המחנה הלאומי והכלכלה הלאומית

כל מי שמסתובב קצת ברחבי ארצנו לא יכול שלא להתרשם מרמת המעורבות של הממשלה במשק. רכבת העמק, קו אשקלון-באר שבע, מחלף יגור, כביש חדרה-נתניה, רכבת עכו-צפת, ועוד ועוד. עם זאת, קרוב לוודאי שמעטים הם האזרחים ששואלים את עצמם כיצד מסתדרות העובדות המוחשיות הללו עם הסיסמאות של כל מי שכנראה הולך להרכיב את הממשלה החדשה: ביבי, יאיר ובנט, שהם ואנשיהם מפלגתם, לא מחמיצים שום הזדמנות להסביר לנו עד כמה חשובה אי-מעורבותה של הממשלה במשק...

המחאה החברתית של קייץ 2011 הוכיחה שני דברים: האחד, שהעם רוצה צדק חברתי. השני, שלרוב הציבור אין מושג ברור מה זה 'צדק חברתי' וכיצד מגיעים אליו. השיח "החברתי" בישראל נע כסהרורי בין סיסמאות כמו 'שוק חופשי', 'הקלת הנטל', 'צמיחה', 'יוקר מחיה', 'טייקונים', 'הון-שלטון' וכמובן 'ועדים גדולים'. הסהרוריות הזו באה לידי ביטוי בסקרים, שלימדו שהבוחר מחפש 'טרנד' ולא תשובה כלכלית-פוליטית ברורה.

הבחירות הרי לא היו בנושאים מדיניים. אף אחד כמעט – להוציא כרזת בחירות מחפירה של 'קדימה' – לא דיבר על הגרעין האיראני. גם 'השלום' כמעט ולא קיבל התייחסות להוציא כמה סיסמאות נבובות ויהירות של 'ציפי'. אז אם לא גרעין ופלסטין, מה כן? חברה וכלכלה. הבלבול בתחומים אלו דחף את המתלבטים מתוכנית יותר מדי ברורה של 'העבודה', לידיו החסונות ולעיניו הבורקות של המשיח החדש של המעמד הבינוני.

על רקע זה, קל להבין מדוע ביבי, עוד לפני שהנשיא הספיק לארח בביתו את נציגי המפלגות, מרשה לעצמו להכריז על כוונותיו: קיצוץ עומק, ביטול העלאות שכר, מיסוי קרנות השתלמות, העלאת מעמ, עוד קיצוץ, איסור שביתות בענפים חיוניים וביטול בית הדין לעבודה. 'יאיר', אביר 'המעמד הבינוני' יתן לכל זה יד כמובן. אדרבא, כשבחלל עדיין מנסרות הסיסמאות של אנשיו ושל אנשי בנט בדבר 'הועדים הגדולים' ו'השחיתות' בחברת החשמל, המהלך המתוכנן של ביבי צלול עוד יותר. גולת הכותרת שלו תהיה השלמת 'הרפורמה' של הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

כן, הממשלה תמשיך להשקיע בתשתיות. היא תמשיך לקחת על עצמה את הבטחון הלאומי. קרוב לוודאי שבזכות הסכמים כמו 'אופק חדש' וה'טרנד' הקבוע של 'חינוך מעל לכל' היא גם תשקיע במידה סבירה במערכת החינוך, אמנם בלי לבסס תכנית ליבה ובלי להתמודד עם החינוך האפור המעמיק את הפער בין מרכז לפריפריה. בנוסף, למזלם של אזרחי ישראל, הבריאות, שהיא תחום אובייקטיבי למדי, תמשיך לקבל הגנה מקואליציה של אנשי מנהל ומקצוע, שימשיכו לעמוד בפרץ מול פקידי האוצר.

אבל את מיטב מאמציה תשקיע ממשלת 'אי ההתערבות במשק' הבאה עלינו לרעה, בשבירת העבודה המאורגנת, 'בהסרת חסמים' וב'ליבלריזציה'. הכל בשם 'הצמיחה' כמובן. אחוזי הצמיחה  אולי יצטלמו טוב בכותרות, אך 'הצמיחה' שמתכננת לנו ממשלת ביבי הבאה, תייצג למעשה את המשך הגידול בפערים, המשך הפרויקט של שתי מדינות לשני עמים.

אז מה הפתרון ישאל השואל? כלכלה לאומית מתוכננת. לא רק שאין סתירה בין משק לאומי מתוכנן לבין יזמות, השקעה, פריון וצמיחה ראויים לשמם, אלא שתכנון קפדני של משק לאומי הוא תנאי להם. יש יסוד טרגי בעובדה שהאמת הבסיסית הזו נותרה נחלת מי שביבי אמר עליהם שהם 'שכחו מה זה להיות יהודי'. יש יסוד טרגי-קומי בעובדה שדווקא 'המחנה הלאומי', אליו חבר ממש הרגע הלפיד הבוער של 'מיסטר ישראל' בכבודו ובעצמו, שכח את העובדה הישנה והיסודית: לאומיות זה לא רק דגל, המנון ורגש. זה קודם כל הכלכלה.

יובל נוח הררי - פרק משנה בספר שעוד לא נכתב

יובל נוח הררי מכר כבר עשרות אלפי עותקים של ספרו קיצור תולדות האנושות. עצם העובדה שספר היסטוריה הוא רב מכר היא חדשות טובות מאד. מכמה בחינות הררי מחזק את הדברים שכתבתי לעיל, אך מכמה בחינות פרשנותו בעייתית בעיקר בשל סתירה מהותית שיש בה. החיזוק הוא קודם כל בגישה המחקרית. לא 'הזמן' עשה את הדברים אלא אנשים עשו את הדברים. עם זאת, לא תמיד הדברים התרחשו כפי שאנשים התכוונו, ותופעות התפתחו משילוב של תהליכים שלכאורה אין קשר ביניהם. שנית, דבריו של הררי אודות חשיבותה של התודעה במציאות המודרנית, עולים בקנה אחד עם מה שנגזר מתרגיל החפץ. אדרבא, הררי עצמו מביא דוגמאות מעולם 'החפצים', והוא עושה זאת בקנה מידה גלובלי. חברת פיג'ו הצרפתית היא דוגמא כזו. הררי למעשה טוען שהחברה הזו לא קיימת אלא "בראשם" של האנשים הפועלים במסגרתה ובשמה. עם זאת, מדובר בטענה מוגזמת. כי כל מי שנסע בתוך רכב שיוצר במפעלי פיג'ו או מי שראה רכב כזה על הכביש, יודע שמדובר בחפץ מוחשי ביותר, השוקל בממוצע קרוב ל-1000 קילוגרם ושכל מי שיעמוד מולו בכלל ובפרט כשהוא נע במהירות נורמלית של 30 מטר בשנייה, כדאי לו מאד לוותר על הפרשנות הפוסט-מודרנית הנגזרת מדבריו של הררי.

לאן נעלמו 3000 לירות?

אם יש הוכחה מוחצת לזחיחותם של ביבי-שטייניץ לקראת הבחירות בשבוע הבא, הרי שזו עולה מעצם הפרסום אודות 'הבור בתקציב'. הדעת נותנת הרי שממשלה מכהנת לא תמהר לחשוף 'מחדל' בסדר גודל של מיליארדים. שהרי מעטים האנשים שלא ישימו לב להעלמותו המסתורית של שטר של 100 שקל. ולכן כיצד מאבדת לכאורה הממשלה 20 מיליארד?

התשובה היא שהם לא נעלמים, מהסיבה שהם לא קיימים באותו מובן ששטר הכסף הפרטי שלנו קיים בארנק. את החוכמה הזו אמורים היינו לדעת לאור המערכון האלמותי של הגשש, בשיאו המשפט הידוע, 'לאן נעלמו 3000 לירות'...אכן כן, ניהול המאקרו-כלכלה היא בעיקר מניפולציות על מספרים. מעטים האזרחים  שיודעים למשל שכמות הכסף המזומן במחזור העיסקי של ישראל (ושל כל מדינה מתועשת אחרת) עומד על אחוזים בודדים.

כ-740 מיליארד מתוך 800 מיליארד השקלים המהווים את התל"ג שלנו, הם לא יותר מסימנים מגנטיים והתחייבויות חוזיות. תקציב המדינה הוא בערך 40% מהתל"ג. במלים אחרות, לפחות 250 מיליארד ש"ח, הם סימנים דיגיטליים וסעיפים תקציביים. וכשרוצים "להעלים" 20 מיליארד ש"ח, הרי שזו משימה פשוטה ביותר. אין להבין מכך שניהול המאקרו-כלכלה הוא פיקציה, אבל בהחלט הוא גם מניפולציה.

ומכאן לשאלה האמיתית: מה מטרת המניפולציה התורנית הזו. על מנת להשיב עליה, יש לשאול עוד שתי שאלות קטנות: מי ומתי. אם נזכור מי גילה לנו על 'הבור' התקציבי (הממשלה עצמה) ונזכור מתי (שבועיים לפני הבחירות), נוכל אולי לענות על השאלה החשובה באמת: מה רוצים להשיג קברניטי המשק. התשובה כנראה היא זו: 'הגילוי' אמור לשמש כ'אליבי' לקראת 'הגזירות' שיבואו מיד עם הקמת הממשלה החדשה.

נתניהו, המניח שהוא זה שירכיב אותה, יודע גם שהמבנה שלה יהיה בעייתי כמו של זו היוצאת. מהצד המדיני היעד שלו ברור: גם בארבע השנים הבאות הוא ירצה להוביל ממשלת ימין-מרכז ולא ממשלת ימין-ימין קיצוני. כפתור ופרח. ומה לגבי הכלכלה? בהנתן הזכרון הטרי (גם אם הנשחק) של 'המחאה החברתית' בקייץ 2011, לנתניהו יש חשש שדווקא מרכיב מרכזי רצוי ואפשרי בממשלה – מפלגת 'העבודה' – תבוא בדרישות קואליציוניות מחמירות מנקודת מבטו הכלכלית. ולכן האליבי.

והזחיחות מנין? מרוח הגב שמקבל נתניהו ממקורות לא צפויים כביכול. שוב מתגברת המתקפה על 'הועדים הגדולים' ועל עופר עיני (שהרי לציבור יש זכרון קצר והישגיו בתחום יחסי העבודה כבר נשכחו); נתניהו בוודאי שמח ללמוד על ההתפעלות הגוברת בציבור מאלדד יניב, שיחד עם הצמחונות גילה את נבכי הפוליטיקה והוא 'חושף' אותם ב"אומץ", כשלמעשה, בין אם יעבור או לא יעבור את אחוז החסימה, תמיכה בו היא תמיכה בימין הקיצוני (המדיני והכלכלי גם יחד). נתניהו בוודאי מתבשם מעיתוי שידור סדרת הטלוויזיה "פורצת הדרך" כביכול (כשלמעשה היא מופת לשרלטנות שטחית) אודות ההיסטוריה של השמאל בישראל: הקולנוען שהפך להיסטוריון מספר לנו בנחרצות שאף פעם לא היה כאן שמאל. המסקנה אמורה להיות ברורה: לא היה, לא הווה ולא יהיה.

ובכן, היה. ובכן, הווה. אולי לא לתפארה אבל הווה. ויהיה? עדיין לא מאוחר. ואולי הזחיחות הזו תפעל על נתניהו כבומרנג. אולי ברגע האחרון יתעשתו מאות האלפים שייצגו מליונים ויזכרו את הציווי של ספטמבר 2011: ממחאה לפוליטיקה. ופוליטיקה לא עושים באמצעות סרטים פסיבדו-דוקומנטריים מלאים בריקנותם, וגם לא בהפגנת 'אומץ' קיקיונית בסתמיותה, אלא דרך מסדרונות הכוח. כדי ששמאל כלכלי ראוי לשמו יקדם את הישראלים למקום הגון יותר, הוא זקוק לתמיכתם בקלפי.

תכנית השלום של מוסטפא אחמייס

בספרו אודות תנועת 'פתח' שראה אור ב-1970 הביא אהוד יערי סיפור מענין אודות יוזמת שלום של מוסטפא אחמייס, אחד מראשוני המחבלים שפעלו נגד ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. חשיבותו היא בכך שעם כל ההסתייגויות המתבקשות, הוא מביא עמדה פלסטינית 'אותנטית ולאומית' המבוססת על הכרה בישראל ופשרה עימה. אחמייס, בשיבתו בכלא הישראלי, ניסח הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, הציגה בפני הגורמים הישראליים, מתוך כוונה גם לקדם הסכם אפשרי וגם לשפר את תנאי מאסרו. בסופו של דבר, להוציא מסמך היסטורי מרתק המאפשר לקבל עוד מושג על רעיונות שהתרוצצו בקרב הפלסטינים, מאומה לא יצא מאומה ממכתבו של אחמייס, והוא נשפט באוקטובר 1967 למאסר עולם. יערי העריך כי "כאשר מוסטפא אחמייס הגיע למסקנה, כי יש לחתור הקמת מדינה פלשתינאית [כך] בסיוע ישראל, כבר ניהלו ארגוני החבלה מסע תעמולה קוצף נגד פתרון זה. לא היה כל טעם לשחרר מנהיג מחבלים בדרגתו כדי לשגרו בשליחות שנידונה מראש לכשלון... [ממילא] משקלה של 'חזית השחרור הפלשתינאית' בתוך תנועת המחבלים לא היה גדול".[1] 

מה הציע אחמייס? בשורה התחתונה לא הרבה. מכתבו התאפיין ברוח טובה וברצון טוב, בהדגשת המכנים המשותפים ליהודים ולערבים, ולאמונה כי שלום בין העמים לא רק יתכן, אלא שהוא אינטרס משותף גם להם וגם לעולם כולו. במישור המעשי ציין אחמייס שלושה מרכיבים ברורים: האחד – הכרה הדדית בזכויות המשותפות של שני העמים על הארץ ולזכותם לחיים של צדק, שוויון וחופש ללא אפליה. השני – זכות העם הפלסטיני להקים ממשלה משלו. השלישי – השלטת ממשלה פלסטינית זו על הגדה המערבית. כיאה למסמכים חזוניים-פוליטיים, גם זה של אחמייס נשען על פרספקטיבה היסטורית, עולמית, אזורית ומקומית. דבריו נפתחו בטענה לפי "שני העמים, היהודי והערבי, הגישו בעבר – וממשיכים להושיט בהווה – שירותים אנושיים ומדעיים גדולים לעולם כולו". המכתב המשיך בציון התלאות שעברו היהודים מידיו של היטלר, והשווה אותן לאלו שסובלים כיום "אנו" – כלומר הפלסטינים – "מידי אחינו (הערבים) ואחרים. אין אנו מוכנים לשלם את מחיר פשעיו של היטלר, לא לממשלת ישראל ולא לאחינו הערביים. אנו סובלים כיום מאותן רדיפות ובאותו גורל שהיו נחלתו של העם היהודי".[2]

השוואה מעניינת אחרת, וחסרת שחר פחות, ערך אחמייס בין העבר האפריקני הקרוב לעתיד הפלסטיני. הוא העלה על נס את תרומתה של ישראל לפיתוחם של "עמי אפריקה הגרים ביערות, אשר שמענו כי הם אוכלי אדם", שלמרות שכל מה שעמד לרשותם הוא "החץ והקשת" הם הצליחו להשיג מהעולם "את עצמאותם ומקומם בין העמים", ומישראל התפתחות "בתחומי הכלכלה והמדע" שכללה גם "חינוך לרבים מבני אפריקה... עזרה כספית, מומחים ומהנדסים". ומכאן, "על ישראל לעזור לנו, הפלשתינאים, אנו, בני ההיסטוריה האחת, המסורת והמנהגים הזהים, כדי שנוכל לחיות כמעט בבית אחד".

אחמייס ציין את הצהרת בלפור, אך לא באופן בו היא נזכרת בדרך כלל אצל הפלסטינים – כבסיס לגזילה המדינית הגדולה או כסתירה להבטחות שקיבל חוסיין ממקמהון – אלא באופן הגון ומדוייק: הן המרכיב המבטיח "בית לאומי ליהודים בפלשתינה", והן את זה המבטיח "זכויות... וחירויות מלאות לתושבי פלשתינה הלא-יהודים". מההווה ומהעבר הקרוב עבר אחמייס לעבר הרחוק, ועל בסיס הטענה כי מוצאם של שני העמים זהה, "חצי האי ערב", וכי הם בנים ל"ישמעאל ויצחק", הוא תהה מהיכן השנאה ההדדית. תשובתו היתה כי מקורה חברתי וחברתי בלבד – "בית הספר ובית הכנסת" – ושם גם פתרונה: "עלינו לתקן את המעוות", זאת באמצעות "תכניות חינוך והשכלה בשירות עמינו, כדי להצילם מהשנאה הארורה... בעוד מועד ובטרם נחמיץ את ההזדמנות". אמחייס הזהיר כי אם לא יעלו העמים על מסלול של הכרה הדדית ושלום, הם ימצאו עצמם – למרות התבוסה בצד הערבי – בהתנגשות אלימה מחודשת, שבפעם הבאה תהיה חמורה בהרבה. "הפתרון הנכון אינו רחוק" הדגיש אחמייס, והוא כאמור מתן אפשרות לפלסטינים להקים להם "ממשלה פלשתינאית". תוצאת הדבר תהיה ש"העם הערבי יעמוד על כוונתה הטובה של ישראל, בכך שמילאה את חובתה האנושית והושיטה ידה לעם הפלשתינאי שהוא בעל הזכות והבעיה בארץ ישראל".[3] 

אחמייס צפה כי אם לא תוכר "ממשלה פלשתינאית" על ידי ישראל, תזכה זו ליחס שלילי ביותר מצד דעת הקהל העולמית, "העם הערבי ושאר העמים המוסלמים". אלו גם לא יהססו ללחוץ על המערב באמצעות חרם סחורות ונפט. לעומת זאת, אם ישמעו על ההסכם הזה, "יחדלו העמים הערביים להיות צמאי מלחמה", זאת בזכות כך שההסכם המיוחל "לא נכפה על איש, אלא בא מכוח המציאות, ההגיון וההיסטוריה". חשוב מכך, צעד כזה יגרום ל"התנדפותה" של דעה רווחת אצל הערבים "כי שאיפות ישראל וממשלתה משתרעות מהנילוס עד הפרת". "מתן הזכויות לפלשתינאים" יהווה ראייה באשר "לכוונותיה הכנות של ישראל לחיות בשלום עם שכניה הערביים ללא כל כוונות התפשטות".[4]

מטיעוניו ההיסטוריים והפוליטיים עבר אחמייס לדבר על מניעיו כחבר בתנועתו. על רקע העבר הציוני, דיבר אחמייס על עצמו ועל עמיתיו במונחים של "מורד שהתגייס ל'הגנה', ל'שטרן' [ו]לאצ"ל...". ומכאן, "אני ושכמותי איננו פושעים", אלא אנשים "המגינים על זכויותינו". אחמייס שהיה נתון בעיצומו של הליך משפטי,  טען כי אם הוא "פושע ויש לתבוע אותו לדין... אזי [יש] לתת נימוק מצדיק ועילה חזקה לאומה הערבית ולעם הפלשתינאי להושיבכם אתם בתא הנאשמים כפושעים".[5] 

אחמייס השווה בין החייל הערבי הנלחם בישראל, נופל בשבי ומשוחרר, לבין המקרה שלו בו הוא נתפס משום מה כ"פושע". צידוקו המרכזי הוא היסטורי ומציאותי גם יחד. "האדמה שאנו יושבים עליה" כתב אחמייס, "היא רכושם של שני הצדדים. זוהי עובדה... אם לא נסכים לכך כי אז עלינו לומר גם שאמריקה שייכת לאינדיאנים ויש להחזירה להם. להחזיר את ארצות ערב לידי תורכיה... להחזיר את אנדלוזיה לשלטון הערבים... אם נסכים להגיון זה, אזי חייבים גם הערבים וגם הישראלים לחזור... יחדיו לחצי האי ערב ושם לחיות יחדיו ולבוא לידי הבנה. פירושו של דבר יהיה לדון את עצמנו לשיבה לחיים הפרימיטיביים, למגורים באוהל, למרעה צאן ובקר, לנטישת תרבות המאה העשרים, ששני העמים כה תרמו לכינונה במשך הדורות".[6] הארץ הזו "קדושה" ויש לה "חשיבות איסטראטגית וכלכלית עצומה, צומת של שלוש יבשות ומאגר לא אכזב של 'זהב שחור'. על יתרונות עשירים אלה מתמודדים שני המחנות – הסוציאליסטי והקפיטליסטי... כיצד נרחיק את המלחמה הקרה – והחמה – העולמית, הצפויה בכל שעה, לאחר שהבקיעה סין דרכה בין הטילים, האטום והמימן? דרקון זה ישרוף את כל מה שיימצא על דרכו. סין קמה על רגליה והחלה לצעוד לקראת הגשמת מטרותיה התעשייתיות ולשם התפשטות. כיצד נוכל לעמוד מולה בהיותנו מסוכסכים?"[7]

 מסקנתו של אחמייס ברורה ועל רקע כל מה שהציג עד כאן הוא ביקש "להגיש הצעה קונסטרוקטיבית למען האינטרסים המשותפים": להפגש עם מנהיגי 'חזית שחרור פלשתינה', "בקפריסין או ביריחו", על מנת להציג בפניהם את "הצעתה החדשה של ישראל בדבר ייסוד ממשלה פלשתינאית". אחמייס ביקש כי אם תאושר הצעתו, הענין "יישמר בסוד... כדי שנוכל להניח יחדיו את היסודות להסכם...". אחמייס היה סמוך ובטוח כי בידיו היכולת "לגשר בין ההשקפות השונות ולסלק את המכשולים...". אחמייס הגדיר עצמו "כמנהיג פוליטי" ולא כלוחם שחרור, ותאר את תפקידו "כאחראי מבחינה מדינית לבית לחם ולחברון". בכך מצטרפת עדותו העצמית לעקרון המנחה את הדיון בספר זה, לפיו מבחנה העליון של תמונת מצב מסויימת היא קודם כל מדינית-פוליטית. השאלה היא לא האם פוליטיקה, אלא לאיזו מטרה ובאילו דרכים. באשר לאחמייס, רק לאחר שדן בכל מה שתואר כאן ובדברים נוספים, התפנה למסור דין וחשבון על מוצאו, וגם את זה עשה על מנת לחזק את אמינותו. "ידועים אבותי" הוא כתב לקראת סיום מכתבו, "בני משפחתי, ואבי בעצמו ידוע כאחד ממנהיגיה הראשונים והדגולים של פלשתינה... אבי היה אהוב על כל הנציבים העליונים ועל כל אדם בפלשתינה בשל אומץ ליבו, נדיבותו, הלאומניות הכנה שלו וגישתו המציאותית והאובייקטיבית. הוא אפילו הציל פעם ממוות את הרברט סמואל בעת אחד מביקוריו וזכה באות האבירות מספר אחד".[8]

 כל כמה שמכתבו של אחמייס עלול להתפס כקוריוז מעניין ותו לאו, הוא מבטא הלך רוח נוסף שהתקיים בגדה. בלי כל ספק הוא ביטא שאיפה כנה לשלום, עניין חשוב לכשעצמו אך שאין לקבלו כפשוטו אלא יש ולהוסיף ולשאול לגביו 'באילו תנאים' ו'כיצד' הוא יושג. אחמייס לא היה בודד ביוזמות השלום הללו. כך למשל סיפר מוסא עלמי, מיודעו של בן-גוריון משנות ה-30', על עוד פגישה שקיימו השניים בלונדון שלושים שנים ושלוש מלחמות מאוחר יותר. בקיץ 68' הציע דב"ג לעלמי להוביל מהלך במסגרתו ידונו הפלסטינים עם ישראל על הסכם שלום אשר ישיב את שטחי יו"ש לפלסטינים למעט ירושלים. עלמי השיב בשלילה אך הוסיף שכאשר סיפר על סירובו לאנואר אלח'טיב, אישיות פלסטינית ותיקה וידועה במתינותה המדינית, הוא כעס עליו מאד, וטען "כי ההיסטוריה היא שתשפוט אותו ואת סרובו", שכן לדעת אל'חטיב "היתה כאן הזדמנות היסטורית שאסור היה לסרב לה". ב-19 בינואר 1970 שב עלמי ליריחו. הוא התבקש על ידי אנואר נוסייבה ואלח'טיב לעמוד בראש הנהגה מתונה אולם הוא סרב ואמר כי "שיבתו איננה פוליטית", והוא שב לגדה רק כדי לנהל את חוות הנסיונות החקלאית שהקים וניהל ליד יריחו.[9] 

דברים אלו עולים בקנה אחד עם נסיונותיו של ג'עברי לקדם יוזמה מדינית. ניתן לפטור יוזמות אלו במשיכת כתפיים משכנעת, המתבססת על הטענה כי כל עוד לא היתה לפלסטינים נציגות מוכרת ורשמית, לא היה בכל היוזמות הללו יותר מאשר גחמות שנועדו אם לצורך מניפולציה, או במקרה הטוב ביטוי לרצון טוב. בנוסף, פנייתם של פלסטינים לגורמים משניים – יהיו אלו קציני השב"כ שחקרו את אחמייס או ראש הממשלה המהולל לשעבר של מדינת ישראל – העידה מראש על הסיכוי למימוש ולקידום יוזמה כלשהיא. השאלה בכל אופן נותרה בעינה: מה הצעדים שנקטה ממשלת ישראל, או גורמים מרכזיים בה, לנוכח האפשרויות, קלושות ככל שהיו. כפי שראינו שאלה זו העסיקה את ממשלת ישראל בין שתי המלחמות הדרמטיות שהשפיעו השפעה דרמטית על גורל החברה בישראל ובאזור.  

---

[1] יערי, עמ' 113.

[2] שם, עמ' 108.

[3] שם, עמ' 109.

[4] שם, עמ' 110.

[5] שם, עמ' 111-110.

[6] שם, עמ' 111.

[7] שם, עמ' 112-111.

[8] שם, עמ' 113.

[9] מסמך ביוגרפי על אנואר אלח'טיב, 1 בספטמבר, 1978. 

הצעה מעשית - הסוף לויכוח על תורת האבולוציה וגילוי ה-DNA!!

כבר 150 שנה בערך שאנו מסתובבים סביב הזנב הציבורי: כן-לא אבולוציה, כן-לא אלוהים, וכן הלאה. אמנם רוב האנשים יודעים לחיות בשלום עם הסתירה המוחלטת בין הגישה המדעית המבוססת על חילון מוחלט של הידע האנושי, שחרורו מכל הנחה מוקדת, שילוחו לכל פינה בהוויה של היקום, של הטבע, של האדם, לבין ההסברים של כל הדתות ללא יוצאת מהכלל לשאלות הללו: מקורו של היקום, של הטבע, של האדם. דרך רווחת לחיים כאלו בשלום היא התעלמות משתי הגישות גם יחד. לגישה הזו קוראים 'בורות' והיא מוכיחה עצמה בכל תחום ובכל מקום. חוזה אורטגה אי גאסט תאר את הגישה הזו במושגים 'האציל היורש' ו'האדם המרוצה', שניים שהם אחד. ואמנם, רוב האנשים לא מטריחים עצמם בשאלות מוצא היקום, הטבע והאדם, אלא זורמים ברוב הנאה בחיים הנוחים שנוצרו על בסיס התשובות החלקיות שהחילוניות נתנה לשאלות הללו, תוך שחלקם משלם ל'דת' מס שפתיים ('אני מסורתי', 'אני מאמין באלוהים') או התנהגות שהיא ביטוי למס שפתיים (נישוק מזוזות, הליכה לכותל ושאר מעשים ואמירות שהם לא יותר מקלישאות, רובן ממש מביכות).

מכתב שקיבלתי בעקבות תכנית רדיו שהוקדשה לספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים'

בסד, 11/12/2012, כז חשון תשעג

לכבוד דר אודי מנור

סמינר אורנים

לפני מספר שבועות רואיינת בתכניתו של ברוך אסקרוב. צויין בתכנית שאתה היסטוריון. בדבריך מלאי השנאה לארץ ישראל הזכרת לנו את ההיסטוריונים הבולשביקים שהמציאו הסטוריה משלהם בהשראת השלטונות הסובייטים.

הבעיה היא בכך שאתה מנחיל לתלמידיך את השקפותיך האנטי לאומיות והפוסט-ציוניות ואם חלילה את[ה] משמש כמורים להיסטוריה, הם ימשיכו לעוות את האמת ההיסטורית של ארץ ישראל ואת היותה שייכת אך ורק לעם היהודי, ושנאתם לארץ תוגבר משל שנאתך.

בדברי ההתחלה שלך שבת וחזרת על הביטוי גדה מערבית. אכן, מבחינה גאוגרפית ארץ ישראל הנמצאת בין הירדן לים מצויה בגדה המערבית ואילו מדינת ירדן (היושבת על חלק מאדמת העם היהודי) בגדה המזרחית לירדן. אך אתה ברוב שנאתך לארץ ישראל התכוונת כמובן לאזורי יהודה ושומרון, בנימין, בקעת הירדן. ובכן דר' לשנאה אנטישמית, גם תל אביב ושייך מוניס (רמת אביב בה הקימו על חורבות שייך מוניס הערבית את אוניברסיטת תל אביב) וג'מוסון וכפר סימייל (אזור עיריית תל אביב וככר מלכי ישראל ורח ארלוזורב וזבוטינסקי) מצויות בגדה המערבית, וכך גם ביתו של ברוך אסקרוב ברח' בזל.

לנו, לעם ישראל ניתנה הארץ על ידי אלוקים, ולאחרונה קראנו בפרשת השבוע את פר' לך-לך וחיי שרה המוכיחות זאת. אך אתה כפי שהנשמע, פוסל את התנך ואת הנאמר בו באשר לשייכותה של הארץ לעם ישראל בלבד וממציא כאמור תאוריה משלך שכולה הזויה, חולנית ומעוותת לחלוטין.

נראה שאינך יודע מה מעשיך בארץ ישראל, ובכן שדה התעופה לוד ואף נמל אשדוד פתוחים בפניך לצאת מכאן לעולם "הגדול" ולהשתכן בגרמניה הטמאה (בדכאו למשל או בבניין ואנזה בברלין).

השתמשת גם בביטוי נפוץ נוסף השגור במוחם המעוות של שונאי ישראל הפוסט ציוניים כמוך, והוא – הכינוי "שטחים". גם סמינר הקיבוצים ממוקם בשטח ארץ ישראל, אך מאידך האולפן בבניין רשות השידור בליאונרדו דה וינצ'י בתא (בו ראויינת) נמצא על שטחי הטמפלרים הגרמנים שעליהם השתלטו כוחות צהל במלחמת השחרור (ואגב, גם שייך באדר – מקום בניין הכנסת הוא שטח כבוש משנת תשח) ושחררו אותם מתכניתם של הערבים מכפר סימייל ומשרונה להשתלט עליהם.

בתכניתך דיברת על מחקרים שערכת. ובכן הם פוליטיים ואין בהם שמץ של אמת, אלא ספוגים בהשקפת עולמך המעוותת והחולנית. דברת על שלום. לאיזה שלום אתה מתכוון, שלום שבו יחזירו את ערביי יפו שגירשת במלחמת השחרור (מהעיר היהודית יפו) לאחר שירו על תל אביב? או שלום בו יחזירו את ערביי שיח מוניס לכפרים?

שלום אמיתי יהיה כשתיתן לערבים ימח שמם וזכרם, שידיהם מגואלות בדמם של אלפי יהודים, את שייך באדר, ועכו וקטמון ובית שמש וכו וכו ואז הם ימשיכו לפגוע בנו.

ראש הממשלה המטורף, אריאל שרון, ימח שמו, עקר את הישוב היהודי בגוש קטיף (טירוף מוחלט) וערביי עזה בני הבליעל וצמאי הדם השתלטו על אדמותיה, ומאז הם משמיעים לנו שלום של פגזים וקסאמים וגראדים ואף בשעה שאני כותב את המכתב תוך כדי שמיעת סיסמאות השלום שנצבעה באדום, צבעו של הדם היהודי שנשפך על ידי הערבים הרוצחים הארורים שימ"ש וזיכרם.

דורי דורות של יהודים נכספו לארץ ישראל והתפללו "לשנה הבאה בירושלים", ואתה, אנטישמי משוקץ ויהודון עלוב נפש מוכן לוותר עליה ולתיתה לרוצחים הערבים ולארגון אשף (=ארגון שחרור פלסטין). הערבים הנאצים מתכוונים לכל ארץ ישראל מירדן ועד ים (כולל את מקום סמינר אורנים).

לחבריך הערבים הארורים, שימח שמם וזיכרם, שפלשו (אבות אבותיהם) לכאן במאה ה7 לספירה אין כל שייכות לארץ ישראל, שמם ערבים שכן מערב הסעודית הגיעו ושם מקומם, ויש לגרשם מכאן (כולל את ערביי ואדי ערה והגליל והנגב) ומעולם לא היתה להם מדינה (שאותה הם מכנים בשם פלסטין).

כמו כן יש לגרש מכאן את כל חברי הכנסת הערבים, שכל עיסוקם (בשיתוף פעולה עם טיפוסים חולניים כמוך) הוא בהסתה נגד המדינה, אתה מוזמן להצטרף אליהם בדרכם חזרה לערב הסעודית. ובשמחה נפרד ממך.

אנו נשארים כאן ונמשיך לבנות ביהודה ושומרון

יואב וגלבוע.

ספרים שמנים - ודברים על 'החיים, האהבה, המוות'

מדי פעם יוצא לי לאחוז בספר שמן. ספר שמן מבחינתי הוא ספר של מעל ל-500 עמודים. זה יכול להיות ספרות יפה (הקתדרלה ליד הים, 653 עמ'); ספרות מתח (כל הפחדים כולם, 808 עמ'); ספרות קלאסית (החטא ועונשו, 634 עמ'); ענתיקות קלאסיות שאף אחד חוץ מקומץ אנשים לא שמע ולא מכיר היום (לני בד, 743 עמ'); ביוגרפיה פוליטית (חוסין, 623 עמ'); מדע המדינה (ישראל והמלחמה הקרה, 665 עמ'); וכמובן אתגרים בלתי אפשריים כמעט (הקפיטל-כרך א', 763 עמ').