עיון מהורהר בדברים שכתב אלי שאלתיאל בעמ' 250 בחלק הראשון של הביוגרפיה המרתקת והמעולה שהוא כתב על פנחס רוטנברג, ההוא של החשמל. קודם שאלתיאל על מה רצה רוטנברג ואחר כך מה חושב שאלתיאל על רוטנברג ואחר כך אני:
"ההיסטוריון המנתח את ערכה וחשיבותה של הצעת רוטנברג ומבקש לאתר את יסודות החידוש שבה מגיע למסקנה, כי מבחינת עיקריה המעשיים לא היה בה שום תפנית דרמטית. סעיפים שונים במסמך שהגיש [מאי 1930] כבר נכללו בדרך זו או אחרת ביוזמות שונות שהילכו באותם ימים בקרב מחפשי הפתרון לשאלת ארץ-ישראל. גם הרמזים על משטר של 'פאריטי' [חצי-חצי] לא היו בבחינת חידוש במכלול ההצעות לפתרון בעיית ארץ-ישראל. כסר ג'ון שאקבורו [איש משרד המושבות] גם אנו מוצאים את עיקר קסמה בכך שבאה מצידו של נציג מוסמך של הישוב היהודי בארץ ישראל [רוטנברג היה אז יו"ר הועד הלאומי]. העקרון המונחה ביסודה - שיהודים וערבים חייבים יחדיו לחתור למשטר של הסכמה בארץ ישראל - הוא שגיבש את הנכונות לברר את סיכויי הגשמתה של היוזמה במשרדי הממשלה בלונדון. כמו כן אין לזלזל בגורם ה'מומנטום' שהיה בהצעה ובאפשרות, שראשית הגשמתה תאיץ תהליך מקיף וגדול יותר".
עד כאן הדברים אודות תכנית רוטנברג, שהניחה שכמה שיותר עובדות בשטח (פיתוח כלכלי לטובת תושבי הארץ כולם) וכמה שפחות מלים באוויר (מה שידוע בציבור בשם 'פוליטיקה', תחום עיסוק שרוטנברג תיעב כל עוד לא הוא הפוליטיקאי היחיד שעל פיו ישק דבר או יעוף כדור) יעשו את ההבדל. ומכאן דעתו של שאלתיאל, כהיסטוריון:
"סעיפי ההצעה ושיטות הוצאתה אל הפועל מעידים על עולמו של מגישה ועל תפישותיו, שבכמה מהן כבר נתקלנו בחיבור זה. כמה מיסודותיה של הסטת הפתרון מן התחום הלאומי לעבר המוצא הכלכלי-חברתי עולים בקנה אחד עם עקרונות החשיבה הסוציאליסטית, שרוטנברג היה אמון עליהם מנעוריו. אין זה אך מקרה, דומה, כי האמונה בכוחם של הפיתוח הכלכלי והרווחה כמזור לעימות בין שני העמים היתה גם הכוח המניע של חסידי רעיון הארגון המשותף בשנות העשרים. כמוהו כסוציאליסטים רבים לפניו ואחריו, לא השכיל רוטנברג לאבחן את עוצמתה של הבעיה הלאומית. הוא הוסיף יסוד עצמאי ומודגש לשיטת השגתה של התכלית הרצויה - את האמונה בכוחו מחולל הפלאות של השוחד, אך דומה כי גם אמונה זו ביכולת השלמונים ראשיתה בהנחה שהיסוד הלאומי בעמדת הערבים היא אך כסות שאין קושי רב לסלקה. רוטנברג חש שהוא פועל כריאליסטן מובהק, אך הבטחון כי יעלה בידו לקנות את הסכמת הערבים שולל ממנו את הזכות להימנות על קהל זה [...] אי הבנתו של רוטנברג את מהותה של הסוגיה הלאומית לא תצטמצם ביחסו כלפי תביעות ערביי ארץ ישראל בלבד. מגבלה זו איפיינה ותאפיין גם את גישתו כלפי התנועה הלאומית של העם היהודי - הציונות. גם בעניין זה נהג רוטנברג כסוציאליסט קוסמופוליטי מן הדור הישן, שהתקשה לעכל את תמורות הזמן".
נראה לי די ברור כל המהלך. לא רק בזכות תרומתו העצומה לבניין הארץ יש לסלוח לרוטנברג, אלא בעיקר כי הוא חי אז ולא היום. המדהים הוא שעד לרגע זה ישנם לא מעט אנשים המשוכנעים שמה שרוטנברג וסוציאליסטים אחרים מסוגו חשבו והציעו לפני כמאה שנה, ממשיך להיות נכון גם היום.
הכרתי פעם איש יקר שהלך לעולמו די מזמן. בניק שילה שמו. בין השאר שימש כיועץ של רבין לענייני ערבים. לא זוכר מדוע ומתי אבל נפגשנו פעם בימי אוסלו העליזים, והוא אמר לי בגילוי לב כואב, שההשקעה העצומה והמוצדקת גם לדעתו של ממשלת רבין במה שמכונה 'המגזר הערבי' (שהרי מדובר באזרחי ישראל) לא תשנה במאומה את הלך הרוחות ברחוב הערבי כלפי העניין עצמו, והעניין עצמו הוא לא מדרכות ותשתיות ואזורי תעשייה ושוויון תקציבי אלא העניין עצמו הוא העניין הגדול עצמו: עצם קיומה של מדינת ישראל כפועל יוצא של הציונות.
מה שמזמין מבט נוסף על דבריו של שאלתיאל, דווקא בפיסקה הראשונה. כמה כואבת העובדה, וזו עובדה, ש"שאלת" ארץ ישראל או "בעיית" ארץ ישראל הן "שאלות" או "בעיות" של הצד היהודי והצד היהודי בלבד, ונכון, גם בריטים לא מעטים עסקו בנושא באמת ובתמים, שאקבורו הנזכר ועוד ועוד, חלקם, ברגע מסויים אולי אפילו רובם, מתוך אהדה כנה לשאיפות הציוניות. אבל הבריטים חזרו לעצמם, ויתרו על האימפריה, ורובם כבר לא כועסים על היהודים שהכשילו להם את המנדט ועשו להם בושות (הידעתם למשל - ואת זה למדתי מאביבה חלמיש - שחיילי הצי שמחו על שמעפילי אקסודוס למשל השליכו עליהם קופסאות שימורים כי הקצבת המזון שלהם היתה דלה, פועל יוצא של התרוששות האימפריה? אכן מדהים).
כי עצם העובדה ש"השאלה" או "הבעיה" בארץ ישראל היא של היהודים ושל היהודים בלבד, כלומר הם יצרו אותה ולכן עליהם לענות עליה, היא דכאון אחד גדול, עוד לפני שניגשים לגברת היסטוריה, מתבוננים לה בעיניים וזוכרים שכל הצעה יהודית שלא היוותה ויתור גמור ומוחלט על השאיפות הציוניות (עלייה חופשית והתיישבות חופשית לפחות בחלק של ארץ ישראל) לא עלתה כלל לדיון אצל הערבים.
חלפו עברו מאה שנה ויותר. הים אותו הים אבל מפה לשם למדנו פתאום שהנוסחה המוזנחת על ידי השמאל הציוני - שלום תמורת שלום - לא רק נכונה מוסרית אלא אפשרית מבחינה מדינית, כפי שמלמדים המקרים של האמירויות, סודאן ומרוקו, ותודה לטראמפ ולראש הממשלה נתניהו, כן, מה לעשות, תודה לשניהם.
ומכיוון שחלפו עברו מאה שנה, ועל "השאלה" או "הבעיה" של ארץ ישראל, כלומר על הסכסוך, לקחו אחריות באופן פעיל ויצירתי כולם חוץ מהערבים (כמה דיו שפכו יהודים כמו רוטנברג, וייצמן, בן גוריון, שרת, ז'בוטינסקי, קפלנסקי וכן הלאה על רעיונות לריבוע המעגל, כמה. וגם הבריטים, מיכלית של דיו אם לא יותר), והואיל וכל רעיון שלא ביטל את השאיפות הציוניות לא זכה כלל להתייחסות על ידי ההנהגה הערבית ומעצבי דעת הציבור הערבי, המסקנה המתבקשת פשוטה ביותר. אם אכן "שאלת" או "בעית" ארץ ישראל היא זבש"ם של אחרים, בכלל ושל יהודים בפרט, והואיל ובין 'הבכלל' לבין 'היהודים בפרט' יהודים הם אלו החיים עם הבעיה ועם השאלה ועם הפתרונות החלקיים, אז המסקנה היא שאם זו זבשנ"ו, אז זו זבשנ"ו.
שערוריה חינוכית היא העובדה ש99.99% מהישראלים - ערבים ויהודים גם יחד - לא יודעים לא מכירים לא שמעו ולא ידעו מילה וחצי מלה על שלל התכניות, המשאים והמתנים, ישיבות הממשלה הבריטית עד אין קץ, המהלכים מכאן ומשם ואחורה וקדימה ומה לא, כדי למצוא דרך לתת מענה "לשאלה ולבעיה", שהן, השתיים, הגיע הזמן להבין, שאלה ערבית ובעיה ערבית.
כי אם הדבר תלוי ביהודים אין כאן לא שאלה ולא בעיה, אלא רק תשובה ופתרונות. למה בדיוק? לעלייה ולהתיישבות. כי עלייה והתיישבות הן אכן בעיות הדורשות פתרון (הפרחת השממה) והן מעלות שאלות לא פשוטות (איך מפזרים אוכלוסין, איך מפתחים תעשייה, איך שומרים על שער רבית סביר, איך שומרים על הפרדת רשויות, או בקיצור, כפי שדן בן אמוץ סיכם זאת: איך עושים מה).
אבל אם "השאלה" או "הבעיה" נובעות מעצם רצונם של בני אדם (בהנחה המקובלת עלי שיהודים הם בני אדם) לחיות, לבנות, לעשות, ליצור, אז אין כאן לא בעיה ולא שאלה אלא זבש"ה. ואם הויכוח נפסק במקסימום של 30% יהודים בארץ ישראל שבשום אופן אפילו לא שעל אחד שלה בריבונות יהודית, אז אין טעם לנהל ויכוח, ואת מה שעשו קודמינו, כולל רוטנברג - לבנות את הארץ, אבל את כל הארץ - אין סיבה שלא להמשיך.
ושלום? תמורת שלום ותמורת שלום בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה