לקראת יום השנה ה-40 לביקור סאדאת (בדיוק בעוד שבוע) - מבט מחודש על ספר שכתב כמאל חסן עלי

בימים אלו מלאו 31 שנה להופעתו בעברית של הספר 'לוחמים ועושי שלום' מאת כמאל חסן עלי, שבין השאר היה המדינאי הלא-ישראלי האחרון שראה את יגאל אלון בחיים (יתכן ולו הייתי פלסטיני הייתי בורא סיפור שבזמן ארוחת הצהריים במוקטעה של אלון, בקומפניית גינוסר, מזג שר ההגנה המצרי עלי רעל רדיואקטיבי בקומפוט אגסים של שר החוץ הישראלי לשעבר אבל אני לא פיראט יפתי, לא שודד).

ספרו של כמאל חסן עלי מספר את סיפור התגבשות השלום הישראלי-מצרי כפי שחווה אותו אחד מאדריכליו ומבוניו. הנה הסיבה שהחלטתי להטריד עצמי ולהטריח את הקורא האמיץ שהגיע עד כאן לכתוב על הספר הזה כמה מלים: אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. או בעברית: אם התפיסה המובעת בספר של עלי - לוחם ועושה שלום (בלי ציניות) - היא זו של עושה שלום, מה יגידו אלו שלא רוצים שלום?

בקיצור: אין בשורות מלבבות בספר הזה. במה דברים אמורים? ביסודות החשובים ביותר של שלום ראוי לשמו: 

א. לגיטימיציה לעצם קיומו של יריבך כפי שהוא תופס אותו. 

ב. נכונות לראות את המציאות גם מנקודת מבטו. 

או במלה אחת: הכרה.

תחשבו על המלה היפה והקצרה הזו. הכרה. 'אתה בהכרה'? אני נוהג לשאול את חברי מגלגלי הסיגריות מכיכר שלושת החומרים (תעשו חשבון, יש שם שלושה). 'אני בהכרה' הם עונים לי ואז אני נרגע. כלומר 'הכרה' היא לא 'רק' מושג דיפלומטי ('כן הכירו-לא הכירו' במדינת טיוואן למשל) אלא קודם כל מושג תודעתי המבדיל ככל הנראה בין יונקים עיליים (בני אדם, לוויתנים ודולפינים למשל) לבין בעלי חיים ירודים יחסית (למשל נמלים וג'וקים).

ועוד משהו קטן-גדול הקשור במלה הזו: 'הכרה' היא פשוטו כמשמעו 'היכרות' עם משהו חדש שלא ידענו עליו. למשל חור באוזון (או עצם קיומו של אוזון), גלקיק (שזה הכינוי למצב הקוואנטי של חומר הנמצא במצב של גל וחלקיק כלומר גלקיק), ולמשל התגבשות ההכרה הלאומית של עם עתיק יומין (כמו העם המצרי למשל, או היווני, או... נו, איך קוראים לאלו עם התנ"ך והמשנה וזה... עומד לי על קצה הלשון. טוב, אולי זה יבוא בהמשך).

בקיצור, הכרה. אז הנה הברייקינג ענד ווערי סעד ניוז: אצל כמאל חסן עלי אין עם יהודי, אין לאומיות יהודית, אין ציונות. מה יש? ישראל ככוח כובש שזכותו לכל היותר - ובאופן זמני (כן, הוא מבטא במפורש 'תורת שלבים') - להתקיים ב"גבולות 1967".

ואם אצל כמאל חסן עלי ככה מה יש לנו לצפות מאבו-מאזן פינת ערפאת? כנראה שכלום.

ונכון, וברור, ואין ספק: מציאות של שלום חוזי עם מצרים (וירדן) טוב ממציאות ללא חוזה שלום חוזי. וכן, נכון, לי בכל אופן אין ספק, שאילו רבין יכול היה לפעול ב-1993 ללא חתרנותו הבלתי נלאית של שר החוץ שלו, (שכבר בהיותו כעשרים שנים קודם לכן שר הבטחון שלו, עשה הכל על מנת לחבל באפשרות הנמוכה מלכתחילה לקדם תהליך מדיני יציב ואמין), ואילו הוא לא היה נרצח ב-1995, היחסים עם העם הפלסטיני היו סבירים יותר כלומר מאופיינים ברמה נמוכה יותר של אלימות ולכן בעלי סיכוי להצמיח מתוכם את השלב הבא שלפחות לרבין היה ברור מה מגבלותיו (שליטה מלאה של ישראל בבקעת הירדן, ירושלים שלמה ומאוחדת וכן הלאה, ובקיצור: מבוא לאופציה ירדנית, האופציה הריאלית היחידה לפתרון הסכסוך, ולא 'פתרון' במובן החשבונאי אלא 'פתרון' במובן של שינוי משמעותי של המצב, נגיד כמו במקרה של ישראל ומצרים).

אבל פרס חתר תחת רבין ורבין נרצח וכל השאר ידוע ואין טעם לחזור על הדברים הידועים. אנחנו כאן לטובת הדברים הלא ידועים, או לפחות אלו שלא היו ידועים לי עד שקראתי את הספר של חסן עלי. אז ברשותכם עוד כמה מלים על הספר החשוב הזה.

ברורה לחלוטין המוטיבציה של עלי. לא ישראל והיהודים הם העניין שם אלא העולם הערבי. לחסן עלי ברור כפי שברור לכל מדינאי מצרי מאז פרעה תות אנך אמון או כל פרעה אחר, שהבעיה המרכזית של מצרים היא המצרים שמתרבים כמו חול על שפת הנילוס, והנילוס כידוע מוביל המון חול. ביידיש זה נשמע יותר טוב: פרנסה (יש לומר parnuse). זו הבעיה של מצרים. לא פלסטינים ולא סודנים ולא חבשים ולא הגונג. אלא כמו במקרה של הסינים - איך מאכילים בכל בוקר מליוני מצרים שעד שהספקנו לומר 'קמח' יש עוד 10,000 מהם.

ולכן על מנהיג מצרי לחפש דרכים לפתור את הבעיה הזו. וכמו במקרים רבים אחרים, הדרך לפתרון יכולה לעבור בכל מיני צמתים. מ-1952 ועד 1973 ההנהגה המצרית בחרה בדרך המלחמה ואילו מ-1974 ואילך בדרך "השלום". כך או אחרת המטרה היא מצרים ולא שום דבר אחר. וזה בסדר. במובן הזה אני אדם סמית עפ"י גרסת שטרסלר: מי יתן וכל עם המדינאים נביאים מצרים. כלומר הלוואי וכל עם היה 'אגואיסט' (כפי שלכאורה לימד אדם סמית), כלומר יהיה עסוק בלדאוג לפרנוסה שלו. העולם בוודאי היה נראה מעט טוב יותר, ע"ע סוריה רוסיה דעא"ש אובמה.

אבל מצרים נתונה במה שפואד עג'מי מכנה 'המילכוד הערבי'. גם חסן עלי כותב על כך, אם כי הוא כותב על כך לא מתוך רוח נכאים של תסכול אינטלקטואלי כפי שעושה זאת עג'מי השיעי-לבנוני המתוסכל ביי-דפינישן מעצם העובדה שכדי לומר את מה שהוא אומר על הערבים הוא חייב לשבת בארה"ב, אלא מתוך רוח של גאוות השתייכות למה שחסן עלי מכנה 'המדינה הראשונה בהיסטוריה' שזה בערבית 'אום אל דוניא' כלומר 'האמ-אמא של העולם', כלומר מצרים. (הוא גם מוסיף בצניעות אופיינית שהיא ערש התרבות והחוכמה והיושר והדמוקרטיה וכן הלאה)

אז מה הבעיה של אום אל דוניא בבואה לצעוד בנתיב המלחמה בדרכה להאכיל מליוני מצרים שלוש פעמים ביום, כל יום, 365\נצח? בדיוק. מלחמת ששת הימים למשל. הדבר האחרון שנאצר רצה שכן הוא ידע מי ישלם את מחיר ההתלהמות התוקפנות והרטוריקה (מצרים). אבל איך אומרים במשנאית? 'אנוס על פי הדיבור'. רוצה לומר: 'נאצר יא חביבי, אתה מנהיג את אום אל דוניא? אתה הראיס של המדינה הערבית החשובה ביותר? אז קדימה הסתער!'. או משהו כזה. את הסוף כולם יודעים.

גם סאדאת שבערך מ-1972 התחיל לשנות מגמה והתוצאה היא הביקור בישראל ב-19 וב-20 בנובמבר 1977. ומה הבעיה בביקור הזה? בדיוק. שהנה הראיס של אום אל דוניא הולך נגד הזרם הערבי ומחפש לו פתרון פרטי לבעיה הפרטית של מדינת מצרים הפרטית, ואיפה האחדות הערבית בלה בלה וכן הלאה?

וזו המוטיבציה של חסן עלי בספרו. מדובר למעשה בכתב הגנה כנגד ההאשמה הכלל-ערבית לפיה מצרים חתמה עם ישראל על שלום נפרד, והצעד הזה הוא בגידה מוחלטת בהחלטות ועידת חרטום מספטמבר 1967 שכן סאדאת עבר על שלושת הלאווים: הוא גם הכיר בישראל, גם החל לנהל איתה מו"מ ולבסוף הכלב גם חתם עימה על שלום.

ובכן, הנה שוב, ובקיצור: מטרת הספר היא להראות שככל שהדבר היה תלוי במצרים, התהליך המדיני מול ישראל היה כפוף לעקרונות השלום הכולל, ליסודות המדינאות של האחדות הערבית וכי מי שפגע במימוש המטרה הזו היו ישראל וארה"ב מצד אחד וחזית הסירוב הערבית ואש"ף מהצד השני.

'ידינו לא היתה במעל' היה כותב חסן עלי אילו כתב את הספר בעברית. הספר אם זה לא היה ברור ראה אור בערבית וקהל היעד שלו היה העולם הערבי. 'הוצאת מערכות' של משרד הבטחון ראתה לנכון - וטוב שכך - לתרגמו לעברית ומן הסתם הוא חולק כמתנת בר מצווה או ראש השנה למאות או אולי לאלפי קציני צה"ל שכמו במקרה של אונסקו וכן הלאה גם עליהם חל כלל 99% שלא קוראים כי למי יש זמן.

אז הנה לי יש זמן ואני קורא ספרים ובספרו של חסן עלי עולה בתוך השורות (ולא בין, בין השורות יש רק נייר לבן) השקפת עולמו האותנטית. ומדוע אני סבור שמדובר בהשקפת עולם אותנטית? כי חסן עלי כותב לא מעט דברים שאינם הכרחיים מנקודת המבט של המניע הראשי לכתיבת הספר. 

במלים אחרות: על מנת להדגיש את מחוייבותה הכלל-ערבית של מצרים, ובעיקר על מנת להצביע על מחוייבותו של מצרים לעם הפלסטיני עוד מהימים ההם של תום מלחמת העולם הראשונה, אין שום צורך להכחיש את קיומו של עם יהודי או להציג באופן מעוות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אדרבא, ספרו של כמאל חסן עלי, שיחסית לחלופות הלוואי והיו עוד כמוהו, מביא בערבית (שתורגמה עבורנו לעברית) את כל מכלול הטיעונים האנטישמיים, מהיוזמות היהודיות להשתלט על העולם, עבור בהצגת היהודים כאוחזים בכל התכונות הרעות (ערמומיות ותככנות למשל, והתנגדות שיטתית לשלום, וכמובן רדיפת בצע - המניע היהודי-ישראלי המרכזי של ישראל לרצות בשלום), וגמור בטיעון-טיעוני-הטיעונים: הציונות היא כלי בידי האימפריאליזם המערבי.

עוד דיון כלכלי-פוליטי (גם כי אני מלמד השנה קורס בנושא וגם כי מזמן לא כתבתי משהו בעניין הזה)

תקציר הפרקים הקודמים: כלכלה נחשבת לעניין מסובך ומשעמם. עם זאת, לפחות מאז קייץ 2011 יש הסכמה שמדובר בעניין חשוב. איך מתגברים על הפער בין החשיבות לשיעמום המסובך? לדעתי האישית והלא קובעת, באמצעות התרגיל המחשבתי המשמש אותי כבר בערך 20 שנה, והמוכר בשם 'תרגיל החפץ'.

הקישור שהדבקתי הרגע מוביל למאמר אחר שכתבתי בנושא לפני חמש (!!) שנים, ומי שרוצה להרחיב שיקפוץ לשם. כאן רק אכתוב את המסקנות המרכזיות מהתרגיל הזה ומזה שהוספתי בעקבותיו ('אינסופיותה של האנרגיה'):

א. בכלכלת ימינו כל בני האדם תלויים בזולת לקיומם החומרי באופן מוחלט
ב. בכלכלת ימינו אי אפשר בלי מה שמכונה 'כסף' כשלמעשה מדובר באבסטרקציה מדומיינת מהסוג שיובל נח הררי למשל מדבר עליה (והוא לא המציא כלום אבל מכיוון שהוא רב מכר אז שווה להזכיר אותו).
ג. בכלכלת ימינו המומחיות לסוגיה הכרחית לביצוע המטלות השוטפות כמו גם המיוחדות של החברה האנושית (מים, חשמל, בריאות, תחבורה, בטחון)
ד. מסעיף א' נובעת מסקנה של שוויון מוחלט. אם כולם תלויים לקיומם בזולת הרי שאין שום סיבה שאדם אחד יהנה מעוצמה כלכלית הגדולה למשל פי 700 משל זולתו.
ה. מסעיף ג' נובעת מסקנה של אי-שוויון מסויים. אם כולם תלויים לקיומם במומחים שיודעים איך להפוך דינוזאור מומס לבנזין 95 או איך לארגן ללב החולה שלנו מעקפים, הרי שיש סיבה שאדם כזה יהנה מעוצמה כלכלית גדולה מזו של זה שאיננו יודע לעשות את כל הדברים הללו. בפועל אנחנו יודעים שהמומחים מהסוג הזה נהנים מעוצמה כלכלית הגדולה בערך פי 10 מהממוצע.
ו.  סעיף ב' הוא ההסבר לעובדה שלא רק שאין שוויון (סעיף ד') אלא שיש פער בין אי-שוויון מוצדק (סעיף ה') לבין אי-שוויון שאין דרך להצדיקו במונחי מומחיות. עוצמה של פי 700 גדולה פי 70 מעוצמה של פי 10, והיא איננה נובעת ממומחיות כלשהיא מהסוג של להטיס מטוס או לבנות גשר, אלא משליטה על המשאב המרכזי של הכלכלה המודרנית: כסף.

עד כאן המסקנות הנובעות מתרגיל החפץ. יתרונן בכך שהן לא מבוססות על שום 'איזם', על שום 'שם גדול' ועל שום דיפלומה של מחלקה כזו או אחרת לכלכלה באוניברסיטה כזו או אחרת בארץ הקודש או בנכר. במלים אחרות, על מנת להבין את שורש הבעיה הכלכלית בימינו כל מה שצריך זה גרם וחצי של שכל ישר ושני קילו של הגינות. וכן, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ששכל ישר והגינות הם מוצרים במחסור חמור. אבל מדובר במחסור סובייקטיבי, והדברים ידועים. או במלים אחרות, 'הגבול הוא בלב כל חייל', כלומר אם יש רצון יש שכל ישר והגינות. ואם אין שכל ישר והגינות, אז אין רצון. כך או אחרת אין תירוצים. 'תרגיל החפץ' כופה עצמו על בעל השכל הישר וההגינות ואם הוא לא כופה עצמו הרי שמדובר במצב סובייקטיבי של עקשנות הדוחה את השכל הישר וההגינות ומאמצת במקומה טיפשות במקרה הטוב והנדיר, רשעות במקרה השכיח והסביר.

אז הבעיה היא שיש אי-שוויון, שחלקו מוצדק ואף מבורך (ברכות ותודות למומחים) וחלקו לא מוצדק ומזיק (קללות ומחאות לפיננסיירים). אז מה עושים? מה הפתרון לבעיה הזו? תולדות המדינות המודרניות הן תולדות התשובות השונות והמגוונות לשאלה הזו.

איגודים מקצועיים למשל קמו כדי להקטין את אי-השוויון בין חבריהם לבין השאר. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך המאבק המקצועי. כפי שכולנו יודעים, המאבקים הללו התקיימו בשני מישורים: זמן וכסף (שהרי זמן הוא כסף). או באיגודית: תנו לנו לעבוד פחות זמן בעד יותר כסף, בניגוד לרצונכם שנעבוד יותר זמן בפחות כסף.

מדיניות רווחה למשל נוסחה ומומשה על מנת להקטין את אי-השוויון דרך המצרך ולא דרך הנצרך. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך החקיקה האוניברסלית. כפי שכולנו יודעים החקיקה הזו הקיפה כמה וכמה מישורים: חינוך, בריאות, בטחון פנים, הכשרה מקצועית, פנסיה, אבטלה וכן הלאה.

על מנת לשלוט ב'כסף' באופן ציבורי הוקמו בעבר בנקים לאומיים למיניהם, כמו 'הפדרל-ריזרב' או 'בנק ישראל'. ומכיוון שמדובר במוסדות פיננסיים אין שום בעיה לרתום את הכוח שלהם דווקא לפעולה מנוגדת למטרתם המקורית: דמוקרטיזציה של האשראי.

באשר למומחים: כולנו תלויים בהם כאמור, אבל מומחים, בדיוק כמו כל דבר אחר הקשור בכלכלה המודרנית, לא נפלו מהשמיים אלא הם תוצר של שילוב בין 'גאוניות' (כשרון מולד כזה או אחר) לבין סביבה המאפשרת לגאוניות הזו לבוא לידי ביטוי. מי יודע למשל כמה גאונים כאלו יש בסודן? מן הסתם לא פחות מאשר בישראל או ביפן. אבל מכיוון שהסביבה בישראל או ביפן יציבה ונעימה, הרי שהגאונים יכולים להמציא את הדיסקונקי ואת הסוזוקי, בהתאמה.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב את מערכת החינוך ולהעמיק אותה. כי כפי שאומרים שנפוליאון אמר, 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', כלומר היכולת להיות מומחה נמצאת פוטנציאלית בראשו של כל ילד שנולד. ועל מנת להביא את הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל, יש לעשות מעשה, ומכאן למסקנה הפוליטית של חינוך חינם חובה וחכם ומתוחכם ומקיף ועשיר ויצירתי לכל. או להפך. מערכת חינוך סגרגטיבית, דיפרנציאלית, מופרטת, המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב ולשכלל את המשק, זאת באמצעות מדיניות עידוד השקעות, באמצעות שכלול והרחבת תשתיות התחבורה, התקשורת, המנהל, המשפט וכן הלאה. או להפך. ואפשר כמו בישראל סוג של גם וגם רגרסיבי: לבנות גשרים וכבישים ומנהרות אבל למסור את רוב העבודה לעובדים זרים. כי ככה גם עושים תשתיות וגם מחלישים את העבודה המאורגנת וגם מורידים את השכר במשק מה ששוב מחליש את העבודה המאורגנת שזה מה שמנחה כנראה את משרד האוצר ב-40 השנים האחרונות.

ובמונחים הכלכליים הקלאסיים, גם כאן עקרון ההיצע והביקוש משמש היטב את הבנת הבעייה והפתרון גם יחד.

היצע נמוך של אשראי מעלה את מחירו. אשראי איננו בהכרח ההלוואות בשוק האפור או הכסף שסבתא הורישה לך, אלא למשל תקציב המדינה, שכרגיל במקומותינו בעשרות השנים האחרונות, מנוהל תמיד בתת-ביצוע שיטתי. פחות תקציב פירושו פחות הכנסה פנויה בידי האזרחים וההשלכה החברתית ברורה: לחץ, תחרות, עויינות, או בקיצור 'פוליטיקת הביבים' הידועה של ראש הממשלה המכהן שלנו שאין שום סימן לסוף מלכותו.

היצע נמוך של מומחים מעלה את מחירם. ולהפך. ככל שההשכלה תהיה רחבה ומעמיקה ונגישה יותר, יהיו לנו יותר מומחים, ואז לפי כללי ההיצע והביקוש, מחיר העסקתם ירד, והשוויון יעלה. ולא, אינני מאמין לא בשוויון מוחלט ולא בסיכויי התממשותו. אבל שוויון יחסי גדול יותר פירושו מעמד בינוני גדול יותר ופירושו של זה דמוקרטיה חזקה ויציבה יותר וכפי שמלמדות דוגמאות של מדינות רווחה נדיבות בצפון מערב אירופה גם עשירות ומשגשגות יותר.

ואת כללי ההיצע והביקוש בשני התחומים הללו - הייצור המשותף של החפצים המחזק את המגמה השוויונית המוחלטת והתלות של כולנו במומחים המחזקת את המגמה של אי-שוויון בריא כלומר מוגבל - אפשר לממש גם מצד 'ההיצע' וגם מצד 'הביקוש'.

מצד ההיצע: טוב עשתה תנועת העבודה למשל בשנות ה-20' כשהעלתה על נס את ערך העבודה והתייחסה בסלידה למנגנוני ביטוח האבטלה. במלים אחרות, תנועת העבודה סברה מראשיתה שהדרך הנכונה לקדם חברה משגשגת היא באמצעות הגדלת היצע העבודה משני צידיו: גם מהצד של ייצור מקומות עבודה וגם מהצד של חינוך לעבודה, עניין שיהודים התייחסו אליו בחשדנות ידועה.

אמנם כפי שהראה ג'וני גל בספרו 'האמנם נטל מרצון' לא פעם המדיניות הזו הלכה רחוק מדי, שכן מדינת רווחה אוניברסלית חייבת לפרוס רשת בטחון צפופה וחזקה, אבל עצם המגמה שרווחתו של הפרט עוברת בהשתלבות בשוק העבודה היא עקרון נכון, שהעובדה שהוא מקובל גם על הימין הכלכלי איננה הופכת אותו ללא-נכון

היא נכונה גם אם חסידי הפרשנות הפשטנית לפיה אף פעם לא היתה בישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית ממשיכים להסביר לנו עם הערות שוליים, שאפילו יגאל אלון וחבר מרעיו ב'אחדות העבודה' "נכנעו להגיון הניאו-ליברלי" כפי שלכאורה, על פי פרשנות מעוותת זו, מוכיחה 'תכנית המיתון' של 1966. העיוות הזה נובע מאימוץ מביך ומעציב את העקרון האורווליאני, 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אותה פשטנות שגם אם כוונותיה טובות, דרכה לגיהנום (או לקיקיוניות) סלולה ומובטחת.

ובקיצור: על מנת לקדם חברה משגשגת יש להגדיל את הביקוש לעבודה באמצעות חינוך לעבודה ויש להגדיל את ההיצע של העבודה באמצעות מדיניות המייצרת מקומות עבודה. רשת הבטחון כשמה כן היא - רשת בטחון. ועל דרך השלילה: טועה מי שסבור שמדיניות 'חברתית' נמדדת במונחי 'קיצבאות ילדים בעד ונגד'.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של תרגיל החפץ, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב 'הכסף'. הרצל אמר בפשטות שבמדינת היהודים כל מערכת האשראי תהיה בידי הציבור. בורסות, בנקים, ביטוח, הכל.

ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של התלות במומחים, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב הידע והיכולת לשכפלו, להרחיבו, לחלוק בו ולשדרגו. הרצל אמר בפשטות שהוא סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה.

ועכשיו תורנו.

עוד משהו על החיים, על המוות, ועל הדרך מהחיים למוות ומדוע לפעמים לעשות זה להזיק ומדוע לא לעשות זה להועיל

לפני המון שנים הייתי בטיול בספרד. מפה לשם, באיזו שהיא חנות מזכרות, מצאתי מדבקה בזו הלשון: en caso de accidente no me quitan el casaco

ובעברית: 'במקרה של תאונה נא לא להסיר את הקסדה מהראש'. הייתי בטוח שזהו עוד ביטוי לחוש ההומור הספרדי המפורסם בשנינותו המינורית, חוש הומור שיודע לשלב את השחור עם המצחיק, את המפתיע עם המובן מאליו. קניתי את המדבקה והדבקתי אותה על הקסדה שלי. כן, כבר אז היה לי אופנוע.

במקרה פגשתי באיזה מוסך בחור שידע ספרדית. הוא קרא את המדבקה ושאל אותי מאיפה השגתי אותה. סיפרתי לו. 'נכון שזה מצחיק'? אמרתי, והוא שלל מיד את השאלה הרטורית שלי ואמר שהגיע הזמן שיכינו מדבקות כאלו בעברית, אבל גדולות בהרבה. לשאלתי-תמיהתי מדוע, הוא ענה שלא מעט אופנוענים יצאו נכים או ממש מתו מזה שאנשים טובים ניסו לעזור להם כשהיתה להם תאונה, ודבר ראשון הם הורידו את הקסדה כדי לתת לפצוע מים (מין קטע כזה בתרבות האנושית, שמתם לב? כל תקלה גופנית מובילה למסקנה המעשית 'אתה רוצה קצת מים?').

בקיצור, מה שחשבתי כבדיחה ספרדית טובה הסתבר לי ככלל ברזל של אופנוענים. למרבה המזל, השכל הישר, הערנות והמיומנות, ב-36 השנים (ברוטו) שאני רוכב על אופנוע, תקופה בה צברתי לפחות 250 אלף קילומטר על ששה אופנועים שונים (שלושה אנגלים, אחד יפני ושניים גרמנים), עוד לא זכיתי לביקורו של הגיבור התורן שמת לתת לי מים לא לפני שהוא מוריד לי את הקסדה, שובר לי את המפרקת והורג אותי במקרה הרע (או הטוב, תלוי את מי שואלים) או משאיר אותי נכה במקרה הבאמת באמת רע.

ולמה אני מספר לכם את כל זה. גם כי תודו שעד עכשיו נהניתם מכל רגע. ואם לא תודו, ולא נהניתם, ספרו לחבריכם ואל תספרו לי. אבל אני מספר לכם את כל זה כמבוא לסיפור אחר, ארוך וקשה ומדכא בהרבה.

חבר שלי חי שנים ארוכות בחו"ל. לפני זמן קצר נקרא לדגל וחזר ארצה לכבוד מחלתו הסופנית של אחיו, שאמנם המחלה הממארת (מלה מכובסת לסרטן) בה לקה כבר התמקמה בגופו עוד קודם לכן, אלא שלפני כמה שבועות הגיעה לשלב הסופני, הבלתי הפיך, שעלול להמשך זמן לא ידוע של כמה חודשים.

מדוע חזר החבר שלי עכשיו ולא נגיד לפני שנה או שנתיים כשהמחלה רק התחילה? כי יש לו חיים אי שם במערב, והוא ידע שאין לו מה לתרום למאמץ הרפואי, קודם כל כי הוא לא רופא, ואחר כך כי כאמור יש לו חיים. אז מדוע עכשיו? כי השלב הסופני מהווה מעמסה גדולה על אבא שלו, שלפתע מצא עצמו מותקף על ידי שורה ארוכה של משימות שחלקן מעיק ברמה הבירוקרטית, חלקן ברמה הלוגיסטית, כולן כאחת מעיקות מבחינה רגשית. אולי שמעתם על המושג 'הוספיס בית'. ואם לא, גוגל איט, עניין מוכר למדי הכורך כאמור טופסולוגיה, רופאים, אחיות, ציוד, מזון מותאם ושאר ירקות.

אותי הוא משתף בוואטסאפ. פה ושם אני מדבר איתו. אבל רק אם הוא רוצה. שלשום הוא רצה. הוא חייב היה לפרוק מהחזה שלו סיפור משפחתי קטן, והנה אני משתף אתכם כי אתם, בדיוק כמו החבר שלי, כמו האח החולה שלו, כמו שכניו וידידיו של השפן החבר של כריסטוף רובין, וכמו פו הדב והאחים בלוז, ואפילו נתניהו ובר רפאלי, כולם במוקדם או במאוחר יפסיקו להיות בריאים, יעברו לשלב של מחלה כזו או אחרת, או יחוו ארוע כלשהוא שבסופו - תוך שנתיים או תוך שניותיים - יחליפו תצורה ביולוגית מחיים למוות.

כולנו מאחלים לעצמנו מוות נעים. 'אני רוצה למות על מיטתי' שר יהודה עמיחי הגאון, ומי לא. אבל לפעמים, וכך קרה עם האח של החבר שלי, המוות מזדחל אל תוך הגוף באופן נכלולי, ועד שהוא מביא את הגוף ממצב של חיים למצב של מוות, הוא מתהולל וחוגג על חשבון הזולת, מייצר כאבים ותסכולים ורגשות אשם, לא עלינו.

רגשות אשם. זהו כנראה ההסבר למה שחווה החבר שלי מצידם של כמה קרובים שנזכרו פתאום באח החולה והחליטו שהם רוצים לבוא לבקר. במונחי המדבקה הספרדית הם רוצים להוריד את הקסדה ולתת לפצוע מים, מי יודע אולי זה יחזיר אותו לחיים או משהו. הואיל והקרובים הללו אנשים טובים ביסודם, הם עשו מה שאנשים טובים עושים בדרך כלל, מרימים טלפון לשאול 'מתי נוח להגיע'. שימו לב, לא 'האם להגיע' אלא 'מתי'. כי ברור שקרובים צריכים להגיע. ברור שהעד לתאונת אופנוע חייב לרוץ לעזור גם אם אין לו מושג ברפואה. 'מתי נוח להגיע' הם שואלים את החבר שלי והוא מסביר להם בפשטות, 'אף פעם'. 'אל תגיעו' הוא אומר להם ומסביר שאח שלו כבר מזמן (שבוע בערך, וזה סוג של 'מזמן' במצבים הללו) לא בהכרה. גרוע מכך. הוא על מיטה סיעודית. רוצים עוד פרטים? נכון שלא? למי שלא הבין נזכיר שגם כשההכרה כבר לא בהכרה, הצנרת ממשיכה בשלה. להוסיף פרטים? נכון שלא?

'אז מתי בכל זאת אפשר להגיע?' הקרובים המודאגים (מן הסתם באמת) שואלים. 'אל תגיעו בבקשה' אומר להם החבר שלי. 'אח שלי לא בהכרה וביקור שלכם הוא רק מעמסה על אבא שלי שגם ככה כבר בקאנטים מכל בחינה שהיא. הוא עייף, ותשוש, ובעיקר מתוסכל ועצוב, והוא כבר נפרד מבנו החולה, ומתייסר בכל יום ובכל רגע. הדבר האחרון שהוא צריך זה ביקורים. בבקשה אל תקחו את זה אישית. באמת'. בשלב זה - ממשיך חברי ומספר לי - הקרובים התרצו. 'אנחנו מבינים אותך' הם אומרים, 'מסור חיבוק לאבא'. חבר שלי כמעט אומר 'נתראה בקרוב' כלומר בשבעה, אבל לא אומר כלום. כי מה יש לומר?

סוף סיפור? אז זהו, שלא. הקרובים החרוצים הללו יודעים שלאח החולה יש חבר ממש ממש ממש אבל ממש ממש קרוב. אז הם מתקשרים אליו וחוזרים על כל הטקס. 'מתי אתה חושב שאפשר לבוא לבקר?' הם שואלים. לא 'האם אפשר' אלא 'מתי'. וחוזר חלילה. ועל הדרך הם כמובן 'מבקשים פרטים' כי אולי אם לא 'מבקשים פרטים' אז האותנטיות של הדאגה איננה מספיק אותנטית. סיבה סבירה אחרת היא יצר החטטנות האנושי, האבא הגדול של יצר הרכילות, הסבא הגדול של המלחמה האנושית נגד השיעמום. לך תדע. אני אף פעם לא הבנתי מה התועלת בפרטים של מחלה, בין אם מדובר בשפעת שעוברת תוך שבוע או שבעה ימים לכל היותר, ובין אם מדובר ב'מחלה ממארת סופנית'. משפעת מבריאים וקמים וממשיכים הלאה ומסרטן לא מבריאים ולא קמים ולא ממשיכים הלאה.

כי כולנו בני מוות, מה לעשות. מה לעשות? לעשות... למצות את החיים. כי בין אם אתה משוכנע שהחיים הפרטיים שלך זה פרוייקט סיום אישי של אלוהים, שמשגיח אליך גם כללית וגם פרטית, וגם אם אתה משוכנע (כמוני למשל, או דוקינס) שהחיים הפרטיים שלך הם עניין מקרי לחלוטין, קוואנטי, כמו היקום כולו על גלקסיית שביל החלב, מערכת השמש, כדור הארץ, האמבה, החולייתנים, הפרימאטים, ההומו-סאפיינס, אברהם אבינו, שרה אימנו, אחד אלוהינו אלוהינו וריב"ז ורמב"ם וחיים ויצמן ויגאל אלון, כולם מקריים וחד פעמיים ולא הכרחיים ועם זאת מרתקים ומפעימים ושווים כל רגע, כך או אחרת המוות בלתי נמנע, ובין אם טוב שכך ובין אם חבל, אין טעם להקדיש תשומת לב טרחנית וכפייתית לרכישת מידע על 'פרטי המחלה' של קרוב המשפחה שלך, אלא אם אתה רופא ישיר שלו, וגם אז רוב הסיכויים שפרטי המידע לא ממש משנים.

אז בפעם הבאה שאתם רואים אופנוען מחליק על כתם שמן ונשאר שוכב על הכביש, קול ניין וואן וואן או חייגו אחד אפס אחד נדמה לי, אלא אם אתם פרמדיקים ויודעים מה לעשות. וכשקרוב משפחה שלכם חולה בשפעת, תגידו לעצמכם כמו פולניה מרוקנית טובה 'טפו טפו לא עלינו' ואם הקרוב הזה חטף 'מחלה ממארת', תשאירו לקרוביו הישירים לעשות את מה שצריך לעשות. הם יודעים מה לעשות לא פחות ובוודאי טוב יותר מכם. רוצים לעזור? אל תעשו כלום. כי לפעמים לעשות זה להזיק. זה מה שסיפר לי החבר שלי. והוא צודק.

דרישת שלום מהרצל

"בארץ המובטחת, שם נוכל להתהלך בלי שיבוזו לנו על חוטם עקום, על זקן שחור או אדום ועל רגליים קשותות. שם נוכל לחיות סוף סוף כאנשים חופשיים על אדמתנו ונוכל למות בשקט במולדתנו. שם נוכל גם אנחנו לזכות בכבוד על מעשים גדולים. שם נוכל לחיות בשלום עם העולם כולו שאותו נשחרר בשחרורנו, נעשיר בעושרנו, ונרומם בגודלתנו. וכך תהפוך קריאת הבוז 'היהודי' למלה של כבוד כמו 'גרמני' 'אנגלי' 'צרפתי' בקיצור כמו שמות כל עמי התרבות וכך נוכל בעזרת מדינתנו לחנך את עמנו למשימות שעדיין נסתרות מעינינו, שהרי אלהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך אילולא נועד לנו יעוד כל שהוא בתולדות האנושות" [הרצל, יומן, 14.6.1895]

מעט מים טהורים לכבוד שמחת בית השואבה - העמוד הלפני אחרון של 'לויתן', תומס הובס 1651

"לסיום, אין בכל העיון הזה - עד כמה שאני תופס - שום דבר המנוגד לדבר האלוהים או להליכות טובות, או נוטה להפרעת השלווה הציבורית. 

לפיכך אני סבור שכדאי הוא להדפיסו, וכדאי עוד יותר ללמדו באוניברסיטאות, במקרה שכך יחשבו גם אלה שבידם לשפוט דברים אלה.

כי הואיל והאוניברסיטאות הן מעיינות הדוקטרינה המדינתית והמוסרית, אשר מהן המטיפים ורמי המעלה שואבים מים ככל אשר ימצאו ומזים אותם (הן מעל הדוכן הן בשיגם ושיחם) על בני העם, 

מן הראוי להשתדל מאד שיהיו אלה מים טהורים, הן מארסם של פוליטיקאים עובדי עבודה זרה הן מלחשיהם של רוחות מכזבות". [עמ' 514]


                                              נוח על משכבך בשלום תומס היקר... הנה מילאתי את בקשתך והדפסתי את דבריך אלו...

"אבל בסופו של דבר..." - אז זהו: ש"בסופו של דבר כולנו מתים" והשאלה עד אז היא מה אנחנו עושים לקראת ה"בסופו של דבר"

כן, הכותרת ארוכה אבל הרשומה תהיה קצרה. מבטיח.
כמו כל שנה בסתיו (או במה שאמור ואולי בסוף יצליח להיות סתיו) אני מבלה חלק (קטן מאד לצערי) מהזמן בסמינר 'אלול' של מדרשת עין-פרת.
מי שמכיר, מכיר. מי שלא מכיר, כדאי לו.
למה? כי מדובר במפגש עיוני חזק וחריף, הנובע משילוב של הסיבות הטריוויאליות הללו: שכל ישר, סקרנות, זמן פנוי (כלומר זמן מפונה), לימוד לימוד ועוד לימוד.
עד כאן חדשות טובות.

ומכאן חדשות ישנות. במפגש האחרון שהתקיים השבוע, נזרקה לכיווני הערה מעניינת אודות תרומתו העקיפה למעשה של החתם סופר לגיבושה התרבותי של החברה הישראלית. התיזה היתה בערך זו: עצם תקיעת היתד התורני-הילכתי של החתם סופר (איש תחילת המאה ה-19), למרות קיצוניותה והפניית הגב המוחלטת שיש בה כלפי כל מי שאיננו חושב כמוהו, עצם המהלך הזה תרם "בסופו של דבר" לכך שהנה היום אנחנו מדברים עליו ולומדים תורה ותרבות וכן הלאה, ומי יודע מה היה קורה אילולא לא נעץ החת"ם סופר את הבזנט שלו אי אז לפני כמעט 200 שנה.

או רוטשילד. נכון, הוא היה יריבו המר ביותר, אויב ציבורי, של הרצל, ולכן של הציונות המדינית והמעשית גם יחד (כי אפילו בתחום זה, ההתיישבות, מגמתו של רוטשילד היתה לא 'רק' מהופכת להגיון של תנועה לאומית שאמורה ליישב מאות אלפי שלא לומר מליוני בני אדם ושלכן גידול יין הוא לא בדיוק צעד הגיוני מבחינה זו, אלא קודם כל מנוגדת לרוח המתיישבים בהם תמך רוטשילד והפך אותם למעשה לאבק אדם). "אבל בסופו של דבר הרי ללא המושבות של רוטשילד לא היה לאנשי העלייה השניה היכן להניח את עצמותיהם הדוויות ולהתאמן במלאכת החקלאות ולהתארגן ולהתגבש במטבחי הפועלים שלהם שעם הזמן הפכו לארגוניה המפוארים של תנועת העבודה הציונית הלא היא היא מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים".

כלומר על פי ההגיון הזה, החת"ם סופר אחראי להקמתה של מדרשת עין-פרת והברון רוטשילד הוא אביו מולידו של יגאל אלון.

נו שוין כמו שסבתא עליה השלום היתה אומרת. נו שוין. כמעט אני שולף את היטלר לצורך ניגוח ההגיון המעוות של ה"בסופו של דבר" אבל אז אני נזכר שכבר הקדימו אותי ושמזמן יש כאלו הסבורים שללא השואה לא היתה קמה המדינה ושלכן "בסופו של דבר" היטלר תרם להקמת אוניברסיטת בן-גוריון (שהיא חלק ממדינת ישראל אם זה לא ברור).

בקיצור, התיזה הזו חביבה ומובנת. תפקידה לייצר הרמוניה אחדות אחידות רוח טובה וקדימה הבה נצאה במחול ונחבק את הדגל.

אבל היא עלבון לשכל הישר, לא רק השכל שלנו, אלא קודם כל שכלם הישר של האישים הנזכרים. התיזה הזו מעמידה את החת"ם סופר, את הברון רוטשילד ולהבדיל את בנימין זאב הרצל, או להבדיל בריבוע בנימין נתניהו, כפיונים על לוח שחמט גדול המשמש לאיזה שהוא אלוהי היסטוריה (שחלק מנביאיו מגיעים לסמינר אלול למשל...).

במלים אחרות, ה"בסופו של דבר" של החת"ם סופר היה ברור ויש לתת לו קודם כל את הכבוד המגיע לו. החת"ם סופר סבר ברצינות שמי שלא יתנגד למודרנה ('חדש אסור מן התורה') יפסיק ("יחדל") להיות יהודי. נקודה. זה שהוא טעה ובגדול, לא הופך אותו לפיון, אלא הופך את מתנגדיו - הציונים למשל, או הרפורמים - לצודקים ממנו.

כך גם לגבי ה"בסופו של דבר" של רוטשילד. האיש התכוון שבארץ ישראל יחיו כמה אלפי או עשרות אלפי יהודים לדוגמא, שיחייכו בצרפתית ויכשכשו בזנבם ובנותיהם הענוגות תנגנה בפסנתר ואז אפשר יהיה לשלוח לארץ כמה אנטישמים מאירופה שיראו כיצד יהודים ממש אבל ממש נראים כמו בני אדם אם רק נותנים להם תנאים טובים (ומשגיחים עליהם בשבע עיניים). זו היתה 'הציונות' של רוטשילד ולכן לא מדובר בציונות. על השאלה מה רוצים ממשיכיו של רוטשילד בימינו לעשות עם החברה הישראלית תענו אתם בעצמכם, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל אל תספרו לעצמכם ש"בסופו של דבר" רוטשילד תרם להרצל. כי הוא לא. ההפך הוא הנכון.

עד כאן לגבי ה"בסופו של דבר" של אישים כאלו ואחרים. כן, ברור, חיכיתם שאומר מה אני חושב על בנימין זאב נתניהו. לא תודה. בהזדמנות אחרת. מה גם שמה עוד יש לומר שלא נאמר.

כי הרי הבטחתי וכרגיל לא קיימתי שהרשומה תהיה קצרה, ואני רוצה לסיים אותה כי אני בעיצומו של מבצע כתיבה לא פשוט ולכן ההפסקה הזו שלקחתי לעצמי היא מותרות של ממש. ואני לא יכול לסיים אותה מבלי לומר מה ההשלכות של תיזת ה"בסופו של דבר" על אלו שמחזיקים בה. כי עם כל הכבוד לחת"ם סופר (ויש כבוד) ולרוטשילד (ואין כבוד), 'הגבול הוא בלב כל חייל' אמר המשורר (אמיר גלבוע נדמה לי, 'יעל שיר על כתה אלמונית'). כלומר תיזת ה"בסופו של דבר" משפיעה להבנתי הדלה אך עתירת הנסיון על אלו שאוחזים בה.

כי אם "בסופו של דבר" הכל מסתדר - החת"ם סופר הופך למיכה גודמן ורוטשילד הופך לשלי יחימוביץ - אז בשביל מה להתאמץ ולהתחייב ולהבין ולנסח ולהגדיר ולתכנן ולעשות ולהתכוון לשנות את העתיד שהרי "בסופו של דבר" וכן הלאה.

עד כאן. להתראות בעוד כמה ימים!!!

למקרה שפיקששנו - ככה חוקרים נושא, כל נושא.

http://www.added-value.co/31/