יום רביעי, 14 באפריל 2021

שתי הערות בעניין 'דת' ו'יהדות'

 האחת, עד לפני כ-250 שנה, יהודים לא הגדירו עצמם. ההגדרות דרושות במקומות בהם הדברים לא ברורים. יהודים היו יהודים, ויהודיותם באה לידי ביטוי באופן רב-מימדי, מלבוש דרך מזון, ממבנה חברתי ('קהילה') ועד כלכלה כמובן.

 הם "שמרו תורה ומצוות" כי "תורה" היתה שום דבר חוץ מ"מצוות" ו"מצוות" הרי נבעו מפרשנות "התורה". במלים אחרות, מדובר במצב הצבירה 'הטבעי' (הימי ביניימי) של היהודים מאז יסודה של היהדות הרבנית או הפרושית או החז"לית, כמו גם של מוסלמים ונוצרים.

 בימי הביניים, כשם שמוסלמי התפלל חמש פעמים ביום, וכשם שהנוצרי הלך לכנסיה פעם בשבוע, כך התנהלו חיי היהודים "על פי תורה ומצוות". גם כשהרס"ג "הגדיר" במאה ה-10 את עם ישראל במלים "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כל כוונתו היתה לשים גבול ברור בין יהודים לקראים, והדברים ידועים.

 השנייה, עד למאה ה-19, המושג 'דת' לא שימש כלל להגדרה היהודית שממילא לא היתה. המושג הזה החל להיות מושג מרכזי בשיח היהודי במאה ה-19, בשל אתגרי האמנסיפציה.

 לא במקרה, הראשונים לעשות שימוש במושג החדש הזה, 'דת', היו הרפורמים, ומשמעות המושג הזה מבחינתם לא היה חוק, אלא "קונפסיה", כלומר 'אמונה'. (האם מטענה זו נגזר שיהודים עד אז לא האמינו? לא. ובכלל, אין אדם, אף אדם, שאינו מאמין במשהו. לגופם של יהודים, עד למאה ה-19, ההבדל בינם לבין נוצרים או מוסלמים היה במצוות אותן הם נדרשו לעשות.)

 הרמב"ם הגדיר זאת בערך לפני 800 שנה, כאשר קבע כי  "בענייני אמונות ודעות אין לפסוק הלכה כפלוני". ואמנם, מפעלו הכביר של הרמב"ם היה במישור בו יש ועוד איך לקבוע הלכה כפלוני: המצוות המעשיות. במלים אחרות, הרמב"ם בעצם אומר ליהודים: 'תאמינו במה שאתם רוצים, באלוהים המחולק לעשר ספירות או לאלוהים שדמותו בנויה על שלילת התארים. כך או אחרת, העניין החשוב הוא לא במה אתם מאמינים אלא מה אתם עושים'. כל זה התהפך על הראש במאה ה-19.

 אכן כן: הרפורמים היו 'רק' זרם אחד, אבל התשובה שהוא נתן התייחס לשאלה אליה התייחסו כולם – כולל הבונדיסטים והציוניסטים – והיא איך אפשר אם בכלל להמשיך ולהיות יהודים במציאות חסרת התקדים של האמנסיפציה.

 התשובה הרפורמית מסתכמת מבחינה יהודית ב'משה': משיחיות=כן, היא כבר כאן (האמניספציה); שפה (עברית)=לא; הלכות=לא. ובמקביל היא נותנת תשובה אמנסיפציונית: אמונה יהודית (קונפסיה)=כן. ומה היא? 'תעודת ישראל' כלומר תפקיד היהודים הוא להמשיך ולהפיץ את רעיונות האמנסיפציה שמקורם בנביאי (ולא בכוהני!) ישראל הקדומים ('איש תחת גפנו', 'וכיתתו חרבותם', 'לא ילמדו עוד מלחמה').

 התשובה האורתודוכסית (המוכרת גם בשם 'ניאו-אורתודוכסית' כדי להבדיל אותה, ובצדק, מהתשובה החרדית) היתה סוג אחר של 'משה': משיחיות=לא, אבל יופי שיש אמנסיפציה; שפה (עברית)=כן, אבל רק לצורך תפילה; הלכות=כן (אבל רק במישור האישי ובוודאי לא הכלל-קהילתי). הניאו-אורתודוכסים קיבלו גם הם את הקונפסיה של 'תעודה לישראל', גם אם בפחות נמרצות (הראייה: הם, בדיוק כמו הרפורמים, התנגדו לציונות באופן נחרץ וחריף).

 בין לבין התגבשו 'הקונסרבטיבים' שמבחינת האורתודוכסים היו רפורמים ואילו מבחינת הרפורמים היו אורתודוכסים. ללא ספק 'המשה' שלהם דרש הרבה מאד בירורים ולכן היה הרבה פחות מובהק ולכן הם 'חטפו' מכאן ומכאן: משיחיות=אולי, בכל מקרה טוב שיש אמניספציה; שפה (עברית)=כן (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות); הלכות=כן ולא, תלוי אם הן בבחינת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, או הן מקוריות (כמו שבת) ולא מקריות  (כמו הלכות קטניות בפסח). והקונפסיה שלהן היתה חיוב האמנסיפציה אבל הבנה שאוטו-אמנסיפציה היא אולי הדרך הנכונה יותר (ולכן הם הראשונים לתמוך בציונות).

 התשובה החרדית לעומת השתיים מסתכמת בפיתוח קונפסיה-אנטי-אמנציפציונית: 'חדש אסור מן התורה'. כל השאר – ה'משה' שלהם – כפוף לקונפסיה הזו, ומשמעות העניין מוכרת לכולנו: הפניית גב לכלל-ישראל, בהתאם לעקרון שקבע החת"ם סופר – 'השומע ישמע והחודל יחדל' (כלומר מי ששומע, מבין ומפנים, את העקרון שחדש, כלומר מודרנה, אסור מן התורה, ישמע וימשיך להיות ממושמע. לעומת זאת, יהודי שיחדל לשמוע את העקרון האוסר חדש מן התורה, יחדל להיות יהודי).

 כל זה התפתח כאמור במרוצת המאה ה-19.

 ואיך כל זה קשור לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל. ובכן, בניגוד למקובל לחשוב בימינו, ישראל היא מדינה יהודית בלאומיות, ולא בדת שלה. לא 'רק' כי ככה חשבו וכך פעלו כל מייסדיה ובוניה, ולא רק כי זה לא יכול להיות אחרת בדמוקרטיה (הבנויה על חופש המצפון, עקרון הזר לכל מונותיאיזם מעצם הגדרתו ככזה כי או שיש או שאין אלוהים ואם יש אלוהים אז יש לו תורה והתורה היא אחת ואין לה 70 פנים ואם יש לה 70 פנים יש אישים המוסמכים להסביר אותם), אלא כי המבחן פשוט מאד:

 קחו למשל את הלכות השבת הדתיות. מה הן מחייבות למשל? איסור נסיעה בשבת. האם בישראל יש יהודים הנוסעים בשבת? כן. האם הם כפופים לענישה דתית-הלכתית בשל כך? לא. וכך לגבי כל, אבל כל אחת ממצוות ההלכה, הכל כולל הכל, כולל כמובן חתונה: לא הדת האורתודוכסית כפתה עצמה בעניין זה על מדינת ישראל אלא ההפך: מדינת ישראל הכריעה בחוק שענייני חתונות נמסרים בידי ממסד דתי-אורתודוכסי מסויים (כל זה כביטוי לתהליך פוליטי לגיטימי לחלוטין, שלדעת אנשים רבים מבטא כפייה דתית אבל גם בעניין זה הם טועים לחלוטין ולו מהסיבה שכל חוק, בכל תחום, מתקבל ברוב קולות על פי כללים מוסכמים מראש).

 בקיצור, אין בישראל שום חיבור חוקי-משפטי בין 'דת' למדינה אלא יש רשימה ארוכה של הסדרים והסכמות, חלקן בחוק וחלקן בנוהג, שלדעת לא מעט אנשים (אבל כנראה לא מספיק אנשים) היא, הרשימה הזו, מבטאת מעורבות-יתר של 'הדת' במדינת ישראל.

 יתכן והם צודקים, יתכן ולא, כך או כך, כמו כל עניין אחר, כל עוד יש כאן דמוקרטיה, הוא כפוף להכרעת הציבור הנגזרת משילוב של דיון ציבורי (גבוה או נמוך, בינתיים הוא הולך ומנמיך), הצעות כאלו ואחרות, וקיטורים לעניין ושלא-לעניין, הליך פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי, וכן הלאה: אינטרסים כלכליים, מניפולציות, יצרים, עיקר ותפל, במלה אחת: פוליטיקה.

 

יום שלישי, 13 באפריל 2021

השאלה היא לא למה דת, אלא מה התוכן שלה

 פוסט על דת. גילוי נאות כדי לחסוך זמן לאלו שיודעים הכל וחשוב מכך: קובעים לאחרים מה הערכים הנכונים. ובמקרה הזה: שנאת הדת כעמדה הנאורה. הפוסט הזה נועד לנסות להסביר את ההגיון הפנימי של כל הדתות, והוא נכתב לא מנקודת מבטי הערכית (אני יהודי אתאיסט ואם למישהו יש בעיה עם האוקסימורון הזה לכאורה שיבקש הסבר ואשמח לכתוב על זה מחר), אלא מנקודת מבט היסטורית (כי זה מה שאני יודע לעשות).


תקציר מנהלים ויודעי-כל מפרדס-חנה-כרכור ובנותיה: הדת נשענת על המצב האנושי הבסיסי - התובנה האנושית האוניברסלית אודות קוצר תפיסתו של האדם, תובנה הנשענת על תכונתו הטבעית של האדם לדעת.

לא רק הדת נשענת על התובנה הפרדוקסלית-לכאורה הזו (רצון לדעת, הבנה של קוצר דעת) אלא כל שיטה אחרת המספקת לאדם מענה על צורך קיומי: משמעות, מפת דרכים, מוסר, תפקיד, מטרה, ייעוד.

כל אלו אם זה עדיין לא ברור, אינם תכנים אלא דרכים. כי גם לנאצים, כן, גם לנאצים, היה צורך במשמעות והתורה הנאצית סיפקה להם מפת דרכים, מוסר, תפקיד, מטרה וייעוד.

על אי-יחסיותו של המוסר או מדוע המוסר הנאצי מוטעה מיסודו, בפעם אחרת. כי הפעם מדברים כאן על דת.

ובכן דת, או מה שמאז המאה ה19, אבל לא לפני, מוכר בשם 'אידיאולוגיה' הן 'מפת דרכים' שנותנת מענה לצורך אנושי בסדר, משמעות ותפקיד.

(ופיסקה קצרה על המושג אידיאולוגיה: לא שלא היו אידיאולוגיות לפני המאה ה19, אבל המושג עצמו נולד אחרי המהפכה הצרפתית, ללמדנו שבמערכות המחשבה והתודעה והמוסר מהמאה ה19 ואילך נוסף מימד חדש שהצדיק מושג חדש, כמו במקרה של האנטישמיות, עוד אידיאולוגיה חדשה שנולדה במאה ה19 ולכן גם השם הזה - אנטישמיות - הוא מהמאה ה-19).

לייבוביץ המפורסם נהג לצטט את אריסטו הלא פחות מפורסם שאמר - כך אמר לייבוביץ - ש'מטיבעו של האדם שהוא רוצה לדעת'. לטבע הזה יש לפחות שלושה מימדים:

האחד - רוחני. הרצון לחיות בצלם אלוהים. השאיפה להתרוממות הרוח והנפש הנשענת על ידיעה. 'דע מאין באת' וכן הלאה.

השני - חומרי. הידע ככלי המייעל את דרכו של האדם מרעב ופחד אל שובע ובטחון. במלה אחת: טכנולוגיה.

השלישי - אבולוציוני. או כפי שסיכם זאת שם גדול אחר, קונרד לורנץ: 'החיים הם לימוד'. ולזכותו של לורנץ, איש הברווזים המפורסם, הקביעה שלו התייחסה לממלכת החי כולה, מצנונית ועד ג'ירפה, מהאינואיטים ועד תושבי פרדס חנה.

הכריש הוא כריש הוא כריש כבר 300 מליון שנה. ההומו-סאפיינס הוא הומו-סאפיינס כבר 300 אלף שנה, אבל בשונה מהכריש, התוכנה שלו, להבדיל מהחומרה שלו, השתנתה כל הזמן. זה 'מותר האדם', זה ולא יותר.

הידע האנושי נמצא בצמיחה מתמדת מכיוון שההומו-סאפיינס הבין 'מהרגע הראשון' שלו על פני האדמה, שהוא לא מבין. דתות נוצרו כפאצ' על הפרדוקס הזה. ככל שהן נהיו משוכללות יותר, ככה הן חיזקו את הפאצ' והשיא הגיע בידועים בשמם 'ימי הביניים', או-אז הדתות הגדולות, נצרות ואסלאם וגם כמה אחרות במזרח הרחוק, הצליחו להביא לשיא את ניתוקו של האדם מהתבוננות במציאות, תנאי לצבירת ידע, לעיבודו ולשימוש בו.

התמורה החלה כך אומרים בשילוב של כמה ארועים היסטוריים כמו למשל הדבר השחור שהשמיד שליש מאוכלוסיית אירופה וניער את כל המציאות החברתית, כיבוש קונסטנטינופול שהביא להגירתם של מלומדים מהמזרח למערב, המצאת הדפוס שהתרחשה בערך באותו הזמן, גילוי אמריקה שהעלה ספקות אצל יותר ויותר אנשים לגבי מעמדה של הכנסיה כ'יודעת כל' שפיקששה יבשת שלמה על שלל תרבויותיה, מלחמות הדת שנבעו מהמחאות של לותר, וכמובן הרנסאנס, ליאונרדו, מקיאוולי וההוא שהמציא את הפרספקטיבה, שכחתי לרגע את שמו.

כך או כך, ובניגוד לצפיות של שונאי-הדת בימינו, המהפכה המדעית שנוצרה מכל אלו, שהתוצר המוחשי שלה - המהפכה התעשייתית - חולל פשוטו כמשמעו מהפכה בתנאי הקיום של האדם (בסך הכל יותר לטוב מאשר לרע ובכל מקרה המהפכה התעשייתית, עד למלחמת העולם השלישית והאחרונה, היא בלתי הפיכה ומתרחשת כל הזמן), לא הביאה לקצן לא את השאיפות הדתיות ועוד פחות מכך את המסגרות הדתיות.

או בקיצור: עובדה. עובדה שגם אנשים מדעניים ביותר, באורח החיים ובמקצוע שלהם גם יחד, ממשיכים להיות דתיים. בקיצור: אונ' בר אילן אם זה לא ברור, או השכן שלכם, כולל אולי זה שבפרדס חנה.

אז איפה הבעיה. באותו המקום בו היא היתה תמיד: הדת תמשיך ללוות את ההוויה האנושית כי היא נותנת מענה על צורך אנושי עמוק. במלים אחרות, זו לא בעיה אלא מציאות. שתי מסקנות אפשריות:

א. אין ולא יהיה פתרון מתמטי גם בעתיד הקרוב לאף אחת מהשאלות הגדולות שההומו-סאפיינס מתמודד איתן בהצלחה כזו או אחרת ב300 אלף השנים האחרונות: הידע ימשיך להצטבר ולשמש כבסיס לשיכלול החיים האנושיים ('יותר חשמל פחות עמל' אבל גם 'לשם מה אני עמל').

ב. אין ולא יהיה מנוס מלהמשיך את הויכוח על תכניהם הקונקרטיים של תפיסות עולם, אידיאולוגיות, דתות, מצעים פוליטיים, כאלו ואחרים.

הבעיה בקיצור היא לא למה לכל הרוחות יש דת (או כל תורת חיים אחרת המדברת בשם אלוהים או לא בשם אלוהים), אלא מה התוכן שלה, ובעיקר כיצד היא מסתדרת עם המציאות שמעבר לה.

וממש בקיצור, וכרגיל: הטקסט והקונטקסט. הטקסט הוא הדת, זו או אחרת, הקונטקסט הוא כל מה שמסביב לה. היחס ביניהם הוא מה שהופך לעניות דעתי הלא קובעת אך המנומקת, דת מסויימת למכובדת ואחרת למסוכנת.

או בנוסחה החביבה עלי: השאלה היא לא האם דת, אלא איזו, מה התוכן שלה, מה היא אומרת על סביבתה. ובמלה 'דת' אם זה לא ברור, הכוונה היא לכל תפיסת עולם.

ובהמשך הדרך, אולי מחר, תשובה היסטורית על שאלה מעניינת מאד (אותי בכל אופן אבל לא רק אותי אחרת לא הייתי יודע עליה כלום): מדוע יהודים החלו לעשות שימוש במושג 'דת' רק, כן, מה לעשות, גם במקרה הזה, רק מאז המאה ה-19.

יום שני, 12 באפריל 2021

גאה להיות חלק מפרוייקט יהודי בן 3000 שנה

 נגיד שבמונחי המאה ה-19 המימד האידאליסטי של האדם הוא בדיוק זה: אידיאליסטי. או רוחני כפי שהם נהגו לכנות זאת. לא המצאה שלהם כמובן, הרוח, רוח האדם, אבל אני לא עוסק כרגע בסקירה היסטורית של תולדות מושג הרוח, אלא בנסיון לטעון טענה לגבי 'הפרוייקט היהודי בן ה-3000', שאני - יוצא מהארון לרגע - מוכן להודות בפה מלא שאני מזדהה עימו. להכניס בבקשה את הסכינים חזרה לנדן, חכו רגע. זה לא בהכרח ישתפר אבל עד שתקבלו הכרעה לחתוך אותי לחתיכות, יהיה נחמד אם תקשיבו כמה דקות. מבטיח (לנסות) לקצר.

אז נגיד שבמונחי המאה ה-19 נקודת המוצא היא אידיאליסטית (וכן, אני יודע ומודע לעוצמתם של מדעי הטבע במאה המופלאה והשכוחה ההיא אבל אי אפשר הכל בכל רגע), במחצית השנייה של המאה ה-20 נקודת המוצא היא מטריאליסטית. ואז, 'רוח האדם' היא פונקציה של גנטיקה, ביולוגיה, כימיה, ובמלה אחת: מוח. המוח הוא זירת ההתרחשות של המאבק שבמאה ה-19 יכנו אותו 'רוחני' בין יצר לתרבות, כלומר בין רצונות לריסונם ולתיעולם.
כך או כך, בין אם לוקחים את נקודת המוצא האידיאליסטית או המטריאליסטית, במונחים 'ספרותיים' (שהם כשלעצמם אידיאליסטים...), ניתן לסכם את נקודת המוצא במונחים של ויקטור פרנקל: האדם מחפש משמעות.
חיפוש המשמעות הוא לא תוכן אלא אופן. הנאצים חיפשו ומצאו משמעות וכמותם ועוד קודם לכן אישים כמו מהטמה גאנדי, סטאלין וחיים וייצמן. ואמה לזרוס, והנרייטה סאלד ורחל המשוררת כדי לשמור על שוויון מגדרי.
מנקודת המבט הזו, 'הפרויקט היהודי בן ה-3000' הוא אחד מהאופנים בהם בני אדם חיפשו ומצאו או חישבו למצוא משמעות. מבחינה זו אין הבדל בין הפרויקט הנוצרי הצעיר מעט יותר, או המוסלמי הצעיר עוד טיפה יותר, או הבודהיסטי שאם אני זוכר נכון ותיק כמו היהדות ובכל אופן הוא שייך למשפחה הותיקה. איפה הסוציאליזם של מארקס נמצא על לוח הזמנים הגדול הזה? יהיו שיגידו שהוא בן פחות ממאתיים שנה, אחרים יטענו שהוא המשך ישיר לפרוייקטים המונותיאיסטים בכלל ולזה היהודי בפרט. נשאיר את השאלה הזו פתוחה כי הבטחתי לקצר ולכן עלי להתמקד בפרוייקט היהודי.
ובכן, חיים של משמעות הם חיים של מוסר. מוסר הוא תוצר של שקול הכוחות בין הצרכים, היצרים, הדחפים, לבין ביטולם או תיעולם. בעברית: אוכל למשל. כמו הצנוניות והג'ירפות גם האדם זקוק למזון. בשונה מג'ירפות ותנינים, כשהאדם - ורק האדם - ניגש לאכול, הוא עושה את זה באופן טקסי (מקום, כלים, במקרים רבים ברכות ותפילות ומלים, ובכל מקרה כמעט תמיד כארוע חברתי, גם אם הוא לבד).
את הדוגמאות האחרות לביטול או תיעול הדחפים תמשיכו בעצמכם. כי עכשיו יש לומר מלה על הפער בין רצון לבין כשלון. בקיצור, תולדות המוסר האנושי הן תולדות המאמץ האנושי להתגבר על כשלונות המאמצים לחיות חיים מוסריים מלאים.
נתתי פעמיים רווח כדי לתת זמן לעכל את המשפט האחרון שהוא הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. הנה זה במלים אחרות: האדם מחפש משמעות>חיפוש המשמעות בא לידי ביטוי בחיים של מוסר>חיים של מוסר הם סך כל המאמצים לרסן ולתעל דחפים טבעיים> המאמצים האלו מצליחים באופן חלקי.
ועכשיו כשהבנו את התשתית האנושית, נגיד מלה וחצי על הפרוייקט היהודי בן ה-3000, או ליתר דיוק כיצד אני מבין אותו, גם בזכות קריאת טקסטים כמו זה של מקס וינר שפורסם בגרמנית ב-1933 וראה אור בעברית ב-1974. ובכן, הפרוייקט היהודי בן ה-3000, הוא לבצע את המאמץ הזה, את המסע הסיזיפי האינסופי, בין מאמץ לכשלון, בקנה מידה משפחתי, רב-משפחתי, עדתי, שבטי ולבסוף לאומי, ולמדוד אותו במעשים ולא רק בדיבורים.
מעשים בעברית של פעם זה 'הלכות' או 'מצוות', ולא, אין הכוונה ל'תרי"ג' שמעטים יודעים שהוא לא יותר מעוד מדרש חביב המופיע בתלמוד במסכת מכות, עניין שכבר כתבתי עליו לא פעם אבל כמו במקרה של שואה-תקומה זה לא תופס כי יש דברים שמושרשים עמוק מדי.
'הלכות' או 'מצוות' הן שוב, אופן, ולא תוכן. כי אם אדם משקיע את כל מאודו בלקבוע מה היא הכמות המדוייקת של 'כזית' ומגיע למסקנה הדרמטית שמדובר ב-37.5 גרם, או אם אנשים חכמים יושבים ימים ולילות ולילות כימים כדי להכריע כמה שעות יש להמתין בין שוקו לשניצל (או להפך), אז לי לפחות ברור שהם התרחקו מאד מהכוונה המקורית שהיא לא 'מקורית' במובן הזה שהיא היתה 'פעם' וכולנו חייבים לה כי היא היתה 'פעם', אלא 'מקורית' במובן הישיר של המלה: הכוונה המקורית, מקור הכוונה, שורש הסיבה לחפש חיים של מוסר ומשמעות. ולעניות דעתי הלא קובעת, תרגום 'לו כזית' לגרמים או מספר השעות בין שניצל לשוקו, לא עומדים בקריטריונים.
מה כן? מה שכן. סולידריות קהילתית, צדק חברתי, כבוד הדדי, הגינות, יושר, עמלנות, נכונות להכרה בשכנים מכל הסוגים, ריסון עצמי, כיבוד הזולת, שמירת הסביבה ועוד ועוד.
וכל אלו כעניין משפחתי-קהילתי-עממי-לאומי, ועל דרך ההשוואה הדברים אמורים להתבהר לפחות מבחינה היסטורית: כי מה שהיהודים דרשו מעצמם בקנה המידה הכללי שלהם (מהמשפחה ועד לעם כולו), הנוצרים הפכו לעניין של קבוצה נבחרת בלבד (נזירים שנמדדו בסגפנות כלומר בביטול ההתמודדות הדיאלקטית בין דחפים לריסונם ולתיעולם) והמוסלמים לעניין כלל-ציבורי אך על בסיס של ביטול עצמי (שזו המשמעות של המלה 'אסלאם' ולא מה שמנסים למכור לנו היום כאילו מדובר ב'דת השלום'. אסלאם הוא שלום רק אחרי שהאדם מבטל עצמו).
ואם נמשיך בהשוואה הזו בסגנון המאה ה-19: הפרוטסטנטיות שמראש ויתרה על יכולתו של האדם להשפיע על גורלו, טיפחה מוסר אינדיבידואלי קיצוני שאמנם ברכת היצרנות היתה בצידו אך שמכל בחינה אחרת היא עונש חברתי שיטתי, ואילו הבודהיזם מחנך אותנו להתייחס לכל המימד החומרי ובעצם לחיים בביטול, וגם הוא - כמו הנצרות - מעמיד בראש הפירמידה המוסרית את מוסר הנזירים המפנים את גבם לציבור.
יהדות אם כן, על דרך השלילה, היא לאהוב את החיים בלי לסגוד למרכיביהם החומריים, להכיל את כל סוגי האנשים (ארבעת המינים של סוכות למי שזה לא ברור לו), לא לנתק בין העלית הנשגבת לבין ההמון הפשוט, לחשוב על העולם הבא מבלי לבטל את העולם הזה אך לנסות ולמדוד את העולם הזה במונחי המיתוס של העולם הבא ('ימות המשיח' של תיקון עולם).
כך או כך, ניתן לומר שהיהודים בארצם לא מצליחים לעמוד בצפיות של התרבות שלהם, ומבחינות מסויימות בשבדיה ובפינלנד ובדנמרק עולים עליהם בנושאים כמו סולידריות וצדק חברתי.
אולי, ואם כן אז יופי, כי גם מבחינה זו 'הפרוייקט היהודי בן ה-3000' נשען על אמת ישנה שהנביא ישעיהו ניסח במלים 'והיה ביום ההוא דעת אלוהים כמים לים מכסים', או כל משפט דומה אחר שלו או של נביאים אחרים שכמונותיאיסטים ראויים לשמם הניחו, חשבו, אמרו וכתבו שהמוסר היהודי טוב לכל באי עולם.
באותה נשימה, וגם בלי גילויי המדע של דורנו (גם במאה ה-19 וגם במאה ה-21), הם ידעו ש'באי עולם' מאורגנים מסיבות כאלו ואחרות בשלל עצום של זהויות ותרבויות משנה, יש האומדים את המספר בימינו בכ-8000 בסך הכל.
ולא פחות חשוב, ולסיום: גם אם יהודי זמננו לא עומדים בציפיות העולות מדברים אלו, דברים אלו כוללים מראש את הטענה האנושית-היסטורית לפיה תולדות המוסר האנושי הן תולדות המאמץ האנושי להתגבר על כשלונות המאמצים לחיות חיים מוסריים מלאים.
את המאמץ הזה אני שמח לעשות ביהודית, בקרב יהודים, בהמשך למאמצים של אמותיהם ואבותיהם, אמותי ואבותי, אמי ואבי.
Yahel Paleiov, אבשלום בן צבי ו5 נוספים
4 תגובות
לייק
תגובה
שתף

יום ראשון, 11 באפריל 2021

כמו בכל שנה - אין קשר בין שואה לתקומה (מבחינה מדינית), כולל הפנייה למאמר של מכמן ודיון בכמה הקשרים היסטוריים חיוניים

 עוד שיעור היסטוריה קצר בהמשך לשיעור של אתמול. אתמול כזכור 'שוחחנו' על תכניה של תכנית החלוקה, והזכרנו את העובדה - ומה לעשות, זו עובדה - שבדו"ח (בן 157 העמודים באנגלית הנגיש באתר האו"ם) ששימש את עצרת האו"ם בבואה להחליט בכ"ט המפורסם YES או NO או SUSTAIN, לא מוזכרת 'השואה' לא כך ולא בשום צורה אחרת.


בדו"ח אונסקופ אין לא ג'נוסייד ולא השמדת יהודים ולא אושוויץ ולא בירקנאו ולא יודנראט ולא אנילביץ' ולא אף מושג אחר המרטיט את השיח הציבורי גם אצל אנשים שחוץ מענייני השואה העניין שלהם בהיסטוריה פשוט לא קיים (הכרתי פעם סטודנט שידע כלום על ההיסטוריה היהודית אבל באותה נשימה יכול היה לנקוב בשמותיהם של חיילי הSS ששמרו על מחנה כזה או אחר. אחסוך מכם את המלים המשמשות לי -במוחי שלי ובמוחי שלי בלבד - לתאר את התופעה הזו).

על יסוד העובדה הזו טענתי את מה שטענו גדולים ממני, פרופ' דן מכמן למשל מאונ' בר אילן, אם אני זוכר טוב חתן פרס ישראל, במאמר שפירסם כבר לפני יותר מעשרים שנה הנגיש לכל בלחיצת כפתור, והוא שמבחינה מדינית, מבחינה מ ד י נ י ת, אין שום קשר בין השואה לתקומה, קשר שלמחנכים מכל הסוגים, מורי דרך וכן הלאה, עיתונאים, פוליטיקאים וכיוצא באלו, הוא לא רק מובן מאליו אלא חומר חינוכי ביד היוצר, ואין לי עם זה שום בעיה. כלומר יש, אבל נגיד שאין.

כי כשם שהרצל המציא לגבי עצמו ב-1899 את השקר ההיסטורי לפיו 'דרייפוס הפך אותו לציוני' (כי הדבר לא היה ולא נברא ולו מהסיבה שכשהרצל כתב ופירסם את 'מדינת היהודים' בפברואר 1896, אף אחד - להוציא את דרייפוס, אשתו של דרייפוס והמנוול שהפליל את דרייפוס - לא ידע שיש דבר כזה 'פרשת דרייפוס'), כדי להשיג תמיכה ציבורית בקרב יהודי אמריקה לרעיון הציוני, כך - להבדיל 6 מליון הבדלות - סביר שמחנך כתה י"א או מורה דרך של אהבלים מדרום אמריקה, יעשו שימוש בחיבור הישיר בין 'שואה לתקומה'.

אבל לקיצור הדרך הזה, המובן ומוצדק מבחינה חינוכית, יש נזק מצטבר בתחום המדיני. וגם על זה דן מכמן כותב ומכיוון שאני מוצא עצמי כותב את הדברים בכל שנה בסתיו גיורא, אין אלא להסיק שאת מה שמכמן כתב מעטים קראו , אולי כי מדובר במאמר אקדמי של יותר מ30 עמודים ונעבור לפרסומות.

הנזק המדיני הוא בכך שאת קיצור הדרך 'שואה תקומה' מנצלים לא רק מחנכים ומורי דרך, אלא גם שונאי ישראל מוצהרים, מאחמד טיבי ועד אחרון השרצים הפועלים במסגרת BDS וכדומה. מה שאצל המחנך הישראלי-יהודי (ולא רק יהודי, אגב, לאחרונה יותר ויותר ערבים מבינים את חשיבות השואה בתודעה היהודית והישראלית ואין אלא לברך על כך) עובד לכיוון 'ולתפארת מדינת ישראל', אצל הBDS, אש"ף, איראן, הרשימה המשותפת וכנופיית שוקן עובד לכיוון ההפוך:

פעם אחת הם מכחישים שואה ואז אם אין שואה אז אין תקומה. פעם שנייה הם אומרים שבעלי התקומה (ישראל) עושה שואה לפלסטינים. פעם שלישית הם אומרים שמי שמינף את השואה לתקומה כלכלית (האשכנזים של מפאי) עושים שואה לילדי תימן בלקן פקיסטן אפגניסטן אקאקטמפוקואסטן.

אתה הבנת את זה ברוך? הבנת מדוע קיצורי דרך זה עניין מסוכן? טוב, אז לא. כי אחרי שפרסמתי את הפוסט אתמול בנושא 181 (החלטת החלוקה), חטפתי על הראש מכמה כיוונים את המסר הבא: 'אח שלנו, אתה טועה. השואה השפיעה גם השפיעה על מקבלי ההחלטות, וגם אם זה לא כתוב במפורש, אין ספק שזה השפיעה עליהם נפשית'.

שעל כך אין אלא לקנא באלו שמיטיבים לראות לנפשו של האדם, גם כשהאדם המדובר הלך לעולמו - וכל מי שהיה שותף ל181 כבר מזמן הלך לעולמו. אני לא ניחן ביכולות כאלו ואת הפלאנטיר שלי השאלתי להוביטים והם מסיבות ידועות ממשיכים להחזיק בו, ולכן כל שנותר לי הוא צלם-אלוהים שבי, שזה במלה אחת 'שכל' ובשתי מלים 'שכל ישר', מערכת בעייתית כידוע אך שהמסוגלת בכל זאת לייצר תובנות על בסיס שילובם של שני סוגי שיקולי דעת: א. המקורות. ב. ההקשר.

אז מבחינת המקורות כבר אמרנו. כל מסמך מדיני רשמי השייך לסיפור 'שואה-תקומה' איננו תומך בחיבור האוטומטי הזה. נקודה.

מבחינת ההקשר הדברים מעט מורכבים יותר אבל מובילים בדיוק לאותו המקום. אז הנה כמה הקשרים.

1. הנחת היסוד מאחורי 'שואה-תקומה' היא שהיהודים סבלו בשואה ולכן מגיעה להם תקומה. אכן היהודים סבלו, אבל מי לא סבל במלחמת העולם הכי שנייה? ולא, אין לי שום כוונה לרמוז ליחסיות, ויסלחו לי הסולחים על כך שאשתלח עכשיו במנוול ידוע שהבוקר שלח לי הזמנה לטקס משותף לזכר קרבנות הסיכסוך המקומי שלנו. מדובר במנוול ידוע שבכל פעם גורם לי למחשבות נוגות איך זה ש'העדה שלי' - יוצאי אמלט בכלל ובואנוס איירס בפרט - הצמיחה יחסית את רוב מעוותי השכל חולי הרוח המשוקצים, הלובשים טי-שירט של צ'ה גווארה ומייצרים את התודעה המעוותת הזו של יחסיות בשם הקומוניזם הנלהב והריק שלהם. כל המשפט הארוך הזה כדי לעצור בעצמי מלכתוב את שמו. רמז: כינוי ליהודים בניו יורק בתקופת ההגירה הגדולה היה 'קייקס'. תמשיכו מכאן. ובחזרה לטיעון: העובדה שלא היה אירופי (ואסייתי) שלא סבל במהלך המלחמה הזו, מי יותר מי פחות, אין מטרתה להפחית מהסבל היהודי או להפוך את השואה המיוחדת שלנו ללא מיוחדת ברוח הרלטיביזם החולני, אלא כדי להשמיט את הקרקע מתחת לציפייה המובנת מאליה אצלנו, לחבר בין תודעת סבל לבין מסקנות מדיניות. כל אשה בגרמניה בגילאי 12 עד 75, נאנסה עשרות פעמים על ידי חיילי הצבא האדום. תגידו 'מגיע להן'? אולי תגידו, אני לא חושב ככה ובכל אופן לא זו הנקודה. הנקודה היא שהרעב שסבלו הבריטים אחרי המלחמה, ההרס שסבלו הפולנים וההולנדים וכן הלאה, הזוועות שידעו הרוסים במהלך הקרבות על אדמתם, וכן הלאה, כל אלו הופכים את הסבל היהודי לעוד אחד מתוך רשימה ארוכה. לא יפה שככה עושים לנו? נו, טוב, אני לרגע שולף מהשקית את הכחשת טבח הארמנים בו נקטו מדינאינו מסיבות ידועות ומיד עובר לנקודה הבאה.

2. משפטי נירנברג. מכירים? שלום-שלום. טוב, בויקיפדיה יש תאור מפורט של הארוע. לענייננו נציין רק עובדה קטנה אחת. משפטים אלו עסקו בפשעי המלחמה של הנאצים. מי ניהל אותם? כוחות הברית. אלו כללו לא מעט קצינים שראו במו עיניהם את המתקנים והשרידים והשורדים באושוויץ וכן הלאה. הם הזדעזעו ללא כל ספק. אבל מה לעשות, ובמסגרת רשימת פשעי המלחמה של הנאצים לא הופיע סעיף יהודי ייחודי, וזו, מה לעשות, עובדה המדברת בעד עצמה.

3. עקורי המלחמה היהודים, או שארית הפליטה, אותו סיפור, ברמה נקודתית יותר. מכירים? שלום-שלום גם כן? גוגל איט, הכל שם. לענייננו נציין רק עובדה קטנה אחת, ואולי עוד אחת. נתחיל מהבריטים. מי יותר מהם - לצד היותם עם תרבותי בכל הקשור לספרות תיאטרון נטפליקס פיסול מוזיאונים הומור וכן הלאה - מכיר טוב יותר את השאלה היהודית ב-1945? מילא הם נאורים וכן הלאה, הרי הם קיבלו מ'העולם' את המנדט על פלשתינה-א"י. וואי וואי וואי. מבחינתם, אתם יושבים? הואיל והיתה שואה כבר לא צריך, דו פארשטייסט? לא צריך, לא צריך תקומה. כי אין כבר עם מי ולמי להקים. כן, ככה. מוזר? מרגיז? לא יותר מעוד 150 אלף עובדות הנוגעות ל3.5 מליון נושאים אחרים לא קשורים בכלל לנושא שלנו. עובדות זה באמת סוג של ניג'וס. אבל מה לעשות, כמו המציאות, הן שם. הן למעשה מה שמרכיב את המציאות, אז בכלל טוב.

4. עקורי המלחמה היהודים, שארית הפליטה, פעם שנייה: הולכים האמריקאים והבריטים ('הועדה האנגלו-אמריקנית' המהוללת) ושואלים אותם, גם אותם, מה הם רוצים? אולי לחזור "הביתה לפולין"? למה לא? עשרות מליוני אירופים עושים רפטריאציה (שיבה למולדת), ומדוע שאתה מוישה לא תחזור ליהופיץ? אה, כן, רוצחים אתכם שם גם אחרי השואה, באסה, אז אולי אמריקה משהו? אה, פלשתינה? ומדוע פלשתינה? תחשוב על זה מוישה, נחזור בעוד שנה, אולי עד אז תתעייף ותתיישב בדרהופיץ. והנה לנו עוד חיבור 'אוטומטי' בין שואה לתקומה. או שלא בעצם, לא. שום חיבור, בוודאי לא אוטומטי.

5. המניפולציות שנאלצו לעשות פעילי הסוכנות היהודית ערב ההצבעה המפורסמת בכ"ט בנובמבר. לא קראתי את המחקר עדיין, אבל אם אני זוכר את השמועות אודותיו, הללו כללו את כל מה שאפשר למצוא בג'ון לה-קארה זצ"ל פינת נטפליקס. 'מצפון העולם' בלה בלה בלה. ג'יזס.

טוב, גזלתי מהזמן הציבורי די והותר. והנה שוב, כמו בכל שנה בסתיו גיורא, המאמר בן ה21 (עוד מעט משתחרר!!) של דן מכמן.

https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/10/9.pdf

יום שבת, 10 באפריל 2021

la resolucion 181 (el plan de particion 181 de 29-11-1947) NO ES el resultado de la SHOA

 

El 29 de noviembre de 1947, la Asamblea General de la ONU adoptó la decisión de dividir la llamada palestina entre un estado judío y un estado árabe.

el estado judío tendra una mayoría judía y una minoría árabe y viceversa, y Los dos países debían estar vinculados económicamente y ser dirigidas democraticamente.

con ese fin la decisión incluyó disposiciones precisas sobre cómo establecer la democracia: elecciones, separación de poderes, pluralismo político, libertad de conciencia, el derecho a visitar lugares sagrados para todas las religiones , sufragio general incluso de Las mujeres.

La idea de que los dos estados independientes cooperarían en el campo económico reflejaba la percepción prevaleciente en ese momento de que una economía próspera era una condición importante para la paz.

Como es bien sabido, la propuesta de partición no se materializó. El día después de que fue aceptado, los árabes comenzaron una guerra con el objetivo declarado de evitar el establecimiento de un estado judío. Incluso antes de que se tomara la decisión en la ONU, todos los países árabes anunciaron que si se aceptaba tal propuesta, la ahogarían en sangre.

La Guerra de Independencia judía terminó con una victoria judía y una derrota, la Nakba, palestina. La Nakba no fue el objetivo judío sino el resultado del rechazo de los palestinos contra los judíos. Con el tiempo, estos hechos fundamentales fueron olvidados.

Peor todavía, en cambio de los hechos, surgió un flaso planteo según lo cual, la propuesta de partición de la ONU, que es un error fundamental, resultó del remordimiento que sufrian los miembros de la ONU, por la SHOA.

Nunca es tarde de volver a los hechos y vale la redundancia.

  Al igual que el exterminio de los judíos europeos no conllevó casi ningun cambio en la presencia del antisemitismo en Francia, Bélgica, Gran Bretaña y Rumania ni tampoco en Alemania, del mismo modo la Shoá no condujo a la dicha decisión de la ONU.

No fue el cargo de conciencia que llevó al mundo a tomar la decisión, sino una serie de motivaciones, la mayoría de ellas relacionadas con la incipiente guerra fría y especialmente el deseo de los soviéticos de liberarse de los británicos y de los judíos de una vez: La salida de los británicos conllevará la creación de un estado judío y un estado judío provocará la salida de elementos judíos no queridos desde Europa oriental, donde el kremlin trabajo para tener su influencia.

En cuanto el apoyo de los estados unidos, esto no fue nada sobre entendido, para decir lo de menos.

Truman fue inclinado al lado judío, no solo por su bondad sino por las campañas electorales de 1946 y 1948. Pero La casa blanca tuvo que enfrentar el anti sionismo fervente tanto del pentagono como del state department, ambos seguían la lógica de las empresas de petróleo que naturalmente estaban al lado de los árabes.

Es mas, dadas las derotas del lado judío entre diciembre de 1947 y marzo de 1948, los americanos temian que en caso de una derrota judía total, ellos van a tener que mandar sus soldados a salvar los judíos. No solo que no querían hacer lo, sino que el ejercito americano estaba ocupado en este momento con su guerra casi no fría con los soviéticos en Berlín.

Hechos a un lado, el nuevo antisemitismo por el otro. Estos no esperaban mucho antes de salir con alegaciones según las cuales el plan de partición era una manipulación sionista que entre otros pecados invento El pueblo judío, formo parte del complot imperialista-capitalista, manifiesto opresión contra el idish, los judíos del oriente, contra el feminismo, contra el medioambiente, y por supuesto contra los pobres palestinos.

En un mundo de ignorancia, Estos planteos contribuyen a la distribución de la nueva forma del antisemitismo, tapado por la supuesta inocente critica a las políticas de Israel. En realidad no son nada inocentes. Criticar una u otra política es una obligación civil en cualquier democracia. Pero En este caso, este neo antisemitismo es en realidad el rechazo del estado de Israel. No su política sino su existencia.

El uso de la tragedia del buque Exodus, es un ejemplo típico. En el verano de 1947 , este barco, repleto con 4500 judios sobrevivientes de la shoa, estaba buscando el camino al puerto de haifa, donde la armada británica no lo dejo a acercar. Justo en este tiempo, los miembros de la comité unscop, que vinieron a estudiar el problema de palestina, estaban presentes. Los pseudo historiadores acusaban a Ben Gurión por aprovechar del caso exodus para su agenda sionista.

Lo que estos mentes distorsionadas no quieren entender es lo contrario: el hecho que ben gurion se vio obligado hacer uso del caso Exodus para impresionar a los miembros del Comité de UNSCOP, demuestra que la vinculación automática entre la Shoá y el plan de partición no tiene fundamento alguno.

Jorge García Granados, el diplomático de Guatemala que formó parte del Comité UNSCOP, resumió sus experiencias en un libro publicado ya en 1948. No solo que granados no menciona la Shoá, sino que el justifica su apoyo a la creación de dos estados naciones, uno árabe y otro judío, en las ideas liberales conocidas por lo menos desde 1815, como el concepto del derecho de autodeterminación.

Sobre dicha idea habló Woodrow Wilson en 1917; habló Herzl en 1897; hablaron de ella en toda Europa al menos desde el congreso de Viena en 1815 y tiene sus raíces en la Paz de Westfalia de 1648.

Granados, como hombre lucido y progresista, no pudo no identificarse con los judíos, cuya obra en el campo de la industria, la cultura y la agricultura, le dejo fuertes impresiones, en sus visitas desde la Galilea en el norte hasta Revivim en el sur.

los árabes también estaban en favor del concepto de la autodeterminacion, pero solo para ellos, y no para los judíos. Este es el motivo de la guerra que estalló el 30 de noviembre de 1947, que desde todo punto de vista era la continuación de la guerra declarada por los árabes contra los judíos al menos desde 1908, guerra que sigue hasta este momento. Los métodos son otros, pero la meta es la misma. Menos mal que la falta de una verdadera paz, cual su condición es la buena voluntad de todos, no impidió el establecimiento y el crecimiento del estado de Israel, que esta semana cumple 73 años.