פעם בכמה שבועות אני מוצא עצמי חוזר למסקנה שכדאי שאנסה שוב להסביר את עיקרי השיטה הפוליטית בישראל.
לא שידע מסוג זה מביא בהכרח אנשים לשנות את עמדותיהם חלילה, וזו בכל מקרה לא המטרה, אבל אולי הוא יביא אנשים שנמצאים רגע לפני התמסרות לתענוגות השנאה והצדקנות (שני אלו באו לעולמנו כתאומים סיאמיים כידוע), לחשב מסלול מחדש ולהסתפק בעמדותיהם הפוליטיות מבלי צורך לתדלק אותן בתענוגות הצדקנות והשנאה.
מכונות הרעל של שני 'הצדדים', בנויות קודם כל על שקר עובדתי ידוע, או שאמור להיות כזה, אודות קיומו של ימין ושמאל בישראל.
העובדה היא שאין דבר כזה, בוודאי לא מבחינה אלקטוראלית. הטענה הנפוצה שהפכה לסיסמת יסוד של מכונת הרעל 'הימנית', לפיה "העם בוחר ימין ומקבל שמאל", היא חסרת שחר מבחינה עובדתית.
העם לא בוחר ימין או שמאל. העם בוחר מפלגות. כל הבחירות בישראל כבר בערך 40 שנה נגמרות בסוג של חוסר הכרעה ברור, דבר המביא לשלל אפשרויות של קואליציות.
בפוליטיקה בריאה, קואליציות כאלו היו קמות לגופם של אתגרים. למשל ב-2026 הגיוני יהיה שהקואליציה שתקום אחרי הבחירות (שתוצאותיהן ידועות לכולנו כידוע, הנה הסקר שלי: אף מפלגה לא תקבל יותר מ-30 מנדטים. כל שאר העובדות הנחוצות משניות בחשיבותן) תשקף הסכמה רחבה עד כמה שניתן בענייני בטחון.
וענייני בטחון קשורים לשלל נושאים, אבל ברור לחלוטין שהנושא המרכזי הוא שאלת מבנה הצבא, מקורות גיוס חייליו, וכמובן המוכנות שלו לשורה ארוכה של אתגרים שעומדים מעבר לפינה כבר לפחות מלפני שבועיים שלא לומר 30 שנה.
אבל גם אם אני טועה לגבי השאלה המרכזית - בטחון - והציבור ברובו חושב שהשאלה המרכזית היא יחסי הכוחות בין הרשויות, שוב, עקרון הפעולה הוא אותו אחד: תתכבד ותקום קואליציה המשקפת את דעת רוב הציבור בנושא יחסי מערכת המשפט עם הרשות המבצעת והמחוקקת.
ואפשר לדמיין קואליצייה המשקפת את דעת רוב הציבור בשני הנושאים הללו גם יחד - גם בטחון וגם משפט.
כך או אחרת, מצב הצבירה הישראלי ידוע וברור ומתוכו נבנתה השיטה הייצוגית של ישראל וממנה נובעת מפת המפלגות הממשית, המבוססת כאמור על העובדה שאף מפלגה לא תזכה ליותר מ-30 מנדטים, ומזה נגזרות שתי אפשרויות:
קואליצייה חשודה, וקואליצייה חשודה מאד. או במלים אחרות: קואליצייה גרועה או קואליצייה גרועה מאד.
אילו היה הדבר תלוי בי, לא הייתי נוקט לא ב'חשודה' ולא ב'גרועה' אבל נער הייתי וגם זקנתי ולא זכורה לי ממשלה אחת - אחת!!! - בישראל שכל שריה לא זכו לשלל גינויים וכינויים, וגם לא זכור לי ראש ממשלה ראוי אחד (בוודאי לא רבין לפני שנרצח שהיה כזכור עילג שיכור שובר עצמות וכן הלאה),
ולכן, בהנתן הנטייה הישראלית להתאבל על כל ממשלה לא משנה מה היא עושה ומי עומד בראשה, הואיל ועלי לשמור על מידה ידועה של אמינות, אין לי אלא לעשות שימוש מראש במונחים שליליים,
כי ככה זה אצלנו: בדרך לבית קפה (ב30 שקל) בו נשב ונתכנן את החופשה הבאה בסיישל (ב3000 דולר) נסביר לכל מי שרוצה לשמוע (וגם למי שלא רוצה) כמה הכל כאן חרא ודרעק ושיט וזבל. קודם כל כמובן הממשלה.
ומה שהיה עד 2026 ימשיך להיות גם אחרי 2026: קואליציה מזוויעה יותר או פחות.
אם הייתי שואל רק את עצמי בלי להתחשב ברוח השיח הישראלי, הייתי אומר שהקואליצייה הבאה שתקום, בדיוק כמו כל קואליצייה אחרת שגובשה מאז ימי הקונגרסים הראשונים של הרצל, תבטא פשרה כזו או אחרת.
אבל פשרה היא מלה חיובית ומלים חיוביות אי אפשר לומר בימינו, אז נמשיך לעוד הערה אחת המדגימה את העניין ונשחרר את הציבור להמשיך לסבול ולשנוא, כי לשם כך קמנו בבוקר (רובנו בכל אופן).
ובכן, בהנתן שכל קואליציה חשודה בעיני חלקים גדולים מהציבור, גם אם היא לגיטימית מבחינת החוק, כך יש חשד קבוע לגבי כל פשרה שהיא עומדת לקבל.
ויש לזכור: פשרה מתקבלת או באופן רשמי או באופן מעשי. למשל המצב העכשווי בעניין המשפטי-ממשלתי: בפועל המדינה מתפקדת ולכן בפועל מתקיימת פשרה.
איך אני יודע שזו פשרה? כי המדינה כאמור מתפקדת. ומדוע היא לא פשרה רשמית? כי כולם משמיצים את המצב.
מוזר? עובדה. ואין צורך לומר שהחיים מלאים מדברים מוזרים, יש האומרים שרק מדברים מוזרים.
כך או אחרת, אם ניקח את סוגיית הועדה למינוי שופטים כנושא מרכזי בשאלה המשפטית-ממשלתית וכדוגמא למה שאני מנסה לומר (פשרה בכל מקרה, השאלה היא לא האם פשרה אלא איך פשרה, האם מוסיפים עליה את הרוח הטובה של הכבוד ההדדי או להפך, מנצלים את עצם קיומה כדי להמשיך ולייצר שנאה ועויינות הנחוצים אולי לפוליטיקה הפנימית של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד?)
הועדה למינוי שופטים מייצגת את העיקרון שמצב הצבירה הישראל מחייב פשרה בכל נושא ובכל תחום.
הרכבה כידוע הוא שלושה שופטים, ארבעה אנשי ציבור נבחרים, ועוד שני נציגים מלשכת עורכי הדין, סך הכל תשעה אנשים, מספר הכרחי לצרכי הכרעה.
עצם ההנחה שכל שלושת השופטים חושבים בהכרח אותו הדבר היא טעות לוגית והיסטורית גם יחד, כך גם לגבי שני נציגי הקואליצייה והאופוזיצייה, כך לגבי שני נציגי לשכת עורכי הדין, גוף שבעצמו כפוף לבחירות בהן לוקחים חלק עשרות אלפי אנשים
האם זה אומר שמדובר בתורה מסיני? לא. אפשר לחשוב על הרכב אחר, על מבנה אחר, אבל כך או אחרת הוא משקף פשרה ולא יכול לפעול אלא על בסיס פשרה.
אין צורך לומר שאת הרכב הועדה ואת עצם קיומה קבעו נבחרי ציבור שנבחרו על ידי הציבור. כי חברי כנסת הם אלו שקובעים את כללי המשחק, כולל את הכללים באמצעותם משנים או מתקנים את כללי המשחק.
כששר המשפטים החליט שהוא רוצה לשנות את כללי המשחק, הוא בחר לעשות זאת באופן אותו תאר פרופ' אלכסנדר יעקובסון באמצעות משל הבאסטה, לאמור:
אם אדם ניגש לדוכן בשוק ומציע הצעה מסחרית, הוא מצפה מהצד השני להציע הצעה נגדית ואז מגיעים לסוג של פשרה. אבל אם האיש ניגש לדוכן ומודיע לו שבכוונתו לשרוף לו את הבאסטה, די הגיוני שבעל הבאסטה יהיה עסוק פחות בניסוח הצעה נגדית ויותר בלחשוד בכוונות האמיתיות של מציע ההצעה.
בפועל כאמור, לצד ההתלהמות של לוין (מוזמנים להקשיב לראיון האימים שנתן לפני כמה ימים לאושיית הרשת שומר הסף טאוב), המציאות היא של פשרה.
עובדה. המערכת עובדת. שר המשפטים משמיץ אותה, נשיא העליון מתנהל כפי שמתנהל ומדבר כפי שמדבר, כך גם היועמשית, אבל העגלה ממשיכה לזוז. איך זה יכול להיות? עובדה. פשרה.
אז מה יהיה? אין לי מושג, אבל אפשר לנחש כי האפשרויות הן שתיים כאמור:
או התנהלות של פשרה על יסוד הבנה שפשרה היא נשמת אפה של הציבוריות האנושית בכלל ושל זו הדמוקרטית בפרט ומכאן דברי הלל ושבח על הפשרה ועל טובי מנסחיה ומוביליה ומקיימיה,
או התנפלות רטורית על הפשרה כעל תועבה שאין כמותה, והצגת אנשי הפשרה כעלובי נפש היושבים על הגדר בלה בלה במקום בתא הנהג של ה-D9
כך או אחרת, מציאות של פשרה. כי הרטוריקה המכוערת, לא משנה אם היא יוצאת מפיו של קולנוען נפוח, ראש ממשלה לשעבר שהתעייף מלפרק שעונים, פודקאסטר שומר סף או אפילו מפיו של שר המשפטים (!!!!!!!!!), כך או כך, היא רטוריקה מכוערת שלא משנה לרגע את העובדה שכל עוד העגלה נוסעת (ע"ע הנסיעה לסיישל בבית הקפה), הדמוקרטיה (ישראלית או אחרת) לא יכולה להיות דמוקרטיה אלא על בסיס פשרה.
או בקיצור: בכל זאת נוע תנוע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה