צוה המלך ויעבירו קול במחנה לאמר: איש לא יהא רשאי לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות הלילה ולמעלה (כמובן לפי החשבון בארצות הקדם, לאמר משחשכה) ואפילו לקנות לחם או כל מאומה, וגם למוכרים צוה לאמר: לא ימכרו לשום אדם בלילה דבר קטון או גדול...
ויואל המלך לנסות את עבדיו ואת המוכרים, אם עוברים על מצות המלך, ובנשף בערב יום באישון לילה ואפלה התחפש המלך וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני נשיו עמו. ויקר מקרהו ויבא על שער יהודית שהיתה אושפזיכנית והיתה מוכרת יינות שמנים וסלתות, לא תחסר כל בה.
ויבא המלך ואנשיו אל האשה הלילה, ויסובו על הבית, מתדפקים על הדלת, ויען המלך ויאמר: פתחי לי, אחותי רעיתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה, השקיני מעט מים כי צמאתי, מכרי כיום את לחמך לי. ותען האשה לאמר: לא אוכל לעבור את מצות המלך והיא לא תצלח.
ויוסף המלך לדבר ויתחנן לה לאמר: דלתיך לאורח תפתחי, איש עני אנכי ובביתי אין לחם ושמלה, כי עתה באתי מן השדה בערב... ספחני נא לחם ויין, באי עשי כדברי אם נא מצאתי חן בעיניך. ותען האשה ותאמר: לך מעלי, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני?
ויוסף המלך לדבר: אם כן איפוא זאת עשי, פתחי החלון קדמה וירי לי משם מעט לחם... הגמיאיני נא מן האדום האדום הזה, כי עיף אנכי... ואני אתן את שכרך. כמו פתן חרש יאטם אזנו, אטמה אזנה משמוע. ותרם ימינה ושמאלה אל השמים ותשבע בחיי העולמים כי לא תתן לו מאומה דבר קטן או גדול, וחוטא המלך חומס נפשו, חמת מלך מלאכי מות, מי יאמר לי מה תעשה? וכהנה רבות עשה.
וירא המלך כי האשה טובת שכל ולא נפתית לתת לו מאומה. והנה לא שמעה עד כה, ויאמר המלך בלבו: אשה יראת המלך היא תתהלל ויהללוה בשערים מעשיה, ויוציא המלך אבן אדומה ויתו על דלתות השער להכירה בשובו ויסר וילך...
ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את היהודית ואת אשר עשתה, וישלח איש מלפניו אל מקום פלוני אלמוני תחנותי, ושם תראה דלת אחת חקוקה בשעה מסומנת על המשקוף, ושם האשה אושפיזכנית, והביאה אצלי. וילך האיש ויבא את האשה, ותעמד לפני המלך ותשתחו אפים ארצה.
ויען המלך אליה וידבר אתה קשות, ויאמר: שמעי נא האשה הנצבת עמדי בזה, ותאמר: דבר, כי שומעת שפחתך. ויאמר: אי מי זה את? ותאמר: יהודית אנכי. ויאמר: הלא שמעתי כי היהודים רחמנים גומלי חסדים הם, ומדוע שחת רחמיך ולא חמלת על העני הקורא אליך בנשף בערב יום, מכרי לי פתח לחם ואסעדה, ולא שמעת לקולו ולא שמת על לבך, ותשלחי אותו ריקם, ולא חמלת על עניו ועל רישו, ולא טעם לחם או כל מאומה, והוא עיף ויגע ולא יראת אלהים, ועתה דעי נא וראי כי רעתך רבה. כאחת הנבלות עשית, כי תראי ערום ולא רחמתהו ומרעב מנעת לחם, גדול עונך מנשוא.
אז ענתה היהודית לאמר: חלילה לשפחתך מעשות זאת, ומי בכל עבדיך רחמנים וגומלי חסדים כיהודים? אל ישם המלך בלבו דבר, כי לבעבור היותו תוגר (האורח) ח"ו עשיתי כן... הלא באזננו צוית: איש ואשה אל ימכרו בלילות. מה פשעי ומה חטאתי?
ויאמר: גם אני ידעתי, החשי... שלום לך אל תראי, ידעתי כי לבעבור שמע מצותי עשית את הדבר הזה, ברוך טעמך וברוכה את... לכי לביתך ואני אצוה עליך. ויצו המלך את עבדיו הסופרים ויצא דבר מלכות ומלפניו ויכתב... לתת ליהודית הנ"ל עשרים לבנים ביום מדי יום ביומו... יען כי נמצאת נאמנת בחק המלך ודתו, ולא נטתה ימין ושמאל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה