א. סוציולוגיה (או פסיבדו-סוציולוגיה)
עיון זריז במרשתת יגלה שנאום השבטים שהותיר אחריו הנשיא החביב רובי ריבלין, הפך לסוג של נקודת ייחוס בלא מעט דיונים העוסקים בהווה, ובעיקר בעתיד של החברה הישראלית.
התיזה למי ששכח היא בערך כזו: החברה הישראלית מורכבת מארבעה שבטים - חרדים, ערבים, דתיים-לאומיים וחילונים. לפי התיזה לכווולם יש מקום וכן הלאה, כי חלפה עברה התקופה בה כווולם אמורים היו להתיישר על פי הקריטריונים האולימפיים של השבט האשכנזי.
שמועות שלא בדקתי מספרות על תוספות של שבטים נוספים, לפיהן יש גם שבט של 'מליון רוסים', כלומר ישראלים שהם אינם יהודים על פי ההלכה, ושהם נמצאים כאן בתוקף 'חוק השבות' המקהולל, וכך או אחרת, מדובר ב'שבט' שבקושי מדבר עברית, ממשיך להנות ממיני מתיקה שאפשר לקנות בחנויות של 'רוסים' ('מיני מתיקה רוסים' זה אוקסימורון אבל לא נעסוק בעניין הזה הפעם, כי הזמן דוחק), וכן הלאה.
ועיון במרשתת יגלה שתיזת 'השבטים' מאפשרת אנלוגיות יצירתיות ומרהיבות, שאינן מתבססות על הבדלי צריכת ממתקים ונטיית לב לשונית כזו או אחרת, כלומר ענייני 'עדה' כאלו ואחרים, אלא על הבדלים בתפיסות פוליטיות. בהתאם, כך מציעה התיזה היצירתית, ישנם ארבעה שבטים: המלוכני, הליברלי, המשיחי ונטול הזכויות (הערבים אם זה לא ברור).
והנה תוספת שלי, המבוססת על ההגדה של פסח: ישנם ארבעה שבטים - השבט החכם, השבט התם, השבט הרשע והשבט שאיננו יודע לשאול.
עליו אפשר להוסיף את החמישי: השבט של אלו שעסוקים בלהמציא תמונת עולם דיכוטומית המבוססת על מושג 'השבט', שהוא, מה לעשות, בימינו בלי כל ספק, לא יותר ממיתוס.
אז עד כאן סוציולוגיה, או ליתר דיוק פסיבדו-סוציולוגיה, ומכאן נעבור למיתולוגיה.
ב. מיתולוגיה (או אובר-חוכם-מיתולוגיה)
מושג 'השבט' מקומו יכירנו מבחינה עניינית בתקופה בה האדם חי בעיקר בפורמט של לקט-ציד. אפשר להרחיב את חלותו הממשית של המושג הזה לתקופות טרום-מודרניות אחרות, כמו זו שאיפיינה את העולם הערבי ערב הופעתו של מוחמד, שאת מפעלו אפשר להגדיר מנקודת המבט הנדונה כאן, כמאמץ מרהיב להחריב בהצלחה מוגבלת מאד, את מנטליות השבט שהתבססה בעיקר על מיתוס של שבט.
המיתוס הזה שיחק תפקיד חשוב מאד ברוב תקופת קיומו של ההומו-סאפיינס, כלומר ב250 אלף השנים האחרונות, תלוי מי סופר, וזה לא באמת חשוב. כי שבט במובן הממשי, שימש כמסגרת לטיפוחם של מיתוסים נשעני-טבע, שתוארו היטב ביצירות ספרות כמו 'שבט דוב המערות', כותרת המדברת בעד עצמה: השבט הממשי, נשען לקיומו על כל מרכיביו במאבקי הקיום שלו עם הטבע, וכביטוי לתלות הישירה הזו בטבע, הוא רואה עצמו חלק ישיר ממנו, בדיוק כמו דובי המערות.
אבל ככל שהשתנתה צורת הארגון האנושית, הלך המיתוס הטבעי והתרחק אל השמיים (את דוב המערות החליפו יצורי דמיון כמו זאוס, שיווה, יהוה וכדומה), ואילו 'השבט' כמושג ממשי פינה את מקומו לשיטות ארגון אחרות למדי, שעם הזמן התפתחו ונהיו מדינות מבוססות היררכיה על בסיס לגיטימציה כזו או אחרת, בדרך כלל 'שמימית', עקרון שבלעדיו לא היתה מופיעה צורת הארגון המוכרת במאות השנים האחרונות: מדינה הנשענת על ריבונות העם.
שהיא הבסיס לאפשרות של מדינות דמוקרטיות במובן האמתי של המושג, כי כידוע גם הריבון של צפון-קוריאה בימינו, שלא לדבר על נשיא סוריה והנהגת איראן, יספרו לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, שגם הם מבססים את שלטונם העריץ על ריבונות העם.
מכאן, שכל דיבור על 'שבטים' במסגרתה של מציאות מודרנית - צפון-קוריאנית או דרום-קוריאנית, סורית, לבנונית או להבדיל ישראלית - הוא דיבור מיתולוגי במובן הרע של המושג, כלומר דיבור המנותק מהמציאות ושאת תפקידו אפשר להבין רק ואך ורק כחלק מהמשחק הפוליטי.
ג. פוליטיקה (או אנטי-פוליטיקה וגם פוסט-פוליטיקה).
נחזור רגע לנשיא החביב (באמת) רובי ריבלין. כנשיא הוא יודע שכוחו הפוליטי מוגבל. מוגבל על ידי החוקה הישראלית הקיימת (והיא בהחלט קיימת ולא זה המקום להסביר מדוע היא קיימת גם אם אפשר לקיימה אחרת כלומר לשפרה, לשכללה, לתקנה או לחסלה). אבל הואיל והנשיא ריבלין לא נולד מבחינה ציבורית כנשיא חסר כוח פוליטי ממשי, אלא כרוויזיוניסט קלאסי, ראוי לגשת לנאום השבטים שלו קודם כל מנקודת המבט הזו.
נתחיל מההתחלה: אין ספק לגבי כוונותיו הטובות של ריבלין. מבחינה זו הוא ממשיך את המסורת הרוויזיוניסטית: אין ספק, לי בכל אופן אין צל של ספק לגבי כוונותיהם הטובות של כל הרוויזיוניסטים שקדמו לריבלין, קודם כל אין לי ספק לגבי טוהר כוונותיו של ז'בוטינסקי. נדמה לי שאפילו יאיר נתניהו הוא ציוני פטריוט, והגם שאני נדהם מעצמי שאני כותב את זה, נדמה לי שעם כל תחושות הבחילה הטבעיות, הטיעון הזה לגבי הכוונות הטובות תופס גם לגבי יאיר נתניהו. ואם לגביו הוא תופס, בוודאי לגבי ריבלין.
מה הכוונות הטובות בתיזת השבטים? סובלנות, כבוד הדדי, נכונות לפשרה וכיו"ב ערכים ראויים שבלעדיהם לא תתכן דמוקרטיה.
אבל דמוקרטיה איננה עוד סוג של פנטזיה הרמונית, היא איננה עוד ביטוי לאוטופיזם תלוש, אלא היא שיטת ניהול קונפליקטים המניחה בדיוק מה שהיה כל כך קשה לכל הרוויזיוניסטים מיומם הראשון: קבלת כללי המשחק.
תזכורת קטנה-גדולה מהימים הראשונים של הפוליטיקה הרוויזיוניסטית: אחרי שהובס בבחירות ב-1933 44-14 על ידי מפא"י, ז'בוטינסקי לא ניגש חלילה להחליף את דרכו בת ה-11 שנים כבר, או לפחות חלקים ממנה, אלא הוא החליט להחליף את העם. יזכור עם ישראל את הקמת 'ההסתדרות הציונית החדשה', לא סתם באמצע החיים, אלא ב-1935, מהשנים הקשות ביותר לתנועה הציונית ולעם היהודי, שנה שהיתה רק מבוא למה שיגיע אחרי זה (מז'בוטינסקי שהלך לעולמו בקיץ 1940 נחסכה הידיעה המרה על גורל היהודים. אבל לפחות את פרוץ המלחמה שהוא טען במפורש שאין שום סיכוי שתפרוץ, כן, זו האמת ההיסטורית, הוא ראה גם ראה).
ובחזרה לעתיד: הרוויזיוניזם מסתכם אם כך קודם כל בהסתייגות עקרונית מכללי המשחק, גם כשאת המשחק מנהלים רוויזיוניסטים. ומדוע? כי אם הם יכבדו את כללי המשחק, ממילא יפסיקו להיות רוויזיוניסטים. ונכון לעכשיו, כל המנהיגים שיצאו מהמחנה הזה, להוציא אולי יצחק שמיר, תמיד העדיפו את הרוויזיוניזם על פני כללי המשחק (כי זו היתה תמיד דרכה של מפא"י והקוליציה שקמה סביבה בין 1933 ל-1977, וכמאמר שירת האיצטדיונים העמוקה מחקר: 'מי שלא קופץ אדום', כלומר כדי להיות רוויזיוניסט אני חייב להתנגד למאפיין המרכזי של היריב שלי. אני אוהד מכבי תל אביב אם זה משנה משהו מבחינת היכולת של הקורא להתמקד בעיקר - הנמשל - ולא בתפל - המשל).
ואם הבנו את העקרון הזה, מתברר 'נאום השבטים' של ריבלין, כפי שהוא מתברר היום, ככלי-עוקף-כללי-משחק יוצא מהכלל, כי הוא לא כולל 'החלפת עם', אלא 'רק' החלפת פרדיגמת התבוננות.
פרדיגמת ההתבוננות של 'תיזת השבטים' היא בקיצור בריחה מהמציאות באמצעות יצירת מצג שווא פסיבדו-סוציולוגי, אובר-מיתולוגי, שמשמעותה היא גם אנטי וגם פוסט פוליטיקה.
הפרדיגמה הזו, דווקא כי היא נהנית מניחוח של הערכים הנכונים, בכלל ובפרט כשהיא באה מפיו של אדם חביב, באמת אדם חביב, כזה שאפשר לדמיין היתקעות איתו באי בודד (הכוונה לריבלין אם זה לא ברור), נשענת על התבוננות א-היסטורית.
וא-היסטוריה שימשה תמיד, ובעת החדשה ביתר שאת, לאנטי כמו גם לפוסט פוליטיקה. דוגמא לאנטי-פוליטיקה סיפקו למשל הקומוניסטים ברפובליקת ווימאר. פוסט-פוליטיקה מספקים לנו הפסיבדו-פרוגרסיבים בימינו.
אלו ואלו דברי אלוהים רעים, רעים מאד מאד, כי הם מבוססים על בריחה שיטתית מההיסטוריה.
ד. היסטוריה
'אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה'. את המשפט הנפלא הזה הציע ההיסטוריון הישראלי הדגול והמנוח יהושע אריאלי אי אז לפני 30 שנה ויותר.
ומה היא 'היסטוריה' במלה אחת יפה בעברית? 'תולדות'. כלומר כיצד דבר נולד מתוך דבר, וליתר דיוק דברים שונים נולדים מתוך דברים שונים ומולידים דברים שונים.
ואם יהושע אריאלי צודק, והוא צודק, והוא לא הראשון ולא היחיד שהגדיר היסטוריה באופן הזה, הרי שאין דבר כזה חברה שאין בה תולדות ואין טעם לדבר על תולדות של משהו מחוץ להקשר של חברה (כמובן שניתן ומותר ומעניין מאד לדבר ולבחון את תולדות משפחת החתולים או את משפחת המצליבים אבל שוב, רק בני אדם מתעניינים בתולדות החתול והחרדל, והנה שוב חזרנו לקביעה העקרונית של אריאלי: אפילו היסטוריה של חתולים אין מחוץ לחברה האנושית גם אם יש חברות אנושיות שלא מכירות את צמח החרדל השייך למשפחת המצליבים).
ומדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות (את יצירותיו של היסטוריון או 'היסטוריון' כמו תוקידידס או יוסף בן מתתיהו קראו רק בצמרת החברה, ולו מהסיבה הטריויאלית שרוב האנשים לא ידעו לקרוא. אך חשוב מכך: רוב האנשים, כמו רוב אנשי הצמרת, העדיפו עד לפני כמה מאות שנים את המיתוס, בעיקר בצורתו התיאולוגית, על פני כל צורת חשיבה אחרת, ודי אם נזכיר שגדול חכמי ימי הביניים בעולם היהודי, רבנו משה בן מימון, קבע כי לימוד היסטוריה הוא השחתת זמן)?
אז מדוע היסטוריה הפכה להיות כה פופולרית במאות השנים האחרונות? כי במאות השנים האחרונות קצב התמורה החברתית ומימדיה השונים, המשונים, הצולבים והסותרים, הוא כה גדול שעל מנת להבין היכן אנו עומדים ולאן אולי כדאי לנו ללכת, אין לנו ברירה אלא להביט מאין באנו.
ומי שעושה את הטריק הפשוט הזה - להביט מאין באנו כדי להבין איפה אנו עומדים כדי להצליח אולי לגבש שביבי החלטות העונים על השאלה לאן כדאי ללכת - יודע דבר אחד בוודאות: אין 'שבטים'. יש חברה. חברה הולנדית, חברה קנדית, חברה יוונית, חברה יפנית, חברה ישראלית.
כל סיפור וההיסטוריה שלו. כיצד נהיתה הולנד הולנד, או יפן יפן או יוון יוון. וישראל כמובן. אם יש משהו שאין בישראל, בדיוק כפי שאין בבולגריה או בסרביה או באירלנד או ברוסיה וגם לא במצרים וגם לא בוויטנאם, זה 'שבטים'.
יש פלורליזם דה-פקטו, כלומר ריבוי תופעות וסגנונות ורגישויות וזהויות שונות ומשונות כאמור, וכאמור גם צולבות וסותרות. יכול אדם ישראלי להיות יוצא-מרוקו, ההולך לבית הכנסת בשבת ואחרי זה לים ואחרי זה לאצטדיון טדי, והוא מקפיד לטפח את חינוך הבנות שלו, כי הוא, לצורך העניין, אבו אל-בנאת, והוא ליברל גמור ביחס אליהן, כפי שאולי אבא צריך להיות, אבל בכל הקשור למצעד הגאווה בירושלים הוא מעקם את האף, והנה לנו רק דוגמא אחת.
יש בישראל בערך 9 מליון דוגמאות כאלו. ברגע נתון בערך מחציתם נקראים להכניס פתק למעטפה ואת המעטפה לקלפי, וכך נקבע הרכב בית המחוקקים לארבע (או לשלוש או לשנתיים הקרובות או לפעמים אפילו לפחות משנה). וזה הכל. האם ההצבעה איננה מבוססת על זכרונות, רגשות, תודעות משונות שחלקן מבוססות על מיתוסים כמו 'שבט' המסתכמות אצלנו (ולא רק אצלנו) על העקרון המרהיב 'מי שלא קופץ אדום'?
בוודאי שכן.
אבל זוהי תקלה שאין ויכוח שהיא תקלה. כלומר מנקודת מבטם של חובבי הדמוקרטיה, המשוכנעים כבר כ-150 שנה שככל שהאזרח יכיר טוב יותר את הסוגיות העומדות על הפרק, כך יעמיק וירצין השיח הציבורי, ובהתאם תגיע החברה הרלבנטית להישגים כאלו ואחרים, שישרתו את מקסימום האזרחים, תוך שמירת זכויות המינימום, עד לעונג הבא, או אז המינימום יהפוך למקסימום, או שלא, וחוזר חלילה.
אבל תוצאות הבחירות הנשענות על תיאולוגיית 'מי שלא קופץ אדום' אינן מעידות על המציאות, יותר מאשר האבק שמוסע לכאן פעם-פעמיים בשנה מהסהרה בתקופת חמישים ימי שינוי מזג האוויר המוכרים במושג הערבי 'חמסין' (ורוב התקופה נוחה ונעימה כידוע אך לא כזכור), מעיד על התחממות גלובלית.
כשהנשיא מדבר על הקצף שעל הגלים כאילו הוא מעמקי הים, הוא במקרה הטוב אומר שירה, כי אכן הקצף שעל הגלים הוא מחזה נאה לכל הדעות. במקרה הפחות טוב הוא תורם לטישטוש המציאות, לפגיעה ביכולת לנהל כאן דיון רציני על השאלה היכן אנחנו ולאן נרצה ללכת, שאלה שכאמור אי אפשר לענות עליה מבלי להפנות את המבט, אבל ברצינות, לשאלה מאין באנו.
ובמלה אחת: היסטוריה.
וביותר ממלה אחת: או היסטוריה המובילה להבנת מקומה הראוי של המיתולוגיה (בקולנוע ובספרות, ואיזה כיף זה לראות סרטים הנשענים על מיתוסים), ומשמשת בסיס רציני לסוציולוגיה (כל עוד סוציולוגים בארצנו מעמיקים - והם מעמיקים - את בורותם ההיסטורית, גם הסוציולוגיה שלהם היא פסבדו-סוציולוגיה אם לא למטה מזה), ומכאן להבנה היסטורית-חברתית (סוציולוגית) שמשרתת שיח פוליטי ראוי לשמו,
או נאום השבטים של ריבלין.