השמות והכתובות שמורות כרגיל במערכת. אבל מדובר באנשים של ממש, קרובי משפחה אפילו.
מעשה שהיה כך היה.
באחד האמשים יצרה עמי קשר קרובת משפחה וביקשה את דעתי לגבי האפשרות לתת לקרוב משפחה שלה, המתעתד לנסוע לארצות הים, פרטי קשר של קרובי משפחה שחיים באותן ארצות ים מרוחקות.
היא תהתה האם לתת את פרטי הקשר של ז' או שמא של ל', כי היא זוכרת של' הוא טיפוס לא מאד אמין.
אמרתי לה שז' ניתק הקשר לחלוטין ומזמן עם כל קרובי המשפחה שלו, ואילו ל' פשוט הלך לעולמו לפני כמה שנים.
"זה לא יכול להיות" היא ענתה לי במיסרון, "הוא הרי ביקר אותנו כאן בארץ, אמא שלי ואבא שלך הרי קנו לו כרטיס כדי שיבוא לבקר".
אישרתי את המידע הזה. לא הוספתי שאני הייתי בערך היחיד שהקדיש לו זמן, היה זה באוקטובר 2018, במהלך מקולל במיוחד שהייתי נתון בו, שאני לא מאחל אותו לגרועים שביריבי, לכל היותר לשונאי.
אבל אני לא אוהב לדבר בשבחי הבעל שם טוב, בעיקר אם בעל השם טוב נושא את שמי, מה גם ששמי לא תמיד טוב, ואני יכול בקלות למלא איצטדיון באנשים שיסבירו לכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע, ששמי רע רע רק רע.
אז לא שיתפתי אותה במידע ההוא לגבי 2018, ומיד עברתי למה שהסתבר כברייקינג ניוז מבחינתה: קרוב המשפחה הזה הוא 'טויט מוישה' איך שאומרים אצלנו בעדה, ושהוא עבר ממצב צבירה חי למצב הצבירה הבא כשנה-שנתיים לאחר ביקורו כאן בארץ.
הזעזוע שלה גרם לי לפקפק בעצמי. בכל זאת הגעתי מזמן לגיל בו הזכרון הוא לא משהו, בכלל ובפרט שאני עושה שימוש בזכרון לצרכי מקצוע, ולכן תהיתי האם אולי את המידע על מותו ללא עת של קרוב המשפחה ל', תפס במוח המוגבל שלי המידע הקשור למשל לשאלה שהציב שמעון פרס כשאלה רטורית להוכחת אי חשיבותה של ההיסטוריה - "כמה סוסים היו לנפוליאון" (אפשר רק לדמיין את עוצמת האידיוטיזם השימושי של ימינו, השביתה של מחר אם זה לא ברור, אידיוטיזם שימושי שבהחלט מגיע לרמות מדהימות המפתיעות כך אני מניח אפילו את הנהגת חמאס ומשמרות המהפכה, אילו הגאון הזה היה עדיין בחיים).
ניסיתי להזכר מהיכן נודע לי על לכתו ללא עת של קרוב המשפחה ל'. אמו הלכה לעולמה כמה שנים קודם, ואחיו הצעיר גם הוא לא האריך ימים. והאח ז' כשמו כן הוא, שם ז' על המשפחה ממש מזמן, וכנהוג במקומותינו מדי פעם דאג שאמו לא תוכל לראות את נכדיה, ילדיו. כן, יש גם קרובי משפחה כאלו, והדברים ידועים וכתובים ומומחזים ומוסרטים לתפארת מדינת הניכור.
לא הצלחתי להזכר, ולמרבה הצער הסמכות העליונה בסוגיות כאלו, אבא שלי עליו השלום, נהיה עליו השלום לפני כשנתיים וחצי.
אז הלכתי סביב וניגשתי למקור המהימן הבא, קרוב משפחה אחר מהצד האחר של המשפחה, שהוא אמנם לא אוהב משפחה ובכלל לא אוהב אנשים, אבל האמינות שלו מעל לכל ספק והוא מה שנקרא בלשון קודש, א מענטש.
גם הוא לא זכר. אבל כרגיל היתה לו הצעה טובה: לבדוק באתר האינטרנט של הקהילה, ולקבל את המידע הנחוץ.
אבל... אוי לאותה בושה, הסוסים של שימון פרס ועניינים אחרים המחייבים את המוח המוגבל שלי לעשות שימוש ב-110% מהזכרון הפנוי לצרכי ויכוחים מיותרים עם אידיוטים שימושיים של חמאס, אנשי "כל מחיר" שעדיין משוכנעים שהאויב של העם היהודי יושב בקיסריה.
במה בושה אמורה? שכחתי את שם המשפחה של הדודה ההיא, האמא של ז' החרא ושל ל' האומלל ושל א', זה שמו של האח הצעיר שהספיק ללכת לעולמו לפני לפחות עשר שנים.
הדודה היתה אחותה של קרובת משפחה שלי, זו שהביאה אותי למרבה צערם של כל שוכני האיצטדיון הנזכר לעולם. את שם נעוריה אני כמובן זוכר, אבל מה לעשות ופעם כשבני אדם היו מתחתנים, הם היו מסתפקים בשם משפחה אחד, של 'הבעל' איך שקראו לישות הזו פעם.
אז איך אחפש באתר האינטרנט את המידע על הקרוב ל' שהלך לעולמו ואולי לא כי אולי הזכרון שלי המציא הכל?
רווח והצלה באו לי ממקום אחר. חובבי ההשגחה יגידו שהיה זה בורא עולם, חובבי חקר המוח יגידו שככה זה פועל: שכשאתה (ש כאשר אתה, ובקיצור שכשאתה, ולא כפי שנוהגים מיליניאלז ולא רק מיליניאליז לכתוב את הצירוף הלשוני המקוצר הזה, אתם יודעים, מספיק 'ש' ו'ששש'שלום על ישראל) משחרר, ולא מנסה בכוח להזכר, פתאום זה מבליח.
זה הבליח. רצתי לאתר של הקהילה ההיא, טוב, לא רצתי אבל הבנתם, ולמרות שטעיתי בהקלדת השם שהבליח, יש. ל' אכן הלך לעולמו כמעט בדיוק חצי שנה אחרי שאכלנו חומוס ושישליק פרגיות כאן במסעדה ההיא שפוצצו צדיקינו, אלו שהאידיוטים השימושיים מפרגנים להם הפגנה ושביתה ותמיכה בין לאומית ומה עוד תבקשי מאיתנו מכורתנו פלסטין פרום דה ריבר טו דה סי והקפלניזמוס עוד לא דאג לספק לנו חינם אין כסף ובהתלהבות שרק שנאה עיוורת יכולה לייצר כל כך הרבה אנרגיה.
כן. ל' הלך לעולמו. במצבה הוירטואלית שלו מופיעים הפרטים. אפילו תמונה אין שם. עכשיו תהיה. תודה לגוגל פוטוז ולממציא הסלפי, הנה שנינו מביטים למצלמה, הוא עם ארשת נוגה מעט של איש בן 62 שהגשים הרבה פחות ממה שחלם עליו, ואני עם ארשת מודאגת של איש בן 58, שהגשים אולי טיפה יותר מדי, ובעיקר טעה שוב ושוב ושוב ועוד פעם בנותנו אמון עיוור בבני אדם.
אז חתכתי מהסלפי את עצמי, והנה לפחות תמונה יש, ואם אזכור ב-22 בפברואר הבא, אעשה לו עם עצמי טקס אזכרה קטן. לא שהיינו חברים בלב ובנפש. אבל כמימוש המצווה החשובה ביותר אולי בכל תולדות הדתות - "כבד את אביך ואת אמך" - בכל פעם שהייתי באותה ארץ-ים מרוחקת, הקפדתי לבקר בבית אחותה של אמי, לשוחח עם קרובי המשפחה שלי, להתפעל מהמרחק שיכולים לעבור ענפים ופירות מהשורשים המשותפים, ולומר תודה על מה שזכיתי לקבל מהערוגה בה יצא לי לצמוח.
ועד שהעליתי את התמונה החלטתי לא לחתוך עצמי מהסלפי. איפה נעלמו לי משקפי השמש האלה???
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה