א. שאלה קצרה ותשובה קצרה
על שאלת הקשר הזה יש לי קודם כל תשובה קצרה: הציונות היא הכלי היעיל ביותר במציאות המודרנית להבטחת המשך קיומו ואף שגשוגו של העם היהודי ושל שכלול תרבותו - היהדות.
ב. שאלות רבות ומתרבות על התשובה הקצרה
הגדרה קצרה זו מזמינה כמובן תהיות כמו למשל מדוע לראות בציונות רק, או 'רק', כלי? מה מיוחד כל כך במציאות המודרנית שדרשה 'כלי' כזה? מה כל כך חשוב בהמשך קיומו של עם כזה או אחר? מה זה 'שגשוג', כיצד הוא נמדד ולמה הוא חשוב? ומה היא תרבות, ואיפה 'הדת' שהרי מדברים על 'יהדות' ו'היהדות' כידוע, כלומר 'כידוע', היא דת, ומדוע יש לשכלל אותה בין כך ובין כך, וכמובן, בין אם היא דת או תרבות או 'ציוויליזציה' כפי שהציע למשל שמואל נוח אייזנשטאדט, מה היא בכלל מבחינה מעשית, רעיונית ומוסרית.
כל התהיות הללו מזמינות מצידן תהיות נוספות, וכמובן שאין לדבר סוף. אבל לא רק שהאינסופיות הזו איננה אמורה לייאש, אלא שהיא לב ליבו של העניין, כי מדובר בתהליך בירור שהתחיל מזמן וסביר שימשך עוד יותר הרבה זמן.
ג. גישתי היסודית לכל דיון בשאלות הללו
כך או כך, אני לכשעצמי - והגם שלכשעצמי מה אני - אוחז בתשובות על כל אחת מהתהיות הללו, ועימן אני מגיע לכל דיון אמיתי וכנה המתנהל בנושאים הללו, מתוך נכונות להציגן בגאווה, להעמידן במבחן הביקורת, לקבל תשובות של אחרים ואף לאמצן כתחליף לתשובותי שלי.
כך או כך, על האופן בו גיבשתי את התשובות שכאמור אני מוכן לוותר על כל אחת מהן, אינני מוכן לוותר. במלים אחרות, המתודה חשובה לי לא פחות מתוצריה.
ד. על המתודה
'החינוך מתחיל בשאלה' אמר נדמה לי ס. יזהר וכך או אחרת הוא צודק. אבל לא רק החינוך אלא התודעה האנושית בכלל. ולא רק התודעה אלא הקיום האנושי. אמור לי מה היתה התשובה ואנסה לנחש מה היתה השאלה. אמור לי מה היתה השאלה ואציע לך לגביה לפחות שתי תשובות.
או בקיצור: בראשית היתה השאלה.
השאלה במקרה שלנו, כלומר שאלת הקשר בין יהדות לציונות, נובעת משתי שאלות לפחות:
השאלה העכשווית שהיא שילוב של זוויות פוליטית-חברתית-אקטואלית-חינוכית;
והשאלה המתמידה שהיא שילוב של היסטוריה, פילוסופיה, אמונה וערכים מופשטים, מה שנקרא עקרונות.
ה. הפוגת קרוצ'ה, לא חובה - אפשר לעבור לסעיף ז'
היסטוריון מאד אהוב עלי, בנדטו קרוצ'ה, אמר פעם שכל היסטוריון וכל דיון היסטורי אינם עוסקים בעבר, אלא בהווה. במלים אחרות, לו קרוצ'ה היה לוקח חלק בדיון הזה הוא היה מבטל את ההבחנה הזו שבין 'עכשווי' ל'מתמיד', כי לשיטתו הכל הוא 'עכשווי'.
קרוצ'ה, כמו כל אדם חכם, גם צודק וגם טועה. הוא צודק כי הוא צודק. אנחנו חיים תמיד כאן ועכשיו. לא יתכן אחרת. הוא טועה, כי כאשר מנסחים את השאלות באופן 'עכשווי', הן אכן מקבלות מיניה וביה אופי פוליטי-חברתי-אקטואלי-חינוכי; היפוכו של דבר כאשר נגשים לשאלה מנקודת המבט 'המתמידה'. היא לא מחייבת לא פוליטיקה, לא עמדה חברתית, לא עמדה אקטואלית ולא תכנית חינוכית. היא לא סותרת את כל אלו, אבל היא לא נמדדת במונחיהם.
ו. כיצד אני מיישם את ההבדל המתודי בין שתי הגישות ומדוע בהמשך אנקוט במתודה 'המתמשכת'
כאשר אני ניגש לדון בשאלת הקשר בין יהדות לציונות מנקודת מבט פוליטית, אני לוקח בחשבון קודם כל את הבורות העמוקה הקיימת בכל סוגי הציבוריות היהודית והישראלית, ומתוך ידיעה שאין לי לא זמן לא כלים ובעיקר לא סיכוי לשנות את נקודת המוצא הזו, התודעה שלי מכוונת לניסוחים מועילים עבור המחנה שלי, שבמקרה של המחנה שלי, המחנה החילוני-שמאלני-ליברלי-חופשי או כל כינוי אחר (גם 'קיבוצניק' זה טוב), נמצא בתחום זה במגננה קשה שלא לומר בתבוסה מוחלטת.
המסקנה שאני משמיע במקרים כאלו יכולה להשמע בערך כך: 'אין ולא היה מוסר יהודי אחד ויחיד'; 'השימוש במלה 'דת' החל אצל יהודים במאה ה-19 ובהוראה הפוכה בתכלית להוראתו המקורית בספר אסתר למשל, שם הוא מופיע לראשונה'; 'תרי"ג מצוות הוא מדרש חביב שיהודים שקנאו בקתולים על הקתכיזם שלהם הפכו אותו לחזות הכל באופן מנוגד בתכלית לרוח היהדות החדשה שחז"ל בראו יש מאין כמעט כפי שהם עצמם מעידים במסכת חגיגה במשנה (פרק ח' למי שרוצה לבדוק)'; 'החרדים לשיטתם שלהם אינם יהודים כלל וכלל. לשיטתי כציוני הרואה בכל יהודי חלק מהעם היהודי הם יהודים כמובן, אבל בניגוד גמור למה שרוב הציבור היהודי הבור ועם הארץ בנושא תולדות החרדים חושב, לא רק שהם לא משמרים את היהדות של פעם, אלא כאמור הם מציגים עמדה המנוגדת לה בתכלית הניגוד (הרחבות בהזדמנות אחרת)'.
אבל כאן, הואיל ואני מאמץ את הגישה המתמידה, דברי ישמעו אחרת לגמרי, הגם שכל מה שכתבתי בפיסקה האחרונה הוא אמת לאמיתה שמעטים מכירים ומבינים.
ז. אז כיצד אני תופס את הקשר בין יהדות לציונות מנקודת המבט המתמידה, או במלה מוכרת יותר: ההיסטוריה
לפני שאני יהודי וציוני, יהודי מארץ ישראל, בן ניצנים ותושב חיפה, אני הומו-סאפיינס. ככזה, חלים עלי הפרמטרים ההופכים את היצור הזה ל'מין' במובן הביולוגי המקובל (ספישיז).
הומו-סאפיינס הוא יצור חברתי המפעיל כלפי זולתו שלוש אסטרטגיות במינונים שונים: שיתוף פעולה, תחרות ואלימות.
הומו-סאפיינס הוא ייצור ביולוגי שבדיוק כמו כל עמיתיו בעולם החי והצומח שואף להתקיים, שואף להתרבות והוא עושה זאת באמצעות האסטרטגיות הנזכרות ביחס למציאות טבעית קונקרטית.
כל אלו שורשי כהומו-סאפיינס. שורשים אלו אחראים לתופעות היסטוריות מרובות, כמו למשל התפתחותם של מבנים חברתיים, של שפה, של אדריכלות, של שיטות ייצור מזון, וכמובן של תרבות, ככל הנראה גולת הכותרת המבחינה בין ההומו-סאפיינס לכל שאר היצורים המנהלים צורה כזו או אחרת של חילוף חומרים בין לידה למוות.
התרבות הידועה בהיסטוריה כתרבות 'היהודית' ואשר ידעה בעבר שמות אחרים כידוע, כמו עברים, ואולי ח'פירו, ובני ישראל, ואולי כנענים, היא אחת התרבויות שהתפתחו בנסיבות המתוארות לעיל.
האדם הספציפי הידוע בציבור כאהוד מנור ושבמדינת ישראל הוא רשום בכתובת מסויימת, ולשמו צמוד מספר מזהה מסויים וכן הלאה, הוא צאצא אחד מיני רבים של סדרה ארוכה של הומו-סאפיינס שאחזו כל אחד בזמנו, בדרכו ומסיבותיו בתפיסות העולם היהודיות.
בדיוק כמו קודמי וכמו זולתי, זכיתי לכלים המאפשרים לי נגישות רבה לביטויים טקסטואליים בעיקר המציגים את התפיסות הנכללות תחת הכותרת 'יהדות', כולל כאלו - כמו הברית החדשה, ספר הזוהר או כתבי יוסף חיים ברנר - שהתקיים או ממשיך להתקיים ויכוח לגבי הכללתם תחת הכותרת הזו. כידוע, הויכוח על הגבול מלמד לא פעם על התוכן של מה שהגבול מנסה להגביל.
ח. ואחרי כל אלו, הנה שוב, המסקנה שלי אודות הקשר בין יהדות לציונות
מצוייד בכלים הטקסטואליים הללו, הקשר בין היהדות לציונות מתבהר לי באופן הבא: 'יהדות' עבורי היא מכלול של טקסטים, לא פעם סותרים זה את זה, המתייחסים באופן שיטתי כזה או אחר (לפעמים באמצעות אגדות, לפעמים באמצעות אמירות) לשאלה המוסרית הכרוכה בחייו של ההומו-סאפיינס.
התשובה היהודית להבנתי היא זו: החיים הם מתנה, על האדם לעשות בה שימוש מושכל, עליו לכבד גם את הטבע וגם את זולתו, עליו להגן על היקר לו גם אם הדבר מצדיק אלימות, אך לראות באלימות תמיד רע הכרחי. צעד ראשון בהגנה על היקר לו הוא הגנה על משפחתו הקרובה ועל משפחתו הרחבה של משפחתו הקרובה, או בקיצור על עמו. היהודי על פי היהדות רואה עצמו חלק מאנושות, אבל - במונחים ששימשו אותנו לעיל (ע"ע 'שלוש אסטרטגיות') - היהודי יודע שבני תרבויות אחרות מייחסים ערך שונה למושגים כמו אלימות, שיתוף פעולה או תחרות. חלקם - כמה תרבויות קרובות מלמדות זאת יום יום - מקדשות את האלימות, וחלקם - כמה תרבויות קרובות פחות מלמדות זאת יום יום - מקדשות את התחרות בגרסתא הפרוטו-אלימה ולא פעם האלימה ביותר.
תפיסות יהודיות אלו נשמרו על ידי יהודים במאות השנים שקדמו לתקופתנו, ועם הופעתה של זו, על ההבטחות המקויימות שלה בצד הקיומי (טכנולוגיה, מזון, בריאות, בטחון) ועל ההבטחות הלא תמיד מקויימות שלה בצד החברתי (שוויון ערך האדם, חופש הביטוי, הזכות לקחת חלק בעיצוב השלטון), הפכה הדרך היהודית לשמור על היהדות לבלתי מעשית.
על רקע ההבנה אודות אי-מעשיותה של הדרך הישנה, הלכו וצמחו דרכים אחרות, שאחת מהן היתה הציונות. דרכים אחרות היו כידוע הסתגרות-מחודשת תוך הפיכת החיים היהודיים לקומדיה-טראגית, או התבטלות עצמית שהפכה עם הזמן לטרגדיה אלימה. בין לבין צמחו דרכים שהתשלום על יעילותן היה וממשיך להיות גבוה (כי יהודי רפורמי בארה"ב, הגם שהוא יספר לעצמו ולאחרים שהוא ממשיך את מורשת גלות בבל, הוא לכל היותר קריקטורה של יהודי ושל יהדות ויש לומר זאת בפה מלא).
הציונות הצליחה לשלב את גרעיני האמת של הדרך החרדית - עקשנות לשמור על הזהות - של הדרך הקומוניסטית - תיקון עולם כאן ועכשיו - של הדרך הרפורמית - האומץ לתקן את היהדות מיסודותיה התיאולוגייים - ואפילו את הפרקטיקה היהודית הניכרת ביותר מאז המאה ה-19: הגירה - היא הפכה לאנרגייה של בנייה ויצירה.
ט. מה נותר לנו לעשות
ברל כצנלסון כבר אמר מה שאמר בנאומו על קבר ביאליק, 'אבל יחיד' שמו של הטקסט. ברל דיבר שם, ואז, 1934, על חיוניותה של הבנייה הרוחנית.
אלון אמר כשלושים שנה לאחר מכן, שני דברים רלבנטיים לשאלת שעורי הבית: האחד - שחוסן לאומי הוא קודם כל חוסן חברתי, וחוסן חברתי הוא גם כלכלי וגם תודעתי. השני - שדמוקרטיה ראויה לשמה היא כזו הנותנת מענה משולש: גם לזכויות הפוליטיות, גם לזכויות החברתיות, וגם לזכויות התרבותיות.
ואם לצרף את ברל לאלון, אז הנה משימת דורנו, בקיצור: הבנייה הרוחנית שלנו חייבת להיות חברתית, פוליטית, תרבותית, דמוקרטית. או בסדר הפוך: עליה לתדלק גם מערכת ממלכתית מתפקדת, בליבה הפרדת רשויות ולא החרבת רשויות; גם מערכת חינוכית רב-גילאית ועל (ולא אל) מתמטית (כי 8200 שווה 10); גם ציבור היודע לשאול שאלות לא בסגנון של שירות לקוחות אלא של הומו-פוליטיקוס אחראי וחקרן; וגם חברה הרואה ביחיד וברבים יותר מאשר שני מושגים בתורת הלשון, שניים שהם אחד.
והנה עברתי מ'המתמיד' ל'עכשווי', אבל באופן הנכון, הראוי, המושכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה