חיבוק לדודה - כמה מלים לכבוד יום הזכרון

 יום הזיכרון נוחת עלי כל שנה בחצי הפתעה.

פסח הוא החג האהוב עלי בלוח השנה העברי המופלא (היתה תקופה בה מימשתי נדר שנדרתי: ללמוד על לוח השנה בכל שנה לפחות דבר חדש אחד. נושא מרתק, בהזדמנות).

ועד שמספיקים להנות מאחרוני הקניידלעך (כן!!) ולמרוח על אחרונת המצות (כן!!) את שאריות האבוקדו, פתאום יום הזכרון לשואה ופתאום יום הזכרון ופתאום מחר יום העצמאות.

אני בן ניצנים, שלום שלום, נעים מאד. כן, הקיבוץ ההוא שהקולנוען ההוא עשה עליו את הסרט ההוא.

לפני שאגיד מה שבאמת רציתי לומר - והקורא האומלל והאמיץ כבר מכיר את הסחורסחור שלי, את הקפיצות וכן הלאה, והוא גם מכיר את המדיניות שלא אני קבעתי אלא מהפכני המאה ה-18: זכותי להתבטא אין פירושה חובתך שלך הקורא, לקרוא, טוב טוב לא טוב גם טוב...

אז לפני שאגיד מה באמת רציתי לומר, אומר שאני מהבודדים, בוודאי בניצנים, שלא רק שאינם מתפעלים מהסרט (לא בשיבתו כיצירה קולנועית נאה, מבחינה זו כפתור ופרח!), אלא חושבים שכל כולו שערורייה.

כי אחרי - בעצם לפני - שסרט הוא סרט בשיבתו כיצירת אמנות, הוא - כמו כל יצירת אמנות - נסיון לומר משהו.

ומה שאומר הסרט הזה הוא כאמור שערורייה.

והנה מאמר שכתבתי על הסרט בבלוג, כן, גם הוא ארוך, אלו החיים.

אז מה רציתי לומר. בניצנים ליום הזכרון היה תפקיד חשוב בחינוכנו כילדים וכנערים לקראת בגרות ושירות צבאי וכן הלאה.

לפני שאשכח, ולא כדי לערבב לאלו שרגילים לחשוב בשחור-לבן-ביביזם-רלביזם: ניצנים נוסד על ידי תנועת הנוער הציוני.

גם עליה כתבתי ספר. תנועת נוער חלוצית שראתה עצמה חלק מתנועת העבודה אבל דחתה על הסף את הדוגמות המרכסיסטיות

תנועת נוער ששילבה בתכנית החינוכית שלה מסורת ומחשבת ותולדות וסמלי ותרבות ישראל, אבל ללא כיפה וללא מזוזה ובערבוב מלא של בנות ובנים.

תנועת נוער שהאמינה שהגשמה חלוצית בהתיישבות היא היא גולת הכותרת של הציוני המאמין, אבל באותה נשימה אמרה על כל מי שאיננו חלוץ: "כל אחד בונה".

וזו - "כל אחד בונה" - גם הכותרת של הספר שכתבתי על הנוער הציוני.

ולכן לא תתפלאו לשמוע שעליתי לתורה. עד היום מתנגנת לי בראש ההפטרה: חזווואון עובדיה!! כווווהו אמאאאאר, אלוהיייים לאדום. שמועהההה שמעעעענו, וכן הלאה.

ושוב התרחקתי מהנקודה. אבל היה לי חשוב להעמיק את ההיכרות בינינו כדי שתבינו שמבחינתי, הזהות הציונית לא התחילה בשואה ולא הסתיימה ביום הזכרון.

אלא היא ינקה מפסח ומהתורה אבל גם מה-D6 (שזה האח הקטן של ה-D9 שאמור לפתור לכמה ליצנים בימין העמוק את הבעיות של הרפורמה המשפטית) וגם מהפרדסים וגם מהחולות וגם מכל מה שאמר קיבוץ, וקיבוץ, תאמינו לי, אמר הרבה, הרבה מאד.

קיבוץ גלויות למשל: יוצאי הונגריה, יוצאי פולין, יוצאי מרוקו, יוצאי אמל"ט, ודוקו: לא 'הונגרים' 'פולנים' 'מרוקנים' ו'ארגנטינאים', ואני משוכנע שאתם מבינים את ההבדל ואם לא אני כאן לכל שאלה על ציונות

אבל קיבוץ גלויות לא 'רק' בקיבוץ, אלא בבית הספר האזורי שעד היום נושק לחצר הקיבוץ, ובזמני עוד יותר כי הוא היה קרוב יותר.

וכולנו שם ילדי עולים. ולכן על ארץ ישראל הראשונה והשנייה שמעתי רק כשהגעתי לתיכון אזורי של התנועה הקיבוצית במערב הנגב, הלא הוא שער הנגב.

עד היום אני נכה בקטע העדתי הזה, פשוט לא מבין אותו, לא מבין את אלו שמקפידים להתפלש בו בכלל ובשנאה שהוא מייצר מתוכו באופן מלאכותי ומגוחך, כולל עם קוקו ודוקטורט בכל האולפנים, בפרט.

אבל היי, אף אחד לא מושלם. ולכן אני סתם יהודי מארץ ישראל, ולא 'אשכנזי' או 'קיבוצניק' או 'ארגנטינאי' וכן הלאה.

תקלה.

אז מה רציתי לומר על יום הזכרון.

כן, שבניצנים היינו רצים הילדים של גיל בר מצווה אם אני זוכר טוב, מניצנים הישנה, שם התחולל הקרב המפורסם ב-7 ביוני 1948, אל ניצנים החדשה שהוקמה מחדש אחרי שהחברות והחברים חזרו מהשבי במרץ 1949, רק כדי לגלות שאיזה ליצן כינה אותם בוגדים.

או לפחות את זה הבינו מי שלא הבינו את הליצן, שבדרך כלל היה איש די מרשים.

גם על זה כתבתי בבלוג שלי, ומה שכתוב בבלוג שלי מופיע כפרק שלם בספר על הנוער הציוני.

אבל אני מודה שאף פעם לא לקחתי ללב את הטענה הזו שניצנים "בגדה" ב1948, אולי כי נולדתי עם שכל ישר חזק מאד יחסית, או שבעצם זה ביטוי לנכות רגשית? לא באמת יודע.

מה זה משנה.

כי מה שבאמת רציתי לספר לכם זה על דודה נעמי שלי, שבקיץ הקרוב ימלאו לה 99 שנים. כן. 99. צלולה למדי במגבלות הגיל, אתם יודעים.

דודה שלי היתה מהשותפות למבצע תינוק, שבמקרה של ניצנים התבצע ברגל. הילד הגדול של הקיבוץ היה כבר בן 4, וכמובן סיממו אותו. אל תספרו לפרוגרסיבים באיזו מחלקה לחינוך באיזה סמינר להכשרת מורים, כי זה ישר יהפוך לתלונה על הטרדה ילדית או משהו.

דודה שלי הגיעה עם הילדים לבאר טוביה, ומאותו הרגע היא היתה פליטת מלחמה.

כן כן, היו כמותה כ-70 אלף יהודים פליטי מלחמה. אף אחד לא מדבר עליהם כי היהודים, נעבעך, הקימו תנועה לאומית שמטרתה לקדם את מצב היהודים ולא להפוך אותו קרדום לחפור בו שנאה מסכנות ורצח.

עוד קטע כזה. לכו תבינו.

דודה שלי עד היום, בכל פעם שאנחנו נפגשים, מתקוממת בדרכה העדינה (תכונה שלא עוברת באלכסון, הגם שהיא האחות של אמא שלי עליה השלום, שגם היא היתה בדרך כלל עדינה עד שמישהו היה מחרפן אותה, חלאות מהתקשורת כמו גבי גזית למשל).

על מה היא מתקוממת? על כך שלא איפשרו לה להגשים את חלומה התנועתי, סתם להקים בית בניצנים או במקום אחר (אחרי המלחמה היא והאיש שלה, תיכף נגיד עליו כמה מלים, היו שותפים ביסוד עין השלושה).

עד היום היא לא מצליחה להבין את המלחמה שנכפתה עליה.

עד היום היא זוכרת את השיעורים הראשונים שלה כמחנכת צעירה (היא עלתה לארץ בינואר 1947, בגיל 18 וחצי) בהיכרות עם הטבע והנוף והחי והצומח בארץ ישראל, אי שם בחולות ניצנים.

שמות הפרחים והפרפרים והזלזלים והחרולים והחרגולים והחגבים והציפורים והשירים והסיפורים.

סתם ככה לבנות בית, להקים משפחה, להביא ילדים לעולם, לקוות להנות מהנכדים ואולי אפילו מהנינים, ושהם, הנינים והנכדים והילדים יקברו אותך כי ככה מלמד הטבע.

עד היום היא לא מבינה.

ודוד שלי, ישב בשבי מצרים תשעה חודשים. הוא כבר הלך לעולמו כבר לפני 19 שנה כמעט.

על הדרך הספיק לעשות כמה וכמה דברים, כולל שותפות בהבאת (לא חטיפת) הבאת אייכמן לדין בישראל.

עוד לפני שעלה, המוסד לעליה ב' סינג'ר אותו להיות סוכן בצרפת, וגם זה היה ב-1947.

ואז עלה לארץ והצטרף לניצנים ונהג טרקטור והתחיל עם דודה שלי שנשבעה להתחתן איתו אם יחזור מהשבי.

כי בשלב הראשון כאמור היא היתה יותר בענייני חרולים וחרובים ופחות בענייני אירוסין ונישואין.

ודוד שלי לקח חלק בקרב, ונפל בשבי, ואחרי 9 ירחי לידה חזר ארצה, וכאמור הוא והדודה נישאו, הצטרפו לגרעין של הנוער הציוני שהקים את עין השלושה, ואחרי כמה שנים עברו הלאה לחדרה ולחיפה וכן הלאה.

כי כל אחד בונה.

דוד שלי נשא עמו את הטראומה באצילות מאופקת. היא עלתה לו בבריאות, ולבנות שלו בשמחת חיים.

דודה שלי המשיכה לחנך, האהבה שלה לשפה העברית היא משהו שלא מהעולם הזה.

והכל החל שם, בחולות ניצנים, בחורף 1947, ומאז היא לא מבינה למה לכל הרוחות יש אנשים שסתם אנשים שסתם בונים חיים וסתם נהנים ללמוד את שמות הציפורים והפרפרים, באים להם רע ברשתית.

פעם ניסיתי את כוחי כהיסטוריון ואמרתי לדודה שלי בידענות של היסטוריונים את המשפט הבא:

'דודה, יש היסטוריון אחד באונ' תל אביב, אשר ססר שמו, ידען עצום, שבמסגרת סדרת הרצאות לקהל הרחב הסביר כי מבחינת הערבים ההצלחה הציונית היא גלעד לכשלון הערבי'

היא חייכה בסלחנות והציעה לי עוד כוס תה.

חזרנו לדבר על ספרות.

ועל הנכדים.

ועל הזכרונות מחיי המשפחה אי שם בבואנוס איירס.

חיבוק, נשיקה ועד לפעם הבאה.