די לכיבוש! בדיוק. השאלה היא מי הכובש. בעצם, זו לא שאלה

 כשחבר כנסת ערבי מטיח בפני חבר כנסת יהודי "אתה הגעת לכאן במטוס".

כשחבר כנסת אחר מוביל אקדמאים ערבים לביסוס הטענה שהערבים הם כאן "עם ילידי".

כשטענת הנישול הציוני, שקר מוחלט וגס שרק שיטת גבלס ('חזור על שקר שלוש פעמים והוא יהפוך חאמת') הופכת אותו למוסכמה,

כשיהודים המגינים על יקיריהם באמצעות מעצר רוצחים לפני, ולא אחרי, שהם רוצחים, מוגדרים כ'קלגסים' שמוצדק שדגנרטית דמויית ההיא משבדיה תסטור על פניהם.

כשזה מצב צבירת התודעה, אין פלא שגם אחרי השבת השחורה יש עדיין מספיק ישראלים, חלקם ממש רציניים, שממשיכים להציע את מתווה אוסלו ואת הטוסטייט-סולושן כאילו לא קרה כלום.

מכאן שאין ברירה אולי, ובכל אופן כדאי לנסות את הדרך המיוחסת לג'יו-ג'יטסו: לעשות שימוש באנרגיה של התוקף לצורך תגובה (ציונית הולמת).

אז כן, בהחלט. די לכיבוש. העם היחיד הכובש במזרח התיכון הוא העם הערבי הסוני. גם השיעים היו קרבנותיהם, ועד היום הם רואים בהם אויבי נפש (ולהפך). אדרבא, הרצחנות השיעית, כל כמה שגם היא נשענת על תרבות המדבר האלימה, לובתה תמיד מהאיום הסוני.

רק התנגדות יעילה, מוקאוואמה מוצלחת, שניהלו קרבנות הכיבוש הערבי-סוני, מסבירה את עובדת קיומם: עלווים, שיעים, דרוזים, מרונים, יהודים.

העובדה שיהודים הצליחו יותר, הרבה יותר מכל קבוצה אחרת, נובעת מהעובדה שבשונה מהאחרות היהודים, גם לא צבי יחזקאלי עם כל הכבוד לסרטוני התעמולה המעולים שלו, אינם ערבים.

כלומר היהודים הם הקרבנות הפוטנציאליים הנחותים ביותר של צבא הכיבוש הערבי-סוני, וגם של קלגסי-הפרוקסי של טהראן, מדינה שמנוהלת ע"י שיעים שעברו ממגננה למתקפה, וכחלק מהמתקפה שלהם מייצרים קואליציות גם עם רוצחים סונים, כי לאלו ולאלו אויב משותף: סונים שרוצים לנסות לפתוח בדרך היסטורית חדשה (ולא, הפלשתינאים לא חלק מהפרוייקט הזה, לא אלו היושבים בעזה, יהודה ושומרון ובגבולות מדינת ישראל, בוודאי לא אלו המנהיגים את דעת הקהל שלהם), ולכן יוצרים מצידם קואליציות עם הבזויים שבאויבי האסלאם: היהודים.

ומכאן שצבא ההגנה לישראל חייב להמשיך וליישם את כל מה שלמדנו בחוג כדורסל בכתה ג': ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. 

וכפי שהסביר אלון והבינו כל מנהיגי הישוב והציונות לפני 1948, להוציא רפי השכל של 'ברית שלום', התיישבות היא היא הבסיס המוצק ביותר לצבא הגנה, לעם מתגונן, שכל מה שרוצה לעשות הוא להיות עם חופשי בארצו.

את הבעיה המוסרית שחובבי אוסלו מחפשים בהתנהגות של ישראל ב''שטחים'' הם אכן ימצאו בשטחים. אבל לא אצל עמיתיהם, בני עמם, היהודים, כי אם אצל אויבי כל המיעוטים באזור, הלא הם הערבים-הסונים, עם כובש אכזר ואלים.

בקיצור: די לכיבוש.

"קודם כל אנשים" - אלא מה? השאלה היא מה זה 'אנשים' - או: מדוע לאלו שמנווטים בעולם מדומיין אין שום עניין בלחשב מסלול מחדש (מוקדש למנהיגים המבולבלים של מכללה אחת בצפון שמכשירה את דור העתיד של מוריהם של אזרחי ישראל)

 א. קודם כל אנשים

כשחברה כמו סלקום מוכרת טלפונים תחת הסיסמא 'מליון ישראלים אינם לבד', או כשחברה כמו קוקה-קולה משווקת סוכר מרוכז תחת הסיסמא 'טעם החיים', אין מה לבוא בטענות. כי מטרתו של שיווק הוא שיווק, ומטרתו של שיווק הוא מכירה, ומטרתה של מכירה היא פרנסה, ולי בכל אופן אין שום מלה רעה לומר על פרנסה.

מכאן אפשר להלין על סגנון הפרסומות של קוקה-קולה או על רמת השירות של סלקום, אבל אלו כבר בגדר הערות שוליים.

אבל כשמוסד אקדמי המוגדר כ"מכללה אקדמית לחינוך" משווק ומוכר ומתפרנס ונותן שירות, תחת הסיסמא "קודם כל אנשים", מדובר כבר בעניין אחר למדי. 

כי סלקום מוכרת לאזרחים כלים לתקשר ביניהם. קוקה-קולה מוכרת לאזרחים את 'טעם החיים' או עוד סיבות ללכת לרופא שיניים ולחדר כושר, אבל מכללה אקדמית לחינוך משפיעה על דמותם של אותם אזרחים, שהרי במכללה אקדמית לחינוך מכשירים את מורי העתיד של מדינת ישראל.

מה ההבדל? עבור סלקום וקוקה-קולה, "אנשים" זה קודם כל, או בעיקר, ולמעשה רק, יצור בעל תבונה המחזיק בכרטיס אשראי. עבור מכללה אקדמית לחינוך, "אנשים" זה הרבה יותר מזה, או למעשה קיצורה של ההגדרה: לא "יצור בעל תבונה המחזיק בכרטיס אשראי" אלא "יצור בעל תבונה".

ומכאן לשאלה מה היא "התבונה" שמיוחסת לאותו יצור.

ב. מה זו תבונה? - גרסת ההנהלה

על השאלה הזו יש שתי תשובות: האחת - תבונת האדם כפי שהיא באמת. השנייה - תבונת האדם כפי שההנהלה החליטה שהוא אמור להיות.

ומי זו 'ההנהלה'? היא יכולה לשבת באסיפה הלאומית ב-1793; היא יכולה לשבת בקרמלין ב-1937; היא יכולה לשבת בברלין ב-1933; היא יכולה לשבת בטהראן מ-1979; היא יכולה לשבת בעזה מ-1987; היא יכולה לשבת ברחוב שוקן כבר כמה עשרות שנים; היא יכולה לשבת בהרוורד ובמכללה אחת בצפון ב-2023 ועוד קודם לכן. והיא יושבת בותיקן, והיא יושבת במכינת עלי, והיא יושבת במרכז פרס לשלום, והיא יושבת בשלל מקומות.

בכל המקרים, 'ההנהלה' קובעת מה היא תבונת האדם הנכונה שאין להרהר אחריה: בצרפת המהפכנית האדם הוא כל כולו תבונה רציונלית ומי שלא מבין את זה נגלגל את ראשו בסל; בקרמלין קבעו שהאדם הוא יצור שיתופי שכל כולו תרומה לכלל ומי שלא מבין את זה ישלח לסיביר (במקרה הטוב); על תפיסת האדם בברלין אין צורך לומר דבר, כולנו יודעים את החומר; האדם האיראני הוא ארי-טהור ועליונות כזו מאפיינת גם את 'הומו-עזתיקוס'; ברחוב שוקן קבעה ההנהלה שאדם ראוי לשמו הוא 'הומו-ג'ונלנונוס-רוג'רווטרזוס: יצור נטול רגש לאומי, חף מהדתה ושר-שיר-לשלום.

בהרוורד ובמכללה אחת בצפון עירבבו את כל אלו והציעו מרקחת שאין צורך להסבירה, כי היא מובנת מאליה: כולנו קודם כל אנשים.

ומי יודע מי הוא האדם כפי שהוא באמת? - רק מי שעושה מאמץ לחתור אל האמת. למרבה המזל יש לא מעט אנשים כאלו. הם יכולים להיות היסטוריונים מקצועיים, הם יכולים להיות אנשים 'רגילים' שסתם מחזיקים באינטואיציה פשוטה. כך או אחרת, וכאמור, למרבה המזל הם קיימים.

ג. מה זו תבונה? - גרסת המציאות

האדם הוא יצור ביולוגי-פסיכולוגי (גוף ונפש) המתאפיין כמו כל יצור אורגני אחר, בשילוב אסטרטגיות ודרכים להתמודד עם אתגרי המציאות, אלו שמביאים לו גלי צונאמי, רעידות אדמה ושינויי אקלים (חדשות מתפרצות: מנקודת מבט אנושית וכלל-אורגנית, האקלים תמיד היה ותמיד יהיה 'במשבר'), ואלו שמביאים לו יצורים אורגנים אחרים (וירוסים, נחשים ופירות מורעלים [מבחינתו]), וכמובן האתגרים שמציבים בפניו בני מינו.

כל אדם הגון העושה מינימום של מאמץ לעשות שימוש בתבונה האנושית, לא זו שתכניה ודרכיה נקבעו על ידי ההנהלה, אלא זו שהוא מכיר אינטימית מקרוב מתוקף היותו אדם, יודע שיש שלוש דרכים, שלוש אסטרטגיות להתמודד עם שלל האתגרים הללו: שיתוף פעולה; תחרות; אלימות.

כל אחת מאלו מגוונת למדי. אלימות מילולית היא דבר אחד, נשק גרעיני דבר אחר. כך גם לגבי תחרות: היא יכולה להתקיים על בסיס כללים מוסכמים, היא יכולה להתקיים באופן נכלולי. וגם שיתוף פעולה יכול לקבל צורה של קבוצה אינטימית בדגניה בשנת 1910, והיא יכולה לקבל צורה של ציבור גדול המונה מליוני אזרחים המוכנים לסייע זה לזה על בסיסה של 'אמנה חברתית' ומערכת של ערכים משותפים.

היסטוריונים - למשל עזר גת -  הראו, כי כשיש שגשוג כלכלי הנטייה האנושית היא לכיוון של תחרות על בסיס הסכמות ולשיתופי פעולה, ופחות לכיוון של אלימות, ולהפך. הם גם גילו שככל שיש מכנה משותף ערכי-רעיוני גדול יותר, כך החברות משגשגות ושלוות יותר. כלומר הם הראו שלאומיות היא בסיס מעולה לדמוקרטיה משגשגת, זאת בניגוד למה שקובעות הנהלות למיניהן. 

במלים אחרות, האדם התבוני של גרסת-המציאות שונה בתכלית השינוי מהאדם של גרסת-ההנהלה, כי הוא לא 'או-או' (או נוצרי\מוסלמי או כופר; או ארי טהור או בר-השמדה; או 'דמוקרטית' או 'יהודית'; או 'נאור' או 'מודת'), אלא 'גם וגם'.

ד. למי יש פטור מחישוב מסלול מחדש, ומדוע

 רב-חובל כי טעה במעלה אחת אפילו בניווט אנייתו השטה מליסבון לאיים הקריביים, אם לא יחשב מסלול מחדש עלול להגיע לברזיל או לקנדה. רב-חובל לא יכול להרשות לעצמו לטעות אפילו לא במעלה אחת. ולכן כל רב-חובל, או כל נמשל שלו בשלל עיסוקים אנושיים, חייב כל הזמן לחשב מסלול מחדש.

אבל אם רב החובל יושב בחדר ממוזג במכללה אחת בצפון או במוסד דומה אחר במערב ארה"ב או במרכז צרפת, מה מונע ממנו לטעות לא במעלה אחת אלא ב-180? כלום ושום דבר.

כי הוא, לעומת רב-החובל (או ראש המדינה, או מנכ"ל הכספים של חברה פרטית, או ראש משפחה, או נהג אוטובוס, או טכנאי שיניים, או כירורגית-לב, או מהנדסת חשמל, או מנהלת מפעל להתפלת מים), חי במציאות מדומיינת.

אדרבא: החיים במציאות מדומיינת לא רק שלא מחייבים את 'ההנהלה' לחשב מסלול מחדש, אלא להפך - ככל שהמציאות מתרחקת מהנחות היסוד המשמשות להם לניווט, כך הם הולכים ומחזקים את התייצבותם ההירואית לצד הנחות היסוד, ולעזאזל המציאות.

ה. המעגל המכושף של המוסרניות התלושה

להירואיות הזו, אותה גבורה מוסרית-כביכול, יש תפקיד מרכזי בתהליך האבסורדי המתואר כאן. 

כי אנשים פשוטים העושים שימוש פשוט בתבונה האנושית כפי שהיא, ומגלים למשל כי 'מתווה אוסלו' יכול היה אולי להסתיים ב'שלום של אמיצים' אבל למרבה הצער הוא הביא את 'השבת השחורה', מסיקים מסקנות שאינן סותרות את תפיסת המציאות שלהם לגבי מהות האדם ('חשבנו וקיווינו שהערבים בעזה, אם רק נעזוב אותם בשקט, יבחרו באסטרטגיה של שיתוף פעולה ותחרות, ויפחיתו באלימות - טעינו!')

אבל מהלך מחשבתי כזה בלתי אפשרי עבור אנשי 'ההנהלה', שמקפידים לא לחשב מסלול מחדש, כי לשיטתם הבעיה היא במציאות ולא בתיאוריה.

והתיאוריה היא - וכך לימדו אותה רוסו ודידרו וכן הלאה - שהאדם הוא יצור תבוני-טהור, וכי אם רק עוזבים אותו בשקט ומפחיתים את מגבלות הציוויליזציה, הוא שב למצבו המקורי: איש-שלום היושב על שפת הנחל בין ערביים, דג דגים וכותב שירים.

ומי קרוב יותר למצב-הטבעי, מי דומה יותר לאדם-הפראי (ועבור מעריצי העולם המדומיין של ז'ן ז'ק רוסו, הרי זו מחמאה ולא קללה חלילה!): האיראנים או האמריקנים? העזתים או תושבי שדרות? חמאס או הציונות?

שאלות רטוריות כמובן. כולם "אנשים" אבל "אנשים" שהושחתו במדינות מפותחות מדי, חזקות מדי, עשירות מדי, הם הם המעוותים, הם הם הראויים לגנאי, הם הם שיש להתייצב מאחורי אויביהם 'האותנטיים'.

ולהתייצבות הזו שלל צורות: הפגנות, מאמרים, עצומות, רשתות חברתיות, אם אפשר להתגייס אישית לשורות לוחמי החירות של דעא"ש-חיזבאללה-חמאס-אש"ף מה טוב.

אבל להתייצבות הזו לצד "הצד החלש", 'האותנטי', זה ש"נושל מאדמתו", יש עוד צורה אחת, מקומית: יצירת מעטפת רעיונית המגינה על הרשע, על העיוות, על התיעוב ועל הרצחנות, במכבסת מלים-נכונות, שתפקידן להבטיח 'דיון סובלני', 'דיאלוג-מכבד', וכמובן, איך שכחנו, ומזל שלא, מילת-מילות-המלים: "הכלה".

ומצידם של אלו האוחזים במאכלת, בחומר הנפץ ובנכונות להשחית כבודם של נרצחיהם, תמונה דומה למדי: בניגוד למה שיגידו וכבר אומרים נבוכים-לרגע ברחבי העולם, שמסבירים את האכזריות של חמאס בעובדה, כלומר "העובדה" שהם מייצגים עם גדול הסובל דיכוי ונישול וניצול כבר עשרות שנים, העניין הפוך לגמרי: כעוצמת האכזריות עומק השקר. או כעומק השקר עוצמת האכזריות.

ואת האכזריות של חמאס יש לראות כהמשך ישיר של גדלות-הלב כביכול של נביאי "ההכלה" הפוסט-מודרניסטים, הרואים בכולם "אנשים". וחז"ל כבר אמרו מה שאמרו על מי שמרחם על אכזריים. במכללה אחת בצפון לא סתם מרחמים על אכזרים, אלא מציעים, ממש מלמדים, "להכיל" אותם.

ו. אז מה עושים

מחשבים מסלול מחדש, אלא מה. שמים סוף להפקדת, כלומר הפקרת מוסדות להכשרת מורים בידי אנשים שתלישותם-אמנותם, אנשים המקפידים על בורות-מלומדת (ignorancia supina), אנשים המשוכנעים שכולנו "קודם כל אנשים" מבלי שהם נותנים דין וחשבון מה הם "אנשים" ולמה הם מסוגלים (ולכן הם אלו הראשונים שיתארו מעשי זוועה במונחים של 'רצחנות חייתית', והרי אין בטבע אף חיה שתעשה לבני מינה מה ש"אנשים" יודעים לעשות, ועשו, ויעשו, לבני מינם).

איך כל זה יקרה? רק ואך ורק בהמשך להנחות היסוד של האדם התבוני כפי שהוא באמת: על פי הכללים המוסכמים, בהמשך ישיר לאסטרטגיה2 ברפרטואר האנושי (תחרות), ובהתאם למה שנגזר ממה שאמור לעלות כמובן מאליו מהגדרת המוסדות הללו 'אקדמיה' בכלל ובפרט 'מכללות אקדמיות לחינוך'.

'מכללה' - כלומר מוסד העושה מאמץ להכליל את שלל התופעות האנושיות (כולל הסביבה בתוכה מתקיימת האנושות). אי אפשר הכל, אבל אפשר וצריך לחתור לשם.

'אקדמית' - כלומר מוסד השם במרכז את החובה לחתירה לאמת המוחלטת ולא את הזכות לחופש הביטוי, שהרי מדובר בהפכים מוחלטים: הזכות לביטוי משמעותה החופש לבטא כל מחשבה וכל רעיון, יהיו תלושים ככל שיהיו, כמו למשל הרעיונות של ג'ון לנון או מאמרי המערכת של גדעון לוי. חובת החתירה לאמת לעומת זאת, היא התשתית לביקורת ראויה לשמה, הבוחנת טיעונים ורעיונות על פי מידת הלכידות שיש בהם, וכיצד הם עומדים במבחני המציאות והפרשנות המנומקת.

'לחינוך' - כלומר מוסד הרואה בחרדת קודש וברצינות שאין למעלה ממנה, את התפקיד הקשה לגשר בין העולמות המורכבים של העיסוק האקדמי, לבין עולמם הרוחני של אזרחי העתיד.

אנשים שאין להם לא מצפן, לא מפה, לא כוכב צפון וגם לא גרם אחד של יכולת לומר לעצמם, על עצמם, את האמת הלא-נוחה הזו, לא יכולים, לא ראויים, אסור שינהלו מכללות אקדמיות לחינוך. אולי בטהרן, אבל לא כאן. 

והנה הגרסא המצולמת של כל מה שכתבתי כאן

הזמנה להאזנה - 'היסטוריה עכשיו': שלוש סדרות על היהודים בעת החדשה (משפינוזה עד מלחמת העצמאות) וספר-שמע (אודיובוק) - 30 פרקים היסטוריים מבריאת העולם עד 2023 (בדילוגים) מוזמנים להאזין ולהפיץ - עונה 1 ו-2 ו-3 באוויר גם בספוטיפיי גם ביוטיוב

 שלושת הסדרות בספוטיפיי : 

שלושת הסדרות ביוטיוב

צידוקן ותיאורן של שלושת הסדרות:

"אדם שאיננו מכיר את עברו, ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל". כן, את זה אמר יגאל אלון. גם חז"ל, כ-2,000 שנים לפני אלון, המליצו לנו לשאול עצמו מאין באנו ולאן אנו הולכים. במלה אחת, גם חז"ל וגם אלון אמרו לנו: "היסטוריה עכשיו". ואכן, ההיסטוריה נמצאת בכל מקום סביבנו: מראיינים אותה בטלוויזיה, היא משתתפת בישיבות ממשלה, היא נוכחת בתכניות הלימודים, במאמרי המערכת של כל העיתונים ומדי פעם היא אפילו מבליחה באינסטגרם. 

בפודקאסט הזה נתמקד ברצועה אחת של ההיסטוריה – זו של העם היהודי בעת החדשה. נתאר למשל את הדרכים שבהן התמודדו יהודים עם אתגרי המהפכה הצרפתית, המדעית, התעשייתית והאחיות הקטנות שלהן: סוציאליזם, קפיטליזם, אמנציפציה, אוטו-אמנציפציה ופשיזם. ניתן כבוד למפורסמים כמו הרצל, וייצמן, בן-גוריון וז'בוטינסקי, אבל גם לאלמונים שבנו את הארץ בלי לשכוח לריב אחד עם השני, עם הערבים ועם הבריטים. 

והיכן מסתיימת ההיסטוריה הזו? היא נוצרת כל הזמן, ואחרי 'השבת השחורה', היא אקטואלית מתמיד: כי העתיד שלנו אמנם לוט בערפל, ולכן כדאי שנעשה מאמץ לדעת מאין באנו. מוזמנים!

כל פרק 45 דקות (לפעמים 46...). אין מוזיקה, אין קישוטים, אין אורחים, אין הקלטות היסטוריות.

ספר-שמע: "שלושים פרקים היסטוריים" ,  32 פרקים, להוציא מבוא ורשימת קריאה, כולם פחות מ-8 דקות כ"א.

הנה הטקסט שלו להורדה ב-PDF (מי שרוצה להעביר 30 ש"ח, שיצור קשר במייל, אתן לו הנחיות איך להגיע ל-ביט).

המשך יבוא.

 

מה צפוי אחרי שלב העימות הצבאי?

'בגדול' כפי שאומרים, יש לפנינו שתי אפשרויות: להמשיך להרוס או להתחיל-להמשיך לבנות.

מה אפשרויות ההרס? לא לפי סדר חשיבות או סדר אחר כלשהוא, מדובר באפשרויות המבוססות גם הן על היסטוריה רחוקה (שנות ה-30', אלטלנה, בחירות 1981, עוזי משולם, רצח רבין, רשימה חלקית) וגם על היסטוריה קרובה (ימי 'המהפכה' המשפטית ו'הסרבנות' החברתית): 

1. חסידות ברסלר תמנף את מחדל23 כדי לדרוש את ראשו של נתניהו. הוא הרי אשם בכל. בוודאי לא התרבות הישראלית של 'סמוך' וגם לא ההתמכרות של כולנו, כולל שלי, לשקט ברצועה ולמה שנגזר מההתמכרות הזו, כמו בכל התמכרות אחרת: הונאה עצמית.

2. חסידות ביבי תמנף את מחדל23 ותוסיף אותו כמרכיב מרכזי ב"פשעי אוסלו". המגזר המטורלל של החסידות הזו יגדיל לעשות כשיסביר שעונשם של חברי בארי והילדות בניר-עוז נבע מכך שהם לא הקפידו על הלכות מזוזה.

 

3. הפלסטינים אזרחי ישראל יעמיקו את פוליטיקת העוינות הישנה שלהם.

4. פרשנינו הפרו-ישראלים ימשיכו לדון במצב מזווית הראייה של זבוב. עמיתיהם האנטי-ישראלים (אלו המסתופפים בקפטריה ברחוב שוקן) ימשיכו להסביר שהכל בגלל 'אקיבוש', ושאין מה להתפלא על ה-7.10 לאור יצירת "הגטו הגדול בעולם".

ומה אפשרויות המשך-הבנייה? גם כאן, לא לפי סדר חשיבות וגם לא לפי סיכויים ומשאבים נחוצים:

1. השלכת מושגים ישנים לפח האשפה של ההיסטוריה: ימין-שמאל; דתיים-חילוניים; הכלה ומידתיות ולפני הכל: עוטף-עזה. כי כשם שהיהודים באירופה לא היו 'שכני הנאצים' אלא היו מה שהיו (כל מקרה ומקרה), וכשם שהבריטים והבלגים לא היו 'עוטפי ברלין הנאצית', כך גם ישובי הנגב המערבי אינם ישובי 'העוטף'.

2. קבלה של 'מתווה הנשיא' לתיקון היחסים בין הרשויות, ואישרורו במשאל עם הדורש רוב מיוחס של 80%. או במלים אחרות: ניסוח מחודש של 'האמנה החברתית' שלנו.

3. שיקום עד כדי הקמה מחדש של השירות הציבורי (ידרוש ללא ספק הרחקתם לצמיתות של כל ראשי משרד האוצר, אלו שניהלו במשך כמעט 40 שנה מלחמת חורמה נגד האזרח הישראלי בכלל ונגד הספירה הציבורית בפרט) 

4. שיקום הישובים בנגב המערבי.

5. עידוד ממלכתי, ציבורי, חינוכי ותקשורתי, של תנופת התישבות יהודית ברחבי ארץ ישראל השלמה (המערבית בשלב זה), מהבקעה לשפלה, מהגליל לגולן, ממערב הנגב ועד דרומו.

6. שיקום היחסים עם יהדות העולם והפיכתם לשותפים מלאים בבניין הארץ שהוא גם בניין העם, כל העם, העם היהודי.

7. החלת גיוס כללי-חובה על כל אזרחי המדינה, בין אם לשירות צבאי, בין אם לשירות לאומי.

8. חיזוק הגורמים הפלסטינים-ישראלים המפחדים לומר בקול רם שהם מכירים בעם יהודי, בקשר שלו לארץ ישראל, בזכותו לריבונות בארץ ישראל, ובהעדפתם את הערכים והדרכים הנגזרים מעקרון העל של אהבת-החיים.

9. קביעת רף כניסה השכלתי לשירות בכל מוסד העוסק במדיניות ציבורית גם על בסיס פרטי (למשל: ערוצי תקשורת מסחריים): מינימום תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, המזה"ת, האסלאם, תולדות המאה ה-20, מחשבה מדינית מאז המאה ה-16 (במלים אחרות: לא עוד מסלול ישיר מגלי צה"ל לאולפן החדשות).

10. רפורמה עמוקה בלימודי מדעי הרוח בכל הרמות, תוך דגש על תחום הכשרת מורים (וראו פיסקה אחרונה בפרק ב' לעיל, ולמי שלא הבין: פרק ד' פיסקת 'סוג אחד': הרחקתם ממוסדות אקדמיים ציבוריים של אנשי אקדמיה התומכים ומטפחים תשתיות-טרור על יסוד פרשנות חולנית ומעוותת של עקרונות חופש המדע, המנוגדים ב-180 מעלות לעקרונות חופש הביטוי). 

חתך הזהב כביטוי המובהק והמפורסם ביותר של נטיית בני האדם לחפש סימטריה גם כשהיא לא קיימת (ובענייני יהודים-ערבים היא לחלוטין לא קיימת) - או: כיצד ימשיכו לנסות לכבס את השבת השחורה ומה כדאי להבין כדי לא לתרום לכך

 השיטה הפשוטה ביותר להתמודד עם זוועות השבת השחורה היא כמובן להכחיש אותה. את זה ניסתה לעשות חברת כנסת של רע"ם, והדברים ידועים. 

גם זה המקום לומר את מה שאמור להיות ברור מאליו, וכבר מזמן ברור מאליו ומופיע בחוק, ושרק שופטינו המופלאים דאגו לא לממש בניגוד מוחלט לחוק ברור וחד משמעי, חוק יסוד הכנסת, האוסר על מפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (עקרון המעוגן בין השאר במשפט הבינלאומי), מלקחת חלק בבחירות.

החוק הזה אמור היה למנוע מכל חברי הכנסת הערביים של כל המפלגות הערביות הקיימות, מלייצג את הציבור הערבי (עניין מפוקפק ממילא, ובלי שום קשר לעניין החוק). מדוע השופטים שלנו עברו על חוק יסוד הכנסת? מסיבות של נוצריות-יהודית: הגשת הלחי השנייה, שהרי מצעי המפלגות הם "רק דיבורים" (אלא אם מדובר בבן-גביר, ואז הרי כל נאד שהוא תוקע זה ביטוי לפשיזם גזעני רצחני וכן הלאה).

אבל מכיוון שמעשה ההכחשה קצת מסובך במקרה הזה, השיטה הפשוטה יותר היא לחפש סימטריה. כלומר להצדיק את הזוועות בזוועות שעשו יהודים לערבים.

כך למשל עלתה הטענה שחיילי צה"ל אנסו פלסטיניות ולכן, הנה הסימטריה. בנקודה הזו יש להזכיר מחקר מופלא שנעשה במסגרת האוניברסיטה העברית, אחת מ-100 הטובות בעולם, בערך לפני 20 שנה. הציבור מתבקש לשבת. החוקרת, לא זוכר את שמה, הוכיחה במחקר שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת מ-100 הטובות בעולם, שהיהודים גזענים מכיוון שחיילי צה"ל (כולנו יושבים??) לא, אני חוזר, לא, לא אונסים כמקובל אצל חיילים בכל הצבאות בכל התקופות ובכל המלחמות, את הנשים של האויב. כן. מה שאתם קוראים. הנה זה שוב: 

יש להזכיר מחקר מופלא שנעשה במסגרת האוניברסיטה העברית, אחת מ-100 הטובות בעולם, בערך לפני 20 שנה. הציבור מתבקש לשבת. החוקרת, לא זוכר את שמה, הוכיחה במחקר שקיבל את אישור הגורמים הרלבנטיים באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת מ-100 הטובות בעולם, שהיהודים גזענים מכיוון שחיילי צה"ל (כולנו יושבים??) לא, אני חוזר, לא, לא אונסים כמקובל אצל חיילים בכל הצבאות בכל התקופות ובכל המלחמות, את הנשים של האויב. כן. מה שאתם קוראים.

אז כן אנסו או לא אנסו? ובכן, פרשה מפורסמת מ-1948 מלמדת שאנסו ועוד איך. בחורה בידואית אומללה הפכה לשפחת מין לחבורת חיילי צה"ל בדרום, שאחרי שגמרו שוב וגמרו ושוב גמרו, רצחו והסתירו את הגופה, עד שהפרשה נחשפה.

ומי אמר כפר קאסם ולא קיבל? ואת דיר-יאסין נעזוב רגע בצד, כי כנראה גם הקרב שם הפך לעוד קוביה במשחק ההכפשות החביב כל כך על לוחמי מלחמות היהודים. ומי אמר ביזה ושוד ולא קיבל? כן, בן גוריון בעצמו דאג להפיץ 100 אלף עותקים של שיר שכתב בתגובה לתופעה הזו, בקרב חיילי צה"ל לקראת סוף המלחמה.

ועל רצח שבויים ב-1956 שמעתם? כתב על זה יריב בן אהרון בספרו "הקרב".

וככל הנראה היו עוד זוועות שנעשו על ידי יהודים.

אז מה עושים? אוי ואבוי. מה עושים. מה ההבדל בינינו לבין הערבים. 

הנה ההבדל. והוא בקיצור, ברוח כותרת הרשומה הזו, מבטא היעדר מוחלט של סימטריה. אין סימטריה בסכסוך הזה. זו נקודת המוצא. עבור אנשים שכמוני אינם מחבבים פרטים  זו לא רק נקודת המוצא אלא סוף פסוק. והעובדה שאני נזקק לפרטים היא רק מכיוון שרוב האנשים שאני פוגש אינם מוכנים לשמוע נקודות מוצא ושורות תחתונות אלא רוצים פרטים.

אז ככה: במלחמה כולם עושים זוועות. מי יותר (הערבים) ומי פחות (היהודים).

אבל במלחמה - שהיא המשך המדיניות וגם התרבות באמצעים אחרים - השאלה החשובה היא מי יוזם אותה, על סמך איזה צידוק ומה הוא רוצה להשיג ממנה.

למשל, פוטין יזם מלחמה נגד אוקראינה, על סמך הטענה שמדובר בשטחים שפעם היו רוסיה ושרוסיה גם לא רוצה שנאטו תשב לה בקצה הגינה, והוא רוצה להשיג מהמלחמה בטחון לרוסיה וצדק גיאוגרפי. לא זה המקום להכנס לדיון בשאלה עד כמה פוטין צודק. כי המטרה היא להדגים באמצעות המלחמה באוקראינה למה הכוונה בשלוש השאלות הללו: מי יזם, למה ולטובת מה.

ואחרי שהבנו את זה, אפשר לעבור לשאלת 1938, או 1920, או 1908, או 1948, או 1956, או 1967 וכן הלאה עד 2023 ועד בכלל בעתיד הנראה לעין.

יהודים, גם כשיזמו מלחמה (1956, 1982), יזמו על סמך צידוק זכותם (המוכרת) להתקיים בשלום בארצם, וזו בדיוק היתה המטרה שלהם.

ערבים, תמיד ובעתיד הנראה לעין, יזמו מלחמה על מנת להשמיד את היהודים או לפחות לסלק את רובם מכאן ואם לא אז לפחות לשלוט בהם כפי שמוסלמים שלטו בלא-מוסלמים עד לעת החדשה.

זו השאלה החשובה במלחמה, ולא האם צד זה או אחר עשה זוועה כזו או אחרת.

זו השאלה החשובה במלחמה, גם אם ברור שיש קשר ישיר בין צידוק המלחמה ומטרותיה, לבין כמות וצורת הזוועות שכל צד עושה.

ולכן, הואיל והיהודים עושים מלחמות כדי להמשיך ולחיות ולקוות שיכבדו את זכותם להמשיך ולחיות, הרי שמעשי הזוועה שהם עשו נדירים וזניחים.

ולהפך: הואיל והערבים, כמעט כולם, כבר יותר מ-100 שנה, היו רוצים במקרה המינימלי לראות יהודים כנועים ובני מוות (כך כונו היהודים בפי הערבים לפני 100 שנה: בני מוות או במונחי ימינו 'ילדי כאפות'), ובמקרה המקסימלי לא לראות אותם בכלל (בשום מקום, כולל בוושינגטון, לונדון, סנטיאגו, ברלין שלא לדבר על איסטנבול), הרי שבהתאם נטייתם לזוועות כמה שיותר מופלאות (ומה שקרה ב2023 ממשיך דברים דומים כבר 100 שנה. תשאלו את ניצולי טבח חברון ב-1929, את משפחת הרן מנהריה, 1979, את ילדי מעלות 1974, את הספורטאים שלנו במינכן 1972, את ההורים של התינוקת שלהבת פס ב-2001, ומי לא מכיר את השיר של גידי גוב, וכולנו הספקנו כבר לשכוח את שני התיירים הישראלים שנרצחו בשבת השחורה במצרים על ידי שוטר מצרי).

והבדל קטן אחרון: אצל היהודים אף אחד שעשה פשעי מלחמה - ויהודים עשו פשעי מלחמה - לא רק שלא מתגאה בזה (להוציא מקרים בודדים בשנים האחרונות), לא רק שבדרך כלל היה רוצה לשכוח מזה, לא רק שבדרך כלל יושב על זה בכלא, אלא שהתרבות היהודית לא רואה בו גיבור שרחובות נקראים על שמו ודמותו הופכת דמות לחיקוי לחינוך ילדים.

היפוכו של דבר אצל הערבים, וכל מלה נוספת מיותרת כמובן. 

המלחמה היא המשך המדיניות, וגם התרבות, באמצעים אחרים.

השאלה היחידה החשובה היא לפיכך, מה המדיניות ומה התרבות.

ובשני אלו - מדיניות ותרבות - ההפרש בין יהודים לערבים לא ניתן לתאור באמצעות שום קלישאה ידועה (שמן ומים, ארץ ושמים, אור וצל, דבש ובצל, כלום).

"ועוזריהם"

 א. גודל השעה - "ועוזריהם"

"ועוזריהם" הבינו את גודל השעה. מהאוקראינים שקיבלו בפרחים את הכוחות הנאציים ועד הפולנים שפרעו ביהודים שניסו לשוב הביתה ב-1946, גם כדי לקחת תמונה למזכרת.

הם הבינו את גודל השעה גם במסדרונות הכוח בלונדון, כשהסבירו לציונים ולתומכי הציונות, שהואיל ואין כבר עם יהודי באירופה, ממילא אין בסיס לתביעה הציונית לבית לאומי.

גודל השעה שיצר היטלר הובן היטב על ידי הנאצים ועוזריהם, ישירים, עקיפים, מוצהרים, ורק כאלו של 'דה-פקטו'.

השעה היתה לברוא עולם חדש, עולם ללא יהודים.

השעה הגדולה הזו תמיד מבורכת. "ועוזריהם" מחליפים צורה, לבוש, ז'רגון ודגל.

ושיטות פעולה.

ב-1967 שוב באה שעה גדולה.

וב-1973.

ועכשיו ב-2023.

אף פעם לא מאוחר לקדם עולם ללא יהודים.

תשאלו את המפגינים בוושינגטון שאומרים זאת במפורש.

כך מציעה חברת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, המדקלמת את 'האמנה הפלסטינית' של 1964.

כך מציע בנו-של, חומץ רקוב בן יין משובח, איש נקלה ממוצא יהודי שמילא תפקידי ציבור בכירים בארץ הזו.

כך זועקים עשרות אלפי מפגינים מוסלמים-דוברי-גרמנית-רהוטה בשדרה המרכזית בברלין.

ברלין.

ב. גודל השעה - היהודים עד 'השבת השחורה'

אין צורך לשאול האם היהודים הבינו את גודל השעה. הם לא. 

הם לא הבינו את גודל השעה ב-1917, וגם לא ב-1919.

תשאלו את וייצמן ('העם היהודי איכה'?) ואת ברל כצנלסון ('ואדם אין לעבוד את האדמה').

הם גם לא הבינו ב-1929, וגם לא ב-1936, ולא ב-1945, ועוד פחות ב-1948.

הם לא הבינו כי היהודים המשיכו בשלהם: שעות קטנות, יום קטנות, בנייה ויצירה, ויכוחים עד אין קץ, השמצות וחוסר אמון.

כאלו היו היהודים, ככל הנראה, מאז ומעולם: דבר והיפוכו, מוסר-שמימי שמבחנו בגר ביתום ובאלמנה; נבואות קוסמיות והלכות שבת וביצה שנולדה ביום טוב; 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים' ועימותים בין 'המזרחי' ל'פרקציה הדמוקרטית'; 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים' ו'קונגרס הבוכים' שהביא להפניית גב טריטוריאליסטית לארץ-ישראל.

ג. גודל השעה - היהודים אחרי 'השבת השחורה'

יש צורך לשאול האם היהודים הפעם יבינו את גודל השעה. אם להקיש מההיסטוריה של כמה עשרות דורות, סביר להניח שהם לא. 

אבל יהודי וציוני תמיד מקווה. התקווה להיות עם חופשי בארצנו תתממש רק אם סוף סוף יהודים ועוזריהם יבינו את גודל השעה.

כיצד אמורה להיראות הבנת גודל השעה: בדיוק כמו אצל "ועוזריהם", אבל במהופך.

"ועוזריהם" יודעים - הם תמיד ידעו - להתעלות מעל ההבדלים התהומיים ביניהם. מה לרוג'ר ווטרס, מוזיקאי בינוני ולגדעון לוי, פסיבדו-עיתונאי? מה להם ולארגון רודף להטב"ים, שונא נשים ועורף ראשי עוללים? מה לאברומבורגים ולאייטולות? מה למוסלמים בברלין ולאומללי המשטרים הכושלים ברחבי אמריקה הלטינית? מה לסינים ולרוסים? מה לעלובות הנפש המשפילות את מורשת הפרוגרסיביות של תחילת המאה ה-20 ולחברי הכנסת הערבים-ישראלים שעדיין לא מסוגלים - הם אף פעם לא היו ולעולם לא יהיו מסוגלים - להכיר בעצם קיומו של עם יהודי??

כלום ושום דבר להוציא את החזון עתיק היומין: עולם ללא יהודים.

ומכאן, אם יש משהו שאפשר ללמוד מההיסטוריה, ואפשר ללמוד דברים במהופך (ככתוב: "כזה ראה" ואל "תקדש"), הרי שיהודים יבינו את גודל השעה כאשר ידעו לגלות שבניגוד למה שהם רגילים לחשוב - בימי התפלגות המלוכה, בימי עזרא ונחמיה, בימי החשמונאים, בימי המרד הגדול, בימי פולמוס הקראים, בימי המחלוקת על 'מורה נבוכים', בימי חסידים ומתנגדים משכילים ומשכילים-עבריים, בימי בונדיסטים ציוניסטים וטריטוריאליסטים, בימי העליות החלוציות, בימי חומה ומגדל, בימי תנועת המרי, בימי אלטלנה, בימי קליטת העליה הגדולה, לפני ואחרי ששת הימים, לפני ואחרי קמפ-דיוויד, בימי מלחמת לבנון, ואידך זיל גמור - ובכן, היהודים יבינו את גודל השעה כאשר הם יצליחו לגלות שבניגוד למה שהם רגילים לחשוב, המשותף להם רב לאין שיעור מהמפריד.

מה אצל ווטרס והאו-האו-לוי הוא כלום ושום דבר להוציא שנאת יהודים? כך אצל 'הימין המטורלל' ו'השמאל הבוגדני', אבל במהופך: כי אלו ואלו, עם או בלי כיפה, בצד הזה או האחר של קו מלאכותי כזה או אחר שנוצר בנסיבות סתמיות כאלו ואחרות, אלו ואלו בונים חיים, יוצרים וממציאים, מפריחים את השממה, בונים חברה ותשתית ואומה.

ד. מבחן הבנת גודל השעה - אצל "ועוזריהם"

ווטרס-האוהאו-לוי "ועוזריהם" בקונגרס האמריקני, ברחובות ברלין, במאמרי המערכת של עיתוני מצרים ורחוב שוקן, באיסטנבול, טהראן ובוגוטה, כבר עברו את המבחן. הם יגדילו ויעשו ויתבעו בכל פעם בפחות בושה ובפחות מעצורים את חיסולה של מדינת ישראל. רצוי פיזית, עד אחרונת הספריות הציבוריות לילדים, עד אחרון הילדים. ואם לא פיזית, אז עקרונית: This little shity country נהגו לומר לא מעט בריטים, כולל אירים, וכל מילה נוספת מיותרת.

אבל היהודים, שעד עתה נכשלו כשלון חרוץ בהבנת גודל השעה, חייבים לעבוד קשה, ועמוק, ולרוחב, גם בסבלנות זהירה וגם בתנופת-מהירות, כי כרגיל, גם 'עם הנצח' וגם 'אחרונים על החומה'. והרי השניות הזו, אחדות הניגודים, היא בדיוק מה שהוציאה משלוותם את היטלר, המופתי "ועוזריהם", היא זו שמדירה שינה מעיני ווטרס האו-האו-לוי "ועוזריהם" בטהרן ובאנקרה.

ה. מבחן הבנת גודל השעה - אצל היהודים ושותפיהם

כיצד נדע שיהודים ושותפיהם מצליחים להבין את גודל השעה? להלן כמה סימנים נחוצים:

1. יצירת שיטת בחירות הפוזלת לא ל'בייס' אלא לציבוריות היהודית ולשותפיה בציבור הלא-יהודי. 

או במלים אחרות, עלייתה של שכבת מנהיגים הרואים ב-80% של הישראלים את 'הבייס', ולא בכנופיות כאלו ואחרות, החמושות ברטוריקה של שנאה והכפשה ודחייה ועליונות. כיצד נראית שיטה כזו? יש כמה וכמה אפשרויות. אבל דבר אחד חייב להיות ברור: את הקואליציות בין כוחות שונים בציבור יהיה על נציגי הציבור לעשות לפני, ולא אחרי הבחירות.

2. הקאה שיטתית, ממוסדת, הגם שרצוי שתהיה מנומסת ומכובדת, אבל הקאה שיטתית בכל זאת, של כל יוצרי שיח השנאה, ההסתה והפלגנות, מכל מוקד השפעה רשמי כזה או אחר: עיתונות, אקדמיה, תרבות, חינוך. 

כשגדעון לוי "ועוזריהם" יאלץ להסתפק בבלוג כדי להפיץ את הרעל שלו, נדע שחל שינוי. שסוף סוף הבנו את גודל השעה. 

כשאקדמאים שונאי יהודים יאלצו להסתפק בפודקאסט או רצוי להם ולנו - לעקור לאוניברסיטה אנטישמית בכל מקום בעולם, נדע שחל שינוי. שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

כשבבתי הספר ילמדו למשל את 'ישראל ומשפחת העמים' כחומר חובה לבגרות, ולא את ההבלים שמיוצרים ומופצים על ידי המכון האנטי-ישראל לפסבדו-דמוקרטיה, נדע שחל שינוי. שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

כשבציבור בכלל ובקרב סוכני התודעה שלו בפרט, יבינו את מה שיגאל אלון כינה בצמד מלים  'אתיקה בפוליטיקה', שהיום, בימי שפוט השופטים שמעון פרס, אריק שרון, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, נשמעות כמו אוקסימורון מגוחך, נדע שבא שינוי, שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

3. עלייה ארצה של לפחות מליון יהודים תוך עשור אחד. כי גודל השעה הוא מבחן כלל יהודי.

ולא מיותר לומר, שיהודים חייבים, לא זכאים, חייבים, להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. כשישראלים יבינו שאין שום צידוק להשקפה לפיה ישוב אזרחי, בו יוצרים חיים, בונים משפחות, מפתחים כלכלות ומפריחים שממות, הוא "מכשול לשלום", אז נדע שבא שינוי, שסוף סוף הבנו את גודל השעה.

4. היפוך מוחלט של מגמת 'ההכלה' הפוסט-מודרנית המאפשרת בימינו בשם פרשנות מעוותת של חופש הביטוי, העמקת השנאה כלפי יהודים, רדיפתם ורציחתם בכל פינה בעולם.

מי מאיתנו זוכר למשל, שממש ביום הראשון למלחמה הזו נרצחו במצרים (מצרים!) שני אזרחים ישראלים על ידי שוטר (שוטר!) מצרי. וימים ספורים לאחר מכן, רבה בארה"ב. ושליחינו ונציגינו ו'סתם' תיירים ישראלים ברחבי העולם הצטוו להסתתר בבתים. ואין פוצה פה ואין מצפצף.

כשיהודים יוכלו לשבת בבטחה בכל מקום בעולם, כולל בירדן (מדינה שהחוקה שלה היא המשך ישיר - בנקודה הזו - של החזון של היטלר, המופתי "ועוזריהם": מדינה שאסור שיחיה בה יהודי אחד), אז נדע שבא שינוי. שסוף סוף גם אנחנו, גם אחרים, הבינו את גודל השעה.

ואין צורך לומר (שזו צורה לומר שיש ויש צורך לומר): גודל השעה יתמיד ויתבע את מה שעולה ממנו בכל שעה מעשרות אלפי השעות הקרובות. בכל שנה יש 8760 שעות גדולות.

ויש צורך לומר: 'הגבול הוא בלב כל חיל' - כלומר: לא להביט לצדדים כדי לבדוק 'מי מצטרף', כן לעשות את מה שכל אחד עושה באופן המוצלח ביותר, כמיטב יכולתו, לטובת יישום הבנת גודל השעה: בניר, בכפר, במשק, בנשק, בסדנה, בכביש, ברחוב, בפארק, בכיתת הלימוד, בשיח הציבורי, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ ולְבָנֶותיךָ ולשכנֶיךָ ולשותָּפיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. אמן.

דובי וייסגלס מסביר באנגלית לתורמים באמריקה מדוע ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים שאחריו כל המושגים והתפיסות ישתנו, ואז חוזר אחת לאחת על הפרדיגמה שלו

א. אז מה אמר וייסגלס?

לפני כמה ימים הוזמן עו"ד וייסגלס, נזכיר למי ששכח, האדריכל של ההתנתקות ב-2005, לנתח את המצב  עבור קהילת ידידי אוניברסיטת חיפה בארה"ב, שהתגייסו כאיש אחד והרימו תרומות נאות לטובת האוניברסיטה

מה אמר וייסגלס? דבר והיפוכו, כפי שניתן ללמוד מהכותרת של הרשומה הזו: כי מצד אחד הוא אמר, ובצדק, שה-7 באוקטובר 2023 הוא קו פרשת מים. מצד שני, כשדיבר על פתרון למצב, הוא חזר על בדיוק אותו הדבר: חזרה להגיון אוסלו 1993.

ב.  אז מה היא פרדיגמת אוסלו שוייסגלס אומר לנו שחובתנו לשוב ולאמץ אותה? 

1. הרש"פ היא השותפה היחידה הריאלית לבטחון חיי יהודים בארץ ישראל.

2. הרש"פ, "שהכירה בישראל בגבולות 67", אמנם לא "שכן מופלא" כפי שלמשל שכנים כאלו "בלגיה והולנד" (דוגמאות של וייסגלס), אבל במזרח התיכון בוחרים בין אפשרויות גרועות, והרש"פ גרוע פחות מחמאס.

3. הואיל ולישראל - כפי שהסביר קיסינג'ר כבר לפני יותר מ-50 שנה - אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, כלומר הואיל ובישראל "הכל פוליטי" (וכל מקום אחר כמו בלגיה-הולנד בו יש מרכאות מדובר בציטוט של וייסגלס, ואני מתנצל מראש אם הציטוט לא לגמרי מדוייק. הוא בכל מקרה נאמן למקור), הרי שאת מדיניות החוץ של ישראל יש להפקיד בידי ארה"ב, שתפקידה הוא  "להציל את הישראלים מעצמם".

4. פתרון הסכסוך הפלסטיני - כלומר פינוי ההתנחלויות וחזרה לקוי 49' כפי שתובעת "היוזמה הסעודית של 2002 שאושרה שוב ושוב על ידי הליגה הערבית" - ממילא יוציא את העוקץ מאחורי המהלכים של איראן נגד ישראל. במלים אחרות, אם זה לא ברור, עבור וייסגלס איראן היא בעיה משנית, מדומיינת, שהעיסוק בה בא על חשבון הדבר האמיתי: פתרון הסכסוך.

ג. ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות על פי וייסגלס

1. כבר מ-1994 לא היתה נוכחות של צה"ל ברצועה, להוציא בהגנה על הישובים היהודיים ("ניתן רק לדמיין מה היה עולה בגורלם של 8000 המתיישבים אילו הם היו ממשיכים להתקיים בתוך אוקיינוס של 2.5 מליון ערבים"), ולכן ההתנתקות של 2005 - בניגוד לטענות הימין - לא כללה פינוי צבא אלא אזרחים בלבד. ההוכחה לכך היא פסיקת בג"צ מ-2003 , שדחה עתירה של גוף אזרחי כלשהוא, שטען כי מדיניות הסיכולים הממוקדים בעזה היא הוצאה להורג ללא משפט, על בסיס הטענה שהואיל ואין לצה"ל כוחות בשטח, הרי שרק באמצעות סיכול-ממוקד-מרחוק ניתן למנוע פיגוע. 

2. בניגוד לטענות הימין, שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרש"פ, ולא 'חומת מגן', היא שהביאה לחיסול טרור המתאבדים (שכל כולו  פרי הצלחת משלחי המתאבדים למצוא "נכים, חולי נפש, נערות שסבלו מאהבה נכזבת" וכיו"ב אנשים ש"חייהם לא היו שווים כלום" ולכן הסכימו "למות תמורת 15 אלף דולר"). המספרים מוכיחים זאת: מתוך 1187 הישראלים שנרצחו באותם פיגועים, "מחציתם לפני ומחציתם אחרי 2002". ההצלחה הזו נבעה מהחלטת האמריקנים לבודד את ערפאת, להביא את אבו-מאזן ואת סאלם פייאד ולאמן 8000 שוטרים פלסטינים באמצעות הקצין דייטון, ובכך להפוך את זרועות הבטחון הפלסטיניות לאמינות.

3. ב-2009 החליט אבו-מאזן לייבש את חמאס בעזה, וכשאחרי "שלושה שבועות זחלו מנהיגי חמאס למצרים, הושגה הסכמה שהרש"פ תשוב לעזה, אלא שאז התנדבה קטאר להזרים 30-50 מליון דולר במזומן לרצועה, בהסכמת נתניהו שניצח בבחירות באותה השנה, ועל השאלה מדוע הסכים לעשות זאת הוא יצטרך לתת תשובות לועדת החקירה".

ד. הבעיות הקשות בתיזה של וייסגלס

1. הקיבעון של "פתרון שתי המדינות", כשברור לכל בר דעת שהוא חלף מן העולם, אלא אם הכוונה - וזו תוספת שלי ושלי בלבד - לחזרה לתפיסה שהציג רבין בהמשך למפה הציונית של 1919: "בין המדבר (העיראקי) לים יש מקום לשתי מדינות בלבד", כלומר אין מקום למדינה שלישית, פלסטינית, וזה הרי המשמעות המעשית של "פתרון שתי המדינות".

2. הקלת הראש הבלתי נתפסת (בכלל ובפרט על רקע קביעתו הנכונה - היחידה כך מסתבר - שמה שהיה אחרי 'השבת השחורה' כבר לא יהיה) כלפי תפקידה של איראן בנעשה במזרח התיכון. קשה להאמין שוייסגלס איננו מכיר את הרצאתו של רבין בפני קציני צה"ל הבכירים בקיץ 1993, בו הוא מסביר את התפקיד הזה באמצעות השוואה לתפקידה של ברה"מ - גם כן בשם רטוריקה 'מהפכנית' ואנטי-מערבית - בהפצת חוסר יציבות ואלימות-גרילה ברחבי העולם כולו. 1993. רבין, ולא נתניהו. שאלה - נדמה לי רטורית - לעו"ד וייסגלס: והיה ומחר ישראל נסוגה לקו הקדוש (קוי 49), ונחתם הסכם שלום 'של אמיצים' עם הרש"פ (אכן, יש שיטות אחרות לגרות את הדמיון, אבל לצורך העניין נפנטז): האם במציאות כזו איראן מפסיקה את פרוייקט הגרעין, הפצת רעל ואלימות ברחבי העולם וחתירה למעמד הגמוני במזרח התיכון תוך כדי הצבעה על ישראל כעל גורם שיש להשמיד? בדיוק. אכן התשובה מתבקשת מאליה (היא אחותה התאומה של השאלה הבאה: האם אחרי 'התכנסות' א-לה-אולמרט, נגמר מבחינת הפלסינים הסכסוך? מש"ל).

3. החזרה הנון-שלנטית על הקושיה (במקרה הטוב) ועל השקר (במקרה הסביר) לפיו "הרשות הפלסטינית הכירה במדינת ישראל". לא היא, לא חמאס, לא המופתי, לא כמאל חסן עלי שר ההגנה המצרי, לא אף חבר כנסת ערבי (כולל לא מנסור עבאס כפי שניתן ללמוד מתגובתו לטבח 'השבת השחורה'), וגם לא אף אחד ממסמכי החזון. 

4. מי שממשיך לטעון - ולזכותו של וייסגלס הוא לא אמר זאת במפורש אבל הדברים עולים מאופן התייחסותו למציאות - שאין שום חשיבות לתביעה מהפלסטינים (ומכל גורם אחר בזירה הקרובה והרחוקה, כולל ממה שמכונה בלשון אורווליאנית "שמאל-פרוגרסיבי") להכרה עקרונית לא סתם ב"מדינת ישראל", אלא קודם כל בעם ישראל ואחר כך בכל אחד ממרכיביה החוקתיים של מדינת ישראל (היותה מדינת לאום של עם יהודי ששורש השורשים התודעתיים שלו הוא ארץ ישראל כולה), לא רק שאיננו יודע מה הוא סח (בענייני מדיניות ומדינאות), אלא הוא תורם בכך לחיזוק מבצעי הטבח בשבת השחורה (כי זו בדיוק ההצדקה שלהם לטבח ולזוועות: אין עם יהודי, אין לו קשר לארץ ישראל, הציונות היא שלוחה של האימפריאליזם המחלל את האדמה הערבית הקדושה).

5. מעניין לעניין באותו עניין: אוניברסיטת חיפה כמופת ל"אינקלוז'ן, דייוורסיטי, קו-אקזיטנס" וכל שאר המלים החביבות כל כך על נאורינו במערב, המלים המחממות את הלב ופותחות את הכיס (וכאמור, אם זה היעד והיעד הוא כסף ותמיכה אז יאללה, אפשר לשקר ולקוות שאף אחד לא ישמע. אבל מה לעשות ובימינו הכל חשוף). ובכן, לי אין צל של ספק שוייסגלס יודע את האמת על הנעשה במסדרונות האוניברסיטה הזו, בקמפוס כולו ובתפוקות המחקר. אנטי-ציונות במקרה הטוב, תמיכה בחמאס במקרה הלא-מאד-לא-שכיח. כמובן, יש לומר שלא כולם וכן הלאה, ברור, אלפי סטודנטים באוניברסיטה משרתים בצה"ל, לא מעט מאנשי הסגל לגמרי מזדהים עם המדינה, אמנם חלקם - אחד ממש בכיר - על תנאי, אבל יש עניינים שבהם מדידה סטטיסטית לא שווה הרבה. 

כי גם אם 99% מבאי אוניברסיטת חיפה מכירים במדינת ישראל על פי מה שהוגדר בסעיף 4 (והמספר רחוק, רחוק מאד, מאד מאד מאד מ-99%, וזאת בלשון המעטה), עדיין התשתית הרעיונית המאפשרת את קיומו של "הקומץ", היא בדיוק, אבל בדיוק אותה תשתית רעיונית שעומדת בבסיס הטירלול הנוכחי באינספור קמפוסים בארה"ב, בהם סטודנטים ואנשי סגל מתייצבים מאחורי חמאס, ומגנים את ישראל על עצם קיומה, בשלל שקרים, עיוותי מציאות, קפנדריות מוסריות וכל הארסנל התודעתי שהומצא מאז פרוץ הפוסט-מודרניזם, 'הצוללת הצהובה', 'השמאל החדש', אנטי-וייטנאם כאנטי-ארה"ב, וכל זה עם תבלין אנטישמי, ומוצלח ממנו אוטו-אנטישמי. 

ומה היא הפרקטיקה של אותה תשתית רעיונית? "אינקלוז'ן, דייוורסיטי, קו-אקזיטנס".

6. הדרך מסיסמאות נעימות לאוזן העוברות מהלב לכיס, מדלגת בימינו על השכל-הישר. אולי המשאב יקר הערך ביותר בימינו. כי אם איש חכם אומר באותה נשימה כי מה שהיה לפני השבת השחורה לא יהיה אחרי השבת השחורה, ממשיך להסביר ולעודד את אותן תופעות שתרמו לשבת השחורה, מה יגידו אזובי הקיר, לא משנה מה תוארם האקדמי.

ה. ותוספת קטנה - קטע ממאמר של גיבורו של וייסגלס - סלאם פייאד - שראה אור בפוריין אפיירס, 27-10-2023, תחת הכותרת "תכנית לשלום בעזה". תנאי לתכנית של פייאד היא הכללת חמאס בתוך אש"ף כתנאי לקידום פתרון שתי המדינות... ג'ורג' אורוול מעולם לא היה בחיים יותר מאשר בימינו... בכל אופן מורשתו.

Both the PLO and the PA should have been reformed and reconfigured long ago, and the urgency of that task has never been greater than it is today. The first step must be the immediate and unconditional expansion of the PLO to include all major factions and political forces, including Hamas and Palestinian Islamic Jihad. Hamas won an outright majority in the last parliamentary elections held in the Palestinian territories, in 2006, and although no such elections have been held since then, polls show that Hamas has continued to enjoy considerable public support. Moreover, it is impossible to see how the PLO can credibly make any commitment to nonviolence as part of any attempt to restart the peace process if Hamas and factions of a similar orientation are not represented. 

 

The PLO could be expanded without it having to abandon the requirements of the peace process. But that process would have to be fundamentally altered in ways that address the root causes of its failure to deliver over the past three decades. First and foremost, Israel would need to formally recognize the Palestinians’ right to a sovereign state on the territory that Israel has occupied since 1967. By doing so, Israel would be merely reciprocating the essence of the PLO’s recognition of Israel’s “right to exist in peace and security,” which was enshrined in the Oslo accords’ declaration of mutual recognition in 1993. Until such recognition is secured, the expanded PLO could adopt a platform a platform that reflects the full spectrum of Palestinian views on what constitutes an acceptable settlement while still preserving a pathway to a negotiated two-state solution.

ובעברית:

"גם אש"ף וגם הרש"פ היו צריכים לעבור רפורמה ולהגדיר מחדש לפני זמן רב, והדחיפות של משימה זו מעולם לא הייתה גדולה מזו שהיא היום. הצעד הראשון חייב להיות הרחבה מיידית ובלתי מותנית של אש"ף כך שיכלול את כל הפלגים והכוחות הפוליטיים הגדולים, כולל חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמאס זכה ברוב מוחלט בבחירות האחרונות לפרלמנט שנערכו בשטחים הפלסטיניים, ב-2006, ולמרות שלא נערכו בחירות כאלה מאז, הסקרים מראים שחמאס המשיך ליהנות מתמיכה ציבורית ניכרת. יתרה מכך, לא ניתן לראות כיצד אש"ף יכול להתחייב בצורה אמינה כלשהי לאי אלימות כחלק מכל ניסיון להתחיל מחדש את תהליך השלום אם חמאס ופלגים בעלי אוריינטציה דומה אינם מיוצגים.

ניתן להרחיב את אש"ף מבלי שהוא יצטרך לנטוש את דרישות תהליך השלום. אבל תהליך זה יצטרך להשתנות באופן יסודי בדרכים שיתייחסו לגורמים השורשיים לכישלון שלו במהלך שלושת העשורים האחרונים. בראש ובראשונה, ישראל תצטרך להכיר רשמית בזכותם של הפלסטינים למדינה ריבונית בשטח שישראל כבשה מאז 1967. בכך, ישראל רק תבטיח הדדיות להכרה של אש"ף ב"זכות הקיום של ישראל בשלום וביטחון", שעוגן בהכרזת ההכרה ההדדית של הסכמי אוסלו בשנת 1993. עד שתובטח הכרה כזו, אש"ף המורחב יוכל לאמץ מצע פלטפורמה המשקפת את כל קשת הדעות הפלסטיניות לגבי מהי הסדר מקובל עדיין משמר נתיב לפתרון שתי מדינות במשא ומתן".