל את מומו של פורת שלא היה ולא נברא (המום אם זה לא ברור), ומכאן למסקנה המתבקשת:
"גולני נפל בפח של 'מסה ומעש', כי גם הוא מסר על וייצמן מידע חלקי, מניפולטיבי ולעתים שגוי על מקומו בהיסטוריה. יאמר לגנותו של גולני שהוא לא חש שהשימוש שלו במקור כמו פורת לא מקשה עליו, דוגמה טובה להכרח להמנע מהביוגרפיה הזו". סוף ציטוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה