אחד מ-300 אלף: 'יומן קריאה' על 'נפוליאון לוינסנט קרונין, 1971 (תרגום לעברית: 1991) - ותודה לאלון, לנתניהו וליוני רכטר

      א.   אחד מ-300 אלף

לקראת סיום קריאת הביוגרפיה על נפוליאון, פרי עטו של המלומד הבריטי, בוגר אוקספורד, וינסנט קרונין (1924-2011), שאלתי את ידידי החבר קופיילוט, כמה ספרים נכתבו על נפוליאון. התשובה היתה שככל הנראה כ-300 אלף ספרים, יותר מאשר על כל דמות היסטורית אחרת, כולל 'אפילו' על ישוע.

נדהמתי. כי תחושת הגאווה שהחליפה את תחושת הבושה על כך שאני מתקרב לשנתי ה-25 כהיסטוריון מקצועי רשמי (למעשה אני תופס עצמי כהיסטוריון לא יותר מ-15 שנה, אבל זה כבר סיפור אחר) ועד לקריאת הספר הזה לא קראתי על נפוליאון שום דבר מסודר, התחלפה במשיכת כתפיים של תמיהה מהולה בייאוש.

למה בושה זה ברור. שהיסטוריון מקצועי לא יקרא שום דבר מסודר על נפוליאון. ולמה גאווה? כי הספר הזה קשה מאד לקריאה, לא רק כי הוא משתרע על פני 416 עמודים, אלא כי סגנונו נובע ממטרתו המוצהרת, והנה ציטוט מהכריכה האחורית המסביר אותה באופן צלול: "יש בספר פחות נביחות תותחים כי זו ביוגרפיה של האיש ולא של התקופה הנפוליאונית". ומה יש בו? לא מעט תרבות, וקמצוצי פסיכולוגיה לא מעטים, והמון חברה והנדסה וכלכלה, וגם הומור ותיאטרון ואהבה גברית-נשית והורית-ילדית. וגם "נביחות תותחים".

ולמה תמיהה מהולה ביאוש? כי גם אם אקרא את הספר השני על נפוליאון, עדיין היחס בין 2 ל-300 אלף לא מאד שונה מ-1 ל-300 אלף. זה מה יש. שוב נפלה עלי תחושת ה'לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו'. במקרה של נפוליאון, זה יהיה משהו באזור של 1 ל-300 אלף.     

   ב. על צירופי מקרים ומבוא להשוואות היסטוריות (לאו דווקא 'זיהוי תהליכים', חוכמה השמורה לאדירי-שכל באמת)

אלו מכם שמאמינים בהשגחה פרטית כלומר דוחים על הסף את הצירוף המילולי 'צירופי מקרים', מחייכים מתחת לשפם ורואים קשר ברור בין המתרחש בימים אלו – הימים בהם נתניהו כותב פרק מרהיב בהיסטוריה של עם ישראל (אוי כמה קשה לחלק מהאנשים שעיניהם חלפו הרגע על שורת המלים הזו! סליחה. מה לעשות, אני היסטוריון ולא עובד אצל אף אחד אלא רק אצל שר האמת ואלוהי ההגינות) - לבין העובדה שאמש סיימתי לקרוא את הביוגרפיה האדירה הזו.

יעזור לי לומר שנפלתי על הספר במקרה, אבל ממש ולגמרי במקרה? שלב ההוכחות: מכירים את הפינות הללו ברחבי מרכז תל-אביב אליהם מגיעים כל מיני חפצים, ממשחקי ילדים ועד נעלים משומשות, מכוסות אימייל ועד ספרים? אז שם מצאתי את הספר, מה יותר צירוף מקרים מזה?

כך או אחרת, הנה משהו שעשיתי ממש באותו הזמן לגמרי לא-במקרה כלומר כמתבקש מהמצב: דיברתי במשך 84 דקות על משנתו המדינית-בטחונית של אחד, יגאל אלון, יש כמה רחובות וחברת דלק על שמו, וכנופייה שלמה של 'אקדמאים' מבולבלים שעד היום לא מצליחים להבין איך איש מחנה השלום מדבר על ארץ ישראל השלמה, ואיך איש מחנה השלום לא מעריך כהוא זה טקסים בשטוקהולם ומעדיף עליהם הסכמי ביניים ועומק אסטרטגי, ואיך איש מחנה השלום ידע לנצל כל משבר בטחוני לטובת שיפור ושדרוג מעמדה המדיני של ישראל, ואיך איש מחנה השלום עסק בזוטות כמו חקיקת עבודה, מדיניות קליטה, אוניברסיטה פתוחה והסכם כלכלי עם השוק המשותף. הרי לשיטתם איש מחנה השלום אמור קודם כל להתבייש שהוא יהודי, להתנצל על זהותו הציונית, לבקש סליחה מהערבים על עצם העובדה שהוא נושם, ולתחוב את לשונו כמה שיותר עמוק לעכוזם של 'הנאורים' בניו-יורק-טיימז פינת הרווארד, וכמובן להשחית עד בלי הכר את השפה העברית ולזהות תהליכים ולתאר תחביבים של חיילי צה"ל.

וכשקראתי אצל קרונין את הקטעים הנענים להבטחתו להמעיט ב"נביחות תותחים" ולכתוב על "האיש", חשבתי גם על יגאל אלון וגם על בנימין נתניהו, לא חומר מוצלח למשחק החביב 'מצא את ההבדלים' (כי הם רבים מדי ולכן אין כאן שום רבותא).    

    ג.  על אסטרטגיה ועל חוסן חברתי: מנפוליאון דרך נתניהו עד אלון ובחזרה

כי נפוליאון (כמו נתניהו ואלון, מבחינה זו אין הבדל) לא אהב מלחמות. על פי קרונין הוא אפילו כעס על כך – ובעיקר על האנגלים הנכלוליים שלא בחלו בשקרים מוחלטים על מנת לערער את מעמדו באירופה – שכל פועלו החברתי והמדיני עמד בצל האילוץ לצאת למלחמות. נפוליאון העיד על עצמו בערוב ימיו (5 שנותיו האחרונות עברו עליו בחור מארץ החורים: האי סנט הלנה שאפילו הגוגל-מאפס מתקשה לאתר), כי הוא נלחם "60 קרבות". את רובם ניצח, וכמה חבל שדווקא את ההוא בווטרלו הפסיד.

תולדות אירופה במאה ה-19 יכולות היו להראות לגמרי אחרת. קחו למשל את הקטעים הבאים המלמדים על מעשיו של נפוליאון כראש מדינה, בזמן שאויביו עסוקים בלהתאושש מתבוסותיהם ולהתארגן לעוד נסיון לשמור על מצב הדברים הטרום-מודרני בכוח:

"כאשר מונה לקונסול ראשון. מוצא נפוליאון בקופת החוץ בדיוק 167,000 פרנקים במזומן, וחובות שהסתכמו ב-474 מליונים. המדינה היתה מוצפת בשטרות כסף חסר ערך כמעט, ומשכורותיהם של משרתי הציבור לא שולמו זה עשרה חדשים. [...] נפוליאון גייס שני מליוני פרנקים בגנואה, שלושה מליונים מבנקאים צרפתים, ותשע מליונים ממפעל הגרלות. בעזרת כסף זה הדף את פשיטות הרגל בחדשים הראשונים, ובאותו זמן ניסה להשיג מימון סדיר [...]  הוא הקים גוף משותף של 840 פקידים, שתפקידם להטיל ולגבות מיסים. מכל פקיד תבע מקדמה בשיעור של חמשה אחוזים [...] באותו זמן הבטיח לקרוא את הכיכר היפה בפריס על שם המחלקה שתשלם הראשונה את מיסיה במלואם (כיכר הוואזו) [...]

לאחר שהשליט סדר בענייניה הכספיים של צרפת, פנה נפוליאון לחוק והמשפט [...] למעשה, לא היה דבר שאפשר לכנותו חוק צרפתי: רק חוקים איזוריים רבים ומאות בתי משפט אוטונומיים [...] מאז 1789 הסתבך החוק עוד יותר בעקבות 14,400 צווים, שרבים מהם סתרו חוקים קודמים. נפוליאון כתב כי צרפת היא 'אומה עם 300 ספרי חוקים אבל בלי חוק' [...] נפוליאון רצה לשלב את זכויות האדם עם כל הדברים הטובים שבחוק הצרפתי הישן [...] נפוליאון הורה למומחים: 'אני נותן לכם ששה חדשים לצור חוק אזרחי' [...] אחר כך נדונה הטיוטה נקודה אחר נקודה במועצת המדינה, כשנפוליאון יושב ראש בחמישים ושבע ישיבות, יותר ממחצית הישיבות שנערכו בסך הכל [...] ואלו העקרונות שעוגננו בחוק: שוויון לכל בפני החוק, קץ לזכויות ולחובות הפאודליות, קדושת הקניין, נישואים כפעולה אזרחית ולא דתית, חופש המצפון והחופש לבחור בעיסוק [...] המהפכה הגבירה את כוחה של המדינה על חשבון המשפחה, ונפוליאון רצה לתקן את אי האיזון בעזרת חיזוק המשפחה, בעיקר ראש המשפחה, וזאת משום שראה במשפחה את המגן הטוב בביותר לחלשים ולחסרי הזכויות. היה זה נפוליאון שהכניס סעיף המכריז כי הורים חייבים להאכיל את ילדיהם [...]" (186-184).

אבל לא 'רק' בצרפת אלא בכל מקום בו שלטה המדינה הזו, בראש ובראשונה הטריטוריה שלימים – בזכות רעיונות המהפכה (לאומיות ליברלית) – תהפוך לאיטליה:

"[...] ללוקה וטוסקנה הביא שכלולים [...] בדלמטיה שם קץ לענישה לא אנושית, כמו מלקות והטבעת אות קלון [...] הוא מצא בדלמטיה שבילי עיזים, אבל לא דרכים ראויות לשמן [ו] בנה את הדרכים האמיתיות הראשונות של דלמטיה [...] מינה 'מגן לאסירים' שידאג למזונם של האסירים, יטפל בתלונות ויבטיח את שחרורם של אנשים שתקופות המאסר שלהם הסתיימו [...] בספליט חוסלה השערוריה של בית היתומים, גטו חסר חלונות שבו היה רק ​​מינקת אחת לכל חמישה או שישה פעוטות דמויי שלדים. בעשור שהסתיים ב-1806 נותרו רק ארבעה מתוך 603 היתומים שבו בחיים [...] דנדולו (שליח נפוליאון) בנה מעון חדש במנזר נטוש וסיפק צוות מתאים. ב-1808 עלה שיעור ההישרדות ליותר מ-50 אחוזים".

גם "בפריס תיקן נפוליאון את המצב המזעזע של בתי היתומים, שם הצטופפו יחד מבלי להתחשב בגיל, מין או סוג מחלתם. הוא שם קץ גם למנהג לכבול את המטורפים בידיים וברגליים למיטות: הוא הקים שני מעונות לחולים חשוכי מרפא ומעון אחר להכשרת חרשים אלמים". (253)

לגבי התקופה ההיא, לא מפתיע כי "המיעוט החושב (כך קרונין) [...] קידם בברכה את הסדר ואת הצדק ואת השיפורים, והיה זה סמל לגישה כולה כאשר הפרופסורים של אוניברסיטת לייפציג החליטו ב־23 ביולי 1808 כי בעתיד, בתוך האוניברסיטה, יכונו הכוכבים בחגורת אוריון ובחרבו בשם כוכבי נפוליאון. גתה, שבתור שר ידע בעצמו על מה הוא מדבר, חשב כי עבודתו היצירתית של נפוליאון בקיסרות עולה לדרגת גאונות. 'כן, כן, ידידי הטוב!' אמר לו אחד מאנשי נפוליאון, 'אין צורך לכתוב שירים ומחזות כדי להיות יצירתי: יש גם יצירתיות של מעשה, שלעתים קרובות נמצאת בדרגה גבוהה הרבה יותר' [...]." (255)

ומסכם קרונין: "הקיסרות היתה עתידה להתקיים רק עשר שנים, אך הרעיונות שמאחוריה קיימים עד עצם היום הזה. קודקס נפוליאון ועקרונות הממשל העצמי הפכו לחלק ממרקמה של יבשת אירופה, ולהוציא ספרד, לא העז עוד שום מלך להשיב על כנן את הזכויות הפיאודליות שנפוליאון ביטל. בפורטוגל היה זה נפוליאון שסלל את הדרך לחוקה הליברלית של 1821; אפילו בספרד היה עקרון החופש הדתי שלו עתיד לפעול כמתסיס ליברלי: הוא הונהג באופן זמני ב־1869 בזמן עוצרותו הנאורה של פרנסיסקו סֵרָאנו, ובשינויים קלים הפך לחוק ב־1966. אולם היה זה בחצי הכדור המערבי שהפלת השושלות הספרדית והפורטוגזיות על ידי נפוליאון הפיקה את התוצאות המרשימות ביותר. בימי חייו של נפוליאון, ובמידה רבה בהשפעת העקרונות שיישם בקיסרות שלו, עתידות מקסיקו, קולומביה, אקוואדור, ארגנטינה, פרו וצ'ילה להשיג עצמאות. לבסוף, בעידוד האחדות הלאומית והממשלה הייצוגית, תרם הקיסר נפוליאון יותר מכל אדם אחר ליצירת המדינות המודרניות של גרמניה ואיטליה, אף שלא היה עד להן בחייו". (255)

וכן הלאה וכן הלאה. ולא 'רק' בזמן שהיה קיסר שמוטת כנפיו הקיפה את רוב אירופה והמנהל שלו היה אחראי על כ-70 מליון בני אדם (אוכלוסיית צרפת מנתה ב-1800 כ-30 מליון אשה ואיש), אלא גם בגלות הראשונה שלו (9 חודשים) באי אלבה הסמוך לאיטליה, וגם בגלות האחרונה שלו בחור ההוא בסנט הלנה. האיש פשוט לא הפסיק לשפר, לעשות, לתקן, לקדם, לבנות חברה, לבנות אומה.

נראה לי שלפחות אחד משני הקוראים מתחיל לזהות את הדמיון מבחינה זו בין נפוליאון לאלון, ואת ההבדל העצום מבחינה זו בין נפוליאון לנתניהו. אבל עוד חזון למועד, יש לנו עוד כמה עניינים לטפל בהם.     

    ד.    פרקים קטנים שלא נזכרו בספר (אולי עוד סיבה להתחיל לחפש את 299,999 הספרים האחרים?)

קרונין לא טיפל בכמה נושאים חשובים. אין לי טענות, רק מציין עובדה. ברור מאליו תגידו, כי כמה אפשר לכסות ב-416 עמודים (ויש גם כמה תמונות).

ובכל זאת, כהיסטוריון של העם היהודי, הפתיעה אותי העובדה שקרונין – הגם שהוא מתייחס ליחסו החיובי מאד של נפוליאון ליהודים – לא מזכיר כלל את פרשת 'הסנהדרין', שהנה כאן מתחת קישור לערך הלא מאד מדוייק עליה ,אבל זה-מה-יש, בויקיפדיה. 

מדוע הפרשה חשובה? לא כי היא מבוא לאנטישמיות כפי שנטו להציגה כמה היסטוריונים יהודים, אלא כי היא דוגמא נהדרת נוספת לקושי של נפוליאון להתמודד עם בנין אומה במציאות של מלחמות בלתי פוסקות. מה קשורים היהודים? נו, כמה מפתיע: הם מואשמים בגביית רבית גבוהה מדי על ידי איכרים – שבנוסף לתרומתם לבטחון-מזון הם גם אלו שהתגייסו בהמוניהם ובהתלהבות לצבא שהסיכוי לההרג במסגרת פעילותו גדולה מאד מאד!. נפוליאון רוצה להסדיר באותה הזדמנות גם את תנאי האשראי לחקלאות (עד היום יש אנשים שלא מבינים בכלל במה מדובר כי הם משוכנעים ש"כוחות השוק" הם התשובה לכל), גם את חובות הקהילה היהודית וגם את השתלבותם של יהודים כפרטים במאמץ בניין האומה הצרפתי, הקשור גם בכלכלה וגם בשירות צבאי. ומי שפיספס אותי לרגע, כתבתי על צרפת בתחילת המאה ה-19 ולא על ישראל ממש ברגעים אלה.

אבל 'לאקונה' משמעותית היא החמצתו את קרב אל-עריש, שצבא נפוליאון חייב היה לבצע בדרכו לעכו. ומעשה שהיה כך היה, ושוב, אני מדבר על 1799: מודיעין לקוי הביא את נפוליאון למסקנה שהוא יכול לשלוח לאל-עריש כוח חלוץ קטן יחסית, שאחרי שיכבוש את העיר יבטיח את אספקת המים לצבא הממהר בדרכו צפונה. ובכן, במקום שהקרב ימשך לכל היותר יום-יומיים הוא נמשך יותר משבוע. התוצאה היתה דרמטית: צבא נפוליאון איחר להגיע צפונה, ואת התותחים שאמורים היו להגיע למצור על עכו דרך הים, שתו לו הבריטים, וכל השאר היסטוריה: תבוסה במצור על עכו, נסיגה לא נעימה כל הדרך למצרים, הגבעה הצרפתית בחיפה, וכן הלאה.

ולבסוף מה שבכלל לא נזכר הוא הסמל שוביין, זה שעל שמו התפתח מושג שהתגלגל מנאמנות ללא סייג למנהיג ולאומה, ומשם למשמעות הפוכה של נאמנות של טיפשים שלא חושבים, ומשם – כך נשים בשנות ה-60' – לגברים שלא חושבים איך לנהוג עם נשים, ובקיצור: שוביניזם.

שוביין המקורי בכל אופן היה איכר פשוט שעלה לדרגת סמל, ונאמנותו למנהיגו הכריזמטי נבעה מכך שהכריזמה שלו לא נשענה על גינונים (ואני מדבר על נפוליאון אם זה לא ברור) אלא על יחס 'בגובה העיניים' לכל צרפתי (וגם ללא-צרפתים הרבים מאד שהזדהו עם עקרונות המהפכה: לאומיות ליברלית למי ששכח, אבל כזו שמקפידה על בניין אומה אחרת היא סתם מלים באוויר או בטוויטר), כזה שאנשים מוכנים ללכת אחריו עד לסוף העולם ומעבר לו, אפילו עד מוסקבה (ומי שהצליח, גם בחזרה).    

      ה. במקום סיכום: כמה מלים על אסטרטגיה, זהירות, סבלנות, מלחמה, שלום, בניין אומה, נפוליאון, אלון, נתניהו (ועלי מוהר ויוני רכטר)

אז מה היה לנו. נפוליאון כאסטרטג, כאיש צבא ומלחמה, קצין תותחנים שמיומו הראשון על ספסל הלימודים גילה צמא בלתי פוסק לידע ידע ידע ועוד ידע. כי עובדות ונתונים הם הבסיס לכל פעולה. 

אבל כל המלחמות שלו – והרי שמו מופיע תמיד בצירוף 'המלחמות הנפוליאוניות' – היו לטובת השלום, ושלום אין פירושו טקסים בשטוקהולם ואימוץ גישה המתנצלת על עצם הקיום של אומה כזו (צרפתית) או אחרת (יהודית), אלא שלום פירושו שגשוג כלכלי ובטחון בדרכים ומנהל תקין ובקיצור כל מה שיגאל אלון ידע להכניס בספרו 'מסך של חול', ספר המתחיל בטענה שאזרחיה של מדינה החיה במצב בטחוני בעייתי חייבים להתעניין בבטחון, אבל כשיתעניינו בבטחון יגלו למרבה הפלא שבטחון לא יתכן ללא חוסן לאומי וחוסן לאומי הוא צירוף מילולי נרדף לבניין אומה.

מה שמוביל אותנו לנתניהו. מנקודת המבט של האסטרטגיה המדינית והבטחונית, ללא ספק 8 אם לא למעלה מזה בסולם נפוליאון. אבל מנקודת המבט של בניין אומה, נו, קצת פחות. הוא וכל הממשלות שלו שהתייחסו לפריפריה מכל הסוגים (כי לא מדובר במושג שהוא רק גיאוגרפי) כאל סרח עודף, תוך שהם בונים – ובצדק – על שני עניינים שלהם לא היתה שום תרומה להם, כממשלות:

 1. המקדמות האדירות של כל ממשלות העבודה (בין אם כגורם מוביל ובין אם כשותף בכיר) לבניין אומה עד 1995, למרות נזקי 'תכנית הייצוב' ההרסנית של שמעון פרס.

 2. הנטייה היהודית לסולידריות על בסיס לאומי, יסוד היסודות של החוסן הלאומי, לא משנה עד כמה ממשלות ישראל יחמיצו את המשאב הזה, או – כשיטת נתניהו – יחללו אותו באמצעות ליבוי מחלוקות פנימיות ללא צורך (והעובדה – וזו עובדה – שיש גם 'צד שני' הפועל כך, איננה משנה את העובדה – וגם זו עובדה – שממשלה היא ממשלה היא ממשלה, קל וחומר ראש ממשלה: האחריות עליו תמיד גדולה יותר, אחרת הוא לא ראש ממשלה)

ואין בכך חלילה לטעון שלא המשיך להתקיים בניין אומה מ-1995, אלא שהוא נעשה כך שחלק מהתוצאות ההרסניות שלו מוכרות לכל מי שמביט במציאות הישראלית. או במלים אחרות: אפשר יותר והרבה יותר טוב. ונפוליאון יוכיח, או אשכול.

ולבסוף, מלה טובה על נתניהו כאסטרטג, דווקא לאור הביוגרפיה של נפוליאון, הפעם כן במימד "נביחות התותחים": קרונין מראה כמה פעמים עד כמה חוסר הסבלנות של נפוליאון היה בעוכריו, גם בעניינים אישיים, וגם בעניינים שלשמם יצא למשל עד מוסקבה, כי כדי להשיג שלום באירופה הוא נאלץ לצאת למלחמה עד שם. כן, נשמע פרדוקס אבל אלו החיים. לא יבינו זאת רק פציפיסטים שהם לענייני בטחון מה שליברטריאנים הם לענייני כלכלה (אלו ואלו פרזיטים חסרי חוליות שלמרבה המזל הם מיעוט מבוטל משתי הבחינות החשובות – כמותם ואיכות טיעוניהם).

ובכן כפי שכולנו יודעים בזכות היטלר וסטאלין, 'גנרל חורף' הוא שהביס את נפוליאון ב-1812. אלא שקרונין טוען ואין סיבה שלא להשתכנע מהטיעון, שאילו נפוליאון היה מגלה יותר איפוק, ופשוט יושב לו במוסקבה (או מה שנשאר ממנה כי הרוסים שחררו אלפי אסירים וציידו אותם בחומר שריפה כדי להבעיר את העיר כולה. אבל עשירית ממנה נותרה על כנה), הוא יכול היה להשלים את המהלך באביב 1813: להכניע את הצאר הרוסי ולקבע שלום אירופי לדורות.

אם כך היה עושה נפוליאון, היה מתקיים בו במהופך מה שאלון אמר ב-1949 – ניצחנו את המלחמה והשגנו את השלום (כי אלון אמר 'ניצחנו את המלחמהה והפסדנו את השלום'. למה? כי במקום להכתיב תנאים למצרים המובסת התיישבנו לדון אתה ועם שותפותיה בשביתות נשק שלמעשה הנציחו את מצב המלחמה).

ומה הקשר לנתניהו? נו, הנה שוב יציאה מסוכנת שלי מהארון: ההתאפקות שלו לצורך בניין אסטרטגיה (קצת פחות בניין אומה אבל בסדר, האזרחים עשינו זאת בשביל עצמנו), בניין כוח ובעיקר חיפוש הזדמנות נכונה לעשות את מה שאף אחד לא האמין שהוא יעשה – פגיעה קשה בראש התמנון בטהראן – היא בדיוק מה שהיה על נפוליאון לעשות במוסקבה 1812.

וגם בווטרלו 1815, שם אמנם הגנרל ני החמיץ הזדמנות להכות את הבריטים (או את הפרוסים, תבדקו לבד), מה שהיה מבטיח שוב את הצלחתו של נפוליאון עד אז: להכות בכל פעם בגורם אחר המהווה חלק מקואליציה מסוכנת: קודם בחמאס, אחר כך בחיזבאללה, אחר כך בחות'ים, ואז שוב בחמאס ואז באיראן.

אופס, התבלבלתי, טוב, הבנתם. וכן, מה לעשות שהיסטוריונים חולים במחלה חשוכת מרפא בשם 'היסטוריטיס בדיעבדיס', שהסימפטום החמור ביותר שלה הוא הפיתוי לחכמה שבדיעבד. כי מי יודע בזמן אמיתי את אמנות ההבחנה בין סבלנות ואיפוק לבין לקיחת היוזמה כדי 'לתפוס את הרגע' שאולי עוד רגע יחלוף לו בלי שוב? האם 'זהירות' איננה אלא 'פחדנות' ו'הססנות' ולהפך?

ש(גם) על כך כתב לנו עלי מוהר הגאון שיר שהלחין גאון עצום לא פחות, יוני רכטר, ומי שהגיע עד כאן מגיעה לו מנוחה בדמות השיר הנפלא הזה: אל תמהר. אין לי ספק שנפוליאון – וגם קרונין – היו אוהבים אותו כמוני.