3400 מלים על הספר 'המאבק על ארץ ישראל' – שמואל דותן, מערכות 1988

א.      דברי שבח ותאור כללי של הספר במקום מבוא:

מעטים הספרים שאפשר לומר עליהם את הדבר הבא – רוצים ללמוד על שורשי הסכסוך והתהוותו עד הקמת מדינת ישראל? זה הספר היחיד שעליכם לקרוא. ולא כי אין עוד ספרים מעולים. יש ויש. אלא כי אם יש ספר אחד המספר את הסיפור במלואו (לא באופן סופי כי אין ולא יכול להיות דבר כזה), הרי שזהו הספר. Ece libri

'המאבק על ארץ ישראל' לשמואל דותן כשמו כן הוא. הספר מביא לפרטי פרטים (כמעט 400 עמודי טקסט) את מכלול הרעיונות שעלו בתקופת המנדט לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי.

דותן לא חוסך מהקורא גם לא עיון ברעיונות קיקיוניים שהועלו באופן קיקיוני על ידי גורמי ציבור קיקיוניים. הוא מקפיד להביא כל סיפור בהקשרו ולהביט עליו מכמה זוויות, הנגזרות קודם כל ממה שמוכר בכינוי 'המשולש הארץ-ישראלי: בריטים-ערבים-יהודים'.

אבל רק 'קודם כל' כי המשולש הזה הוא לא פעם מצולע-משוכלל מאד מורכב, כי מה לעשות ויהודים יש כמה (ולא 'רק' ימין ושמאל, ולא 'רק' פורשים ומקבלי-מרות, ולא 'רק' מקבלי החלטות ומפריחי רעיונות, אלא בתוך כל תת-קבוצה כזו יש מגוון משמעותי מספיק מבחינתו של דותן), ומה שנכון לגבי יהודים נכון גם לגבי הבריטים (משרד החוץ זה דבר אחד, משרד המושבות דבר אחר, וראש ממשלה זה שוב פעם עוד דבר לפעמים ממש דבר-אחר) וכמובן לגבי הערבים (פאן-ערביסטים, לוקליסטים, נוצריסטים, אסלאמיסטים, חוסיינים [קיצוניים יותר וקיצוניים פחות], אינטרסנטים של קרקעות, אפנדים, צמיתים וכן הלאה).

ב.      שורה תחתונה:

פרטי הפרטים שמביא דותן בדקדקנות מחקרית מעוררת קנאת סופרים מרבת חכמה והתפעלות, מספרים בסופו של חשבון סיפור פשוט מאד. הציונים עשו כל מאמץ למנוע את הסכסוך, להכהות אותו, לפתור אותו, להגדירו, לחקור את סיבותיו וכל פעולה קשורה אחרת. מבחינה זו הציון שמקבלים הציונים כתנועה קולוניאיליסטית, לאומנית או 'סתם' אלימה, הוא ציון נמוך שלא לומר בקיצור 'אפס מאופס'. כשלון מוחלט. לא קמה בתולדות האנושות תנועה שהפער בין המעשים והכוונות בהן הואשמה לבין מעשיה וכוונותיה בפועל היה גדול כל כך. ואולי 'גדול' היא לא המלה הנכונה כי ניתן להבין ממנה שיש איזה שהוא יחס בין ההאשמות לבין המעשים. כלום ושום דבר. 

דותן מביא בפרטי פרטים כל סוג של רעיון וכוונה ויוזמה ומעשה שביטאו את רצונם של הציונים להמנע מסכסוך ולפתור אותו. מרעיון הטראנספר שמקורו ציוני (אבל לא רק ציוני) ועד לנכונות להסתפק באוניברסיטה עברית אחת, שלוש שכונות בעיר הלבנה על חוף הים, כביטוי ל'מרכז רוחני' שיאפשר לד"ר מאגנס (שאפילו חבריו ב'ברית שלום' הפנו לו עורף), לחיות בשקט עם מצפונו, כשמליוני יהודים מוצאים לעצמם פתרונות אישיים ברחבי העולם, כי מה הם היהודים לעומת היהדות.

בין טראנספר לביטול עצמי עלו כל סוגי הפתרונות האפשריים על פי הלוגיקה, על פי הנסיון האנושית המצטבר, ועל פי הפרקטיקה בארץ הזו: חלוקה (4800 קמ"ר ליהודים, 110,000 לערבים); קאנטונים; דו-לאומיות; אוטונומיה יהודית במסגרת פדראציה כלל-ערבית (או לפחות סורית-ירדנית-לבנונית-פלסטינית); הגבלת העלייה כך שאחוז היהודים לא יעלה על 50%; קבלת הדרישות שעלו מתוך דיון מוסרי אבל גם על בסיס ניתוח כלכלי קר-רוח שהיהודים יתרמו לכלכלה הערבית גם בבלימת ומיון העלייה, גם בשיקולי הפיתוח וגם בסיוע טכני ישיר; נאמנות בריטית; נאמנות של האו"ם; וכמובן מדינה יהודית על שני צידי הירדן במסגרתו יהנו כל תושביה מאזרחות שווה. הכל.

והנה הטיעון המתבקש (מצידם של יהודים שונאי-עצמם דה-פקטו, רובם לא שמים לב לתופעה הזו, ובפסיכולוגיה יש לזה כינוי: הדחקה) – "מדוע שערבים שזו ארצם והם רוב בה יקבלו איזו שהיא הצעה ציונית או פרו-ציונית שפירושה ערעור מעמדם כאדוני הארץ?"

בדיוק. אין שום סיבה אובייקטיבית שהם יעשו כך. ואין צורך להתעכב על הפירכה לפיה "הערבים הם אדוני הארץ" או ש"זו ארצם". לצורך העניין נגיד שזה נכון (זה לא נכון אבל נגיד שכן).

כי העניין החשוב הוא אחר לחלוטין: המצדיק א-פריורי עמדה אגואיסטית של ציבור שלם (הציבור הערבי אם זה לא ברור), אינני יכול שלא להצדיק א-פריורי עמדה אגואיסטית של ציבור אחר (הציבור היהודי אם זה לא ברור).

אי אפשר לאחוז במקל (ארוך, והמקל ההיסטורי הזה מאד, מאד מאד, ארוך) משני קצותיו.

אי אפשר להאשים את היהודים באגואיזם כי בספר 'המאבק על ארץ ישראל' עולה תמונה הפוכה: הגורם היחיד (ולצד הערבים היו גורמים נוספים: בריטניה, ארה"ב, עוד מדינות באירופה, מדינות ערביות, הליגה הערבית וכן הלאה) שלא גילה אגואיזם שיטתי, כלומר גילה את ההפך הגמור – יציאה מהעור ומהכלים על מנת להמנע מאגואיזם – היה הצד הציוני.

ואם מאשימים את הציונות באגואיזם, הרי שכשלונה כתנועה אגואיסטית עולה מכל פרט בספר הזה. טיפשים אולי כן, אגואיסטים בוודאי שלא. 

ומהעבר לעתיד (דרך ההווה המתהווה בכל רגע): אחרי שהבנו את ההיסטוריה הפשוטה הזו, מרובת פרטים, מורכבת, אבל פשוטה, המסקנה אמורה להיות ברורה – אם כל מה שאתה עושה לא מוריד ממך את כתם האגואיזם, אין טעם לומר 'איט טייקס וואן טו נו וואן' (כי כל הגורמים בעולם, והערבים מעל לכל – הם אגואיסטים), אז אין אלא להסיק את המסקנה ולהתנהג באגואיזם. בקיצור: באגואיזיה התנהג כאגואיסט. 

העבר המפואר הזה בין מאגנס לשטרן (כשהרוב נע בציר שבין וייצמן לבן-גוריון) הוא אש תמיד להתחמם ללאורה ולשאוב ממנה מלוא חופניים השראה לקראת עתיד בו אגואיזיה תהפוך להדדיזיה, כולל וקודם כל הערבים, ואז ימצא פתרון כהרף עין.

עד כאן 'השורה התחתונה' של הספר המשובח הזה. להלן אתמקד בכמה עניינים חשובים לכשעצמם, הראויים כל אחד לעיון מעמיק ומקיף יותר.

ג.       שורשי מיתוס 'כפל ההבטחות':

למי ששכח או לא מבין במה מדובר – היום הפכה כבר למוסכמה שאין להרהר אחריה קביעה חסרת יסוד ובסיס (שזו ההגדרה לשקר המושלם) לפיה במהלך מלחמת העולם הראשונה חטאו הבריטים בהבטחות 'כפולות' כביכול 'לכל הצדדים': ערבים, צרפתים, יהודים.

לא זה המקום לעסוק בסוגיית 'ההבטחות' לצרפתים (והרי היא היתה אז מעצמה שוות ערך לזו הבריטית) אבל זה בהחלט המקום להזכיר שלא היה דבר כזה 'צד ערבי' אלא 'צדדים ערביים' רבים שונים ומנוגדים, זאת בשונה מהצד היהודי שהיה למעשה הצד הציוני שההבטחה שהוא קיבל ואשר נודעת בשם 'הצהרת בלפור' היתה מוסכמת ומתואמת על ידי כל מעצמות ההסכמה (צרפת, ארה"ב, רוסיה, איטליה). 

חשוב מכך: 'ההבטחות' של הבריטים ל'איזהשהוא-צד ערבי' לא היו 'הבטחות' אלא חלק מחוזה של תן וקח, במסגרתו הבריטים אמורים היו לקחת סיוע צבאי מהערבים של לורנס (חוסיין), ולתת עצמאות באזורים מוסכמים ומוגדרים, אשר לא כללו על פי שום פרשנות את ארץ ישראל. לבסוף, לא פחות חשוב, 'ההבטחות' ל'איזהשהוא-צד ערבי', לא רק שלא ניתנו בהסכמה בינלאומית (כמו במקרה של הצהרת בלפור) אלא שלא התקבלו אף פעם כהחלטת ממשלה בריטית אלא היו פרי יוזמה מקומית (מכובדת לכשעצמה) של השר התושב הבריטי (מקמהון) במצרים. וממש לבסוף: אף פעם לא מיותר להזכיר שחוסיין לא רק שלא עמד בצד שלו בחוזה (לתת סיוע צבאי לבריטים) אלא שהבריטים הם שנאלצו להשקיע דם יזע דמעות וכמה מליוני ליש"ט כדי להציל אותו מהצבא העות'מני.

ובכן, אצל הליצנים שמחפשים סימטריות גם כשהם משווים בין זבוב לג'ירפה, מכתבי חוסיין-מקמהון עומדים על מישור אחד עם הצהרת בלפור, והשקר הזה משמש כדי להאשים את הבריטים ב'כפל הבטחות' במקרה הטוב, או לצייר את הציונים כמבקשים דבר (ריבונות יהודית בחלק מארץ ישראל) במרמה.

חדשות טובות: בניגוד לאגדות כמו ילדי תימן בלקן אפגניסטן תורכמניסטן אקאטמפוקואסטן שנוצרו יש מאין על ידי חבורת שקרנים מדופלמת המתודלקת בדלק של שנאה לכל מה שזז כאן, בשם נאורות פרוגריסיבית-רדיקלית כמובן (ומבחינה זו אין בינם לבין כותבי הפרוטוקולים של זקני ציון ולמכחישי השואה שום הבדל, ועל התופעה עמד כבר לפני 40 שנה פייר וידאל נאקה בספרו 'רוצחי הזכרון'), הנה את השקר הזה על כפל ההבטחות לא המציאו יהודים טובי לב, הם רק ממחזרים ומלמדים אותו גם בקורסים של מורי דרך של משרד התיירות, אלא בריטים חסודים, מסיבות הגיוניות לחלוטין, המסתכמות במלה לגיטימית וטובה לכשעצמה אחת: פוליטיקה.

בלשונו של קלאוזביץ היינו אומרים, 'הפסיבדו-היסטוריה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. 

מה היתה המדיניות הבריטית? ב-1937, השנה בה נולד שקר כפל ההבטחות, היא היתה מפוצלת לשני כיוונים – פרו ואנטי ציונית, שכמובן היו עמדות שנגזרו מתפיסות אימפריאליות רחבות יותר שלא זה המקום לעמוד עליהן.

משרד המושבות אותו הזמן היה בידיים פרו-ציוניות בסך הכל (דותן מסביר [עמ' 155], שבעניין זה טעו הציונים כשחשבו שגם המשרד הזה הולך ונוטש את תכנית הבית הלאומי כחלק מהפייסנות כלפי גרמניה). פרו-ציוני אחר היה "קצין בריטי צעיר ששירת בארץ ישראל, צ'רלס אורד וינגייט, [שטען] כי רק היישוב לבדו עשוי לשמש משענת לבריטניה ביום סגריר וכי אין לבטוח בערבים ובכוחם".

משרד החוץ לעומת זאת, היה בידיים אנטי-ציוניות. רשות הדיבור לדותן [עמ' 154] :

"עיקר המערכה הוטלה על שכם הדיפלומטים הבריטיים במזרח [...ש]לא נזקקו לרמזים עבים כדי שישלחו ללונדון חוות דעת מרשיעות בספטמבר ובאוקטובר 1937". 'מרשיעות' כלומר כאלו שמטרתן 'להוכיח' שההתחייבות הבריטית לעם היהודי הובנה שלא כהלכה, ו"שמלכתחילה לא התכוונה הממשלה לייסד מדינת יהודים, אלא לסייע לבנות מרכז לתרבות ולציביליזציה יהודית".

אותם 'דיפלומטים בריטים במזרח', "ערביסטים אדוקים" כפי שהגדירם דותן, לא פעלו לבד כמובן: "מנהיגים ערביים בארץ-ישראל היו מוכנים ומזומנים לשחק את התפקיד שהוצע להם על ידי משרד החוץ. הם רמזו כי אם תיגנז תכנית החלוקה ואם משרד החוץ יקבל מעמד של גורם מכריע, יחזור השקט על כנו". הנה הדפוס המוכר: הבה נרצח כמה יהודים, כך תוקם ועדת חקירה שתאפשר בין השאר להשחיל לתוכה שקר ולהפוך אותו ל'היסטוריה', ונבטיח שקט (בסגנון 'תחזיקו אותי') ובלבד שיהודים יזכרו את מקומם.

את השאר כולנו יודעים וחקר ותאר ישעיהו פרידמן: עדותו של הפרופסור טוינבי (שכמו זנד בימינו וסטאלין לפניו הוכיח באותות ובמופתים שאין דבר כזה עם יהודי [בכל אופן לא כשצריך להשמיד יהודים, אז לפתע פתאום יש ויש עם כזה]) ואישים אחרים במשרד החוץ ובסביבה האנטי-ציונית האחרת, שהפיצו את השקר בדבר כפל ההבטחות, עניין שלא היה ולא נברא.

ד.      המופתי, היטלר וערביי ארץ-ישראל

עוד נושא שמעורר וימשיך לעורר ויכוח כלומר פולמוס כי מדובר במורשת הפוגעת ב'תהליך השלום' ולכן מדובר בסוג של אמת מזיקה (מנקודת מבט של משיחיי הקו-הקדוש [מוכר גם בשם 'הקו הירוק'].

אין טעם לחזור על כל מה שידוע לגבי מעורבותו הפעילה של המופתי בסיוע לנאצים, בארגון פלוגות מוות בקרב מוסלמים באירופה וכיו"ב.

כאן רק נצטט קטע קטן מדותן [עמ' 203] שלא דורש שום הסבר נוסף: "בתחילת 1940 התחדשה המתקפה הגרמנית באירופה. הישגיה המדהימים באביב עורר מחדש את שאלת נאמנות הערבים לבריטניה. הנצחונות המוחצים והכיבושים המהירים בסקנדינביה, ארצות השפלה וצרפת [...] עוררו התלהבות בקרב ערביי הארץ [...] באזורים שונים, בעיקר בצפון, התנהלה תעמולה גלויה נגד גיוס לצבא הבריטי ונגד תשלום מסים. כרזות וסיסמאות אנטי-בריטיות נפוצו בארץ בערבית ובאנגלית, והן התחרו בשיעור תפוצתן רק בתמונותיו של אדולף היטלר".

ה.      'יהודים-ערבים' והבלים דומים נוספים

כידוע הולכת ותופסת אחיזה אגדה מהפכת קרביים שקשה לאתר את מקורה אבל שוב, לא יאוחר מימיו של סטאלין אם הולכים לתחילת המאה ה-20 ואם להתמקד יותר במשמעות של טענתו כאילו אין דבר כזה עם יהודי, אז נקודת הזמן היא 1968, תקופה בה אש"ף החל לפרסם בעיתונות העולם הזמנות לשיבתם הביתה [כלומר למרוקו, תוניסיה, עיראק וכן הלאה] של 'היהודים-הערבים' (מה שבז'רגון האידיוטי של מדינת ישראל הצעירה כונה וממשיך להיות מוכר גם היום בשם 'יהודי המזרח' הכוללים כידוע את יהודי מרוקו, שהם בכלל יהודי המגרב, שזה מערב, אבל גם בעניין זה עובדות ותיאוריות מסתדרות ביניהן בדיוק כמו כריך שינקן בבית כנסת בברוקלין ביום הכיפורים).

התיזה של אש"ף ממוחזרת היום בידי עוד ועוד יהודים 'רדיקליים' ו''''''ביקורתיים'''''' שמסבירים לכולנו שציונות היא המצאה אשכנזית שהתגלמה בצורת מפא"י, השני רק לשטן ברשע ובנוכלות ואולי אפילו עולה עליו, המצאה שבין השאר שיעבדה את 'היהודים-הערבים' לצרכיה, כמו למשל קטיף כותנה בתחילת שנות ה-50' וסחר ידוע בתינוקות.

ובכן, סטאלין או לא סטאלין, את אגדת 'היהודים-הערבים' אפשר להעריך טוב יותר לאור העובדות שמביא בעניין זה דותן – הגם שהוא עצמו לא מתייחס כלל להבל הזה שעוד לא היה נפוץ בשנות ה-80', התקופה בה עמל על מחקרו – כשהוא מתאר [עמ' 293] את תגובת הליגה הערבית לתוצאות מלחמת העולם השנייה (מה שמכונה אצלנו בשם 'שואה' ובלשון המשפטית 'רצח עם' או 'ג'נוסייד'):

"הבעיה שבפניה ניצבו מדינות ערב והליגה במגעם ובמשאם עם המעצמות נבעה מתוצאותיה הנוראות של מלחמת העולם השנייה. הסוכנות היהודית טענה בתקיפות כי יש קשר בין בעיית היהודים ושאלת ארץ-ישראל, וכי יש לאחד את פתרונן על ידי פתיחת שערי הארץ בפני כל יהודי המבקש או צריך לצאת מאירופה. לזכותה של הליגה הערבית ייאמר, כי בסתיו 1944 ובמהלך 1945 עדיין לא השמיעה את הטענה שעתידה להתפשט בעולם, לרבות הערבי, כאילו השמדת היהודים בידי הנאצים לא היתה ולא נבראה. אולם הערבים לא ראו עצמם אחראים לאסון היהודים [...] נציגי הליגה [...] עתידים לטעון בשנת 1945 באוזני הבריטים והאמריקאים, כי כבר תרמו את חלקם לפתרון בעיית היהודים [...] זאת ועוד: לדעתם, חיסול הנאציזם עשוי להחליש את להיטותם של היהודים לעזוב את ארצות מגוריהם ולבוא למזרח [...] לעתים נשמעו גם איומים. עבד אל רחמן עזאם, המזכיר הכללי של הליגה, הצהיר כי עידוד שאיפותיהם של הציונים עלול להביא למלחמת צלבנים חדשה בין הנצרות לאסלאם [תסמונת 'תחזיקו אותי', מוסר של בריונים] [...] בוושינגטון הגישו צירי המדינות הערביות תזכיר משותף לשר החוץ ובו הזהירו שלא יהיה שקט בעולם הערבי אם זכויות הערבים יוקרבו לטובת היהודים. מדינות ערב החליט לאסור הוצאת תעודות מסע ליהודים המבקשים לנסוע לארץ ישראל. ב-2 בנובמבר 1945, 'יום הצהרת בלפור' נערכו הפגנות אנטי-ציוניות בארצות ערב, שהפכו לפרעות ביהודים. בהתפרעויות בלוב נרצחו כמאה יהודים ב-6 בנובמבר. הליגה הערבית הכריזה חרם על 'מוצרים יהודים' וקראה לערבים לא לצרוך 'מוצרים ציוניים' ולא לסחור בהם".

ו.        מחנה השלום הערבי – אנשים טובים ובמוחם מנת עופרת הפוגעת באריכות הימים

כאמור לעיל, היהודים לא הפסיקו להמציא המצאות ולתכנן תכניות ולרקוח פתרונות. עד כדי כך שנשיא האונ' העברית, יהודה לייב מאגנס, איש שהופקד על 'כנסיית השכל' כלומר על המוסד היחיד בציבוריות האנושית שכל כולו קיים רק ביחס לאמת וביחס לאמת בלבד, הקפיד לשקר ולבדות ממוחו הסכמות ערביות כביכול, אפילו לתכניתו האנטי-ציונית בעליל, שלא היתה רחוקה מהשקר שניסו (והצליחו) לברוא "הדיפלומטים הבריטיים במזרח" שנזכרו לעיל, שעמלו להוכיח לציבור הבריטי (ובעיקר לממשלתו) כי "מלכתחילה לא התכוונה הממשלה לייסד מדינת יהודים, אלא לסייע לבנות מרכז לתרבות ולציביליזציה יהודית". או בשתי מלים: אוניברסיטה עברית.

מאגנס כידוע (?) חתר באופן בלתי נלאה נגד הקמת מדינה יהודית גם אחרי שזו הוקמה ונלחמה על חייה. חובבי הצדק הפואטי (אין דבר כזה אבל נגיד ש) ישמחו לגלות שהוא הלך לעולמו בספטמבר 1948, ללא ספק בהשפעת הלחץ הנפשי בו היה נתון לנוכח כשלונו למנוע מדינה יהודית. נשיא האונ' הכי עברית בירושלים אם לרגע שכחנו.

ובכן, דותן [עמ' 316] מחזיר אותנו לימים המביכים של אחרי המלחמה, עת הרעים הובסו והטובים בחרו ברוב עצום חסר תקדים את מפלגת הלייבור, זו שזמן קצר לפני הבחירות המהוללות של יולי 1945 בהן הובסו הצ'רצ'ילים, הכניסה סעיף טרנספר מפורש כחלק ממצעה הפרו-ציוני (לא מיותר לומר כי ההנהגה הציונית, שרת ודב"ג אינקלודד, התנגדו לסעיף הזה שמא יהפוך לתנאי ואז תקבר תכנית הבית הלאומי. דב"ג, אגב, פרסם בחוברת הסברה שראתה אור ב8600 עותקים בבריטניה במהלך המלחמה, מאמר ובו תאר את מדינת היהודים שתקום אחרי המלחמה, מדינה בה יחיו לבטח ובשוויון מלא מליון אזרחים ערבים, אגב, ואם כבר אנחנו בנקודה הזו).

מהר מאד הסתבר שהלייבור גרועים מהשמרנים לפחות בכל הקשור למדיניות הספר הלבן (של 1939, ספר גט הכריתות של הבריטים מתכנית הבית הלאומי היהודי). בצר להם חזרו אנשי 'השומר הצעיר' לרעיון הדו-לאומי אותו העלו עוד לפני המלחמה, עליו הוסיפו תמיכה ברעיון הזמני והחלקי אך המבורך של הנשיא טרומן, לאפשר עלייתם המיידית של 100 אלף יהודים ניצולי שואה לארץ ישראל. רשות הדיבור לדותן:

"הצעת טרומן לעליית המאה אלף עוררה את חמת הערבים. דוברי הערבים הזדרזו לטעון באוזני הועדה [האנגלו-אמריקנית] כי התיאורים [כלומר השקרים] שמאגנס נתן לפניה על המשא ומתן היהודי-ערבי בשנים 1937-1936, משוללים יסוד, וגם מאגנס נאלת לחזור בו מטענתו שנמצאו בעבר ערבים שנאותו לעשות הסכם עם היהודים על בסיס עלייה יהודית נוספת. הכחשות הערבים הציגו את מאגנס [כמעט כתבתי אברום בורג ואלון ליאל], ולא בפעם הראשונה, כאוטופיסט שאינו מדייק בפרטים [כלומר שקרן], ועם זאת כמקסימליסט [כאן צריכים לבוא מאה אלף סימני קריאה לתפארת הלוליינות הלוגית של המוסר הערבי] שאינו יכול לוותר על הרעיון שארץ ישראל היא טריטוריה קולטת יהודים [כלומר עבור הערבים מאגנס האנטי-ציוני הוא ציוני-מקסימליסט]".

עד כאן חימום, מכאן הציבור מתבקש לתפוס מקומות ישיבה: "רק ערבי אחד, פוזי אל חסייני, התקרב לעמדה הדו-לאומית, בלא לוותר על זכות הערבים להיות רוב בארץ, מכיוון שהשתכנע כי המתיחות העדתית בארץ מועילה לאימפריאליזם ואף נגרמה על ידו. אולם הוא לא הספיק לעמוד בהבטחה שנתן לקהל שומעים יהודי קטן אך נלהב, כי יפעל למען התקרבות יהודית-ערבית. פוזי נרצח בידי מתנקש ששלחו בני משפחתו ב-23 בנובמבר 1946".

המשפחה מעל לכל כידוע. וכן, מדובר במשפחת חוסייני.  

ז.       מלחמה היא הפתרון לבעייה היהודית (זו היתה העמדה הערבית, וההיסטוריה לא מתחילה בתוצאות של כוונות אלא בכוונות שהובילו לתוצאות)

חוסייני אחר, אחד שנשאר בחיים (ובין השאר דאג לרצוח את פוזי), ג'מאל שמו, "השתלט על המשלחת הערבית [לאו"ם] וכיוונה כרצונו, תבע בשבוע השני של פברואר כי הבריטים יפנו את הארץ על מנת 'שהצדק ייעשה בשדה הקרב' [...]" [עמ' 347]. בווין אמנם לא שעה לדרישתו של ג'מאל חוסייני, אבל "הביע הבנה לעמדת הערבים שאינם מסכימים ש'סוכנות יהודית זרה, ממומנת על ידי אמריקה, תתערב בענייני ארץ-ישראל ותשפיע על גורל הערבים, תושבי הארץ זה אלפיים שנה' ". [עמ' 348. אגב, לאחרונה עלה המספר מ2000 ל-9500 שנות נוכחות פלסטינית בארץ, כך על פי 'הנראטיב' – מילת קוד לאמת מוחלטת ובלבד שהיא נאמרת על ידי אנטישמי מכל סוג – של המופתי הנוכחי של ירושלים].

עוד קצת דותן [עמ' 372]: "במלחמה בה פתחו ערביי ארץ ישראל למחרת ההחלטה באו"ם, במטרה 'למחות באדום מה שנכתב בשחור' " היתה המשך לדברים שנשמעו על ידי ערבים כבר מ1945 כנגד 'הוועדה האנגלו-אמריקנית', ומלים רווחות היו "מרחץ דמים" ו"השמדה" [פרשנות הכרחית: אם יהודי אומר אותן זוהי הוכחה לאימפריאליזם היהודי הרצחני וצידוק לארגוני צדיקים מסוג ידוע. אבל אצל ערבים זו 'סתם רטוריקה']. "לעתים" ממשיך דותן, הדברים "כוונו גם לעברם של יהודי ערב, שמצבם [אל תגלו ליהודה שנהב חלילה, עובדות זה עניין מזיק עבור סוג רווח של אקדמאים בימינו] הורע מאד במחצית השנייה של שנות הארבעים".

א-פרופו 'סתם רטוריקה': מיום החלטת החלוקה ועד לקרב על משמר העמק (אפריל 48) נרצחו 900 יהודים, רובם באמצעות "טרור אינדיבידואלי, ירי על רכב וחסימת שיירות" כפי שסיכם זאת דותן [עמ' 373]. את הסוף כולם יודעים – הנכבה הפלסטינית, שדותן, אגב, נוקב במספר 450,000 ולא מה שגדל ונהיה עם השנים [עמ' 429]. חשוב מכך, דותן מצטט דברים מפי המופתי, לפיהם היה לו חלק בעידוד יציאת הערבים מהארץ, עד לשחרורה וכן הלאה, בקיצור, המופתי תומך בסו-קולד 'הנראטיב הציוני' (ולא תהיה ברירה אלא לקרוא שוב את בני מוריס).

ח.      דן מכמן – משואה לתקומה! – משואה לתקומה?: מאמר חשוב מאד, אבל דותן הקדים אותו ב-12 שנים לפחות והוא לא נזכר כלל כי אולי הוא לימד רק בבית-ברל

עוד אחת מאגדות המקום המזיקות שהפכה ליותר ממוסכמה, אלא למיתולוגיה המשמשת לטיפשויות מימין (ערפאת הוא היטלר) ומשמאל ('זה מזכיר לי תהליכים') מחברת חיבור שאין לנתקו כביכול בין השואה להקמת המדינה.

כל ישראלי כמעט ידקלם ללא היסוס את השטות לפיה השואה היתה זו שהעיקה על מצפונו של 'העולם' (אותה ישות ערטילאית מטאפיזית המשמשת לאחרונה כארגומנט ממשי בפיהם של נאורים למיניהם, המדברים על 'העולם' כפי שנגיד ארנבת מדברת על גזר או כדורגלן על כדור) ובזכות אותן נקיפות מצפון הוחלט לאפשר ליהודים לברוא ישות מעוותת – מדינה יהודית-דמוקרטית – עיוות המייצר עוד טיפשויות מימין (יהדות מעל לדמוקרטיה) ומשמאל (או דמוקרטית או יהודית).

הרבה יותר קל לכתוב נח בשבע שגיאות, וסליחה על הקלישאה.

חשוב בהרבה. את המאמר הנזכר בסעיף זה, מאמר משובח וחשוב מאין כמותו, מאת דן מכמן, מאמר שלמרות שמלאו לו עשרים שנה (!!!) ולמרות שהוא נגיש ומקוון לכל דורש, ושאפילו שאת השורה התחתונה שלו אפשר להבין כבר מהכותרת, הוא לא שינה מאום בעולם התודעה הישראלי הממשיך כאמור לדקלם את הטיפשויות המייצרות טיפשויות נוספות, תוכלו לקרוא בעצמכם.

לא פחות חשוב: דותן עמד על העניין הזה כבר בספרו שראה אור כאמור ב-1988, בכמה וכמה מקומות (עמ' 343, 345, 346 ועוד). הוא אמנם נזכר כהערת שוליים אצל מכמן, אבל לא בעניין הזה. מי זה שמואל דותן בכלל, מילא מת בגיל 58, הוא בכלל לימד במכללה למורים.

ט.      "אסור לשאול 'האם' בהיסטוריה" – אז זהו, שממש, אבל ממש כן (מילא רוברט ויטפוגל, היסטוריון אמריקני, קיבל נובל על מחקר שהתבסס על שאלת 'אם', אבל מה לשכל הישר ולקלישאות?)

"אין לדעת" כתב דותן [עמ' 346], "איזה תסריט היה מתקיים אלמלא נקטו [הערבים] עמדה [מתנגדת] זו [לועידת לונדון, ינואר 1947, במסגרתה הועלתה תכנית קאנטונים שהיתה מותירה בידי "היהודים 16% משטחי הארץ ומגבילה את העלייה ל96,000 לשנתיים ואחר כך ימסר העניין לאסיפה מכוננת שתקבל לידיה שלטון עצמי" [כלומר מחסלת את המפעל הציוני]. ככל הנראה" ממשיך דותן בשאלת 'אם' האסורה על פי הקלישסטוריונים ולא ההיסטוריונים, "בהסתמך על הלכי הרוח ששררו ביישוב ובעם היהודי באותו זמן, היו יהודי ארץ-ישראל מתמרדים נגד המדינה ה'ארץ-ישראלית', הערבית למעשה. התשתית שבנו היתה מאפשרת להם להקים מדינה לעצמם. מסתבר שהיו נאלצים להסתפק בטריטוריה קטנה ממה שהשיגו שנה לאחר מכן, בתנאי מלחמה. ספק אם היו זוכים בהכרה בינלאומית כללית כמעט בה זכו בה ב-1948, בנסיבות אחרות. בהיעדר הכרה בינלאומית ובהיעדר הנסיון הקשה של מלחמה, שנכפתה על ידי הערבים, היו מתקשים לרכוש אהדתם של כל היהודים בעולם [...]".

תפקיד שאלת 'אם' פשוט ברור והכרחי: בלי שאלת 'אם' אי אפשר להבין את החלופות שעמדו לנגד גורמים למיניהם. והיסטוריה ראויה לשמה היא תולדות החלופות שעמדו והומצאו ועלו על הפרק על ידי גורמים כאלו ואחרים, וההכרעות לבחור באחת ולא באחרת.

אחרת אין שום שחר לדיון מוסרי, וללא מוסר אין פוליטיקה, וללא פוליטיקה אין היסטוריה וללא היסטוריה אין בני אדם. או מהצד השני: בני אדם הם בין השאר יצורים מוסריים ומעצבי מציאות, וההיסטוריה האנושית היא תולדות הפוליטיקה של עיצוב המציאות, מציאות שהיא קודם כל פוליטית.

י.        במקום סיכום:

תודה לשמואל דותן. כרטיס כניסה לדיון בתולדות הסכסוך הוא קריאה בספרו.

בעיני אויב - הוצאת מערכות 1954: עוד התבוננות בעבר ובעתיד (3100 מלים)

בעיני אויב – סקירת ספר בשלושה חלקים

מבוא:

הספר 'בעיני האויב' ראה אור בהוצאת 'מערכות' בשנת 1954. הספר המקיף 216 עמודים בסך הכל, הוא למעשה חיבור של שלושה ספרים קצרים שראו אור מיד לאחר המלחמה, בערבית, שנכתבו ע"י שלושה מחברים שונים. הדברים תורגמו על ידי 'סרן ש. סבאג', לימים העיתונאי המעולה וההיסטוריון הפורה, מומחה למזרח התיכון, שמואל שגב (1926-2012)

מאמר זה בא לתאר את עיקרי הדברים בשלושה פרקים. בפרק הראשון מועתקים כל הדברים שכתב עורך הוצאת 'מערכות' על האופן בו הוא תופס את תפקידה. בפרק השני מועתקים כל הדברים שכתב המתרגם על שלושת הספרים הנזכרים. בפרק השלישי יוצגו כמה תובנות שלי מכל אחד משלושת הספרים, בתוספת ציטוטים נבחרים.

מסקנת המאמר היא שהספר 'בעיני אויב' מציג מהצד השני של המתרס תמונה מדינית-צבאית החופפת לחלוטין – מן הצד השני כאמור – את מה שזכה בפי פסיבדו-היסטוריונים ישראלים ומשכפלי קולם בתעשיית התודעה הישראלית הכוזבת, לכינוי 'נראטיב'. כך לגבי העבר. לגבי העתיד מסקנת הספר היא כמסקנת העבר הציונית: שלום יתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה הדדית. העדרה הביאה למלחמת העצמאות, העדרה אחראית לנכבה, העדרה מסבירה את המצב היום, רק העלמותה תשנה את העתיד.

התמונה המדינית-הצבאית העולה באופן חד משמעי ממה שנראה 'בעיני אויב', היא של מאבק לחיים ולמוות על השליטה בארץ ישראל, מלחמה שהתנהלה בשלל דרכים וחזיתות, באמצעות כוחות מקומיים וחיצוניים – כוחות ערביים בצורה של 'מיליציות' או בצורה של צבא סדיר מאומן ומצויד; כוחות בריטיים, חלקם נייטרלים והגונים, חלקם פרו-יהודים וחלקם פרו-ערבים; וגורמים נוספים כמו האו"ם וממשלת ארה"ב – ושאופייה כמלחמת חורמה הביא לתוצאות הידועות.

היטיב לנסח את הדברים סרן הלגיון מחמוד אל רוסאן, מחברו של הספר השלישי, אשר כינה את ההפוגה הראשונה (11.6.48 עד 9.7.48) "הפוגה ארורה": "לולא שעה ארגון האו"ם לצעקתם של בני ישראל, כי אז היתה 'הבעיה הישראלית' נושא לשיח הדורות" [עמ' 207].

"הבעיה הישראלית" כלומר לא 'הבעיה הפלסטינית' אם זה לא ברור. הספר כולו מסתיים במלים אלו: "בשלב השני של המערכה [כלומר מתחילת ההפוגה השנייה (18.7.48) ועוד לסוף המלחמה] לא נמשכו הקרבות זמן רב, כי הוכרזה הפוגה לזמן בלתי מוגבל כדי לאפשר ל'מטיפי-השלום' למצוא פתרון סופי לבעיה הפלשתינאית" [עמ' 216].

"מטיפי השלום" – כך, במרכאות – במקור.

פרק א – על מה ולמה הוצאת 'מערכות'

"הספר 'בעיני אויב' פותח סדרת כתבי הענף להיסטוריה, המתחילה עתה להתפרסם בהוצאת 'מערכות', בית ההוצאה של צבא ההגנה לישראל. כתבים אלה – לא 'מעור אחד' יהיו. טבע הנושאים – והתכליות – מחייב את גיוון הצורות והרקע: מסות מחקרים, כינוסי תעודות, נושאים חיליים, פרקי קרב ולקח, קוים לדמות צבאנו אנו – וקוים לדמות האויב, רקעו, מעשיו והשגותיו. כל אלה – נחוצים; בכל אלה טמונה ברכה לבנינו וביצרונו, חיזוק שורשיו והעמקת תפיסותיו של צבא ההגנה לישראל על דורותיו, אשר שרשרתם הולכת ומתארכת. לא מעטים מכתבינו אלה יעניינו, יעורר ויאלפו אף את השכבות הרחבות של אזרחי המדינה הדואגים את דאגת הטחונה והגנתה, ואת מחנות הנוער, ממשיכי מפעלו של צה"ל. הוצאת 'מערכות' מקווה כי סדרה זו תעמוד בסימן פורה ומצמיח-פירות"

פרק ב – על מה ולמה הספר 'בעיני אויב'

"אחד הדברים המרתקים והמאלפים ביותר המזדמנים בדרכו של ההיסטוריון הצבאי, הוא העיון, לאחר תום המלחמה, במה שנעשה 'מן העבר השני של הגבעה', בעברו של האויב. במקרה והאויב מוכרע סופית וכל הארכיונים שלו נופלים לידיך – נפרשת לעיניך היריעה בשלמותה; ויש לפעמים שצבא מסוגל אחרי מלחמה להעסיק אף מפקדים מחיל האויב, שירשמו את זכרונותיהם, ויבהירו את הנעלם תוך כדי מלחמה.

לנו לא נזדמן כדבר הזה בתום מלחמת הקוממיות. אולם בשנים שחלפו מאז תום המלחמה נתגלה לנו מדי פעם טפח מן הנעשה אצל האויב בשעתו – לפי זכרונותיהם של אנשי-צבא ושל אישי-ציבור שנטלו חלק במלחמה, המתפרסמים עתה.

בכרך זה מובאים שלושה פרסומים ערביים אודות המלחמה בישראל.

הראשון, פרי עטו של ערבי חיפאי, חאג' נימר אל ח'טיב, עשוי להקנות לקורא מושג-מה על פעולתו של הכוח שעמד מולנו בשבועות הראשונים שלאחר החלטת החלוקם של או"ם. כוח זה היה מורכב, רובו ככולו, מערביי הארץ. איזור הפעולה: צפון-הארץ, ובעיקר – חיפה.

השני – 'האחים המוסלמים במלחמת פלשתינה'  מאת כאמל איסמאעיל אל שריף – מתאר את אחד הגורמים הסדירים-למחצה, אשר באו לעזרת ערביי הארץ עוד לפני הפלישה הרשמית. איזור ההתרחשויות המתוארות בו הוא דרום הארץ והרי חברון.

השלישי – שנכתב ע"י קצין הלגיון הערבי, מחמוד אל-רוסאן – מתאר קורות גדול של אחד הצבאות הסדירים, אשר ניטל עלינו להתמודד עמהם מן ה-15.5.48 – הלגיון הערבי. מקום הפעולה העיקרי: פרוזדור ירושלים.

שלושת הספרים גם יחד רחוקים מלהקיף את פעולות האויב במלחמה או למצותה; אך הם מעלים קווי-אופי של שלושה ארגונים צבאיים שהעמידו הערבים במלחמתם נגדנו, של שלוש תקופות שניתן להבחין בהן, ושל שלוש זירות קרב. התיאורים כולם ניתנים על ידינו, ביודעין ובמתכוון, מנקודת ראות האויב, ככתיבתם על ידי מחבריהם. התיאורים לא כולם יתקבלו על דעתנו, וחלקם – מוגזמים, מסולפים או פרי הדמיון. אולם בספרים לא שינינו דבר בשל כך, כי גם זוהי דרך ללמוד מפי האויב את שניתן – על מלחמת עצמאותנו ועל האויב עצמו, אשר בין אם נגיע לשלום קרוב עמו ובין אם צפויה לנו מלחמה נוספת אתו – חייבים אנו ללמדו, להכירו ולדעתו. ענף היסטוריה צבאית, מטכ"ל\אגף הדרכה".

פרק ג – כמה תובנות ועניינים מהספר עצמו

ספר ראשון: בעקבות האסון - "לשחרר את הארץ מעול הציונות והאימפריאליזם"

על מחבר הספר כתב סבאג-שגב, המתרגם, את הדברים הבאים: "מחמד נימר אל ח'טיב הנו כהן דת מוסלמי והיה אישיות מוכרת בציבוריות הערבית החיפאית שלפני הקמת המדינה. [הוא] נמנה על מנהיגי ארגון 'האחים המוסלמים' בארץ-ישראל [...] יחד עם ראשיד אל חאג' אברהים – יו"ר הועדה הלאומית בעיר זו – אירגן את הגנת החלק הערבי של העיר. בעצם ימי הקרבות יצא לסוריה למטרת רכישת נשק [...ובשובו] הותקף על ידי אנשינו ליד הקריות ונפצע [...]הועבר על ידי ידידו לבירות שבלבנון ושוב לא חזר ארצה. [הוא] השתקע בסוריה ולקח חלק בחייה המדיניים, כאחד מפעילי 'האחים המוסלמים' [...] את ההקדמה לספרו כתב המנהיג הגדול של 'האחים' במצרים – השייך חסן אל בנא עצמו".

הספר עצמו נכתב על בסיס דו"ח אודות הפליטים הפלסטינים שכתב ח'טיב על פי הוראתו של נשיא סוריה. ביולי-אוגוסט 1948 הוא סייר במחנות הפליטים ובין השאר ראה מסמכים ואסף עדויות על ארועי המלחמה האחרים ביפו, רמלה, לוד, עכו, צפת, שפרעם, והכפרים בסביבות חיפה. על כל אלו הוא הוסיף את נסיונו בחיפה עד לנפילתה ב-22 באפריל. חשוב להדגיש שהעדויות לגבי רשימת הישובים האחרים מחוץ לחיפה, לא זהה באיכותה מבחינת היקף ותוכן. למשל לארועי לוד-רמלה מוקדשים שני עמודים בלבד. בעמוד האחרון של ספרו, מתמודד ח'טיב עם "הסיבות אשר גרמו לתבוסה", וללא כחל ושרק קובע חד משמעית שמכלול הסיבות מוביל לגורם אחד – הערבים עצמם.

כסיבה ראשונה הוא מציין את "שיטת הלחימה הערבית המגוחכת" בליבה המחשבה שהצבאות "יוצאים לטיול קצר" כמו גם "ההתנגדות לפיקוד אחיד" עד כדי כך ש"היו שהעדיפו נפילת עיר בידי היהודים מאשר בואה תחת שלטון ערבי מסויים". כסיבה שניה, "חוסר בתכנון: בעוד שהיהודים ראו בכל קרב חלק מהמלחמה הכוללת, הנה הערבים נלחמו ללא שיטה". סיבה שלישית, "חולשת המודיעין". רביעית, "שיתוף הלגיון הערבי במלחמה, מאחר שידוע היה כי צבא זה מקבל את הוראותיו מהבריטים" [הערה שלי: כוחות של הלגיון היו מוצבים – תחת פיקוד בריטי אבל באוריינטציה ערבית מובנת מאליה – בין השאר בחיפה וכמובן על מעברי הגבול, מה שהקל על כניסת 'האחים המוסלמים' מהצפון כמו גם של כוחותיהם של קאוקג'י ואל-חוסייני]. כסיבה האחרונה מציין ח'טיב את "העדרם של חברי הוועד הערבי העליון ובריחתם של מנהיגים אחרים".

חלק חשוב בספרו של ח'טיב הוא הנספח ובו תרגום של 12 כרוזי הועדה הלאומית בחיפה, שפורסמו החל מה-8.12.1947 ועד ה-20.3.1948. כרוזים אלו מלמדים הרבה מאד על הבעיות עמן התמודדו מנהיגי ההגנה הערבית בחיפה, כמו גם על האופן בו תפסו את המלחמה. בכרוז הראשון שהתפרסם  שבועיים אחרי החלטת עצרת האו"ם, התחייבה הועדה הלאומית "לא לחסוך מאמץ כדי למלא את התחייבויותיה [...] הצלת המולדת ושחרורה מכל צר ואויב" [עמ' 56].

 בכרוז שפורסם ב-29.12.1947, חודש בדיוק לאחר קבלת החלטת החלוקה 181, נכתבו הדברים הבאים:

"הועדה הלאומית בחיפה, השוקדת והעושה כמיטב יכולתה לטובת המולדת, מבכה את מותם של הקרבנות הזכים ושולחת ברכת החלמה לפצועים. הועדה סבורה כי התועלת הלאומית מחייבת הפסקת אש בחיפה והחזרת החיים למסלולם הרגיל. יחד עם זאת סבורה הועדה, כי על התושבים להיות ערים ודרוכים להשיב תוקפנות ולצעוד יד ביד עם האומה הערבית, אשר החליטה לשחרר את הארץ מעול הציונות והאימפריאליזם" [עמ' 63].

מהות המלחמה ואופייה, מקבלת מימד טקטי-קונקרטי בפרק השמיני של ספרו, המתאר את "כיבוש הכפרים שבקרבת חיפה". ח'טיב כתב בו במפורש כי "מאבק היהודים על כיבוש הכפרים הערביים שבקרבת חיפה [...] קיבל משנה תוקף [באשר] כפרים אלה התגרו בקביעות בתחבורה היהודית ושיתקוה לעתים קרובות למדי" [עמ' 44]. 'האחיות הזוכרות' – בנות בריתן של 'האחים המוסלמים' – לא מסוגלות לעמוד במדרגתו של ח'טיב, איש 'האחים', ולומר בפשטות על מה התנהלה המלחמה ומדוע היתה זו חובה מובנת מאליה מהצד היהודי לכבוש (ולפנות) את הכפרים "אום זינאת, כפר-לאם, סרפנד, טנטורה" ואחר כך את "טירה והכפרים ג'בע, עין גזאל ואיגזים" [עמ' 44].

נציין כי באותו הזמן נאלצו כלי רכב יהודיים להגיע לחיפה מצפון, דרך יגור, לא לפני שעברו בואדי מילכ, שגם אותו אמר קאוקג'י לחסום, אילו היה מנצח בקרב משמר העמק באפריל 1948. מי שעדיין לא מבין את נחיצותה המובנת מאליה של תכנית ד', וממשיך להשען על תורתן של 'האחיות הזוכרות', הנה באה עדותו של 'אח מוסלמי' הגון, ומתאר את סיבות המלחמה כהווייתן.

ספר שני: האחים המוסלמים במלחמת פלשתינה – "לבוז את התושבים, להתעלל בכבודם"

על ספר זה חתום כאמל איסמאעיל אל שריף, המעיד על עצמו כאיש 'האחים המוסלמים' ממצרים. סבאג-שגב איננו מביא עוד פרטים ביוגרפיים על האיש, אבל תורם לנו תרומה עצומה כאשר הוא מתאר את תפיסתו של אל-שריף לגבי העתיד. לשיטתו של אל שריף המלחמה שזה עתה תמה היא "הקדמה למלחמה ממושכת בה תיגאל פלשתינה מידי היהודים". סבאג-שגב ממשיך ומתאר את הדברים שהוסיף אל שריף במהדורה השנייה של ספרו, בהם הוא "מנסה להתוות דרכים לגאולת פלשתינה". אי אפשר להגזים בחשיבות הדברים, וכמה חבל שאגף הדרכה כמו זה שיש בצה"ל, יש גם בבתי הספר לתקשורת בישראל, שם מסתופפים אינספור 'עיתונאים' שלא שכחו כלום כי אף פעם לא למדו כלום. אל שריף מצביע על "שני אפיקים – האפיק הכלכלי ומלחמת כנופיות":

"יש לטפח את הנוער הפלשתינאי, לאמנו ולארגנו בכנופיות קטנות, אשר תפשוטנה על הישובים היהודיים, תצתנה את שדות הבר, תחבלנה במתקנים, בכבישים ובדרכים, תפוצצנה גשרים ובכלל – תטרדנה את צה"ל ותאלצנה אותו לנהל מלחמה ממושכת נגד כנופיות קטנות המפוזרות בחלקים שונים לאורך הגבול. על ידי כך יסבלו היהודים אבידות בנפש, ייפגע כושרה החקלאי של ישראל, וצה"ל – הפנוי כיום לאימונים ולהתעצמות כוחו – יהא נאלץ להתרכז בהגנה על הגבולות ועל דרכי התחבורה" [עמ' 71].

תוך כמה שנים יקום פת"ח, הבסיס לאש"ף, מקור ההשראה לחמאס, ארגוני טרור שכל מהותם המדינית מוצגת באופן כה חד בהיר צלול וישיר על ידי איש 'האחים המוסלמים'. בלשונו של אל שריף: אחרי אפריל 1948 "הוחל בארגון 'האחים' בכנופיות קטנות, אשר התנכלו לדרכי התחבורה היהודית, פוצצו את צינור המים בנגב ותקפו את שיירות ההספקה [...] בשיטת לחימתם זו, זכו 'האחים' לשלוש הצלחות: הם הסבו לאויב אבידות כבדות מבלי להכנס עמו בקרב ישיר; הם אילצו את האויב לפזר את כוחותיו ולהפריש חלק גדול מהם למלחמה ב'כנופיות האחים'; הם 'אילצו את האויב להגן על מתחמיו ודרכי תחבורתו, דבר אשר גם לו לדאגה מתמדת" [עמ' 78]. 

במלה אחת: טרור.

אל שריף מעיד במפורש על כוונות 'הליגה הערבית' לנקוט צעדים "לשמירת ערביותה של פלשתינה". בשלב ראשון הוזמנו צעירים ערבים להתאמן בסוריה אך לאור התנגדות הבריטים "החליטה הליגה הערבית לארגן את המלחמה בתוככי פלשתינה" [עמ' 73]. לצורך כך אורגנו פלוגות של מתנדבים אשר "לא הצדיקו את התקוות שתלו בהן", זאת מכיוון שמדובר היה ב"מתנדבים שהיו מחוסרי עבודה ו'בהתנדבותם' למלחמה הפלשתינאית, תמורת שכר גבוה ומנופח, ראו הזדמנות טובה להיטיב את מצבם הכלכלי. נוסף על כך היה ירוד ביותר המורל שלהם. מיד עם הגיעם לפלשתינה, החלו 'גואלים' אלה לבוז את התושבים, להתעלל ברגשותיהם ולחלל את כבודם" [עמ' 74]. תובנה מתבקשת: דבריו אלו של אל שריף טובים גם לתיאור 'כוחות שחרור' ערביים מאוחרים יותר, אלו שהתארגנו באש"ף, אלו שבאו עם הראיס לרמאללה ולעזה אחרי 'הסכמי אוסלו', וכמובן אלו ששהו בארץ במהלך המרד הערבי 1936-1939.

חלק גדול מעדותו של אל שריף עוסק ביחסים העכורים בלשון המעטה שהיו בין 'האחים המוסלמים' לבין השלטון במצרים. "האחים" הוא כתב בעניין זה, "תבעו את התערבותו הממשית של צבא מצרים, אף כי הממשלה התנגדה לכך התנגדות מוחלטת". עד כדי כך שראש ממשלת מצרים, נוקראשי, עשה כל שביכולתו למנוע מ'האחים' לעמוד בהתחייבותם לגיוס 10,000 מתנדבים למלחמה, כולל התנגדות ל"הסתננות" של מתנדבים בודדים. "האחים" כתב אל שריף,  "התחכמו וביקשו היתר לשיגור משלחמת מדעית לחצי האי סיני. לאחר מו"מ ממושך התירה הממשלה המצרית את יציאת המשלחת אשר חבריה הסתננו כמובן לפלשתינה. בעקבות המשלחת הזאת יצאו משלחות 'מדעיות' נוספות, עד כי בפברואר 1948 התארגנו כל המסתננים בגדוד לוחמים אחד" [עמ' 75]. מתיאורי הקרבות בהם לקחו חלק 'האחים' עד לסיום המלחמה בינואר 1949, אותם מביא אל שריף – קרבות בדרום ובאזור ירושלים גם יחד – עולה תמונה לפיה 'האחים' היו אלו שגילו יכולות לחימה ומטיבציה גבוהות, לעומת הצבא המצרי הסדיר שבדרך כלל גילה אזלת יד. למרות זאת- או בדיוק בשל כך – עם סיומה של המלחמה נעצרו מרבית מנהיגי 'האחים' עם שובם למצרים, ביניהם אל שריף עצמו. קדמה לכך החלטת ממשלת מצרים לפרק את 'האחים המוסלמים'. להחלטה שהתקבלה ב-7.12.1948, קדמה עפ"י עדותו של אל שריף, בקשה של מזכיר 'הליגה הערבית' מ'האחים' לגייס 10,000 מתנדבים חדשים על מנת להציל את המערכה על הארץ. לראש ממשלת מצרים היה ברור שאותם 10,000 מתנדבים (או כמה שיוותרו מהם), ישמשו עם חזרתם למצרים כגורם מהפכני. תגובתו למהלך היתה מעצר בכירי 'האחים' שהיו אז במצרים.

את הידיעה על החלטת הפירוק קיבל אל שריף בבסיס הצבא המצרי בסיני, ולאחר ששמע מהמפקד הבכיר במקום "שירת הלל על עוז רוחם של האחים" הוא קיבל הוראה "להסגיר את הנשק עד למועד מסויים". שעל כך ענה אל שריף "פירוק 'האחים' לא בא לנו כהפתעה. אשר לנשק – הריהו רכושם הפרטי של 'האחים' ועל כן הם לא ימסרוהו לידי ממשלת מצרים". בהמשך העלה אל שריף את הנושא בפני חבריו, כשהוא מקפיד לציין בפניהם את האפשרויות העומדות לפניהם, עפ"י הפיקוד המצרי הבכיר: לשוב למצרים ללא בעיות, או להמשיך ולשרת בחזית למרות החלטת הפירוק. "למחרת", המשיך אל שריף את עדותו, "התקבל מברק מחסן אל בנא – מנהיג תנועת 'האחים המוסלמים' – הקורא לנאמניו לשמור על שלות הנפש ולהמשיך במילוי תפקידם בחזית". וכך היה. אותו מברק הסתיים במלים אלו: "כל עוד נותר יהודי אחד הנלחם בפלשתינה – תפקידם של 'האחים' לא נגמר" [עמ' 104]. כידוע, גם 'מהפכת הקצינים' של יולי 1952 ממנה צמחה מנהיגותו של נאצר, לא שינתה דבר ביחסים בין מצרים שהתאמצה לעלות על פסים של מודרניזציה, לבין מצרים כפי שנתפסה בחזונם של 'האחים'. מבחינה זו, עם כל ההסתייגויות וההתאמות, שנות ה-20' של המאה ה-20 כמוהן כשנות ה-20' של המאה ה-21.

ספר שלישי: מערכת שער הגיא – "חיפה, עכו, בלאד א שייך וטירה היו תחת פיקודו של הלגיון"

הפוליטיקה הפנים-ערבית עולה באופן חד-משמעי גם מעדותו של סרן מחמוד אל רוסאן, קצין בלגיון הירדני, שכפי שסיכם זאת סבאג-שגב, "עד מחצית מאי היה כפוף למפקד הכוחות הבריטים בארץ", ואחרי ה-15.5 פעל "בניגוד להחלטתן של מדינות ערב להקים מדינה ערבית עצמאית בארץ" [עמ' 106]. על תיפקודו ותפקידו של 'הלגיון' בשלב 'המלחמה הסדירה' ידוע כמעט הכל. הלגיון לקח חלק מרכזי בקרבות על ירושלים ועל פרוזדור ירושלים, וכמובן ידוע תפקידו בנפילת גוש-עציון ממש עם הכרזת המדינה. סבאג-שגב, כאיש מחלקת ההדרכה, מסיים את ההקדמה שהביא לספרו של אל רוסאן במבט קדימה: "לא מן הנמנע שנגזר יהיה עלינו להיתקל בהם [בקציני הלגיון ובלגיון כמובן] גם בעתיד" [עמ' 128]. אבל דומה שיש להפנות מבט דווקא לפרק המוכר פחות בתולדות הלגיון, הפרק שקדם לפינוי הבריטי. מעדותו של אל רוסאן עולה תרומתה של יחידה צבאית שבאופן רשמי היתה חלק מהצבא הבריטי למאבק הערבי בארץ, בחיפה ובסביבותיה. כפי שתאר זאת אל רוסאן עצמו: "בראשית 1947 [שימו לב, ראשית 1947, כמעט שנה לפני שהחלה המלחמה] הוטל על פלוגת חיל המצב לשמור על המרכזים החיוניים ביותר בחפה ובסביבתה: תחנת הראדאר, מטה מחוז חיפה, נמל חיפה, בתי הזיקוק, מחנה קורדאני, מיכלי הדלק בנשר וכן הבנקים ומוסדות הממשלה בעיר. ניתן לומר כי חיפה, עכו, בלד א שייך וטירה היות תחת פיקוחו של הלגיון הערבי". על עצמו הוסיף אל רוסאן, כי באותו הזמן, "בראשית שנת 1947 [...] נתמניתי גם קצין קישור של הלגיון לבין הנהלת בתי הזיקוק בחיפה" [עמ' 129].

"בראשית נובמבר 1947" – שוב: שימו לב, לפני הכ"ט כמובן – "החל התוהו ובוהו להשתלט על ארץ הקודש" כתב אל רוסאן והסביר שהסיבה לכך היתה "תקופת המעבר שבין הפינוי הבריטי לבין נסיון ההשתלטות של כל אחד מהצדדים היריבים על פלשתינה. הפלוגה הראשונה של הלגיון חנתה באותה תקופה ב'נשר' – ישוב יהודי אשר יושביו לא פסקו אף לרגע מהקים ביצורים מכל עבריו, הלגיון הערבי הקים עמדות מול עמדות היהודים, ובמרחק שאינו עולה על 15 מטר מהם" [עמ' 131]. לפני שהתמקם באזור ירושלים, ואחרי שסיים את תרומתו למאבק באזור חיפה, הכפרים, טירה והקריות, הלגיון הספיק להיות מעורב גם בקרבות ליד תחנת הכוח בנהריים. לפי עדותו של אל רוסאן, ההחלטה על "השתתפות הלגיון במלחמה באופן רשמי, עוררה התלהבות רבה בשורות קציני הגדוד הרביעי וחייליו" [עמ' 134].

רוב דבריו של אל רוסאן עוסקים בקרבות לטרון, שכידוע היו מבחינת צה"ל סדרה של כשלונות. אל רוסאן מתאר מצד אחד את יתרונו של הלגיון בארגון, ציוד, משמעת ואימון, ומצד שני את "הפחדנות" היהודית ואת הקפדתם לפנות מהשטח את כל הנפגעים "כדי שלא נדע את מספר הנפגעים שלו" [עמ' 193]. בעניין זה, אל רוסאן - אדם רציני שקיבל הכשרה צבאית בריטית מוקפדת ועניינית – שוכח לרגע את מקצועיותו ומפליג בדמיון כשהוא מסכם כל קרב ב"מאות הרוגים" בצד היהודי לעומת "הרוג ופצוע קל" בצד של הלגיון. בקרבות לטרון נהרגו 139 חיילי צה"ל – מספר גבוה ללא ספק – אך ממניין אבידות צה"ל כפי שמדווח עליהן אל רוסאן, מדובר בכ-1000. למרות זאת המידע המתקבל על קרבות לטרון 'בעיני אויב' מוסיף מימד חשוב למתעניין בהיסטוריה צבאית קונקרטית. למי שמעדיף את נוסחתו של קלאוזביץ' – המלחמה (או כל קרב) היא המשך המדיניות באמצעים אחרים – ספרו של אל רוסאן תורם תרומה קטנה יותר, אך לא בלתי משמעותית. לצד העניין הידוע זה מכבר – החיכוכים והעימותים בין עבדאללה (הבעלים הרשמיים של הלגיון) לבין יתר מנהיגי 'הליגה הערבית', חיכוכים שלא פעם העלו את הרושם שיותר משצבאות ערב נלחמים נגד צה"ל הם עסוקים בבלימה ובניטרול הדדיים מסיבות מדיניות – מוסיף אל רוסאן מידע מעניין על האופן בו נתפס בעיניו תפקיד האו"ם בשלבים הראשונים של המלחמה. לטענתו, הצלחת 'הציונים' להפעיל את דרך בורמה נבעה רק מההגנה שסיפקו לה אנשי האו"ם, שכן מנקודת מבט מבצעית, תותחי הלגיון היו מסוגלים למנוע מעבר כלי רכב גם בנתיב העוקף ההוא. כאמור בפתיחת המאמר, אל רוסאן גינה את ההפוגה הראשונה (11.6.48 עד 9.7.48) במלים 'הפוגה ארורה', וסיכם את המלחמה בכללותה במלים אלו: "לולא שעה ארגון האו"ם לצעקתם של בני ישראל, כי אז היתה 'הבעיה הישראלית' נושא לשיח הדורות" [עמ' 207].

במקום סיכום

קריאה בספר זה היא מסוג החוויות האינטלקטואליות שהדבר הנכון ביותר לעשות עימן הוא לתת לבוץ שלהן לשקוע. חזקה עלי תובנת התובנות הקשורות למהותו של האדם, כל אדם, ערבי, יהודי וכן הלאה: היותו יצור הלומד מהעבר, אם לטוב ואם למוטב. "מטיפי השלום" הנזכרים בסוף דבריו של ראיס מחמוד אל-רוסאן, הם אלו שרוצים להגיע למציאות נטולת מלחמות. מבחינה זו אין ולו מלה אחת רעה לומר עליהם. עצם העובדה שהם פעלו כבר בשלב ההוא של הסכסוך, שמבחינות רבות אין דומה לו לא לפני ולא אחרי 1948, היא חדשות טובות. אדרבא, ברור הרי שאל-רוסאן מתכוון ל'מטיפי שלום' שפעלו גם בצד הערבי.

אבל ההיסטוריה מלמדת דבר אחד ברור: לא מספיק להטיף לשלום, ולא פעם הטפה לשלום שאין עמה התייחסות רצינית ואחראית ומורכבת לרוב אם לא לכל היבטי המציאות, היא נוסחה בטוחה להמשך המצב הקיים. במלים אחרות, השאלה ממשיכה להיות לא 'האם' הטפה לשלום, אלא מה התוכן שלה. ממילא, ככל שתהיה רצינית, אחראית ומורכבת, היא כבר לא תהיה 'הטפה' אלא 'מחשבה'. שני דברים מנוגדים בתכלית. איך ניסחו זאת אנשי אגף ההדרכה בענף היסטוריה של המטכ"ל? "בין אם נגיע לשלום קרוב עם האויב ובין אם צפויה לנו מלחמה נוספת אתו – חייבים אנו ללמדו, להכירו ולדעתו".