הרבע הראשון של המאה ה-21 יזכר בעתיד כתקופה מעניינת במיוחד. בתקופה הזו הפך כל מכשיר טלפון למכשיר טלוויזיה פרטי, אנשים יכלו להשתתף בכנסים בינלאומיים מהמיטה הפרטית שלהם, הכדורגל הגיע לשיאי ביצוע חסרי תקדים, הומצאו אינספור שיטות לחסכון במים, באנרגיה ובחומרים, וזוהי כמובן רשימה חלקית.
אבל מהצד השני, רבע המאה הזו תזכר ללא ספק כתקופה בה הטכניקות ששימשו מאה שנה קודם לכן את הגרועים שבמנהיגי העולם, הפכו להיות הכלי המרכזי בידי אלו המציגים את עצמם כפרוגרסיבים וכנאורים ביותר.
היה זה גבלס כזכור, שר התעמולה של הנאצים, שאמר שכל מה שיש לעשות כדי להפוך את השקר לאמת, הוא לחזור עליו שלוש פעמים. רק סטאלין הצליח להתחרות בנאצים ביכולת שלו להפוך שקר לאמת, אבל הוא רק התחרה, כי נצחונם של הנאצים באלכימיה הפנטסטית הזו - הפיכת שקר לאמת - היה מוחלט.
הנצחון הזה התחיל לפני מלחמת העולם השנייה והוא נמשך עד עצם היום הזה. ב-1938 טען היטלר שחיים וייצמן, נשיא התנועה הציונית, הוא שהכריז מלחמה על גרמניה ולכן מוצדקת מדיניותו נגד היהודים. אחרי המלחמה יצאו ניאו-נאצים מהחורים, והתחילו להפיץ את השקר לפיו לא היתה השמדה המונית וכי אושויץ היה בסך הכל מחנה עבודה שאמנם לא היו בו תנאים טובים אבל מה לעשות, ככה זה במלחמה.
מכחישי השואה הבינו מהר מאד שהדרך האמינה ביותר להפיץ את השקר, היא לעטוף אותו בעטיפה של אמת. גדול מכחישי השואה, רובר פוריסון, התגאה בכך שהוא מחזיק בארכיון שלו מסמכים בהיקף של 200 ק"ג המוכיחים את טענתו שהשמדת יהודים לא היתה ולא נבראה וכי כל מטרתה הוא לאפשר ליהודים להשיג כסף מהגרמנים ומדינה מהפלסטינים. 200 ק"ג נייר פירושם קרוב ל-100 אלף מסמכים.
אבל את הטכניקה של פוריסון, לאסוף מאה אלף מסמכים כדי להנציח שקר אחד, אימצו במאה ה-21 גם אנשים המסתובבים בעולם עם הילה של מלאכי נאורות וצדק מעל לראשם.
לפני שבועיים פסק בית משפט בישראל שהסרט ג'נין ג'נין, אסור להקרנה בישראל, וכי הבמאי שלו, מוחמד בכרי, חייב לשלם 175 אלף שקל פיצויים לתובע. הסרט נוצר בשנת 2002 בעקבות פעולת צה"ל בעיר ג'נין ובגדה המערבית כולה. היה זה לאחר שמחבל פלסטיני רצח כמה עשרות ישראלים במהלכו של סדר פסח שקיימו במלון בעיר נתניה, עוד שיא של פעולות דומות שנעשו בניצוחו של איש השלום הידוע יאסר ערפאת, חתן פרס נובל לשלום.
כזכור, למחרת הפיגוע, התייצבו ביחידות צה"ל יותר חיילי מילואים מכפי שהצבא יכול היה לקלוט. הקונצנזוס הלאומי כנגד הטרור הפלסטיני היה בשיאו. צה"ל, בניגוד גמור לכל צבא מערבי אחר - על צבא רוסי או סיני ובוודאי ערבי אין שום טעם לדבר - עשה כל שביכולתו על מנת להמנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. המחבלים הפלסטינים כמובן ידעו את זה ולכן, כפי שהם עושים עד היום בעזה ובלבנון, הם מצאו מסתור בתוך בתים פרטיים, תוך שהם מכריחים את בעלי הבית לספק להם את כל צרכיהם.
התוצאה היתה שהמבצע הצבאי נמשך 43 יום, ובמהלכו נהרגו 29 חיילים שכאמור, אילו מדובר היה בצבא ארה"ב, המבצע היה מסתיים אחרי כמה שעות, חצי עיר היתה מושמדת והאבדות היו מסתכמות בכמה פצועים אמריקנים.
אלו היו העובדות, אבל מוחמד בכרי לא התרשם מהעובדות והחליט כמו גבלס ליצור סרט בו יחזור יותר משלוש פעמים על שקר עד שיהפוך לאמת. את 200 הק"ג של פוריסון הוא המיר בכמה עשרות אלפי פריימים, השפה הדומיננטית של המאה ה-21. הרי היום כמעט אף אחד לא קורא ספרים, כולם רואים דוקו.
כידוע סרטו של בכרי הוא שקר אחד גדול. בעוד רוב אזרחי ישראל חרקו שיניים והמשיכו הלאה, החליט אחד מקציני צה"ל שלקח חלק בקרב בג'נין ואיבד כמה מחבריו, לתבוע את עלבונם בבית המשפט. אחרי שנים ארוכות של דיונים, החליט בית המשפט שאסור להקרין את הסרט המתועב וכי הבמאי חייב לפצות את התובע ולשלם גם הוצאות משפט.
מעניין לעניין באותו עניין. בשנת 2014 שוב מצאה עצמה ישראל במצב של אין ברירה זאת לאחר הסלמה בטרור של חמאס נגד ישובי הדרום בישראל. במבצע שמאותן סיבות של הקפדה על חיי אדם חפים מפשע, נמשך במקום חצי שעה 50 יום ועלה בחייהם של 68 ישראלים. לו מדובר היה בצבא רוסיה, לא היה נהרג חייל רוסי אחד ואילו תושבי עזה היו סופרים קרוב לוודאי עשרות אלפי הרוגים.
אבל כל זה לא הפריע לחייל ישראלי מנוול אחד להגיש תלונה נגד חבריו. כדי להבטיח שהתלונה תקבל משקל גדול יותר, הוא נקט בגישה פוריסונית, וחילק אותה ל-14 חלקים. אמנם תקציב לסרט לא היה לו, אבל עמדו לרשותו המשאבים של ארגון אנטי-ישראלי מתועב במיוחד, בשם 'שוברים שתיקה', שעצם שמו מעיד על אימוץ שיטתו של גבלס: חזור על שקר כמה פעמים והוא יהפוך לאמת.
הארגון המתועב הזה, מפיץ בעולם שקרים לפיהם בישראל בכלל ובצה"ל בפרט שומרים על שתיקה בכל הקשור לפשעי מלחמה, ולכן הם, נאורים ופרוגרסיבים, לקחו על עצמם את התפקיד של חשיפת האמת.
האמת הפוכה לחלוטין. צה"ל מקיים באופן שיטתי וסדיר תחקירים על כל ארוע מבצעי, בוודאי על ארועים בקנה מידה כמו מבצע צבאי שנמשך 50 יום. בנוסף, צה"ל כמו כל גורם ציבורי בישראל חשוף לביקורת של מוסדות המדינה, של התקשורת ושל האקדמיה.
את כל זה הכנופייה המנוולת של 'שוברים שתיקה' יודעת היטב ולכן היא מציגה את השקרים שלה במסגרות בינלאומיות בכלל ובפרט בקרב הקהילה האירופית מוכת מחלת הפוסט-קולוניאליזם שמתייחסת בהערצה לכנופיית עלובי הנפש הזו. כאשר הוקראה העדות המפוצלת ל-14 חלקים א-לה-פוריסון בפני הפרלמנט האירופי, היא זכתה לתשואות צ'מברלייניות טיפוסיות.
אלא שהחיילים שהואשמו על ידי חברם, שבינתיים הצטרף לאוכלי המילקי בשני שקל בגרמניה, גם הם שברו שתיקה, ודרשו וקיבלו חקירה, שהעלתה - כמה מפתיע - שמדובר כמובן בשקר גמור, ועכשיו הם תובעים את המנוול בסכום של 2.6 מליון שקל.
האם 'היציאה מהארון' של מי שתבע את מוחמד בכרי המנוול, או את עלוב הנפש מ'יוצרים בחילה' היא שלב ראשון בתיקון הנחוץ כל כך? אולי. אני לא באמת משלה את עצמי אלא ממשיך להחזיק בתקווה. כי הרושם העולה כרגע, הוא שימי הביניים מתעקשים להשאר איתנו.
אצל הנאצים הכמיהה לימי הביניים באה לידי ביטוי בשיטתיות הרס המבנים המודרניים-ליברלים, בראשם המערכת הפוליטית של הפרדת רשויות, ריבוי מפלגות וההבנה שתפקיד המדינה הוא לשרת את האזרח ולא להפך. אצל יורשיהם, הניאו-נאצים מכל הצבעים והמגדרים (סביבה-נאצים, צימחו-נאצים, טיבעו-נאצים, פמי-נאצים, ילדיתימנונאצים, רשימה חלקית), שלמרבה המזל אין לרשותם כוח של מדינה, צבא וגסטפו, אלא חופש הביטוי המשמש להפצת שקרים וחצאי-אמיתות הגרועים משקרים, הכמיהה לימי הביניים באה לידי ביטוי בשיטתיות הרס התפיסה שאדם נשפט רק ואך ורק על פי מעשיו, וגם אז על פי חוק, בהליך שקוף והגון, ולא בשל היותו תעשיין, אוכל בשר, שותה חלב, גבר, אשכנזי, רשימה חלקית.
בימי הביניים מספיק שיהודי היה יהודי כדי שיהיה חשוד בעיני הנוצרים או המוסלמים. נשים חריגות-לכאורה נחשדו מראש שהן מכשפות. חובת ההוכחה היתה כמובן על היהודי או על האישה-הלכאורה-חריגה, ועצם זה שהועלה חשד, זו כבר היתה הוכחה לאשמה.
היום אותה טכניקה מיושמת על ידי אנשים המסתובבים בציבור כמלאכי הצדק, התיקון והפרוגרסיה. מבחינתם אשכנזי הוא אשם מעצם היותו אשכנזי, קיבוצניק אשם מעצם היותו קיבוצניק, גבר אשם מעצם היותו גבר, פלסטיני מראש מסכן כי הוא מיעוט ואצלנו בקיסריה 'כולנו חיות פוליטיות המזדהות עם מיעוטים' ויהודי מראש פשיסט, וכן הלאה וכן הלאה.
היטיב לסכם זאת ג'ורג' אורוול, בספרו הפוליטי המדוייק ביותר - 'חוות החיות' - בו שם ללעג את כל אלו המחלקים בשם 'הקידמה' ו'השוויון' את העולם ל'טובים' ("ארבע רגליים") או 'רעים' ("שתי רגליים"), ועוברים ממלים גדולות של הצלת העולם, לרדיפה אלימה.
אם לחזור לסיפורם של החיילים שתבעו את 'חברם' - אין לדעת כמובן מה יפסוק בית המשפט, אבל אם נוסיף לשני המקרים הללו את המאמץ השיטתי שנעשה כבר שנים על ידי עורכי דין יהודים בשם נפגעי הטרור כנגד הרשויות הרשמיות שמעודדות טרור, כמו למשל הרשות הפלסטינית, יש מקום לאופטימיות.
מי יודע, אולי בראייה לאחור יסתבר שבתחילת שנות ה-20' של המאה ה-21', התעשת המוסר הציבורי, והוא החל לקרוא לאמת, אמת, ואילו לשקר, שקר. לא פחות חשוב: אולי יסתבר שממש בימים אלו, אלו הקוראים לאמת שקר ולשקר אמת, הפסיקו לצעוד בראש חוצות כ'מתקני עולם', ויגלו לפתע את רגש הבושה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה