יום רביעי, 1 בינואר 2014

משמר העמק לא תיפול - אבל רק אם נלמד את ההיסטוריה (ולא את הנראטיבים) של 1948

"משמר העמק לא תיפול!" – כותרתו הרועמת של ספרו החדש של חברנו עמירם אזוב, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה במכללה וחוקר ותיק בענף היסטוריה של צה"ל, מעוררת סקרנות בלשון המעטה. בכלל – כי מי ומה היא אותה 'משמר העמק' ומי בכלל רצה בנפילתה – ובפרט כשבכריכה האחורית אנו למדים על המחבר כי הוא "חבר קיבוץ משמר העמק", ומכאן, לפחות על פי התורה הקדושה של 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', הספר החדש הזה מקומו על מדף "הנרטיבים". במלים אחרות, על פי החוכמה המקובלת במחוזותינו, הרוצה ללמוד פרק על "נקודת המפנה בתש"ח (1948)" כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר, ראוי שירחיק עצמו ממנו.
אלא שלפחות עמירם אזוב כמו גם כותב שורות אלו ממאנים להשתכנע שאין דבר כזה היסטוריה אלא רק היסטוריונים. אדרבא, הם סבורים את ההפך הגמור: לא רק שסובייקטיביות איננה שוללת בהכרח אובייקטיביות, אלא שלא פעם – והמקרה הנדון הוא ביטוי מובהק לכך – הסובייקטיביות היא יתרון דווקא, באשר היא מאפשרת לבעל הדברים להבחין בדקויות שזר לא יבינן.

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

תשובה ציונית הולמת לאווה אילוז


כך ממשיכה להיות ישראל בית לכל אזרחיה ומעוז השפיות והאמת בעולם של שקר תלוש, פרי קואליציה של עוכרי-מיעוטים גזעניים ואלימים, ואינטלקטואלים בעלי עמדה פסיבדו-נאורה

ההתמודדות עם עוד אחד ממאמרי השיטנה של אווה אילוז קלה למדי. היקף דבריה ושורת הנושאים שהיא מעלה, ראויים כל אחד להתייחסות ומדובר במלאכה קלה למדי. לא שיש לי אשלייה שמישהו מלהקת המעודדות של הגיבורה החדשה של 'קהיליית הטרוניה' כהגדרתו הקולעת של אלחנן יקירה ישנה במשהו את עמדתו, אבל הרוב הדומם, העומד משתאה לנוכח המבול השיטתי של שנאת ישראל המתפרסמים באופן קבוע במהדורה המקאברית של 'פראבדה' לאנשים חושבים, אולי ירווה מעט נחת מתשובה ציונית הולמת.


יום שישי, 8 בנובמבר 2013

50 שנה לרצח קנדי - על ספר חדש שראה אור בנושא (ליתר דיוק על ראיון רדיו שנערך לכבוד הספר)

ממש השבוע, ב-4 בחודש, ראה עוד ספר על רצח קנדי. 'עוד ספר' כי כבר נכתבו כמה אלפים ובעוד שבועיים ימלאו 50 שנה לרצח הפוליטי החשוב ביותר במאה ה-20. הספר עליו אכתוב משהו להלן, נכתב על ידי רוג'ר סטון, וכותרתו בתרגום חופשי: "האיש שרצח את קנדי – ה'קייס' נגד לינדון ג'ונסון". כן, אין זו טעות. לטענתו של סטון מי שעמד מאחורי הקשר ('קונספירציה' בלע"ז) לרצוח את הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

פרידמן, קרוגמן, נובלמן, אקונומיקמן וחיות מוזרות אחרות - שבע שנים להסתלקותו של מילטון פרידמן



א.       
שבע שנים עברו מאז מותו של מילטון פרידמן, הכלכלן הדגול שזכה בין השאר לפרס נובל לכלכלה (1976), ושידוע כדמות המרכזית בהפצת הרעל הניאו-ליברלי על פני הגלובוס. הזמן טס נהוג לומר, ואכן הזמן טס. מצד אחד זו תחושה מייאשת או לפחות מטרידה, מצד שני טיסתו של הזמן היא מעין נחמה לאלו – כמוני – המתייסרים בין השאר על כך שלא הטריחו עצמם לומר מילה או שתיים על אחד האנשים המזיקים ביותר שפעלו בעולמנו בשליש האחרון של המאה ה-20. בקיצור, 'מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא'.

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

לעשות שלום עם הפלסטינים - שתי ביקורות רציניות ותגובות שלי

ביוני 2012 ראה אור ספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים'.

מאז זכה הספר לכמה התייחסויות בעל פה:

ד"ר הלל כהן תקף אותו במפגש במכון 'ממרי' בירושלים
פרופ' משה יצחקי חילץ מהספר תובנות מרתקות במפגש-השקה במכללת אורנים
פרופ' מוטי גולני והדוקטוראנט וגד'י ג'בארין ביקרו אותו במפגש ב'קרון הספרים'
פרופ' אסעד גאנם והעיתונאי שלומי אלדר חלקו עליו במפגש במועצה האזורית מגידו

יום שישי, 11 באוקטובר 2013

לאומיות עברית-יהודית-ישראלית: על כשלונן של מילים לתאר מציאות מורכבת (אבל בכל זאת בסוף - בעוד 1400 מלים - יש מסקנה מועילה ויישימה)


מראש אומר כי אין לי שום כוונה להציג כאן נוסחת פלא שתביא לסיומה את הפרשה הבלתי נגמרת הזו, שאפילו הגדרתה מחייבת אותי לעשות שימוש במושג האמורפי: 'זהות'. רק אדם תמים – ואישית לא יצא לי להכיר אפילו אחד כזה ובלבד שהוא בן 15 ומעלה – באמת חושב שמדובר בסוגייה 'פילוסופית' ו'טהורה', כלומר כזו העשוייה למצוא פתרון 'אובייקטיבי' או 'מדעי'. במלים אחרות, ברור לכל מי שעיניו בראשו שהעתירה שביקשה לאפשר לאזרחי ישראלים להגדיר עצמם כבעלי לאומיות 'ישראלית', היא פוליטית. לאו דווקא במובן המפלגתי אבל בהחלט במובנים האחרים, הרחבים יותר, של המושג 'פוליטי'. די להביט ברשימת העותרים שהצטרפו לפרופ' עוזי אורנן בבקשה לשנות את רישום לאומיותם מ'יהודי' ל'ישראלי' על מנת להתרשם מכך, כמו גם מזהותם של תומכיה או מבקריה.

אמנם כתבתי זאת במקומות אחרים, אבל נשוב כאן למען הסר ספק: מבחינתי לא רק שלמושג 'פוליטיקה' אין רק קונוטציות שליליות, אלא שגם אם הפוליטיקה מאוסה בצורתה ובתכניה, היא פעילות מרכזית בהוויה האנושית המודרנית בכלל ובזו הדמוקרטית בפרט. ומדוע? כי דמוקרטיה מניחה פלורליזם, ופלורליזם פירושו שלכל אחד מאיתנו יש תפיסות שונות של המציאות כפי שהיא (ההווה) וכפי שהיא אמורה להיות (העתיד). ומכאן ברור מדוע כל מי שמעוניין בעתיד שונה כי הוא איננו מרוצה מההווה, נזקק לעבר.

כך או כך, ברור שאם כל אחד מאיתנו רוצה דברים מעט שונים מזולתו, אין לו ברירה אלא לנקוט בפוליטיקה על מנת להשיגם. כך בענייני מדרגות המס, חלוקת המים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שכר מרצים במכללות לחינוך וכן, גם בענייני זהות. ואחרי שהבנו שאין ולא יתכן פתרון שיניח את דעתם של כולם או אפילו של רובם, אפשר לגשת לכמה נסיונות של קודמינו לרבע את המעגל. נסתפק בשימוש במושגים 'איזארליטה' ו'היברוז', ובעוד מושג אחד: 'קונפסיה'

ובכן, ב-1860 קם לו בצרפת ארגון המוכר לתלמידי ישראל בשמו העברי המכובס, 'כל ישראל חברים', או בקיצור 'כי"ח'. אלא שהכביסה הצחורה הזו מסתירה את עומק משמעותו של המושג אשר שימש את מקימי הארגון החשוב הזה, שבצרפתית נקרא 'אליאנס איזראליט אוניברסל'. בניגוד לגרסא העברית הסתמית, כל מילה בשם הצרפתי משמעותית: 'אליאנס' - כלומר ברית של אנשים המחוייבים לפעולה (במקרה הזה פרוגרסיבית במהותה שכן מקימי הארגון הציבו שתי מטרות לפניהם: א. לשפר את היהודים – לשפר, בלי מרכאות של הקטנה פוסט-קולוניאלית מזוייפת – באמצעות מערכת חינוך. ב. להגן על היהודים במקרים שהם ירדפו ככאלו: כיהודים); איזראליט – כלומר 'יהודי' אבל בלי לנקוט בשם המפורש 'ז'ואיפ', שנשא עימו את כל מטעני העויינות הנוצרית-יהודית מהעבר הקרוב. זאת ועוד: מחויבותו של הארגון לפעול למען 'ז'ואיפים' במקומות אחרים באה לרמוז גם להם שהגיע זמנם להגדיר עצמם כ'איזראליטים' (שימו לב שוב למטרת החינוך במגמה של שיפור בלי מרכאות פוסט-מודרניסטיות אוויליות); ו'אוניברסל' – גם כי המסרים החינוכיים והדיפלומטיים נשענו על מיטב המסורת הפרוגרסיבית של ההשכלה, אך גם כדי להתמודד עם צרפתים קנטרנים שעלולים יהיו (ואכן קנטרנים כאלו היו גם היו) לסנוט ביהודים ש-70 שנה אחרי האמנציפציה הנה הם שוב מתארגנים באופן בדלני.
לפני כעשרים שנה זכיתי לכהן במשך שנתיים כשליח לקהילת קורדובה שבצפון ארגנטינה. משרד העלייה אשר שימש אותי ואת קודמי כמובן, היה ממוקם במתחם של הקהילה שכלל כמובן בית כנסת יפה מאד ובית ספר תיכון. וכיצד קראו למרכז היהודי הזה? 'סנטרו-אוניון-יסראליטה'. למרות שמדינת ישראל כבר היתה קיימת כשהוקם המרכז הזה, ולמרות נטייתם הציונית המובהקת של רוב אם לא כל אנשי הקהילה החביבה הזו, למילה 'איסראליטה' יש את המשמעות 'הצרפתית' הנזכרת, כלומר יש להבינה כמושג שמטרתו מצד אחד לומר בפה מלא "אנחנו יהודים", אך באותה נשימה להוסיף ולהזכיר "אנו יהודי האמנציפציה" כלומר ארגנטינים נאמנים בעלי 'זהות יהודית'.

אבל איזו מין 'זהות יהודית'? כאן בא לעזרתנו המושג 'קונפסיה' שמשמעותו-הוראתו מקביל בערך למושג 'תיאולוגיה' או 'עיקרי אמונה' או כל הגדרה דומה אחרת. ומה החידוש תגידו? והרי כל מושג 'דתי' נוגע ב'תיאולוגיה' וב'עיקרי אמונה'? ובכן, זהו בדיוק. שלא. במקרה של היהודים בכל אופן. שהרי אותם יהודים שהחל בסוף המאה ה-18 ולאורך כל המאה ה-19 וגם בימינו כמובן, רואים עצמם כארגנטינים או קנדים או אוסטרלים או אנגלים או יאנקים נאמנים, אך גם כיהודים כלומר כ'איזראליטים', ביקשו לממש את 'איזראליוטם' החדשה באופן כזה (רפורמי וקונסרבטיבי) או אחר (ניאו-אורתודוכסי) ולשם כך נזקקו למערכת חדשה של 'אמונות ודעות' (כלומר: קונפסיה) שמטרתה להסביר את היהדות חסרת התקדים הזו (כן, גם הניאו-אורתודוכסית וגם החרדית עונה על ההגדרה הזו: חסרת תקדים) גם לסביבתם וגם לעצמם. אם כך תפקידה של ה'קונפסיה' היה לתת פשר 'דתי' למהפך שעברו היהודים: 'היהדות' המסורתית נבנתה על הפרדה שיטתית ומטריאלית בין יהודי לסביבתו; אלא שמאז 1776\1789 היהודי (כמו כל שכניו) הוא אזרח; ומכאן שאין אלא להגדיר מחדש את יהודיותו של היהודי (הרוצה להמשיך להיות יהודי והרי היו רבים שויתרו על זהותם היהודית!). והתוצאה: פחות הלכות, פחות טקסים, פחות היבדלות, או באופן חיובי: יותר התקרבות, יותר דמיון, יותר מכנים משותפים (עוגב, תפילה בשפת המקום וכן הלאה). אז מה בכל זאת יבדיל בין 'האיזראליט' לנוצרי (ולא חלילה 'גוי'!!!)? האמונה, כלומר הקונפסיה (או בגרסא אחרת: persuasion).

לבסוף, 'היברוז'. בשלב מסויים, לפחות בארה"ב, תפס מושג זה את מקומו של 'האיזראליט'. אדרבא: המושג הזה הגיע לא פעם בצירוף המביך בימינו: 'די היברו רייס'. כלומר 'הגזע היהודי'. כן, צריך מנה ידועה של אומץ על מנת להבין את הצירוף המשונה הזה, משימה שניתן לבצע רק באמצעות דילוג תודעתי אל מעבר לימים האפלים של תורת הגזע בכלל ותורת הגזע הנאצית בפרט (אף פעם לא מיותר להזכיר שלא מדובר במושגים נרדפים!!!! די אם נזכיר כי גם אחד העם וגם ארתור רופין – כל אחד בדרכו – אחזו בתורת הגזע!). 'היברו' היה המושג ששימש את האמריקנים אפילו באופן רשמי, כאשר עד לתקופה מסויימת הם ספרו את מספר 'ההיברוז' שנכנסו לארה"ב בתקופת 'ההגירה הגדולה'. כמו במקרה של 'האיזראליט', גם כאן מדובר במושג שמצד אחד מודה שיש חיה כזו – 'עם יהודי' או 'קבוצת אנשים המזדהים כקרובים זה לזה והקוראים לעצמם 'יהודים' – ומצד שני מנסה לקבור או לפחות להשכיח את היחסים העכורים שעד לא מזמן היו לבני הקבוצה הזו (או 'הגזע' בלשון של חלק מהשיח במאה ה-19) עם זולתם.

הערה חשובה אחרונה בעניין 'היברוז' ו'איזראליטים'. המושג 'היברוז' למיטב ידיעתי לא קיים כבר. לפני כשלושים שנה יצא לי לשמוע גיבור של סדרת טלוויזיה ('חשיפה לצפון') נוקט בו. הדבר מעיד על אינטליגנציה גבוהה של התסריטאי, ששם בפיו של אסטרונאוט טקסני בגמלאות (שגם זכה להזדווג עם הבלונדינית המרהיבה של הסדרה) מושג ארכאי העולה בקנה אחד עם שמרנותו המעצבנת. מדובר בפרק בו המשימה היא להשיג לרופא הנודניק ששכחתי את שמו 'עשרה היברוז' כדי שיוכל לעשות מניין של אבל לזכר דודו שמת בניו יורק הרחוקה. אבל כאמור מאז לא יצא לי להתקל במושג הזה כלל וכלל. 'איזראליטי' לעומת זאת משמש כאמור את הקהילה היהודית בקורדובה אבל לא רק אותה כמובן. בכל אופן חשוב לציין שבימינו – אולי בזכות מדינת ישראל, אולי בשל השואה, אולי גם וגם ואולי מעוד סיבות שלא זה המקום לעמוד עליהן – השימוש במילה 'יהודי' רווח למדי גם אצל יהודים.

האם יצאנו חכמים יותר מהעיון ההיסטורי הזה? קרוב לוודאי שלא ממש. אבל אולי בכל זאת דבר אחד ניתן ללמוד מהעבר: למושגים המשמשים אותנו להגדרתנו העצמית, יש תפקיד חשוב – לא מכריע אבל חשוב – באופן בוא אנו מבינים או רוצים להבין את התנהלותנו בעולם הזה. האופי הנאיבי לא פעם של הכרעותיהם 'הזהותיות' של יהודי האמנציפציה במאה ה-19, אסור שישכיח מאיתנו את העניין החשוב באמת שגם הציונות הבינה אותו מרגע הופעתה: לא עוד בדלנות יהודית 'לעומתית'. בעולם שרוצה להיות פרוגרסיבי וסובלני ומתקדם ומשגשג, יש מקום לזהויות נבדלות כמובן (פינים ויפנים וטג'יקים ואזארים) אבל על כל קבוצה פרטיקולארית לטפח תודעת שייכות כלל-אנושית.

זו למיטב הבנתי גם המוטיבציה שעמדה ברקע העתירה המשונה של עוזי אורנן וחבורתו. ככל הנראה הם אינם רוצים להקרא 'יהודים' בגלל זיהוי הלאומיות היהודית עם יהודים כמו אנשי 'תג מחיר' או קבוצות רחבות בהרבה שמנהיגיהן קוראים במפורש לגט כריתות עם ערכי תנועת ההשכלה (מתינות, שגשוג, שלום, דמוקרטיה, סולידריות כלל-אנושית).

אז מדוע מדובר בעתירה 'משונה'? כי עצם ההליכה לבג"צ מעידה על המימד המתריס המאפיין את מה שאלחנן יקירה הגדיר כ'קהילת הטרוניה'. ממה נפשם של אורנן ושות'? גם אם היו זוכים להכניס את המושג 'לאום ישראלי' לרשימת 137 הלאומים המוכרים על ידי משרד הפנים, הכרעה משפטית זו לא היתה משנה ולא כלום בשדה החברתי והתרבותי שהוא הוא השדה המטריד את מנוחתם של אישים כמו אורי אבנרי ושולמית אלוני שהצטרפו אף הם לעתירה.

אגב, המספר הנקוב - 137 לאומים הרשומים כלאומים מוכרים על ידי משרד הפנים הישראלי -  הוא לא בדיחה ולא מספר סמלי! זה המספר האמיתי שמופיע בעתירה!! פשוט חפשו בקונטרולF את המספר 137 ותיראו בעצמכם. כן, גם אני לא האמנתי.

הדרך הנכונה היא להמשיך ולהיאבק על תכניו של המושג 'לאום יהודי'. צעד ראשון והכרחי – וגם קל מאד מבחינה עניינית באשר מדובר בעובדות – הוא להזכיר שמייסדי הציונות לא התכוונו ל'דת' יהודית אלא ל'לאומיות' יהודית. את הפרוייקט שלהם הם כיוונו לטובת שיפור מצבם של היהודים, תהיה אמונתם ותפיסת עולמם אשר תהיה. אכן כן, 'הלאומיות' היא מושג שארנסט גלנר אמר עליו שהוא מקרה נדיר של תיאוריה חלשה ופרקטיקה חזקה. וכפי שכולנו יודעים, גם אם קשה להגדיר את 'הלאומיות' היהודית (או הפלסטינית) הנה עובדה שהיו ועדיין יש בה כוחות עוקרי הרים. לא בית המשפט יושיע אותה, אלא היהודים. רצוי יהודים בעלי תודעה היסטורית מפותחת.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

40 שנה למלחמת יום כיפור - הצעה לסדר: על מה יש לשים את הדגש בארבעים השנים הבאות (על הפוליטיקה, טמבל!)

ואחרי ששקע במקצת האבק שהתרומם לנוכח מבול הכתבות, הסרטים, המאמרים, ההתכנסויות, ההרצאות, המפגשים והשיחות על הכתבות הסרטים המאמרים הכנסים וההרצאות על 40 שנה למלחמת יום כיפור, הנה נסיון קטן ואולי לא-לא-חשוב לעשות סדר ולהציע הצעה לסדר.
הנסיון לעשות סדר כוונתו להבחין בין ז'אנרים שונים בז'אנר-העל שנקרא 'מלחמת יום כיפור'. מן הסתם הרשימה שאציע איננה מלאה אבל היא ללא ספק סוג של נקודת מוצא. מילות הקוד הן: 'הקרבות'; 'המחדל'; 'הקונספציה'; 'האמצעים המיוחדים'; 'העורף'; 'הגבורה'; 'עמק הבכא'; 'העיניים של המדינה'; 'תפקוד הממשלה'; 'מלחמות הגנרלים'; 'הרכבת האווירית'; 'הצליחה'; 'אפריקה'; 'הקילומטר ה-101'; 'היהירות-השאננות-הזחיחות'; 'שיקום הגאווה שהוביל לתהליך המדיני'.
רשימה חלקית מן הסתם שאפשר לכנס אותה לשלושה ענפים מרכזיים: ההיבט הפסיכולוגי-חברתי (האחראי על פי החוכמה המקובלת ל'קונספציה', ל'מחדל' ול'החמצת הצעות השלום'); ההיבט הצבאי; וההיבט המדיני. קל לראות שהנושא החשוב היחיד בכל הסיפור הזה – הסיפור הפוליטי – נעדר כמעט לחלוטין. ולא בכדי. החברה הישראלית כמו חברות דמוקרטיות אחרות, ממעיטה בדיון פוליטי ראוי לשמו משתי סיבות לפחות: האחת סובייקטיבית – פוליטיקה נתפסת כעניין 'מסריח' שאדם המכבד את עצמו לא עוסק בה. השנייה אובייקטיבית – פוליטיקה היא אכן תחום העיסוק האנושי המסובך והקשה ביותר לפיענוח (הרבה יותר קל להבין את תורת הקוורקים, מה היא מחלת הסרטן או כיצד משגרים טיל לירח. אפילו יחסי גברים ונשים קלים יותר להבנה יחסית לפוליטיקה).
התוצאה נראתה לנגד עינינו מבעד לענני האבק שהתרוממו במסגרת ארועי '40 שנה למלחמת יום הכיפורים'. סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד. והשכול והאלמנות והיתומים והשכול. והטראומה והאופוריה שקדמה לטראומה והמחדל שהביאה האופוריה שהביאה להתעלמות מ'הצעות השלום של סאדאת' וכן הלאה וכן הלאה. אכן כן. נושאים חשובים. חברה חופשית חייבת לכבד את זכרון חלליה וגיבוריה. אכן כן. המלחמה הארורה ההיא, בשל אופן פריצתה בעיקר, זימנה אינספור ארועי גבורה שתמיד מתלווים להם סיפורי שכול ואובדן ומוות. שהרי כבר אמר מי שאמר, שכאשר מבצע צבאי מתנהל למופת על פי התכנון המקורי והמדוקדק, לא רק שאף אחד לא ידע עליו (חוץ מאלו שביצעוהו) אלא שלא יתלווה אליו שום צל"ש שכן לא נוצרה שום הפתעה שלא הביאה לשום תקלה שלשם פתרונה הדחוף צריך היה בגבורה שבדרך כלל מסתיימת בצל"ש ובהעלאת דרגה לאחר המוות ההירואי.
אפשר להפליג ולהפליג בדיון על מה שחסר אפילו במה שיש. למשל העובדה שמעטים שמים אליה לב, שמספר הקרבנות הישראלים במלחמה הארורה הזו היה יחסית דומה למספר הקרבנות במלחמה המפוארת שקדמה לה (כ-100 ביום). מבחינה זו יש לברך על התחזקותם הצנועה בינתיים של הקולות המציינים את העובדה שמבחינה צבאית מדובר בנצחון ישראלי חד משמעי. בכלל ובפרט לאופן בו החלה המלחמה. אפשר כאמור להפליג ולהפליג בכל הנושאים הללו, אבל כל מילה נוספת שתושקע בתת-הז'אנרים של הדיון במלחמה הזו, באה על חשבון המאמץ המוזנח לנסות ולפענח את הפוליטיקה שקדמה לה.
קוי יסוד לדיון הפוליטי החסר: א - ישראל נכנסה למלחמת ששת הימים מכיוון שעשר שנים קודם לכן היא נסוגה מסיני ללא הסכם מדיני; ב- זו בדיוק הסיבה שאחרי מלחמת ששת הימים קיבלה ממשלת ישראל החלטה, שהנסיגה הבאה תהיה רק על בסיס הסכם מדיני שבליבו הכרה ערבית בעצם קיומה של מדינת ישראל. לא 'קיבוש' ולא 'איטנכלויוט' ולא שום דבר מהדברים המשמשים את הכסילים המכנים עצמם כבר כמה עשרות שנים בשם המתנשא והיהיר 'מחנה השלום' (איך אומרים 'מחנה השלום' בשבדית? מישהו יודע?); ג – סאדאת לא הציע שום דבר מהסוג המופיע בסעיף הקודם. בין אם מסיבות של חולשה פנימית בין אם מסיבות אחרות, סאדאת לא הציע הצעת שלום מהסוג שממשלת ישראל סברה שהיא תנאי לתהליך מדיני ראוי לשמו. נקודה. ד – לנוכח הקפאון המדיני, ברור היה (כמו באלפי מקרים בהיסטוריה) שפריצתו תבוא באמצעים צבאיים. ה – המוכנות של צה"ל לאפשרות של 'אופציה צבאית' מצד הערבים, נשענה (ולא מאז 1968 אלא מאז 1948) על צבא מילואים. ו – הואיל וצבא מילואים יקר מאד גם כלכלית וגם חברתית (וגם פוליטית), שאלת גיוסו הפכה להיות שאלה ממשלתית מרכזית. ז  - על רקע הבעיה הזו, פותחו 'האמצעים המיוחדים' שמטרתם היתה לאפשר לממשלה להכריע את הכף: לגייס או לא לגייס מילואים. ח – גיוס של מילואים 48 שעות לפני 6 באוקטובר, היה משנה את דפוסי המלחמה ואולי מונע אותה לחלוטין.
עד כאן רקע לדיון הפוליטי החסר. לפני שנאמר עליו מילה קטנה אחת, ובמסגרת חובת הביקורת העצמית, יש להציב עוד שתי חלופות לכל הרקע הזה. האחת היא משהו בסגנון הזה: הואיל וציונות היא קולוניאליזם ושלוחה של האימפריאליזם, כל מה שמעניין את הממשלות הציוניות מאז ומעולם הוא התפשטות. הצלחת הציונים ביוני 67' לממש את היצר שלהם, הביא אותם לזחיחות השחצנית שממילא אפיינה אותם גם באופן בו התייחסו לעדות המזרח, לנשים, לילדים וללהט"בים. העונש על החטא היה 'הקונספציה' שהביאה ל'מחדל' וכל השאר היסטוריה (המתממשת על פי פרדיגמה אנטי-ציונית זו עד עצם היום הזה: סרבנות השלום של ברק-אולמרט-נתניהו). השנייה היא משהו בסגנון הזה: כל הערבים אותו הדבר. נגזר עלינו 'לאכול חרב' עד קץ הימים. האלימות הערבית המתבססת על שנאת האסלאם את היהדות (ואת כל מי שאיננו מוסלמי על פי מתכונת כזו או אחרת) באה לידי ביטוי כבר מהפוגרום בפורים ביפו ב-1908. ההתנפלות הזו של ערבים על יהודים ביום חגם (פורים 1908, כיפורים 1973) מלמדת על שנאת העומק הבלתי ניתנת למיגור. מש"ל.
המשותף לשתי החלופות הללו, שיהיו מי שירצו לכנותן בשמות הלא מדוייקים 'פוסט-ציונות' ו'אולטרא-ציונות', הן סלידתן מדיון פוליטי. כי דיון פוליטי בנוי על חלופות ממשיות הנתונות למימוש ברגעים היסטוריים קונקרטיים. ושתי החלופות הללו הרי נמצאות מעבר להיסטוריה, בממלכה הבטוחה והנעימה של המיתוס וההפשטה, שהתוצר הפסיכולוגי הישיר שלהן היא תחושת צדקנות וקתרזיס המאפיינת כידוע פוסט ואולטרא ציונים גם יחד, כל אחד בדרכו כמובן. במלים אחרות, אין הרבה הבדל בין הצדקנות השטחית של הכתבים המדיניים של העיתון לאנשים חושבים, לבין הצדקנות הלא פחות שטחית של יריביהם המתרוצצים בגבעות השומרון. אכן כן, קואליצייה משונה יש כאן, והיא לא חד פעמית והיא לא הראשונה מסוגה בהיסטוריה.
ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, אפשר סוף סוף לחזור לדיון הפוליטי החסר. השאלה היחידה שיש לשאול – ולי אין עליה תשובה מספקת ועדיין לא שמעתי תשובה מספקת אבל העובדה שבזמן נתון אין תשובה מספקת איננה מבטלת את האפשרות שתשובה מספקת כזו אף אם תתמהמה בוא תבוא – היא מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. 'האמצעים המיוחדים' יש לשוב ולהדגיש, היו 'שובר השוויון' באמצעותו אמורה היתה הממשלה – שעל פי כל העדויות אכן התלבטה קשות אם כן אם לאו – לגייס את המילואים 48 שעות ולחסוך ים של דמעות ודם. הנה השאלה שיש לשוב ולשנן ב-40 השנים הקרובות: מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. בז'רגון של שלהי שנות החמישים ותחילת שנות הששים, השאלה הזו יכולה גם היא להשמע כך: מי נתן את ההוראה. כאמור, ההוראה שלא-להפעיל-את-האמצעים-המיוחדים.
בניגוד גמור לפסיבדו-היסטוריון יגאל קיפניס, חביבו של 'מחנה השלום' הפוסט-ציוני (במובן שתואר לעיל על הזחיחות האימפריאליסטית הציונית ששילמה על חטא היוהרה בעונש המחדל והחידלון של קו בר לב), ומי שמפיץ את "העובדה" לפיה 'האמצעים המיוחדים' הופעלו גם הופעלו (וזהו שקר גמור!),  ההיסטוריון אורי בר-יוסף, למיטב ידיעתי ההיסטוריון הרציני ביותר שחקר את 'המחדל' ו'הקונספציה', הציע הסבר לפיו 'האמצעים המיוחדים' לא הופעלו כי מי שאמור היה לתת את ההוראה להפעילם, אלי זעירא, ראש אמ"ן, לקה בסוג של שיגעון פסיכוטי. עם כל הכבוד, זהו לא הסבר פוליטי. הוא בהחלט יתכן אבל הוא לא משכנע. הנה כיוון אחר, משכנע וללא ספק פורה יותר: אלי זעירא היה בין השאר ראש לשכתו של משה דיין, כלומר איש אמונו; משה דיין היה ידוע בתפיסותיו המדיניות השונות מאלו של יתר עמיתיו לצמרת המדינה: יגאל אלון, ישראל גלילי, גולדה מאיר; בהנחה שאת התפיסות המדיניות יש לממש באמצעים פוליטיים (הכוללים כפי שהסביר לנו החבר קלאוזביץ לפני 200 שנה גם את האמצעים המלחמתיים), הרי שאת שורשי הסיפור של אוקטובר 1973, יש לחפש במחלוקת המדינית בצמרת של מדינת ישראל.

אלו שיעורי הבית ל-40 השנים הבאות. בקיצור, השאלה היא 'מי נתן את ההוראה' שלא-להפעיל את 'האמצעים המיוחדים'. האם העיסוק בשאלה זו חייב לבטל את העיסוק בשכול, בגבורה, בעורף, בהפתעה, בחידלון, בנצחון וכן הלאה? אדרבא: פיענוח החידה הפוליטית תעניק לכל אלו פשר חדש ומשמעותי שלא 'רק' יכבד את הנופלים אלא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית, שכמו כל דמוקרטיה חופשית אחרת, מתנהלת באופן פוליטי. סיכויי התחזקותה של הדמוקרטיה הישראלית (כמו של כל דמוקרטיה אחרת) עוברים בשדה הלא-חרוש והמאד-לא-מעובד של השיח הפוליטי. לא בשמים היא. לא בשמים של הצדקנות וההלקאה העצמית (איך אומרים 'צדקנות והלקאה עצמית' בשבדית?) ולא בשמים של 'הן עם לבדד ישכון בגויים לא יתחשב'.