א. מי זה קרוצ'ה
תקראו בויקיפדיה. כן, יש כאלו שמקפידים להזכיר שבמרוצת 86 שנות חייו הארוכות והדחוסות היסטוריה (שתי מלחמות עולם למשל, חצי מלחמה קרה, פעמיים פשיזם בתנור ועוד כמה משברים וארועים ועניינים ומה לא), הוא לכאורה שיתף פעולה עם המשטר הפשיסטי של מוסוליני, כשאחרים אולי יגידו שבזכות אנשים כמותו המשטר הזה היה מעט פחות גרוע מכפי שהיה.
אבל עבורי הוא הוגה דעות שתרם רבות לתובנות המצטברות בי בנוגע לשני עניינים חביבים למדי על רוב האנשים שיצא לי לפגוש בעבר ושאני ממשיך לפגוש בהווה ושיש סיכוי שאמשיך לפגוש בעתיד, והנה זהו בדיוק זה העניין הראשון: היחס בין עבר להווה לעתיד, או במלה אחת 'היסטוריה'. ומה השני? דמוקרטיה ופוליטיקה ובעיקר ערך החירות שעבור קרוצ'ה היה לא פחות מאשר "טעם החיים" (כבוד! הוא חי בתקופה בה המציאו את קוקה קולה ולמרות זאת הוא לא השתכנע שהיא היא טעם החיים. אולי כי הוא היה איטלקי, ובכל זאת, למרות הכל, טעם טוב יש להם, ולא רק בבגדים ובעיצוב מכוניות).
ב. מדע ההיסטוריה על פי קרוצ'ה
קרוצ'ה הוא מהרהוטים בהסברם המשכנע לפיו ההיסטוריונים עוסקים בהווה בנושאים מהעבר המעסיקים אותם בהווה כשהשאלה שבאמת מעסיקה אותם היא כמובן שאלת העתיד. אין לי ספק שבאיטלקית זה נשמע יותר טוב, אבל הנה זה בתרגום (מיושן מאד, מוסד ביאליק, 1962) לעברית: "אין הדעה על העבר אלא תשובה לשאלה ששואלים החיים בהווה, כדי להוליד חיים בעתיד" [ע21].
או לקראת סוף הספר (294 עמודים, בקטנה), אחרי שהוא מנסה לנחש לאן הולכת אירופה אחרי המשברים של פוסט-מלחמת העולם הראשונה, ועוד לפני שפורצת השנייה, וקרוצ'ה, כמוני, אופטימיסט אדוק, מנסה לשכנע את עצמו שהיא לא תפרוץ. והנה דעתו על חובתו של האזרח בכל מקום בעולם בשנות ה-30' הלא חביבות כלל:
"הדברים שציינתי כאן בראשי קווים אין הם משום ראיית הנולד, האסורה עלינו ועל כל אדם, ולו משום זה בלבד, שאין בה ממש (ד"ש לדוד פסיג); אלא יש בהם משום ציון הדרכים שהמצפון המוסרי וההתבוננות בהווה מעלים אותם לקוראים".
לא פחות חשובה היא עמדתו המפתיע לכאורה ביחס לאחת השאלות הרדודות המשתקות זה שנים כל דיון היסטורי ראוי לשמו: שאלת האובייקטיביות של ההיסטוריון, כי 'כידוע', הואיל וכולנו 'מוטים' (לאומית מגדרית מעמדית עדתית וכן הלאה), לא תתכן היסטוריה אובייקטיבית ומכאן ש'הכל נראטיבים'.
ובכן קרוצ'ה מנפץ את השאלה הזו לרסיסים. סובייקטיביות? בוודאי. וטוב שכך. ואני, קרוצ'ה, בעד החירות. אבל לא מספיק לומר בעד מה אתה, אלא תפקיד המדע הוא לברר את מצבו של מה שאתה בעדו (או נגדו) ביחס לכל המרכיבים (עובדות, הקשרים) המשפיעים עליו.
וזהו מדע בכלל, ומדע ההיסטוריה בתוך כך. כל מדע ובעיותיו הייחודיות.
ואחרי שיישרנו קו בנושא המתודי, אפשר לגשת לתוכן עצמו: דמותו של העתיד כפי שיתגבש ביחס לערך החירות שמבחינת קרוצ'ה כאמור הוא הוא מוקד ההתפתחות האנושית, ולכן היסטוריה מדינית היא היסטוריה של החירות.
ג. דמותו של העתיד ביחס לחירות
קרוצ'ה דן בספרו ברותחין את הקומוניזם הסובייטי (ואת זה שקדם לו), וגם ביקר בחריפות את היסוד המטריאליסטי הרדוד של המארקסיזם, כי "הפועלים אינם רק חומרנים אלא שואפים לצדק וליושר" [ע178].
אבל מקיומם של זה (לנין) ושל זה (מארקס) הוא הקפיד להזכיר שוב ושוב את השאלה החברתית, שעמדה בעבר ובהווה ושלכן תמשיך לעמוד בעתיד במוקד הפוליטי. קרוצ'ה הניח כי שוב יביאו "כלכלנים ומדינאים" רעיונות מעשיים, אבל הם אינם "יכולים למלא את שליחותם [...] אלא אם כן החירות תכשיר ותקיים את האווירה השכלית והמוסרית הדרושה למשימה כה גדולה. החירות בלבד היא המבטיחה את ההסדר החוקי שבו יצטרך האידיאל שלהם להתקיים ולצאת אל הפועל". [ע293]
עבור קרוצ'ה מדובר בלא פחות מאשר "דת החירות", שתי המלים המסיימות את הספר. כי ביחס אליה (עם או בלי התוספת המיותרת בעיני 'דת'), יש למדוד את ההיסטוריה הפוליטית של האנושות, המקיפה אמנם אלפי שנים, אבל "תולדות אירופה במאה ה-19", קריטיות ומשמעותיות יותר מאשר כל תקופה שקדמה לה, בשל ריבוי אירועיה, שהכרתם והבנתם היא דרך הכרחית לכל מי שרוצה להבין: מה היא חירות ומה התנאים לקיומה, קידומה, טיפוחה או להפך: הריסתה, שלילתה, בלימתה.
ד. מה ניתן להבין מתולדות אירופה במאה ה-19 לגבי הדמוקרטיה, כולל זו שבישראל?
מי שיעשה את המאמץ (הלא קטן, ממש לא קטן) של קריאת התרגום העברי המיושן (והיחיד) של הספר, יגלה שלחירות היו אויבים 'טבעיים' כמו הכנסייה והאריסטוקרטיה והשמרנים-הריאקציוניים (כי היו גם שמרנים טובים מאד!) וכדומה (כמו למשל הרומנטיקנים שרצו להחזיר את ימי הביניים), אבל קרוצ'ה מקפיד לעמוד דווקא על אותם כוחות שלכאורה היו בעד החירות כי ללא ספק הם דיברו במושגיה, אבל שבפועל הם פעלו כנגדה.
באופן מוזר לאזניים שלנו, במאה ה-21 בכלל ובישראל של המהפכה-רפורמה המשפטית בפרט, אחד הכוחות המרכזיים בשיבוש דרכי החירות היתה דווקא הדמוקרטיה. אבל כולנו הרי יודעים שמושגים הם מושגים, ומי לא מכיר את המאמר הנפלא של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' (שזו צורה יהירה לומר שהגיע הזמן שמי שלא מכיר, יכיר, ושוב תודה לפרוייקט בן יהודה).
ולכן חשוב לזכור למה הכוונה ב"דמוקרטיה" כאוייבת של החירות, והתשובה היא, כמה מפתיע, רווית היסטוריה: היעקובינים, עוד מושג שאם לא מכירים אז רגע הצצה בויקיפדיה כדי לגלות שזו וריאציה מוקדמת ל"עכשוויזם" צעקני ואלים, המחליף את 'מוסר הכוונה' עם 'מוסר האחריות' אם לעשות שימוש בהבחנה של גאון מדיני נוסף בן זמנו של קרוצ'ה, מכס וובר. ובלשונו של קרוצ'ה:
"אין דרכי הממשות דומות לדרכי החלומות ומכל מקום אין הם כה ישרות וכה קלות כדרכי החלום" [ע144]; "סוציאליזם שאין בו חופש או המוגשם ללא חופש אינו אמיתי" [ע248], או ההבחנה שעושה בין "ליברטאר" הדוגל בפריקת עול, לבין "ליברל" השוחר לחירות פוליטית [ע96], או ההבחנה בין "ליברלים מתונים" לבין "ליברלים דמוקרטים" השואפים ל"נשגבות" [ע125].כי "המהפכות הליברליות אין להן צורך בתליין" [ע157], שכן "לליברליזם אין חוף מבטחים", שהרי הוא "שחיין-תמיד" [ע34].
ואולי הקטע המעולה ביותר המופיע בספר, המבחין קודם כל בין כוחות המתנגדים לחירות 'מבפנים' או 'מבחוץ':
'מבפנים' - אלו הפועלים תוך קבלת "כללי המשחק", הכוללים "וויכוחים, התאגדויות והתאגדויות שכנגד, שידולים והחלטות ברוב דעות זה או אחר על מנת לקבוע מה שניתן לרצות ולהשיג בתנאים מסוימים, שאף הם עשויים לשוב ולהשתנות".
'מבחוץ' - אלו אשר "נתכוונו להכשיל ולבטל את כל עיצומה של השיטה הליבראלית, ואי אפשר היה להתגבר עליהם אלא על־ידי האמצעי המשמש בפוליטיקה בחינת פוסק אחרון, הוא הכוח-יסוד הכרחי בכל מעשה מדיני ובכל סדר מדיני: בכוחן של המהפיכות העממיות והמלחמות, בכוחן של השמירה המזוינת וההגנה" [ע67].
שזה במונחיו של וובר - 'המונופול על האלימות' השמור בידיה של 'החירות' להגן על עצמה (ובלשון ימינו: חובתה - לא זכותה, חובתה!! - של הדמוקרטיה להיות 'דמוקרטיה מתגוננת' ואין דמוקרטיה שהיא איננה כזו אחרת היא לא תהיה).
ה. הטעות הגדולה של אויבי הליבלריזם: הנחת חולשתו כנובעת ממחוייבותו לויכוח פתוח, או: משנת קרוצ'ה בתמצית ( מתוך עמודים 68-67)
"נוהגים לצייר את דרכי הליבראליזם כדרכי הנביא, שאין כוחו אלא בפיו ולא בחרב. והרי לאמיתו של דבר, אין לך אידיאה, שלמענה נערכו קרבות קשים כל כך ונשפך דם רב כל כך ונלחמו מלחמות כה עקשניות, ובמסירות נפש ובקרבנות כה עצומים כאידיאה זו. אותו פגם של נוחות ורכות, שהיו מונים בו בליבראליזם, היה מכוון כלפי דבר אחר: לא כלפי דרכיו אלא כנגד מטרתו, הוא עצם טעם קיומו של הליבראליזם ומקור גאוותו, הכוונה היא לחוק שהיה נקוט בידו לשמור ולהגן - ולו בכוח הזרוע - על מה שכונה למעלה כ'כלל של משחקו', היא החירות הדורשת יחס של כבוד לדעת הזולת, היא הנכונות להקשיב למתנגדים וללמוד מפיהם, היא הנכונות לחדור לעמקי לבם ולא לכפות עליהם שיהיו מסתתרים ומסתירים את דעותיהם וכוונותיהם"
"עם הקמת הסדר הליבראלי עתידים היו כל האידיאלים - הקתולי, האבסולוטיסטי, הדימוקראטי והקומוניסטי - ליהנות מחופש הדיבור והתעמולה, חוץ מדבר אחד בלבד: לא להפוך את הסדר הזה על פיו".
"מציאותו של היריב היא סם חיים ועירנות לאמונה [...] אמרנו: היה בכך מקור גאווה לליבראליזם, אבל גם צניעות וענווה; שכן אפשר לחלק בדרך העיון את האידיאלים לטובים ולרעים, לנעלים ולירודים; ואולם אי אפשר לחלק בני אדם חיים ולהעמיד שחורים מכאן ולבנים מכאן. בכל אחד מאיתנו דרים בכפיפה אחת אמת וטעות, נעלה ושפל, רוח וחומר".
"ואפשר, ואפילו יתאמר אדם שהוא ריאקציונר גמור וגאוותו על כך, שיהא מגן על החופש ומפיצו ברבים, כשתהיה השעה צריכה לכך, ולהיפך, ואפשר שיהא אדם רואה את עצמו ליבראל גמור ומקיים בנפשו את ההיפך מזה. כל אדם יש לו חלק - אם במישרים ואם בעקיפים, אם על דרך החיוב ואם על דרך השלילה - בקיום הטוב".
"אם עליונותה של שיטה פילוסופית נמדדת לפי כוחה לשלוט בשיטות האחרות, לפי כוחה לקלוט את אמיתותיהן לתוך מעגלה הרחב יותר, לייחד להן מקום ראוי ולעשותן לאמיתותיה שלה, להעביר בכור מחשבתה את חלקיהן השרירותיים והדמיוניים ולהופכן לבעיות ולפיתרונות הגיוניים - הרי עליונותו של אידיאל מוסרי ומדיני נמדד בכוחו לקלוט, לאמת, לצרוף, לאמץ ולשנות כוחות ודרישות המצויים באידיאלים המנוגדים. כנגד זה, הללו שאין לאל־ידם לעשות מלאכה כזו, וכל כוחם אינו אלא בפסול שהם פוסלים את מתנגדם - גזר דינם נחרץ ונחתם. האידיאל הליבראלי לא נסוג יותר מפני מבחן זה; אדרבה, הוא נבחן בו בדעת צלולה ובביטחון גמור שיעמוד בו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה