חשיבה ביקורתית ראויה לשמה [כלומר היסטורית]

אז מה זו חשיבה ביקורתית נכונה – 21 תשובות בארבעה פרקים

14 הערות על היסטוריוגרפיה ראויה לשמה

1. טענת היסוד: ההיסטוריוגרפיה מתחילה להתפתח במקביל להתפוררותה של החברה המסורתית. היסטוריוגרפיה היא סוג, עוד סוג, של מפת משמעות.
2. אמנם מדובר במפת משמעות מורכבת מאין כמוה, מה שמסביר את הפופולריות הנמוכה שלה בלשון המעטה, אך למפת המשמעות הזו יתרונות ויכולות עדיפות במאמץ שלנו לתיקון החברה.
3. היסטוריוגרפיה מודרנית היא: תוצר מחקרי המבוסס על אנליזה ועל סינטזה [עדיפות לאנליזה]; על התמקדות בנושא קונקרטי חד פעמי [גם אם דומה באופיו למליון מקרים אחרים]; על מאמץ להבינו בתוך הקשר רלבנטי באופן מדעי-ביקורתי. על התוצר הזה להיות כתוב כך שהוא יהיה נגיש לביקורת של כל המעונין.
4. את הפרדיגמה ההיסטוריוגרפית – 'חקר העבר באופן מדעי, תוך מחוייבות עיקשת לעובדות הנוגעות למקום מסויים, לזמן מסויים, ולנושא מסויים' – יש להנגיד ל'פרדיגמת הזיכרון'.
5. 'פרדיגמת הזכרון' מעונינת בסינטזה שהיא בדרך כלל מוכתבת מראש ["עם נבחר" למשל], ומכאן שזמן מסוים, מקום מסויים ונושא מסויים לא מענינים אותה, באשר היא נעה ביחידות זמן רחבות. במקרה היהודי חטיבות הזמן הללו הן 'בריאה, בחירה, מתן תורה, ארץ מובטחת, קלקול, גלות, ימות משיח, גאולה'. הפרדיגמה 'הזיכרוניסטית' איננה נרתעת מאנאכרוניזם [אי-זמניות בתרגום חופשי], כפי שניתן ללמוד מדוגמאות רבות [למשל: האגדה על משה העולה למרום ומתגלגל בשל סקרנותו לבית המדרש של רבי עקיבא ולמרות שהוא [משה] לא מבין כלום רבי עקיבא נשען עליו בפסיקתו ההילכתית ['הלכה למשה בסיני']. ביטוי מובהק לניגוד בין הפרדיגמות מספק לנו הרמב"ם שראה את ההיסטוריה, במובן של רישום כרוניקות מהסוג של מה קרה לאיזה מלך מתי ואיפה, כביזבוז זמן של טיפשים.
6. על מנת להבין את כל האמור [הניגוד בין הפרדיגמות כמו גם את הטענה שההיסטוריוגרפיה המודרנית נוצרה כאחת התגובות להתפוררות הסדר הטרום-מודרני], יש להסביר בקצרה [ובשטחיות מסויימת] את ההבדל בין המצב המסורתי [הטרום-מודרני] למצב העכשווי [המודרני או הפוסט-מודרני]. ההבדל עולה מהשוואה בין שני המצבים על פי ארבעה תחומים: כלכלה, תרבות, פוליטיקה וחברה. ארבעה תחומים אלו מקיימים ביניהם את הזיקות החיוניות להבנת התהליך ההיסטורי.
7. במושג 'חברה' הכוונה לכל מה שמתקיים בזיקות בין יחיד לציבור, בין פרט לכלל, וכד'; המושג 'תרבות' מתייחס לכל מה שיש בין מחשבות לבין ייצוגן; 'כלכלה' היא פעילות אנושית המתקיימת במרחב שבין ייצור לבין צריכה ;'פוליטיקה' היא תחום העיסוק האנושי המייצר כוח ומחלק אותו.
8. לפני ההשוואה בין שני המצבים האנושיים [הטרום-מודרני והמודרני], על פי ארבעת התחומים, חשוב לזכור כי לא רק שמדובר בתהליך היסטורי סבוך, אלא שאפשרויותיו והתממשותו בפועל אינן אחידות. כך, יש אלפי דרכים לבטא מודרניות, משלילתה האלימה והמוחלטת [אל קעידה למשל] ועד להתמסרות מוחלטת לקרנבל אפשרויותיה [פוסט מודרניזם ניהיליסטי כדוגמא]. רוב האפשרויות הן לא כאן ולא כאן, אבל חשוב להכיר את הקצוות
9. באשר לחברה: ניתן לסכם את ההבדל במונחים של ניגוד בין חברה סגורה לחברה פתוחה. בעולם המסורתי שהיה ואיננו עוד, המוצא קבע במידה כמעט מוחלטת את המקום החברתי, את התפקיד החברתי ואת הזהות. בעולם המודרני הכל פתוח למשא ומתן, לחינוך, למניפולציה, לעיצוב ולפוליטיקה, ובכל מקרה גם אנשים המשתייכים לאותה קבוצה חברתית [חרדים בבני ברק או חברי קבוץ למשל] יכולים להבין את מעשיהם ואת מקומם החברתי באופן שונה ומשתנה.
10. באשר לתרבות: ניתן לסכם את ההבדל במונחים של ניגוד בין תרבות קדושה לתרבות חופשית. התרבות הטרום-מודרנית, מאורגנת על פי עקרונות של קדושה, ולכן היא בנויה היררכית ומבחינה עקרונית בין חומר קריאה אסור לחומר מותר וגם קובעת דרכים חד משמעיות [גם אם רוויות ויכוח ביניהן] להבנתו; בניגוד גמור לכך, התרבות החופשית כשמה כן היא, מאפשרת הכל, ומותירה את האדם או קבוצות אנוש בפני חובת הרפלקטיביות הבלתי פוסקת.
11. באשר לכלכלה: מושגי היסוד שלה [יצור וצריכה], נכונים גם לכלכלת האדם הקדמון וגם לכלכלת קליפורניה למשל ברגע זה, והם משמשים להשוואה בין שני המצבים ההיסטוריים באופן הבא: בכלכלה הטבעית המרחק בין ייצור לצריכה כמעט ולא קיים. רוב האנשים מייצרים את מה שהם צורכים וצורכים את מה שהם מייצרים. היפוכו של דבר בכלכלת שוק, שם הזיקה בין ייצור לצריכה רופפת. 'השוק' על מנגנוניו השונים הוא הוא שחוצץ בין ייצור לצריכה. כך נסביר באופן מהותי – להבדיל מתלונה מוסרית שמקורה ביצירה ספרותית – את הסיבות לקיומם של 'עלובי החיים' לצד עשירים המשתכרים בכל שעה 10,000 ₪.
12. בענין המדינה, ניתן לסכם את ההבדל במונחים של ניגוד בין פוליטיקה ביזורית לריכוזית. מנקודת מבט זו טובה ומדוייקת הגדרתו של מכס ובר [1864-1920] את המדינה המודרנית 'כארגון המחזיק בידו את המונופול על האלימות'. היפוכו של דבר התקיים בעולם הפיאודלי, הקורופורטיבי, שם הכוח היה מבוזר בהגדרה.
13. בהנחה שהשוואה בסיסית זו סבירה, הרי שהגיון צמיחתה של ההיסטוריוגרפיה המודרנית נעוץ במורכבותו של המצב החדש, המודרני. ארבעת הפרמטרים הנזכרים יצרו צורך בסוג התבוננות-חותרת-להבנה המסוגלת להתמודד עם המורכבות. לסוג ההתבוננות הזה קוראים 'מדע', ואכן ההיסטוריוגרפיה היא עוד ענף מדעי אחד מני רבים. וממילא, אותו מדע בענפיו האחרים [כגון פיזיקה, כימיה, גאוגרפיה, כלכלה וכו'] – הוא אחד ממנועי השינוי המרכזיים שחוללו – וממשיכים לחולל – את המצב ההיסטורי החדש.
14. עולה מכך שהיסטוריוגרפיה מדעית-ביקורתית היא גם הכלי להבין את העולם החדש כמו שהיא עוד אחד ממרכיביו. ומכאן ברורה הבעייתיות: ההיסטוריון – בשונה מהביולוג – הוא גם מנהל המעבדה וגם עכבר המעבדה. אצל הביולוג או הכימאי אין את הבעיה הספציפית הזו. מכאן מסתברת גם הבריחה מההיסטוריוגרפיה: המורכבות הזו אינה עולה בקנה אחד עם תרבות 'שרות הלקוחות' ו'תרבות האינסטנט' שאנו חיים בה.

דרך נבונה להבין אנטישמיות [או שנאות-זרים אחרות]

הרעיון הוא ליצור מסגרת התייחסות רציונלית לצורך בחינה מדוייקת יותר של תופעת העוינות כלפי יהודים [והוא עשוי להיות מיושם גם למקרים אחרים].

נניח שני צירים החוצים זה את זה.

ציר אחד, אופקי לצורך הנוחות, הוא ציר המחשבות. בקצה אחד שלו, נגיד השמאלי, המחשבות העוינות יהודים הן ספורדיות, לא מגובשות, לא מנומקות. בקצה השני המחשבות הן מסודרות, מגובשות ומנומקות.

בציר השני, האנכי, מסדרים על פי אותו הגיון את המעשים. בקצה התחתון את המעשים הספורדיים, המקריים, הספונטנים, ובקצה השני את המעשים של המדינה המאורגנת, הרותמת לצורך המעשים האנטי-יהודיים את כל הכלים העומדים לרשותה.

הצלבת הצירים זה על זה נותנת לנו ארבעה רביעונים.

ברביע התחתון השמאלי יש לנו את כל התופעות הספורדיות והעלובות, הן בצד המחשבה והן בצד המעשה. כלומר 'סתם' שונאי יהודים כי 'יהודים הם רודפי בצע' או 'מסריחים' או כל דבר דומה אחר. המחשבות הללו מתלוות למעשים עלובים כמו טוקבק, צלב קרס על קיר של בית כנסת, או אפילו זריקת אבן על בית יהודי.

ברביע התחתון הימני אנו מקבלים בעלי מחשבה יותר מסודרת, אנשים בעלי יכולת דיבור ושכנוע, כמו למשל מכחישי השואה המופיעים בטלוויזיה ומפרסמים ספרים מלומדים, או אנשי השמאל החדש ששונא את ישראל בגלל הקשרים שלה לארה"ב או בגלל מדיניותה בשטחים או כל ענין אחר, אבל שהמעשים שלהם ממשיכים להיות באותה רמת ארגון ירודה. כלומר לעומת אנשי הרביע התחתון השמאלי, הם נובחים טוב יותר אבל נושכים, כלומר לא ממש נושכים, באותה מידה.

הרביע העליון השמאלי הוא מפלטם של אלו שמשתמשים בכלים מאורגנים, עד כדי כלים של המדינה, אך פחות מהם, כגון עיתון, תנועה ומפלגה, כדי לקדם עוינות ספורדית, לא ממש מנומקת, רגשית, כלפי יהודים. זה המקום של הכנסיה הקתולית למשל, או של המלכים בימי הביניים. אולי זה מתאים גם לתאור חלק מהמדינות הערביות המאפשרות את האנטישמיות או האנטי-ישראליות הרווחת בדור האחרון, כלומר לא פועלות נגד כאלו שכותבים מאמרים ומציירים קריקטורות.

הרביע העליון הימני מאכלס בקצה המרחיק לכת ביותר שלו את המדינה הנאצית. שהרי היא גם התבססה על עוינות כלפי יהודים שנהנתה מאופי 'מדעי' אפילו, תורת הגזע, וגם השתמשה בכל הכוח המדיני שלה כדי לא רק לרדוף יהודים ברמה החברתית תרבותית אלא כדי לפגוע בהם ולבסוף גם להשמידם.

מטרת התרשים הזה היא כאמור שיפור יכולתנו להבחין בין סוגים של איומים על היהדות בימינו, זאת בניגוד לאלו הגוזרים גזירה שווה בין יריקה על יהודי בניו יורק לבין אושוויץ.

התרשים הזה גם עשוי לשמש כדי להרגיע את הציבור הישראלי בכל מה שקשור ליחסי יהודים-ערבים במדינה. במונחים של התרשים, כמעט כל היהודים שלא אוהבים ערבים-ישראלים וכמעט כל הערבים-ישראלים שלא ממש אוהבים יהודים-ישראלים, נמצאים במקרה הקיצוני ביותר ברביע הימני התחתון. כלומר נובחים חזק וברור אבל לא ממש נושכים. הוא יכול לשמש גם ככלי להבחין בין ההצהרות של נשיא טורקיה, לבין המעשים בתחום יחסי הסחר, התיירות, המודיעין והאסטרטגיה הצבאית.

דוגמא הפוכה היא זו של עזמי בשארה, ואכן הוא מצא עצמו מחוץ למדינה. עוד דוגמא היא ראאד סלאח שנמצא כל הזמן תחת מעקב מדינתי צמוד. כך גם המקרה של הטרוריסט היהודי שעבר מדיבורים נגד ערבים למעשים אלימים של ממש. הנה הוא הצליח להיעצר על ידי רשויות המדינה שפועלות, כך מסתבר, על פי העקרון של התרשים הזה. כלומר הן לא עוקבות באותה מידה אחרי כל פרחח של ביתר ירושלים שצועק מוות לערבים, כי הוא לא מהווה לא סכנה ברורה ולא סכנה מיידית לשלום הציבור הערבי.

ולכל מי שעומד לטעון כנגד תיזה זו, שמה שמתחיל במלים נגמר במעשים, או יפריח שוב את הסיסמא הריקה 'מלים הורגות', אומר לו מראש שני דברים:

א. זה פשוט לא נכון. מלים לא הורגות. כדורים הורגים, ופצצות, ומכוניות, ורעל ועוד ועוד. מלים לא הורגות.

ב. אין שום הכרחיות בהפיכתן של מלים ספורדיות למלים מנומקות, או מעשים ספורדיים למעשים מדינתיים. כל מקרה לגופו, וזה כמובן כאב ראש רציני, אבל זה מה יש.

על רצח רבין ומורשתו

השורה התחתונה ברורה או אמורה להיות ברורה מאליה: רבין היה איש פוליטי. הרצח שלו היה רצח פוליטי. ומכאן שכל דיון ברבין, במורשתו של רבין, ברצח רבין ובמורשתו של רצח רבין, חייב להיות פוליטי.

אחרת הוא הופך להיות או דביק ['רבין איש כדורי', 'רבין הצלם', 'רבין השתיין', 'רבין שחקן הטניס', 'רבין המחוספס', 'רבין החתיך של הפלמח', 'רבין שיכול היה להיות מהנדס מים'], או תלוש ['רצח רבין' כהזדמנות לעסוק בנשים מוכות, או באלימות בכלל].

על מורשתו של רבין הפוליטיקאי, אפשר להביט בשני אופנים – ארוך וקצר - שאינם סותרים זה את זה ושהשני יכול להתפס כחלק מהראשון. האופן האחד – דרכו הפוליטית מהפלמ"ח ועד לראשות הממשלה השניה שלו. האופן השני – רבין ו'הסכמי אוסלו'.

אם הולכים בעיקבות המורשת הארוכה, יש להקפיד על ויתור על העקרון היהודי החשוב, אך הדביק במהותו, 'אחרי מות קדושים אמור'. כך, גם אם יש לציין לטובה מהלכים קיינסיאנים שנקטה בהם ממשלת רבין הראשונה [1977-1974], וגם אם באותה רוח יש להעלות על נס את מדיניות ההרחבה בממשלה השניה, הרי אין לשכוח שרבין סלד מסוציאל-דמוקרטיה, העריץ את האמריקניזם, ובסך הכל תפס עצמו יותר כאיש מדינה ובטחון ופחות כבנאי-אומה המוטרד משאלות של פערים חברתיים. ומכאן, שאת כל המעשים הנכונים שעשה רבין או שעשו אנשים אחרים תחת הנהגתו של רבין, יש למקם בהקשר הרחב יותר, הן זה הכלכלי-פוליטי והן זה הבטחוני-מדיני.

באשר להקשר הראשון, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזמן ממשלתו השניה הואצו תהליכי הפרטה, ששיאם יבוא בהפרטת בנק הפועלים. אין ללמוד מכך שרבין היה קנאי הפרטה כמו נתניהו ושות', אבל יש להסיק מכך שההפרטות לא הטרידו אותו יתר על המידה, מהסיבה הנזכרת לעיל: כמו 'צברים' רבים אחרים בני דורו, הוא לא היה סוציאליסט והוא העריץ את אמריקה.

באשר להקשר השני, הרי שהוא חשוב הן לכשעצמו והן כהקשר המגמד את ההקשר הכלכלי-פוליטי. רוצה לומר, שאת רבין יש למדוד בעיקר ביחס לדבר המרכזי שענין אותו: בטחון וקיום מדיני לישראל. מן הבחינה הזו ברור שהסוגיה הכלכלית-פוליטית נתפסה אצלו כמשנית, ובכך אין הוא שונה מכל ראשי הממשלה שניהלו את ישראל מאז מותו של לוי אשכול ב-1969.

באשר למורשת רבין הבטחונית-מדינית, דומה שהפרשנות הכרוכה ב'תורת המחנות' היא הפרשנות הסבירה ביותר לדון ב'מאקרו' של המורשת הזו. כך, רבין עומד בצד של אלו בהנהגה הישראלית שראו בשימוש בכוח זכות לגיטימית שיש לנקוט בה זהירות, תוך חתירה מתמדת להסכמי שלום, שהם בסופו של דבר אסטרטגיית העומק הבטחונית המוצלחת ביותר. את מורשת רבין המדינית-בטחונית אי אפשר שלא למקם ביחס לזו של יריבו ושנוא נפשו – עד כדי מבוכה גדולה, ע"ע 'פנקס שרות' – הלא הוא שמעון פרס.

בנקודה זו משתלבים שני האופנים הנזכרים, 'הארוך' ו'הקצר'. דווקא שיתוף הפעולה, או מה שנראה כשיתוף פעולה בין פרס לרבין בענין 'הסכמי אוסלו', מחייב עיון מדוקדק יותר בהבדלים בין שני האישים, הבדלים שעשור וחצי קודם לכן – בזמן ממשלת רבין הראשונה – זעקו לשמים.

השאלה שיש לשאול פשוטה למדי: מה היו ההבדלים שבתפיסות בין רבין ראש הממשלה לבין פרס שר הבטחון בין השנים 1974-1977, והאם הבדלים עקרוניים אלו פשוט התנדפו להם ב-1992 "כי רק חמור לא משנה את דעתו", או שמא הנסיבות של 1992 הביאו את שתי הדרכים הללו לעימות סמוי יותר או בולט פחות, אך שקיים בכל זאת?

אם לתרגם את השאלה הזו לימים ההם [77-74] ולזמן הזה [2009], הרי שמושאי ההשוואה בוודאי שינו את שמם, אבל המהות שלהם נותרה בעינה: באמצע שנות ה-70' השאלה היתה האם – כשיטתו של פרס- יש לראות באש"פ את 'נציגו היחיד והמוכר של העם הפלסטיני', או שמא – כשיטתטו של רבין - יש לחתור לטפח מנהיגות מתונה בקרב הפלסטינים תוך שמירה קפדנית על 'האופציה הירדנית'?

ב-2009 יש להחליף את האותיות 'אש"פ' באותיות 'חמא"ס', ורק להצטער על כך שירדן, לפחות במישור הרשמי, ויתרה כבר לפני 20 שנה על תביעותיה לגבי השטחים. כך או אחרת, השאלה המדינית-בטחונית פשוטה בתכלית: האם יש לקיים מו"מ עם כל אויב, בכל תנאי ובכל מחיר. רבין ללא ספק היה אומר 'לא'. את תשובתו של 'השמאל' מהסוג שמייצג כולנו מכירים. ולסיכום סעיף זה: מורשת אוסלו הרי עומדת מבחינה כרונולוגית באמצע בין שנות השבעים לבין ימינו. 'יום רבין' הוא הזדמנות מעולה לדון בחשיבות השלום, אפשרויותיו ומגבלותיו.

עד כאן כמה הערות אודות 'מורשת רבין'.

ומכאן כמה הערות אודות 'מורשת רצח רבין'.

הרצח היה פוליטי. הואיל וכל רצח הוא מעשה של אלימות, והואיל ובעניני אלימות מבלבלים כאן את המוח מהבוקר עד הערב 365\24\60 בערך, הרי שכל מי שמדבר ביום רבין על 'אלימות' גרידא, הוא או טיפש או מתחמק מהעיקר. הואיל ואת מה שהיה לאינשטיין לומר על הטיפשות כבר אמרנו לא פעם, אני משאיר את ההחלטה בידי הקורא באשר לשאלה האם מדובר כאן בהתחמקות מודעת או בטיפשות.

כך או אחרת, הרצח כאמור היה פוליטי ולכן ביום רבין יש לדון בפוליטיקה של הרצח. כפי שאמר קרל פון קלאוזביץ, 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים', כך גם הרצח הפוליטי. במלים אחרות, לגבי הרוצח – ובהחלט מותר ואף חשוב לציין את שמו ולדון בביוגרפיה הרוחנית והחברתית שלו! – יש לשאול מה הוא רצה להשיג.

שיגאל עמיר הפיל ממשלה בישראל, את זה כבר כולם הבינו. מה שאנשים פחות מבינים, או לא רוצים להבין, הוא שני דברים נוספים לפחות: האחד 'פוליטי' והשני 'אידיאולוגי'.

הפוליטי – שיגאל עמיר הרגיש עצמו חלק ממחנה פוליטי שלם, זה המתנאה להוותי בשם המפורש 'המחנה הלאומי' [והרי אני ציוני-סוציאליסט אני הוא הוא המחנה הלאומי!!]. 'המחנה הלאומי' בראשותו של ביבי נתניהו, סיפק ליגאל עמיר את רוח הגב הדרושה כל כך לשם ביצוע מעשה אלימות כלשהוא. את העובדה הזו אי אפשר להסתיר ואסור להסתיר. אסור מאידך גיסא לבטל את על הסף את האפשרות שחלקים, אפילו גדולים, במה שמתכנה על ידי עצמו 'המחנה הלאומי' למד משהו מאז 1995, ושלכן אסור להניח שכל מי שחובש כיפה סרוגה או לובש טי-שרט של בית"ר, ממשיך לחשוב כמו נתניהו ב-1995. כי כאמור, "רק חמור לא משנה את דעתו", או ביהודית: 'עוזב ומודה ירוחם'. אבל החזרה הפוליטית הזו בתשובה, ההלקאה העצמית הזו על חטא – וכל מי שחטא ב-1995 טוב יעשה אם ילקה עצמו כאותם שיעים עד זוב דם וכל המרבה הרי זה משובח – לא יכולה להסיר את הכתם מעל 'המחנה הלאומי', הכתם של 1995.

אחזור על כל מה שטענתי בפיסקה הקודמת בקיצור נמרץ: מקום מרכזי בדיון במורשת רצח רבין חייבת לתפוס העובדה שחלק חשוב במחנה פוליטי שלם דחף רוצח פוטנציאלי לרצח פוליטי. אבל הדיון הזה חייב להתקיים תחת המחשבה שסביר מאד להניח שחלקים נכבדים במחנה הפוליטי הזה הבינו את טעותם.

באשר לענין האידיאולוגי, כאן כבר אין הנחות לסטודנטים ואין מבצעים של שני בתי כנסת ע"ש רבין תמורת אינדולגנציה אחת. ומנסיוני כמורה ומחנך, אני אומר כאן מפורשות שזהו הענין המסובך והפחות מוכר והפחות מדובר מכל ההיבטים הקשורים ברצח רבין ולמעשה בתולדותיה של הציונות המודרנית המדינית והמעשית מראשיתה. בשורה התחתונה, יום רבין הוא עוד הזדמנות ללמוד מה פירושו ומה מקורותיו ומי הם נושאיו ומה תכניותיו של הפנדמנטליזם היהודי. במקרה של רצח רבין המקורות הם תורת הרב קוק, נושאיו הימין המתנחל וסרבן-הדמוקרטיה, ותכניותיו היו לרצוח את ראש הממשלה מתוך ידיעה שרק דמות כמו רבין תצליח לבסס ולקדם את 'הסכמי אוסלו'.

אבל זו לא תשובה מספקת כמובן. כי אם הפנדמנטליזם היהודי מתמצה ביגאל עמיר אחד, אז הנה תפסנו את הפנדמנטליזם היהודי, שמנו אותו בכלא, בבידוד, אמנם הוא טמן את זרעו ברחמה של יהודיה כשרה, אבל פנדמנטליזם הרי הוא לא חלק מהגנום האנושי ולכן אין חשש.

הפנדמנטליזם היהודי מקורו, כמו כל פנדמנטליזם אחר, במודרנה. אצל נוצרים, מוסלמים ויהודים האוחזים בעמדה זו, יש דבר אחד משותף: עוינות עקרונית וגורפת לכל מה שקשור למודרנה, ובפרט לערכים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלו. משוויון האשה, עבור ביחס שוויוני למי שאיננו חלק מהקבוצה שלך, עבור בחופש הביטוי, חופש התרבות והמצפון, החופש לפרשנות אנושית ואף אישית של תורות קדושות וגמור בנאמנות – אמנם ביקורתית, חובה שהיא תהיה ביקורתית אך ביקורתית יוצרת – למערכים הפוליטיים המסתכמים במלה 'דמוקרטיה'.

אין בין פנדמנטליזם לבין קיצוניות ולא כלום. הזיהוי הזה הוא אחת מהרעות החולות ומהצרות האינטלקטואליות שמונעות מאנשים טובים להבין מי נגד מי. אדרבא, אני מכריז על עצמי בזאת כאדם בעל עמדות קיצוניות בכל מה שקשור לשוויון ערך האדם. או לנהיגה בטוחה. או לפדופיליה. מה היא קיצוניות במובן הזה למדתי מ'העולם על פי גארפ'. אף פעם לא מאוחר לקרוא.

אפשר להיות פנדמנטליסט חייכן וטוב לב. כמו רוב אנשי חב"ד שפגשתי ב-30 השנים האחרונות. וכמובן שאם הברירה היא בין פנדמנטליזם טוטליטרי ודכאני כמו באיראן או בעזסטן, לבין החיוכים האדיבים של אנשי חב"ד המזמינים אותי במתק שפתיים להניח תפילין בתחנה המרכזית, הרי ברור שאני מעדיף את חב"ד.

אבל פנדמנטליזם, מה לעשות, מופיע בכל מיני צורות, ומכיוון שהפנדמנטליסטים בחלקם הגדול הם אנשים חסרי סבלנות, הנטייה של חלק ניכר מהם להתחבר לכוח קטלני מובנת מאליה. וזה המקרה של יגאל עמיר, ולא רק שלו כמובן.

אבל הדבר החשוב הוא ללמוד ולהבין את שורשי התופעה. להבין שהיא כאן והיא תשאר עימנו לנצח. כי כל עוד יש מודרנה וכל עוד המודרנה מלאה בסתירות פנימיות ובהגיונות סותרים, תמיד יהיו כאלו שיגיעו למסקנה שאם המציאות האנושית מורכבת, הדרך הנכונה להתמודד עם המורכבות היא על ידי ביטולה [ולא, כמו שיסברו ליברלים, סוציאליסטים וכל מה שיש באמצע בין ימין מודרני לשמאל מודרני, על ידי ארגונה ורה-ארגונה ורה-רה-רה-ארגונה וחוזר חלילה 365\24\60].

ש"ס היא גרסא פוליטית מתונה [יחסית מאד] לפנדמנטליזם. על חב"ד כבר אמרנו. 'נוער הגבעות' הוא עוד גרסא. וזו רשימה חלקית. החדשות הרעות הן שאין מצב שלא יהיה פנדמנטליזם בעולם המודרני. לא סביר לחשוב אחרת. החדשות הטובות הן שניתן להגביל את עוצמתו. איך? על ידי דיון פוליטי הנשען על הבנה היסטורית והתבוננות אקטואלית. לשם כך נדרש אומץ להביט בתהום של הפוליטיקה היהודית והישראלית המודרנית.

יום רבין הוא הזדמנות מעולה לצבור אומץ, לא רק כי זה בנפשנו, אלא כי אם אנחנו רוצים לשמח את רבין, טוב נעשה אם ננהג כמוהו: באומץ פוליטי. את זה אי אפשר לקחת ממנו.

שו"ת סוציאל-דמוקרטי (בהמשך לרשומה אחרת)

אלו דברים שכתבתי בתגובה לשאלות והערות שקיבלתי בדוא"ל מאחד המשתתפים בהרצאה ששימשה בסיס לרשומה הקודמת אודות הדטרמיניזם וכו'.

על דטרמיניזם, היסטוריה וכלכלה [מוקדש לשכבת פלך]

מהיכן אנחנו מגיעים לנושא.
מהדיעה הרווחת לפחות מאז ימי פוקויאמה, כי לפחות במישור הכלכלי האנושות הגיעה ל'קץ ההיסטוריה'. אם עד 1989 עדיין היו שתי אפשרויות ברורות לארגון הפוליטי של הכלכלה, הנה התמוטטות ברית המועצות סימנה את העלמותה של אחת האופציות ואת נצחונה המוחלט והסופי של השניה. על פי גישה זו, מות הסוציאליזם הפך מיניה וביה את הקפיטליזם לבן אלמוות. ומכאן, 'קץ ההיסטוריה' במובן זה שגם אם אפשר להתווכח בענינים פוליטיים חשובים כמו חינוך ותרבות, הנה לפחות במישור הכלכלי כבר אין מקום לשום ויכוח: הקפיטליזם ניצח והעתיד שלו ושלו בלבד. זאת ועוד: הוכח על פי גישה זו, שההיסטוריה הובילה בהכרח את האנושות אל עבר הקידמה, בתהליך דטרמיניסטי שאסור היה - כדרכם של הסוציאליסטים - לעמוד בדרכו.

קורס בציונות ושורשי הפוסט ציונות

1. שעור מבוא – הגדרת הציונות מה היא ציונות? 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים'. משמעותה של החלטת באזל מ1897 ביחס למסורת היהודית ['חלום שיבת ציון'] וביחס למתנגדי הציונות מבית ומחוץ. כמו כן יש להבחין בין מעשי התיישבות בא"י [כמו של יואל משה סלומון מזה, ושל הברון רוטשילד מזה] לבין התיישבות ציונית. חלק א – מהעבר להווה: מהציונות עד לימינו 2. זרמים בציונות: 'הציונות היתה תמיד שם משפחה ולא שם פרטי'. הגדרה זו חשובה מאד לשם דיון מושכל ורציני בתולדות התנועה הציונית. גם אם היתה – והיתה – הסכמה על מטרות הציונות כפי שנוסחו בקונגרס הראשון, הנה התעורר ויכוח על הדרכים למימושה של מטרה זו. בשלב ראשון הזרמים התפצלו בין 'מדיניים', 'מעשיים' ו'סינטטיים', כשברקע מתחילות לעלות ההגדרות הרעיוניות: הציונות הדתית מזה והציונות הסוציאליסטית מזה. 3. זרמים בציונות: לאחר פרסום 'הצהרת בלפור' עברה התנועה הציונית שלב חשוב. מצד אחד הושגה מטרתו הראשונה של הרצל המנוח – צ'רטר כלומר הסכמה רשמית של העמים לזכותו של העם היהודי לריבונות בא"י – אך מצד שני התנועה היתה חלשה במשאבים אנושיים וחומריים הדרושים לשם הפיכת ההצהרה למציאות. על רקע בעיה זו התפתחו הזרמים הרעיוניים במסגרת הציונות, וכ-15 שנה לאחר הצהרת בלפור התייצבה המפה הציונית כך שבמרכז הבמה עמדה תנועת העבודה כשלצידה הציונים הכלליים והציונות הדתית, וכנגדה מתייצבת הציונות הרויזיוניסטית. 4. העליות הראשונות, 'החלוציות' מקובל לראות בשנת 1882 שנת מפנה בעליה היהודית לא"י. אמנם כבר מאמצע המאה ה19 החלה מתגברת העליה לארץ, זאת עם שיפור קוי התחבורה אליה, אך לחלק משמעותי מהעולים שבאו אחרי 1882 נוסף מימד שלא היה מוכר קודם לכן בקרב העולים: המימד האידיאולוגי הלאומי שקרא להפוך את העליה למשהו שהוא יותר מצליינות דתית. המימד הלאומי של העליות הראשונות – עד 1923 – בולט עוד יותר בידיעה שבזמן שקומץ יהודים בחר לבנות את ביתו בא"י, מליוני יהודים היגרו ממזרח אירופה בעיקר לאמריקה ולמקומות אחרים במערב. הבחירה החופשית הזו של עולי שלוש העליות הראשונות מזכה אותם בתואר 'עולים חלוצים'. דימוי זה יש לו אחיזה במציאות אך הוא איננו משקף את התמונה בכללותה כמובן. 5. העליות הגדולות הראשונות בשנת 1924 החלה העליה הרביעית. כמה שנים מאוחר יותר החלה העליה החמישית. המשותף לשתיהן הוא היותן גדולות מאד יחסית לעליות שקדמו להן. גורם משותף נוסף הוא היותן מבחינות רבות 'עליות מצוקה', מהסוג שאפיין את העליות הגדולות באמת אחרי הקמת המדינה. בשנת 1924 נסגרו שערי ההגירה לארה"ב, ובאותה שנה החמיר מצבם הכלכלי והפוליטי של יהודי פולין. על מה שדחף את עולי העליה החמישית – עליית היטלר לשלטון – אין צורך להכביר מלים. ההתמודדות של הישוב עם גלי ההגירה הגדולים הללו היה מורכב מלכתחילה, ועל הקושי הוסיפה העובדה שהישוב לא פעל באופן עצמאי, שכן השלטון הבריטי הקשיב רוב קשב לרוב הערבי שהתנגד לעליה יהודית חופשית ולהתיישבות יהודית מכל וכל. מהבחינה הזו שנת 1939, שנת 'הספר הלבן' שחיסל למעשה מבחינת הבריטים את הציונות, היתה שנת הפסקת התהליך הציוני המשמעותי ביותר – עליה והתישבות – תהליך שהתחדש במלוא עוזו עם הקמת המדינה ובעיקר לאחר סיומה המוצלח יחסית של מלחמת העצמאות. האתגרים שאיפיינו את העליות הגדולות הראשונות טרם מדינה, כמו גם התרומה העצומה שלהן לישוב היהודי, חזרו על עצמם שוב – אמנם באופן ייחודי - במהלך שנות החמישים, הששים, השבעים, השמונים והתשעים. 6. המשולש הא"י – א: הצהרת בלפור מקפלת בתוכה את המחלוקת הפוליטית-מדינית המלווה את הישוב היהודי-הציוני מראשיתו ועד ימינו: העולם הרחב [במקרה של הצהרת בלפור מיוצג על ידי הבריטים ועל ידי המעצמות ויתר מדינות 'חבר הלאומים' שאישרו את כתב המנדט שהתבסס על ההצהרה], הערבים והיהודים. גם אם הבריטים החלו מהר מאד נסוגים מההתחייבות שבהצהרה, הרי שמבחינת היהודים היא כללה בתוכה את תכניתם על כל מרכיביה: בית לאומי שיבטיח הן את זכויות היהודים בארצם והן את של אלו מבני העם שבחרו להמשיך ולחיות בעולם הרחב, ובית לאומי שישמור על זכויותיהם של הלא-יהודים. המחלוקת על עצם קיומו של עקרון זה כמו על הדרכים למימושו, הן העומדות בבסיס היווצרותו של 'המשולש הארצישראלי': בריטים, ערבים, יהודים. 7. המשולש הא"י – ב: הספר הלבן המשמעותי ביותר כנראה, ובכל אופן הכי פחות מוכר, הוא זה של 1922. בשנה זו החליטו הבריטים לחלק את א"י בין שני גדות הירדן, ובכך לפתור את השאלה הערבית והיהודית גם יחד. בפועל צעד זה יצר מחלוקת בכל אחת מהקבוצות שלקחו חלק במשולש: בריטים שסברו שהמדינה ההאשמית היא המדינה הערבית, לעומת בריטים שסברו שגם בצד המערבי של הירדן יש לתת לערבים זכויות לאומיות; ערבים שהיו מוכנים לקבל חלוקה של א"י המערבית בין יהודים לערבים לבין ערבים – הרוב המכריע –שדחה הן את המנדט והן את עקרון הבית הלאומי היהודי; ויהודים שנחלקו ביניהם לגבי שתי שאלות מרכזיות: הבלגה מול אקטיביזם בטחוני, וחלוקת הארץ מול ארץ ישראל השלמה. ההתרחשויות ההיסטוריות עד 1947 – מאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939, עליה ב', המרי והסזון - עמדו בסימנם של מאבקים אלו. 8. אנטישמיות, נאציזם ושאר מזיקים במבט כללי קשה לראות הבדלים בין דפוסים שונים של שנאת ישראל. אדרבא, לא רק שקשה לראות לא ברור גם מדוע להתאמץ ולחפש כאלו. עם כל הקושי שבדבר, רגשית ועיונית, דווקא מתוך דאגה אמיתית לעתידו של עם ישראל ומתוך רצון להתמודד ברצינות עם איומים ממשיים על קיומו, יש לעשות את המאמץ. הדרך להבחנה עוברת דווקא במימד הפוליטי של שונאי ישראל למיניהם. אין דין דרשה של כומר בגנות 'רוצחי ישו' כדין נאום של נשיא איראן בו הוא מכריז על כוונתו למחוק את ישראל מעל למפה. באופן דומה יש לשאול, מה היתה התכנית הפוליטית של התנועה האנטישמית באירופה של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, ומה היתה התכנית הפוליטית של התנועה הנאצית מאז הקמתה ועד לחיסולה ב1945. התבוננות קרת רוח בשתי התופעות הללו מחייבות את המסקנה שמדובר בשתי תנועות שונות בתכלית, גם אם שתיהן מגונות ללא ספק. הבחנה זו חשובה לכשעצמה והיא חשובה לא פחות בעולם מתוקשר בו חדשות לבקרים מצוטט שונא ישראל כזה או אחר, כאשר רובם הם בבחינת כלבים שאינם נושכים. להבנה כזו יש גם חשיבות מבחינת הזהות היהודית, הנבנית לא פעם על סוג כזה של שנאת ישראל במקום על ערכים חיוביים של בנייה ויצירה יהודית. 9. שנות ההכרעה – חלוקה ומדינה יסוד מוסד שמעטים מהרהרים לגביו אפילו לא הרהור ראשון, הוא הקשר הברור בין השואה להקמת מדינת ישראל. אכן, הסמיכות בזמנים [1945-1948] ובנושא האנושי [יהודים מוכים ויהודים מתקוממים] ברורים מאליהם. אלא שבחינה מדוקדקת יותר, היסטורית, של הנושא, מעלה את המסקנה – או לפחות את השאלה – האמנם. האמנם היה קשר ברור כל כך בין שואת העם היהודי לבין הקמת המדינה. העובדות ההיסטוריות מלמדות כי העמים שניגשו להחליט בנובמבר 1947 לא לקחו בחשבון כלל את שואת יהודי אירופה. עד כדי כך שמוסדות הישוב עשו שימוש באלפי מעפילי 'אקסודוס' על מנת למשוך לצד היהודי את דעת הקהל העולמית. אין ללמוד מכך אלא על טיבה של השואה והנאציזם מזה, ועל טיבה של הציונות מזה, כשני עולמות שהקשר ביניהם לחלוטין לא חד משמעי ולא ברור מאליו. אדרבא, על פי הגיון מסוים, השואה לא רק שלא הבטיחה את הקמת המדינה, מבחינות רבות היא כמעט וחיסלה את סיכויי הקמתה. לא תמיד נעים להודות בכך, אך לצד המאמץ היהודי הכביר להגדלת הישוב ולשמירת בטחונו – צעדים שבלעדיהם בוודאי לא היתה קמה מדינה יהודית – תפקיד מרכזי בהקמת ישראל היתה ל'מלחמה הקרה' שהחלה מיד עם תום המלחמה החמה. תפקיד חשוב היה גם לתום עידן הקולוניאליזם שהביא לריקונו של המזרח מקרוב למליון יהודים תושבי ארצות האסלאם שלולא עלייתם ארצה קשה לראות כיצד היתה מתפתחת המדינה. 10. 'יהודית-דמוקרטית': זרמים ביהדות הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' מעוגנת הן בהחלטת האו"ם מ1947 והן ברעיון הציוני. כאשר האו"ם דיבר על הקמת 'שתי מדינות, יהודית וערבית' הוא התכוון למימד הלאומי של שני המושגים הללו: מדינה של יהודים [במסגרתה מיעוט ערבי] ומדינה של ערבים [במסגרתה מיעוט יהודי] ומכאן ששתי המדינות הללו חייבות להתנהל על פי עקרונות הדמוקרטיה: ריבונות הרוב וזכויות המיעוט. גם הרצל וראשוני הציונים – ומרבית ממשיכיהם – לא התכוונו בדבריהם על 'מדינה יהודית' או 'בית לאומי' ליהודים אלא לכך שמדובר פשוטו כמשמעו בבית לאומי או מדינה של יהודים. לכל הציונים לסוגיהם השונים היה ברור שהיהודים נבדלים ביניהם מבחינה ערכית ואמונית, ושלצד חרדים יש חילוניים גמורים, ושלצד מסורתיים יש רפורמים. פלורליזם זה איננו מובן מאליו מסיבות שונות ומשונות, אך הוא מעוגן בחקיקה של הדמוקרטיה הישראלית ובראש ובראשונה בחוק השבות מזה, ובחוקי היסוד המגינים על זכויות הפרט [ובפסיקות המשפטיות הנגזרות מהן] מזה. אלא שאין להסתפק בהגדרות משפטיות שישמרו על האופן הפלורליסטי-דמוקרטי של הציבור היהודי בישראל. יש לטפח את ההבנה החברתית-תרבותית הזו, תוך ניהול ויכוח עמוק ומעמיק בנושא 'מי הוא' כמו גם 'מה היא' או 'לשם מה היא' יהדות ויהודים ומדינה של יהודים. 11. 'יהודית-דמוקרטית': ערביי ישראל הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' מעוגנת הן בהחלטת האו"ם מ1947 והן ברעיון הציוני. כאשר האו"ם דיבר על הקמת 'שתי מדינות, יהודית וערבית' הוא התכוון למימד הלאומי של שני המושגים הללו: מדינה של יהודים [במסגרתה מיעוט ערבי] ומדינה של ערבים [במסגרתה מיעוט יהודי] ומכאן ששתי המדינות הללו חייבות להתנהל על פי עקרונות הדמוקרטיה: ריבונות הרוב וזכויות המיעוט. העובדה שבזמן שיותר ויותר ערבים - בעידודם של יהודים מעטים – מדברים על מלחמת 1948 במונחים של 'טיהור אתני', כשלמעשה דווקא האזור שנותר בשליטה ערבית לא היה בו ולו יהודי אחד, היא עובדה שיש לתת עליה את הדעת. עם זאת, היא איננה פותרת את החובה לדון באופן אמיץ במצבם החוקי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של ערביי ישראל. הדמוקרטיה בישראל רק מתחזקת מכך שנשמרים זכויות המיעוט, כי מיעוט יכול להיות – ואכן הוא לא פעם – מוגדר לא על בסיס לאומי כי אם על בסיס תרבותי [דת למשל], אתני [עדה למשל], חברתי [הומוסקסואליות למשל] או כלכלי [בעלות על אדמות למשל]. במלים אחרות, העובדה שישראל, יחסית לעולם הרחב ולמזה"ת ללא שום ספק היא מדינה מתקדמת, איננה פותרת את מי שמתעתד לקחת אחריות ותפקידי הנהגה במסגרתה, לשקוד על הרחבת והעמקת האופי הדמוקרטי והיהודי החופשי והפתוח של ישראל. 12. שורשי הפוליטיקה הישראלית: את הפוליטיקה של מדינת ישראל יש לראות כהמשך ישיר של הפוליטיקה הציונית. את שתי אלו יש לראות כנגזרות מהתשובות השונות שניתנו לשתי שאלות זהות: שאלת המסגרת ושאלת התוכן. שאלת המסגרת היא הלא שאלת גבולותיה של מדינת היהודים: א"י שלמה? מהפרת לנילוס? מגדרה לחדרה? קו ירוק? חומת הפרדה? שאלת התוכן היא הלא שאלת דמות המדינה מבחינה כלכלית [שתי מדינות לשני עמים: עם האלפיון ושאר האזרחים], חברתית [אזרחות ונאמנות], ותרבותית [מי הוא יהודי, איך קולטים עליה וכד']. במונחים היסטוריים מדובר בשאלת 'בנין האומה' ובשאלת 'ארץ ישראל'. חלק ב– מהעבר הרחוק לעתיד: מהשאלה היהודית לשאלה היהודית 13. שורשי הפוליטיקה היהודית: המהפכה הצרפתית ו'השאלה היהודית' 'פוליטיקה יהודית' פירושה התארגנות של יהודים על מנת להשיג שיפור משמעותי במצב זכויותיהם ותנאי חייהם. פוליטיקה כזו החלה מתפתחת רק לפני כמאתיים שנה, והיא באה לידי ביטוי בכיוונים שונים ומנוגדים. על מנת להבינה היטב, יש לקחת בחשבון את מצב היהודים בעולם המסורתי מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית, עד לפני מאתיים שנה, לעומת המצב כיום, מאתיים שנים מאוחר יותר. ההבדל ממחיש את שלל האפשרויות ואת עוצמת האתגרים של העת החדשה, שלצורך הפישוט מקובל לסמן את פתיחתה במהפכה הצרפתית. בנוסף, אין לשכוח תהליכים פנימיים שעברו על היהודים על סף העת החדשה, עת צמחו בקרב העם תנועות ההשכלה, החסידות והמתנגדות. שלושה כוחות שונים שפעלו זה כנגד זה וסייעו אף הם ביצירת הבסיס לתגובות היהודיות לעולם החדש. אם במאה ה18 נאבקו ביניהם החסידים במתנגדים, כשתנועת ההשכלה מתפתחת במרכז ובמערב אירופה, הנה במאה ה19 המאבק הופך להיות בין חרדים לשני סוגיהם [מתנגדים וחסידים] לבין ההשכלה שחדרה למזרח אירופה ולבשה אופי מיוחד, לאומי. 14. 'השאלה היהודית' והתשובות הראשונות: דת, התבוללות והתחרדות: השאלה היהודית נבעה בעיקר מהתנאים החדשים שיצרה המהפכה הצרפתית ומהתנאים החברתיים והכלכליים של העת החדשה שהובילו אל המהפכה הצרפתית. השאלה היהודית נובעת מהעובדה, שאם עד למהפכה היהודים שמרו על נבדלות ברורה ועל שוליות חברתית, הנה עקרונות האמנסיפציה - 'החרות השוויון והאחוה' - יצרו אפשרויות ואתגרים חסרי תקדים. את התשובות הראשונות לאתגר המודרניזציה הציעו החרדים, הרפורמים, הקונסרבטיבים והמתבוללים, ויש לעמוד על השונה והדומה בין תשובות אלו. 15. 'השאלה היהודית' והתשובות המתקדמות: לאומיות וציונות אם במחצית הראשונה של המאה ה19, התשובות המרכזיות ל'שאלה היהודית' היו אמנסיפציוניות לחיוב [רפורמה, קונסרבטיבה או להבדיל התבוללות] או לשלילה [התחרדות], הנה במחצית השניה של המאה ה19 אנו עדים להתעוררות של אפשרויות לאוטו-אמנסיפציה, קרי פעולה יהודית קולקטיבית-כללית [להבדיל מחרדית-סקטוריאלית וריאקציונית] למודרניזציה כלל-יהודית. מגמה זו מולידה את התשובות הלאומיות למיניהן, מאוטונומיזם ידישיסטי מזרח-אירופאי ועד לציונית המדינית. 16. בעיות בפוליטיקה הישראלית: ימין-שמאל מקור המונח 'ימין-שמאל' באספת המעמדות: לימין המלך – המולך בחסדי האל, כלומר הכמורה - האצולה השמרנית, ולכן לשמאלו המעמד השלישי. ומכאן הזהוי בין שמאל כמהפכנים ובין ימין ושמרנים. בכל זאת שני הגורמים הללו מאיימים על המלוכה – כל אחד מסיבותיו – ולכן מתפתחת הן בשמאל והן בימין ביקרות על המדינה באשר היא. בשלבים המהפכנים הראשוניים, מתוך חשש מעוצמת ההמון, השמרנים מימין מתנהגים פוליטית במגמת ריאקציה, ולכן מזוהה המדינה יותר עם הימין. בשלב מאוחר יותר, עם התעצמות כוחם הכלכלי של גורמי ימין, הופכת המדינה למזוהה עם השמאל, הרואה בה גורם שמסוגל להגן על זכיותיו, באמצעות יכולתה ליצור ולקיים 'רשת בטחון' חברתית-כלכלית. משלב זה משמשת המדינה כמטרה למתקפה מצד 'ימין'. מכיוון שבעיקרו של המצב המודרני המדינה נחוצה לשם ארגון וויסות החיים החברתיים והכלכליים, כמו גם להבטחת סדר ומשפט, דבר המחייב אזרחים מזדהים עם 'השיטה' יעד אות ניתן להשיג רק באמצעות מערכת חינוך ותרבות ששוב רק למדינה יש את היכולת לקיימה, יוצא שבעומק הויכוח בין ימין ושמאל אין ספק באשר לעצם נחיצותה של המדינה, וההבדל בין הצדדים הוא באשר לגודלה, ובאשר לשאלה לאן עליה להפנות את משאביה. הימין תומך במהלך המחצית השניה של המאה העשרים במדינה חזקה לצרכי חוץ, בעוד שהשמאל מעוניין להקטין עוצמה ביטחונית זו, ואילו השמאל רוצה מדינה חזקה לעניני פנים, מישור פעולה שהימין דווקא מעונין שהמדינה תקטין את כוחה למינימום של תשתיות ושרותים ציבוריים חיוניים. במימד האידיאולוגי קיימת הסכמה בין 'ימין' ו'שמאל' באשר לסופה הרצוי של המדינה. במקור תפס הימין את תפקידה של המדינה כ"שומר לילה" שתסדיר את היחסים בין הפרטים – על רקע הנחת היסוד ש"אין דבר כזה חברה", ואילו השמאל ששאף לבנות חברה מראש ראה במדינה "ועד פועל של הבורגנות" השומר על יחסי הייצור הקיימים, ולכן ראה השמאל במדינה ענין שיחלוף מהעולם עם השתנותם המוחלטת של יחסי היצור והיעלמותו של המעמד הבורגני המנצל. אידיאולוגיות יסוד אלו עומדות ברקע המציאות, בה מתקיימת למעשה "נדנדה" או שקול כוחות בין הימין המעונין להבטיח בטחון פנימי ומדיני, לבין השמאל המעוניין להבטיח רשת בטחון חברתית-כלכלית. כל זה נכון לכל מדינה בימינו, כולל מדינת ישראל. 17. בחזרה לעתיד: ציונות, פוסט-ציונות, אנטי-ציונות, אולטרא-ציונות מראשיתו ועד היום עומד הרעיון הציוני בפני אתגרים לא פשוטים, חלקם הרסניים. 'שיבת היהודים להיסטוריה', אולי נשמת אפה של הציונות [עוד לפני כניסתה להגדרות מטרות פוליטיות ולויכוח על הדרכים למימושן], תבעה מהיהודי אחריות. אחריות חברתית, פוליטית, כלכלית, מדינית. ואחריות פירושה קבלת עול המורכבות האנושית, הפנמה שהחיים בנויים מגוונים של אפור, הבנה שהאויב הגדול ביותר של הטוב הוא המצוין. מנקודת המבט הזו יש הרבה דמיון בין אולטרא-ציונים הרוצים הכל, כאן ועכשיו, לבין אנטי-ציונים שאף פעם לא רצו כאן לא כלום ואף פעם. הפוסט-ציונים מצידם נעים בין שתי אפשרויות קצה אלו: או שהם תובעים כאן ועכשיו 'מדינת אזרחיה' נטולת לאומיות, או שהם מתייחסים בביטול מיואש ומייאש לכל אפשרות לתיקון ועשייה. ציוני אם כך, פירושו לקיחת אחריות במסגרת גבולות אפשרות המעשה האנושי, מעשה אנושי שתמיד נתון לתיקון גבולותיו, אך במתינות, בענווה, בדרך ארץ.

על המוות [על המגע]

מוות מתחיל היכן שהמגע נגמר.
אחרי מותו של קרוב, נשארים הזכרונות.
לזכרונות צורות רבות.
תמונות, בעיקר תמונות.
וסיפורים. הרבה סיפורים.
וחפצים, ומעשים ששינו מציאות [למשל עצים].
אבל כל אלו זכרונות.
הם בראש של אלו שנשארו אחרי מותו של קרוב.
ואין הם ואין הם יכולים להיות ואל לנו לצפות שכל אלו, הזכרונות,
יהיו דומים במשהו למגע.
כי חיים זה מגע.
ולכל מגע יש סוף.
כשאתם מחבקים מישהו קרוב, חבר, אהוב, בן,
אין הרגשה טובה מזו.
היתה פעם הרגשה טובה מזו.
הרחם.
חויית החיבוק הארוכה ביותר.
חיבוק הוא חזרה לרחם.
וכמו שרחם נפתח אחרי זמן ידוע,
כך לחיבוק יש אורך חיים ידוע.
הרבה פחות מתשעה חודשים,
אף פעם אפילו לא תשע דקות,
בדרך כלל קרוב יותר לתשע שניות.
עם סיום החיבוק מתחילה הפרידה.
או בעצם, הפרידה כבר תלויה שם באויר מהרגע שמתחיל
החיבוק.
פרידה היא לא מוות.
פרידה היא אימון לקראת המוות.
שהוא סופו של המגע.
אנשים ששיחק להם מזלם,
זוכים לשעה ארוכה, שעתיים אפילו,
או שלוש,
של חסד הפרידה האחרונה.
אהוב ליבם שליבו נדם,
שוכב על המיטה,
על גבו.
עיניו עצומות,
מערכותיו קרסו,
החיים אוזלים מתוך גופו.
ידיו פרוסות לצידי גופו,
ואהובתו יושבת לידו,
בוכיה,
המומה אולי,
גם אם יודעת שהכתובת היתה על הקיר,
כבר אז לפני 60 שנה,
כאשר החל בחיזוריו המסורבלים לפני שנגע המגע.
היא יושבת לידו,
ידה תחת ידו.
הוא עדין חם.
מת,
אבל חם.
ידו המוכרת מונחת על ידה.
לפרידה.
שעה
שעתיים
שלוש.
ולא עוד.
תם המגע, תמו החיים.
נותרים זכרונות,
ולא עוד.
כל חיינו אנו מתאמנים בפרידות.
החיבוק הוא הרחם,
הניתוק הוא תחילתו של סוף.
סוף חלקי, זמני,
אבל סוף.

על הגזענות

"גזענות". עוד אחד מהמושגים העוברים כיבוס ושימוש יתר, עד כדי כך שהם לא אומרים שום דבר או גרוע מכך, עלולים לומר על אומריהם יותר משאומריהם אולי מתכוונים לומר באמצעותו.

ציונות זה גזענות, והפליית ערבים בישראל זו גזענות וקריאות נאצה של אוהדי בית"ר זה גזענות ובקיצור כל מה שלא יפה בעיני מישהו עשוי לזכות בתואר הדרמטי, "גזענות".

ובכן, גם בלי להכנס להגדרות מילוניות או אנציקלופדיות – דבר מבורך ומועיל לכשעצמו – ניתן בקלות, אם רק רוצים כמובן להתאמץ קצת ולעשות שימוש במתנה שקיבלנו כולנו מאלהים, שכל ישר ויכולת הבחנה הגלומה בו, לקבוע מה היא גזענות ומה היא כל דבר אחר: לאומיות, התעמרות או יצריות שבטית אם ללכת על התופעות שהוזכרו בפיסקה הקודמת.

ההבחנה פשוטה להפליא. גזענות היא עמדה ערכית, רגשית, מוסרית, השקפתית הבנויה על מרכיב טבעי שיש לקרבן שלה. צבע עור למשל, סימני מין, גובה, נפח וכד'.

עוינות כלפי מי שיש לו עור שחור למשל היא עדין לא גזענות. חסר המרכיב ההשקפתי, כלומר המלים הסדורות המסבירות מדוע בעל עור שחור ראוי לגינוי, לעוינות, לחשדנות, לאפלייה וכיו"ב. ודוק!! אם השחור לא מקבל שרותים מהעירייה למשל, כי הוא לא אזרח, אין מדובר בגזענות אלא בכללים מנהליים המבחינים בין אזרח לשאיננו אזרח. וכמובן, אם המנהל הזה מבוסס, כמו בדוגמא החשובה לעיניננו של גרמניה הנאצית, על תורת גזע, הרי בוודאי שזו גזענות.

אבל עוינות וחשדנות על בסיס שונות עדיין איננה גזענות. מהסיבה הפשוטה שאין לשכוח אותה גם במסגרת המאמץ של כל אחד מאיתנו להחזיק מעצמו אדם פתוח, נאור, סובלני ושמקבל או מנסה לקבל כל תופעה וכל דבר: כשם שהאדם ניחן ביכולת שכלית, תבונית וכד', הוא גם מצויד במנגנון טבעי לחלוטין באמצעותו הוא אמור להבחין, לפעמים אינסטינקטיבית, בין 'עמית' ל'טורף', בין איום לבין רגיעה. תשאלו אשה ההולכת בחניון תת קרקעי באמצע הלילה, ושומעת הד של צעדים במרחק לא רב ממנה. תסלחו אם אם אומר לכם שאתם צבועים אם אתם מכנים את רגש הפחד הטבעי המתעורר בה כ'גזענות' נגד 'הגברים' כי 'מה היא עושה הכללות', כי הרי 'אסור לעשות הכללות'.

זהו, שמותר. כי זה טבעי. כי יכולת ההכללה היא אבן יסוד בחשיבה ובפעולה האנושית. בדיוק כמו ההבחנה והשכל הישר שלוקחים אותנו למסקנה ההפוכה שאסור להכליל. אז גם וגם: גם להכליל וגם לא להכליל? איך זה יתכן? פשוט. ההכללה חיונית לצורך המיון הראשון. השכל הישר הלא-מכליל נחוץ לשם זיהוי גווני הביניים והמורכבות.

ובחזרה לגזענות, ולסיכום הטיעון הקודם: מי שמבלבל בין גזענות להכללות, מבלבל את המוח במעין גישה פסבדו-נאורה שאין מאחוריה אלא סתם טיפשות אופנתית במקרה אחד, או מוסרנות טהרנית במקרה אחר, ואני לא יודע מה יותר גרוע. זה גם לא חשוב. סוג חשיבה כזה הוא גם מוטעה, גם מזיק וגם עלוב והבעיה היא שבמסגרת הפוסט-מודרנה הדורסנית, האופנתית במקומות מסויימים (בחוגים 'חברתיים' או במוסדות העוסקים בחינוך פתוח והומניסטי), זו מוסכמה שלא רק שאין להרהר אחריה, אלא שמי שמעיז לומר משהו שלא מסתדר עם ציווי 'הסובלנות', מוקע מיד כ... גזען.

אז אחרי שאמרנו שאין לגזענות ולהכללות ולא כלום אפשר לעבור הלאה להמשיך ולדון במה זה גזענות, ומה זה לא.

אז אמרנו שגזענות היא קודם כל צורת מחשבה המייחסת חשיבות מרכזית ולעתים אף גורפת, למרכיב טבעי של אדם מסויים, כגון צבע עורו [שזו תמיד הדוגמא הנוחה ביותר, גם בשל בולטותה החזותית וגם בשל ההיסטוריה הכבדה שלה]. והיא לא מסתפקת בכך, אלא היא מסבירה באמצעות המרכיב הטבעי הזה דפוסי פעולה חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. ומשם היא ממשיכה ומצדיקה התנהגות כלפי אותו האיש השחור [או בעל השדיים או בעל תכונות קשות יותר להבחנה כמו במקרה היהודי מנקודת מבטו של הנאצי], והיא כמובן לא תהיה שלמה אם לא תגיד דברים ברורים באשר ליתרונותיהם הטבעיים באותה מידה של כל מי שאיננו שחור או אשה או יהודי.

זה חשוב ולכן אני חוזר על כך שוב ושוב. אם אני אשה ורואה גבר, עצם החשדנות שלי כלפיו איננה גזענות למרות שעשיתי זאת על בסיס היותו גבר. שכן אני חושדת בו על בסיס הכללה נכונה שבדרך כלל גברים הם אלו שתוקפים מינית נשים ולא להפך. אם אהפוך את התחושה הטבעית הזו לתורה שלמה, במסגרתה גברים יושבים במחנות עבודה וריכוז, או שהם מופלים לרעה במשכורתם באופן ישיר על בסיס הטענה שהם גברים, ורק אם אכתוב מנשרים וספרים ותכניות לימוד בהם אני מסבירה את עליונות האשה ואת נחיתות הגבר, רק ורק אז אני סוף סוף ראויה לתואר הנכסף, 'גזענית'.

אני משוכנע שיש בין הקוראות והקוראים כאלו שקפצו עכשיו ואמרו, 'בדיוק!! הרי זה מה שקורה!! נשים במגזר הציבורי זוכות לשכר נמוך יותר על אותה עבודה!! מה זה אם לא הפליה על רקע גופני כלומר גזעי??!!!'. זהו, שזה לא. כשתראו לי סעיף אחד בהסכם עבודה אחד, בין במגזר הציבורי ובין בזה הפרטי בו כתוב במפורש שמי שכתוב בתעודת הזהות שלו בסעיף מין, 'אשה', זכאי לשכר בסיסי נמוך יותר, אז תצדקו. אלא שברור לכם שבמדינה דמוקרטית דבר כזה לא יתכן. ולכן, במקום לצעוק 'גזענות' על אפליית השכר, לכו לבדוק את הסיבות האמיתיות שהן מורכבות פי כמה.

ברור, יותר קל לצעוק 'גזענות', זה עושה הרגשה טובה, סוג של קתרזיס, אבל זה לא משווה את המשכורות כי האפליה בשכר מקורה בשלל היבטים חברתיים שלא זה המקום לעמוד עליהם (אבל זה כן המקום). רק הבנתם היא תנאי לשינוי. ולכן מי שרוצה שינוי במובן של תיקון, שלא יבזבז זמן על 'גזענות'.  הגדרת הבעייה לא שם ועוד פחות ממנה הפתרון.

סיכום ביניים. גזענות מבוססת קודם כל על הבדל טבעי, והיא זקוקה לעוד כמה מרכיבים משמעותיים וצפופים מאד על מנת להפוך לכזו: קודם כל הנחת היסוד שההבדל הטבעי מסביר התנהגויות באופן ישיר. שנית, שההתנהגויות האלו לא ניתנות לשינוי. שלישית, שיש באופן טבעי גזעים (כלומר סוגי אנשים) נעלים יותר ופחות. רביעית, שיש להדיר או לדכא או להפלות או לגרש או להשמיד את הגזע הנחות. המרכיב הרביעי כולל תת-מרכיבים שיש ביניהם הבדל מעשי עצום (אין לי ספק שיהודים ב-1943 בפולין היו מעדיפים להיות מודרים ומדוכאים מאשר להיות מגורשים ומושמדים), וכאן הם מופיעים יחדיו לצורך הקיצור.

לעומת זאת, כל הבחנה בין בני אדם הנשענת על הבדל של תפיסות עולם, אמונה, ערכים, דת וכיו"ב, איננה ולא יכולה להיות גזענות, היא לא גזענות אלא הבחנה, והבחנה היא שם נרדף לתבונה, ותבונה היא אנושית. והואיל והיא הבחנה אנושית, היא כמעט תמיד כוללת מרכיב סמוי או גלוי של שיפוט והערכה כי האדם הוא יצור מוסרי כי האדם הוא יצור מחפש משמעות. ואין במלה 'מוסר' אלא כותרת שתחתיה אפשר להכניס דברים שונים ואף מנוגדים. המוסר הנאצי שונה למדי מהמוסר היהודי והדברים ידועים.

הנאצי חיפש משמעות ומצא אותה בתורת גזע אלימה ומהתורה שלו נגזרה תורת מוסר שכללה מימד ברור של שיפוט והערכה שקיפלו בתוכן פרקטיקה של הדרה, הפקעה, ריכוז, גירוש והשמדה. היהודי לעומת זאת חיפש משמעות ומצא אותה בתורת אדם-נברא-בצלם, תורה שממנה נגזר מוסר מורכב ביותר שאמנם נשען על הבחנה בין יהודי לבין 'גוי' אך שמשמעותה המעשית היא תביעות עצמיות גבוהות יותר ולא ביטולו של ה'גוי', קל וחומר לא הדרתו, הפקעת רכושו, גירושו, ריכוזו במחנות, והשמדתו. להפך. המוסר היהודי הוליד את כל פרסי הנובל שהם בסך הכל מסמלים את רצונו של היהודי לתקן עולם כאן על פני אדמה ('במלכות שדי') - בריאות, מדע, אמנות.

וכן, לא כל גרמני הוא נאצי וגם לא כל יהודי אוחז במוסר היהודי כפי שתואר בפיסקה הקודמת. אבל זו כוחה של הכללה וכאמור אי אפשר לחשוב בלעדיה.

ומכאן, שכשאני יוצא למשל נגד תפיסת העולם החרדית, אני לא יכול להיות גזעני מהסיבות האמורות לעיל. אני תוקף את השקפת העולם של החרדי הממוצע, ובוודאי שאני עושה הכללה גם אם אני יודע שיש אינספור ביטויים לחרדיות. כי אם אניח הנחה פסיבדו-נאורה לפיה 'כל אחד הוא אדם ואין לעשות הכללות בלה בלה', אני שומט את הקרקע לא רק מתחת לעולם החרדי שמי שתוקף אותי על היותי גזען כלפיו מנסה להגן עליו באמצעות אותה התקפה, אלא אני שומט את הקרקע גם מתחת לתפיסת העולם המנוגדת לחרדיות, שלצורך הענין נקרא לה 'ליברליות'. אם כל אחד הוא יחיד ומיוחד, אז לא רק שאינכם יכולים להבין אותי כרגע, כי לכל אחד גם שפה משלו, כי כל אחד יחיד ומיוחד, כאמור, אלא שגם חרדי לא יכול להבין את רעהו החרדי וציוני לא יכול וכו' וגם פלסטיני וכו'. הפרטה מוחלטת של הזהות ושל הדיון.

אני לעומת זאת נותן כבוד עמוק גם לחזבאללה וגם לחמאס וגם להבדיל החרדים וגם להבדיל להבדיל הסוציאל-דמוקרטים הציונים. מדובר בקבוצות אדם המקיימות ביניהם שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית חברתית ולפיכך גם פוליטית. גם באמצעות הפוליטיקה, גם באמצעות הפוליטיקה, הם נאבקים על חלקם בסל המשאבים הנובע מהפעילות הכלכלית, וכאן סוף סוף מתחבר הכל, תרבות [השקפה], חברה [קשר עם אנשים נוספים שהם לא אני למטרות שייכות ואינטימיות], כלכלה [מה שמאפשר את כל זה] ופוליטיקה [הפעולה שמאפשרת לי לאפשר לעצמי ולשותפי את כל זה].

כמו גם במקרה של ליברליות. אני ליברל. הסוציאלדמוקרטיה-הציונית שלי היא שלוחה של הליברליות וביקורת עליה גם יחד. כציוני אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה והידועה שבמסגרת הליברליזם המבורך שנולד במאות ה18 וה19, לא היה מקום של ממש לזהות היהודית הקבוצית - להבדיל מזהות פרטית דתית-פולחנית מהסוג הידוע בשם 'רפורמה', 'קונסרבטיבה' ו'אורתודוכסיה' [כן, גם אורתודוכסיה', ועל כך בפעם אחרת]. וכסוציאליסט אני ליברל-ביקורתי מהסיבה הפשוטה שהליברליזם ורוב הליברלים של המאות ה18 וה19 הלכו רחוק מדי בדגש ששמו על ליברליזם כלכלי והעיוותים החברתיים והכלכליים שיצרה נטייה מוגזמת זו הביאו את אבותי הסוציאליסטים למסקנה כי עליהם לאחוז בכלים פוליטיים כאלו ואחרים על מנת להציל את הליברליזם מעצמו.

אבל זה אני. עמיתי הגא, ההומו, הטרנס, הלזב, וכן הלאה, לוקח את הליברליזם לכיוון המיני. וכליברל אני איתו. במקביל אומר לו שלא כדאי להפוך את המיניות לחזות הכל, בדיוק כשם שלא כדאי להפוך את 'כוחות השוק' לחזות הכל, כי החיים מורכבים ועיצוב חיים במתכונת ליברלית זוהי מורכבות כפולה ומתומנת, ולכן אם חשוב לו – לגא או לכל אחד אחד הנהנה מהליברליזם – להנות מהליברליזם, עליו לעמול כל הזמן על תיקונו ותחזוקתו. ותיקון ותחזוקה של מערכת אנושית, כל מערכת אנושית, מהמערה ועד לותיקן, מהבתים על המים ועד למאה שערים, זה ענין מורכב, והוא פי כמה יותר מורכב כשהוא ליברלי, מודרני, פוליטי וללא הפסקה.

ביקורת על החרדיות [או על הסוציאלדמוקרטיה] איננה יכולה להיות גזענות מהסיבה הפשוטה שמדובר בהשקפות עולם שלשיטתן הן פונות לכל ופתוחות לכל. מכאן שהן נתונות לביקורת וביקורת איננה גזענות ואם היא גזענות היא איננה ביקורת. ואיך יודעים מתי ביקורת היא ביקורת ראוייה לשמה? כשהיא כוללת לכל הפחות:

שכל ישר
נטייה מבורכת וטבעית להכללה
יכולת שיש לטפח לעשות הבחנות
יכולת להציע השקפת עולם מגובשת
את החובה להעמיד את השקפת העולם שלה עצמה למבחן המציאות
את ההכרה העצמית בנטייה לברוח לחופי המבטחים המדומים של נאורות-מזוייפת
את תחושת החובה להלחם בנטייה לברוח מהמציאות באמצעות ביקורתיות-עצמית לשמה

על התרבות

בשלב הזה של הדיון, לכאורה מאוחר לומר כי היסטוריונים ומדעני חברה אחרים נוהגים להביט על המציאות לפחות מארבע זויות, שהן שרירותיות במידה ידועה אבל הכרחיות על מנת למדוד את הידיעה. ארבע הזויות הן - לא לפי סדר החשיבות - כלכלה, פוליטיקה, תרבות וחברה.

ברשומה הששית של בלוג זה, אגדיר למה כוונתי בכל אחד מארבע זויות אלו. ברשומה הזו אדון בתרבות. בחמישית אדון בחברה. ברשומה הקודמת דנתי בפוליטיקה ואילו באלו שקדמו להן דנתי בכלכלה. מיותר לציין כי אין מדובר ברשומות מלאות או בסוף פסוק. אדרבא, הדרך הנכונה היא שיטת המעגלים המתרחבים. כלומר הליכה צעד צעד מנושא לנושא, מזוית לזוית, מהתרבות לפוליטיקה וממנה לכלכלה ומשם לחברה, וחוזר חלילה לתרבות ולפוליטיקה וכן הלאה, כאשר בכל שלב יש להוסיף משהו, להעמיקו.

למעשה, שתי הפסקאות הקודמות הן לכשעצמן ביטוי להבטחה שבכותרת. עצם ההכרזה על זויות הסתכלות, עצם הבחירה בהן, עצם הטענה שאין היררכיה ביניהן, ועצם הטענה שיש ביניהן קשר, היא מהלך 'תרבותי', במובן אותו לא הגדרתי - דבר שהבטחתי לעשות ברשומה הששית כאמור - אבל שבשלב הזה ניתן לסכמו במונח מקביל: 'הגות' או במונח מקביל אחר: 'תודעה'.

מישהו אחר יגיד 'אמונה', אחר יציע 'נרטיב'. כך או אחרת - וחשוב לי להדגיש שמבחינתי אמונה, נרטיב, הגות או תודעה אינם מושגים נרדפים גם אם הם שייכים לאותה משפחה - מדובר בתוצר של המחשבה החופשית, הרציונלית, התבונית, וזו בדיוק נקודת המוצא לרשומה הזו.

ב'על התרבות' כוונתי ל'תרבות' בהקשרה המודרני. כאחד הבסיסים ל'חיים הטובים'. בקיצור יש לומר כי המאפיין המרכזי של התרבות בעידן המודרני הוא העדר הגבולות שלה. העדר מוחלט של גבולות, להוציא את גבולות התודעה האנושיים, שכמו הטימטום - שהוא עוד ביטוי לתרבות - על פי גרסתו של אינשטיין הוא אינסופי.

דוגמאות לאינסופיות של התרבות המודרנית, יהיו שיאמרו 'פוסט-מודרנית', יש גם כן בלי סוף. כל סוגי המוזיקה העולים בדעתכם, סוגי הסרטים, האופנה, הבדיחות, הספרות, היצירה הפלסטית וכן הלאה וכן הלאה. בשעורים שלי אני אוהב לנקוט בשני אייקונים המסמלים את ההבדל בין התרבות בעולם הטרום-מודרני, או המסורתי [כאן כן מדובר במושגים נרדפים, אלא שאחד הוא על דרך השלילה ולכן בטוח יותר ונקי מקונוטציות, לעומת עמיתו המתאפיין מבחינות אלו במהופך].

האייקון המסמל את התרבות בעולם הטרום-מודרני הוא משולש, או פירמידה. ההבדל ביניהם הוא במימד הנפח שהוא לא עקרוני לטענה שבכוונתי לטעון. כי משולש, או פירמידה, הם שטחים או נפחים מוחלטים וסופיים. זאת ואף זאת: הם מארגנים את התוכן המוגבל אותו הם מסוגלים להכיל בהיררכיה ברורה של חשוב יותר וחשוב פחות, כשהקצה העליון מסמל כמובן את התוכן העיליתי ביותר. דוגמא קונקרטית פשוטה היא 'ארון הספרים היהודי', מושג מודרני, יש יאמרו פוסט-מודרני, אבל כאן אני לא נוקט בו במובן פוליטי-חברתי כלשהוא אלא כמתאר כללי של מה שניתן לכנות 'היצירה היהודית לדורותיה', אבל לא 'מהתנ"ך לפלמ"ח' מהסיבה הפשוטה שאנו דנים בתקופה הטרום-מודרנית. ולכן, הפירמידה או המשולש שלנו חוסמים את כל היצירה היהודית עד למאה ה17 בערך, והם מארגנים את כל היצירה הזו לא רק על פי היררכיה ברורה - התנ"ך בשפיץ ואילו ספרות הרבנים של המאה ה17 לצורך הענין למטה [ולא לבלבל את המושג הטכני 'בסיס' עם המושג המעריך 'בסיס'!! כי כאן 'הבסיס' הוא כמובן השפיץ!] - אלא על פי 'פנים' ו'חוץ'.

אני מקווה ומניח שהקורא הממוצע מכיר את המושג 'ספרים חיצוניים', ואם לא יעשה רגע הפסקה ויקפוץ לביקור בגוגל. ועכשיו, כשהוא יודע מה הם 'ספרים חיצוניים' הוא מבין טוב יותר את המשפט הארוך שסיים את הפסקה הקודמת, והוא בוודאי מבין טוב יותר את האייקון של הפירמידה או המשולש. מעתה אמור, תרבות טרום-מודרנית מתאפיינת בכך שהיא מסדרת את תכניה במידרג ברור תוך שהיא מוציאה אל מחוץ לגבולות ההסכמה את מה שלהלן יכונה 'ספרות חיצונית'.

וכאן למושג 'נרטיב' כוח מארגן עצום. כי על פי 'הנרטיב', או 'המיתוס' של היהודים, 'הספרים החיצוניים' כוללים לא רק ספר לגיטימי מבחינת תכניו [הדתיים-הירואיים ולאומיים גם יחד!] כמו 'ספר החשמונאים', אלא כמובן את הקוראן או את הברית החדשה. בכוונה סידרתי את השניים בסדר כרונולוגי הפוך כדי שאוכל בקלות רבה יותר להפנות את תשומת לב הקורא לאופן בו עולה שמו של החיבור הנוצרי הקדוש ביותר עם התיזה שאני מציב כאן, ברשומה הזו. כי מה היא 'ברית חדשה' אם לא ברור לכל כי היא באה אחרי מה שהנרטיב הנוצרי יכנה 'ברית ישנה', שהוא בדיוק מה שיהודים טרום-מודרניים על פי המיתוס שלהם יכנו בקיצור ובדיוק מושלם מבחינתם 'ספר הברית' [לא ישן ולא חדש אלא הברית היחידה הבלעדית והבלתי ניתנת להפרה בין אלהים, עמו, תורתו וארצו]?

אם הדברים קשים לעיכול - ואני לא רואה יותר מדי סיבות למה יהיו כך הדברים - שווה לקרוא בהם שוב.

אני בינתיים עובר לאייקון השני, המסמל את התרבות בעולם המודרני. האייקון הזה הוא כוננית מדפים, או רשת. שזה בדיוק אותו הדבר חוץ ממה שמניחים על כוננית או על רשת. ובניגוד למה שנהוג לחשוב ולפאר ולקלס ולרומם ולשבח כפריצת דרך מהפכנית, האינטרנט [הרשת] הוא המשך ישיר של התפיסה של כוננית הספרים הפתוחה. הוא מהיר הרבה יותר, נגיש הרבה יותר, עשיר הרבה יותר במבעים ויזואליים, אבל הוא המשך ולא מהפכה.

כי המהפכה באה לידי ביטוי בכוננית המדפים, שבמלה אחרת אפשר היה לכנותה 'אנציקלופדיה'. שווה להכנס לאתר כלשהוא באינטרנט [אלא מה] שמסביר את האטימולוגיה של המושג הזה, אנציקלופדיה, ועוד יותר את ההיסטוריה שלה. בקיצור נגיד, שמפעלם של האנציקלופדיסטים במאה ה18, אולי המאה המשמעותית ביותר ביצירתה של העת החדשה חוץ מהמאה ה19 והמאה ה20 כמובן, יצא במפורש כנגד ההיררכיה המשולשת-פירמידלית של הכנסיות למיניהן. מעתה כל הידע חשוב באותה מידה, ובלבד שיש לו משמעות - ומשמעות תהיה נושא לרשומה נוספת, אינני יכול לנחש את מספרה אבל מתוך ההגיון הספירלי שתואר לעיל, הרי לכשאשוב יום אחד לספירת התרבות אקדיש דיון שיטתי למושג המשמעות הבעייתי והחשוב והמכריע כל כך.

ובכן, מעבר לשאלת המשמעות, או לצידה של שאלת המשמעות, האנציקלופדיסטים הניחו שאת הידע יש לסדר רק באופן אחד: הא-ב. שזה בדיוק מה שיודע לעשות האינטרנט. לסדר ידע, או תרבות - כי פדופיליה היא לא ממש ידע במובן הידוע, אבל היא סוג [מגונה מאד] של תרבות - על פי הא-ב. ויהיו מי שיגידו, ובצדק, שעל פי דבר 'נחות' עוד יותר מא-ב: דיגיטציה בינארית.

עד כאן על ההבדל בין האייקונים ובין מה שהם מייצגים. ברור לגמרי כי מנקודה זו ואילך העבודה כלומר הדיון רק מתחיל. השאלות שמתרוצצות בראש של כולכם, אני ממש יכול לשמוע אותן צועקות בקול, הן כאלו למשל: 'ואת הידע שמסדרים לפי הא-ב, מי אוסף? ומי כותב את הערך בבריטניקה או בויקיפדיה?' וגם 'מה הוא בכלל ידע?' או 'למה התכוונת כשאמרת שגם פדופיליה היא תרבות'?

שאלות מצויינות. רשימה ראשונית ואפילו טרום-ראשונית. אבל נקודת מוצא כבר יש. התרבות המודרנית היא אינסופית. בחומריה, באופניה, בנקודות המוצא והסיום [הלא קיים] שלה, בכל היבטיה ובעיקר אולי בויכוח על כל אלו.

על הפוליטיקה

הרשומה הקודמת הסתיימה בהבטחה לעסוק "ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות", כפי שהיחסים הללו מושפעים או אף מוכתבים משתי הדרכים המוסריות המוכרות יותר במושגים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'.

ובכן, מנקודת מבט של הסדר הטוב, צריך הייתי לדון בשאלה הזו מאוחר יותר. יש עוד המון דברים להסביר אודות עולמנו המודרני, כמו למשל כיצד נולד הכסף, מדוע דמוקרטיה היא השיטה הרווחת לפחות ברמת ההצהרה, מה תפקיד התקשורת, מדוע התפתחה כפי שהתפתחה בלי קשר לתמורות בטכנולוגיה של הפצת מידע – טכנולוגיה שגם היא לאו דווקא באה לעולם 'יש מאין' אלא מתוך אותם הקשרים היסטוריים – איך המצאת האסלה תרמה את חלקה למהותה של המציאות החברתית בימינו, ועוד ועוד.

אבל הבטחתי ולכן אקיים כבר כאן כבר עכשיו את הדיון הפוליטי המסובך. לפני הכל חשוב לי להבהיר דבר והיפוכו: 'הדבר' – שפוליטיקה היא תחום העיסוק האנושי המורכב ביותר. אין שום דבר שאני מעלה על דעתי שהוא מסובך יותר. לא אמנות ולא מטוסים ולא מחקר הסרטן ולא רוק פרוגרסיבי, כל אלו דוגמאות לגאונות האנושית בתפארתה. 'היפוכו' – שככל שהפוליטיקה הולכת ומעצבת את מציאות חיינו, וככל שהיא צוברת נסיון היסטורי, וכמו מטוסים, קרבורטורים ו-CPU ואפילו איי-פון, היא הולכת ומשתכללת, כך הולך וגדל הפער בין המורכבות המעמיקה הזו לבין היכולת – והרצון! – האנושיים להבינה.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור: הפוליטיקה היא יצירה אנושית; הפוליטיקה מעצבת את המציאות האנושית של כל האנשים; רוב האנשים אינם רוצים לנסות ולהבינה.

את הפרדוקס העולה מהסיכום הקצר הזה קל מאד להסביר: תעשיית הסטירה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בכל סוגי תרבות ההמונים – עיתון, טלוויזיה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו' – היא המפלט של רוב האנשים מהמאמץ הקשה להבין מה היא פוליטיקה; להבין שהיא הכלי המרכזי שמעצב את חייהם; להסיק מכך שהם חייבים לעסוק בה כדי לעצב את חייהם.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור, באמצעות בדיחה ישנה מאד: 'שאלה: מה המקום הקר ביותר בכדור הארץ? תשובה: הכנסת. שאלה: למה? תשובה: 120 מתחת לאפס'.

לא. אין להבין מדברי עד כאן שבכנסת ישראל יושבים רק הגאונים שמבינים מה היא פוליטיקה. אדרבא, חלק גדול מטענת הבורות לגבי מהותה של הפוליטיקה תקפה גם לגבי חלקם הגדול. 'בתוך עמם הם יושבים' והדברים ידועים. הרצל כתב כבר לפני יותר ממאה שנים ביומנו, שהשיטה הדמוקרטית מביאה בהכרח את האנשים הבינוניים ביותר לפרלמנטים. וזה עוד לפני עידן הפריימריז. באותה תקופה בערך כתב מקס וובר הגדול את ספרו קטן המידות ועמוק המשמעות, 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', בו קרא לתלמידיו הנבחרים ביותר להבין שהפוליטיקה היא מקצוע ושיש לבחור בו ולהתיחס אליו בהתאם.

עד כאן פרק ראשון, שלצורך הענין נכתירו במלים: 'בזכות הפוליטיקה'.

הפרק השני יעסוק כמובטח ברשומה הקודמת במגבלות הפוליטיקה כפי ששורטטו בין הגבולות המוסריים שלה – 'חטוף' קפיטליסטי לעומת 'סולידריות' סוציאליסטית - וגבולות האפשר הסגורים בין הכוונות לבין התוצאות.

ניישר קו בענין המוסרי. מדיניות 'החטוף' נשענת כאמור על ההבנה, שכל יחיד תלוי לקיומו בזולת, אלא שהזולת הוא ענין מופשט, ולכן אין לי בעיה מוסרית לחטוף, כי אני לא חוטף ממישהו קונקרטי ואין קשר ברור וישיר בין התנהגותי בשוק המניות [ספקולציות על שערי מטבע למשל] לבין ההשלכות שלה על התמוטטות של מפעלים מהצד השני של האוקיינוס. מכאן ברור מדוע התפיסה הזו נשענת על מושג 'האדם האגואיסטי' המיוחס לאדם סמית [לא כל כך בצדק, או למעשה מחוץ להקשר של המאה ה-18, תקופה של ראשית מוגבלת מאד של גלובליזציה], ומדוע 'האינדיבידואליזם' הוא ספינת הדגל שלה ומדוע היא מתנגדת לכל נסיון של סוציאליזציה פוליטית של המעשה הכלכלי [כמו למשל הסדרים של מדינת רווחה] ומדוע היא מתייחסת בעוינות לגביית מסים ומדוע לפיכך היא נוקטת פוליטיקה של הפחתת מסים. שהרי מיסוי הוא הצעד הרווח והבסיסי ביותר לסוציאליזציה פוליטית של הכלכלה. קולקטיביזם העומד בניגוד לאינדיבידואליזם האגואיסטי הקדוש.

המדיניות הסולידרית מבוססת על ההפך הגמור. אין צורך לכתוב כל כך הרבה כי כל מה שצריך זה להפוך את כל הפיסקה הקודמת על הראש: מה אצל הקפיטליסט מיסוי הוא הצעד האחרון של הקולקטיביזם שגם אותו – את המיסוי – יש להפחית עד למינימום ואולי אף לבטלו לחלוטין, הנה אצל הסוציאליסט מיסוי הוא רק צעד ראשון לקולקטיביזם כלכלי שיש לנהל אותו באופן פרוגרסיבי [מדרגות מס וכו']. אין להבין מכך שקולקטיביזם כלכלי זה מנוגד לאינדיבידואליזם. ההפך הגמור. 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו' הוא הביטוי האולטימטיבי לתובנה שהעולם מורכב מיחידים, שהם שונים הן כיצרנים והן כצרכנים, ושלכן המשימה היא לארגן את העולם כך שאכן כל יחיד יוכל להפיק מעצמו ולהפיק לעצמו את המיטב. ומי שלא זוכר, את המשפט הזה אפשר למצוא במניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס, 1848.

נסכם בקיצור את שתי הפסקאות הקודמות: הפוליטיקה תהיה מוגבלת מצד ימין בנטייה להפחית את מעורבותה יוצרת השוויון או בנטייה הזהה להגביר את מעורבותה כדי להפחית את השוויון, ומצד שמאל הפוליטיקה תהיה מוגבלת בנטייה להגביר את מעורבותה כדי להגביר את השוויון או בנטייה זהה להגביל את אי השוויון.

כפי שניתן להבין מהפיסקה הקודמת, הפוליטיקה מתאפיינת בהכרח בדינמיות. היא כל הזמן מגיבה למצב נתון. במקום בו יש אי-שוויון גדול, נגיד בברזיל, פוליטיקה שמאלית חזקה תהיה עסוקה קודם כל בלבלום את הגידול באי השוויון ורק אחר כך תוכל לעבור למתקפה של הגדלת שוויון. היפוכו של דבר יכול להתקיים במדינה שוויונית למדי, למשל שבדיה, שהאזרחים – מחוסר הבנתם את הפוליטיקה או מתמורה משמעותית שהתרחשה בתחום הערכי-מוסרי – החליטו להציב בראש המדינה כוח ימני חזק. כוח כזה יהיה עסוק קודם כל בבלימת הגידול בשווויון ורק אחר כך בהגדלת אי-השוויון על ידי הפחתת מסים והקטנת יכולותיה של מדינת הרווחה וכד'.

את הדינמיות הזו, סיכם מאו במכתם מפורסם:

'כשהאויב מתקרב, אנחנו נסוגים
האויב נעצר, אנחנו מתקדמים
האויב מתעייף, אנחנו תוקפים
האויב נסוג, אנחנו רודפים'
['המסע הארוך', האריסון סולסברי, ספרית מעריב, 1987, עמ' 136]

אינני בטוח ש-16 מלים אלו תלויות בחדריהם הממוזגים של פקידי האוצר, אבל ללא ספק הם עובדים על פיהן, בדיוק כפי שעובדים על פיהן סוציאלדמוקרטים ברחבי העולם, ולהבדיל אנשי שיווק, ולהבדיל החבורה המזוקנת של בן-לאדן, ולהבדיל מפתחי האופציה הגרעינית של איראן, ולהבדיל מנהלי בית"ר ירושלים לנוכח בגידתו של הנדיב הידוע, ולהבדיל התנועה הפמיניסטית, ולהבדיל מפתחי הקוד הפתוח.

ואחרי שהבנו את חשיבות הדינמיות להבנת כל, אבל כל ביטוי של ההוויה האנושית, כולל או בעיקר זו הפוליטית, שכאמור היא המסובכת ורבת ההשפעה ביותר, ניגש לדון בגבולות של הדינמיות הזו, הגבולות הנוצרים כאמור מהמתח הבלתי פוסק בין כוונות לתוצאות ובין דיבורים למעשים ובין אידיאולגיה לפרקטיקה.

לא מיותר בכלל לציין, שגם כאשר אכתוב ספר שלם בנושא – וכתבו ספרים רבים בנושא, חלקם ממש ממש חשובים וטובים [כגון 'מרד ההמונים' לחוסה אורטגה אי-גאסט, 'גבולות הפוליטיקה' של יגאל וגנר והספר הנזכר ההוא של וובר, רשימה מאד חלקית, ובעצם הספרות הפוליטית הטובה ביותר היא הספרות ההיסטוריוגרפית העוסקת בפוליטיקה (כתב העת 'עיונים' למשל), אני מעריך את חלקה בכתיבה ההיסטורית בכרבע, ובהפחתת המשקל של האי-מחקר הפוסט-מודרניסטי עדיין מדובר בקורפוס ספרותי מכובד ביותר: קריאת מאמרים או ספרים המציגים מציאות פוליטית היא המתכון הבדוק ביותר לשיפור הבנת מהותה של הפוליטיקה, באשר מחקר היסטוריוגרפי ראוי לשמו, כלומר לא-פוסט-מודרניסטי, מחוייב לשני הצדדים של המטבע הפוליטי: הדיבורים והמעשים] – לא אצליח למצות ולו חלק מהאפשרויות הנובעות מהמתח האמור. כאן אנסה להדגים כמה מהן, ואת השאר נותר לנו להמשיך לחפש – ואם יש צורך, ובדרך כלל יש צורך ולו למטרות לימוד עיון וחינוך – להגדיר ולנסח.

אפשרות אחת: דיבורים נלהבים על שוויון המבוססים על שלילה מוחלטת של 'השיטה' והצגתה במונחים של 'עבדות מודרנית', כאשר אלו לא מבוססים על כוח פוליטי של ממש המסוגל להפחית מהעבדות המודרנית [כביכול או שלא-כביכול, ויש ללא ספק לפחות איים של עבדות מודרנית ממש ברגעים אלו], הרי שהתוצאה של הפער הזה בין דיבורים מרחיקי לכת לחוסר-מעש, היא של הנצחת המצב ואף של העמקתו. ומדוע? כי ביחס לדיבורים הנשגבים, כל דיבור חלקי ניתן להצגה כאילו הוא 'אישושה של השיטה' וקבלת ההגיון הפנימי שלה. זאת ועוד: מבחינה חינוכית גרידא – וחינוך הוא כנראה ענין חשוב מאד בסגירת הפער בין מורכבות הפוליטיקה לבין הפניית הגב כלפיה – עצם השימוש במושג 'השיטה', הוא משום הפחתת היכולת הזו להבין, באשר 'השיטה' היא לא רציונליזציה של המציאות אלא מיתולוגיזציה שלה. 'רציונליזציה' כלומר פירוק לגורמים, הבחנה בין עיקר לתפל, בין מהותי לחולף, בין הכרחי למקרי וכן הלאה. 'מיתולוגיזציה' כלומר השטחת הדיון וביסוסו על מימד רגשי. תחשבו 'ירושלים' באופן רציונלי [העיר שכבר חולקה לה יחדיו בדור האחרון] לעומת 'ירושלים' באופן מיתולוגי ['בירתנו הנצחית שחוברה לה יחדיו'] ותבינו מה ההבדל בין שתי צורות החשיבה הזו.

לסיכום הפסקה הקודמת: דיבור אולטרא-שמאלי [כוונות] יכול לתרום [ובדרך כלל אכן תורם] להעמקת או הנצחת או לפחות הקפאת או שימור המציאות הימנית [תוצאות].

אפשרות שניה: אידיאולוגיה מוצהרת של הגנה על מגזר חברתי רחב [למשל עובדים, או למשל נשים או למשל מיעוטים] מיושמת על ידי חבירה לכוחות פוליטיים בעלי אידיאולוגיה הפוכה אך הנהנים מכוח פוליטי של ממש ומסיבות כאלו ואחרות מוכנים לשיתוף הפעולה הזה. במצב כזה ניתן לומר כי ההישגים הריאליים שהשיגו המגינים האמורים [אירגון עובדים יציג, תנועה פמיניסטית, 'ועדת מעקב' וכד'], חשובים יותר מהעובדה שהם עשו זאת במחיצת גורמים פוליטיים האוחזים בעמדות מוצהרות מנוגדות. המשענת העקרונית כאן היא הטענה הידועה [ והנכונה] בדבר 'הפוליטיקה כאמנות האפשר'.

אפשרות שלישית: להציג את האפשרות השניה במהופך, זאת על ידי התייחסות לכל הישג כאל 'נזיד עדשים' שהושג בתמורה למכירת הבכורה [הפוליטית].

אפשרות רביעית: אידיאולוגיה של בדלנות במציאות שאין לה גבולות. דוגמא קונקרטית-מפורשת עשויה להקל על הבנת הענין. נטורי קרתא למשל. הללו חיים בתוך המציאות הישראלית המודרנית [וכאמור ברשומה הראשונה גם עליהם חל עקרון התלות ההדדית המוחלטת לצורך הקיום] תוך שהם מפנים כלפיה את הגב עד כדי חיבוקים נרגשים עם הגרועים שבאויבי 'הישות הציונית'. כיצד זה מסתדר? או מה המשמעות של זה לעניננו: הבנת הפוליטיקה?

אז נכון שאפשר לטעון כלפיהם שנטורי קרתא, בהיותם יהודים מאמינים, הרי הם אוחזים בין השאר במרכיב האידיאולוגי המדבר במפורש על 'כל ישראל ערבין זה לזה', ואז לטעון כלפיהם 'הכיצד'? או 'בשם מה הבדלנות'? אבל זו סתירה שקל מאד לפתור, זאת באמצעות שימוש במרכיב אידיאולוגי-חרדי אחר, פרי הגותו של החת"ם סופר לפני כמאתיים שנה: 'השומע ישמע והחודל יחדל'. משמעות מכתם זה היא שמי שמבין מדוע העמדה החרדית הכרחית במציאות של פריצות (מודרנה) ימשיך להיות יהודי [כלומר חרדי, כי כל אופציה אחרת היא 'בלוף'] ואילו כל מי שאיננו מבין זאת פשוט 'יחדל' להיות יהודי גם אם הוא יהודי על פי ההלכה.

כאמור, לא הנתיב הזה מענין אותי כרגע אלא הנתיב שבעיני הוא מהותי יותר: עצם החיים המשותפים עם כל שאר היהודים והלא יהודים בעולם הממשי. כי זה מה שקורה לנטורי קרתא כפי שזה קורה לכל אנרכיסט בדרום תל אביב או למתבודד במדבר או לבעל חווה פרטית בגליל. אבל אצמד לדוגמא של נטורי קרתא כי מאירת עיניים.

האופן הממשי בו התופעה הזו מתרחשת מבוסס במלה אחת על סמליות. בין אם מדובר במישור הרטורי, המוצהר ובים אם מדובר במעשים שבמהותם גם הם סמליים. דוגמאות לרטוריקה סמלית יש למכביר. ובכל מקרה תמיד אפשר לומר כי גם אם המלים קשות, בסך הכל מדובר במלים. ואני לא מאלו שסבור ש'מלים הורגות'. כי למיטב הבנתי הרפואית רק זעזוע אלים וקשה לגוף [חדירת להב סכין, כדור, פגז, חום גדול בצורת TNT או אורניום מועשר שעובר תהליך של שחרור מהיר של אנרגיה, וכד'] גורמים למוות. לא?

בכל אופן, הסמליות המטרידה והרלבנטית למקרים אחרים היא זו המעשית. למשל, השימוש שעושים נטורי קרתא בגנרטורים כדי לא להשתמש בחשמל הציוני. והגנרטור, איך הגיע לירושלים? לא דרך הנמל הציוני באשדוד ודרך הכביש הציוני לירושלים באמצעות משאית שנוהג בה ציוני והמונעת בדלק שהציונים דאגו לקנות בשוק, דלק שהגיע באניות של מחללי שבת אוכלי טריפה וכו'? אני בטוח שיש גם לזה רציונליזציה הלכתית, מ'דינא דמלכותא' ועד 'פיקוח נפש' ושאר תעלולי-גלגול-עיניים מעוררי השתאות על יכולת הג'יגלול האנושית. ובכל זאת. המעשים הלכאורה אמיצים הללו, המבטאים את נאמנותו של בעל האידיאולוגיה לעצמו, ולהליכתו 'חסרת הפשרות' כנגד המציאות, תוך שהוא מקפיד על פער קטן בין דיבורים למעשים, הם לא יותר מאשר הונאה עצמית מתמשכת.

ההונאה העצמית הזו מתאפשרת במקרה של נטורי קרתא או בשל כך שהם זוכים משום מה להערצה מצד יהודים שמרגישים לא בנוח עם יהדותם 'המחופפת' וששמחים בשל כך ש'יש מישהו השומר על היהדות', או בשל כך שאנשים אחרים מתייחסים אליהם באופן ליברלי, כלומר בסובלנות פלורליסטית ואפילו רב-תרבותית במסגרתה יש מקום לכל תופעה ולכל 'מוטציה'. מה גם שנטורי קרתא [בדרך כלל] לא מזיקים. יתכן וכל זה נכון, לפחות החלק השני [שהם לא מזיקים] – ובאשר לחלק הראשון ['הם יהודים אמיתיים'] עוד נקדיש לו דיון רציני ונפרד [מה היא יהדות זמננו] – אבל לא זה הענין. הענין הוא המקום של המעשים הללו בפוליטיקה. והמעשים הללו הם כאמור הונאה עצמית. ואם זה היה 'רק' נטורי קרתא, מילא. אבל המציאות האנושית מלאה בדוגמאות כאלו. מההקפדה על תדלוק ב'תחנת דלק שומרת שבת' ועד לחרם צרכנים על נסטלה או להבדיל על סחורות המיוצרות 'מעבר לקו הירוק'. או הטענה שאני ממשיך לשמוע עד היום [!!]: 'קיבוצניק עם כסף??'. ועוד.

לסיכום, העמדה של נטורי קרתא היא הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה 'פוליטיקה של זהות', שהיא בעיני העלובה והנחותה והמסוכנת שבאופני הפעולה הפוליטיים. ומדוע? כי היא מדגישה מימד [חשוב] אחד של הפעולה האנושית: המימד הרגשי. וכאשר המימד הרגשי הופך לחזות הכל, הוא משבש לא רק את היכולת האנושית המוכחת לביקורת בכלל ולביקורת פוליטית בתוך כך, אלא היא עומדת כמכשול בפני האפשרות המגונה ביותר מנקודת מבטה של 'פוליטיקת הזהויות' לגווניה: הפשרה, ההתקדמות ההדרגתית, ההבחנה בין דרגות של רוע ואימוצן של הדרגות הנמוכות יותר והחתירה לפיתוחן של דרגות של טוב, באופן חלקי, יחסי, מתון, מדוד, או במלה אחת: אנושי.

כי הפוליטיקה היא תחום עיסוק המאפיין אך ורק אנשים. ורק אנשים תלויים לקיומם בפוליטיקה שהם מייצרים לעצמם.

על שתי הדרכים הראשיות הנגזרות מטענת התלות

לאחר שהסכמנו שאנו חיים בעולם בו כל פרט תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט, ולאחר שהבנו מעט יותר למה הכוונה במונח המטריד 'תלות', אפשר להתקדם הלאה לזירה הבעייתית של המוסר.
שתי אוטוסטרדות מוסריות נגזרות מטענת התלות. האחת: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'חטוף ככל יכולתך'.
דימוי אחד אפשרי של האוטוסטרדה הזו, הוא סולם אינסופי. על סולם זה ממוקמים כל האנשים, הכוללים אותי ואת 'הזולת', והמטרה של כולם היא להתקדם במעלה הסולם. ברור לגמרי שקרוב לוודאי שיש מישהו מעלי, אבל אל לעובדה זו להפריע לי לדרוך על אלו שמתחתי, ולהתקדם על גבם הלאה, למעלה, אל המטרה.
ולפני שנעבור לאוטוסטרדה השניה, נסביר מדוע דימוי 'האוטוסטרדה'. פשוט כי בכותרת כתוב 'דרכים', ו'דרכים' מתפצלות מאוטוסטרדה, או במלים אחרות: את ההכרעה המוסרית הזו - 'חטוף ככל יכולתך' - אפשר לבצע בכל מיני דרכים. למשל: תחרותיות פרועה בשדה הבורסה, על סף החוק ולעתים מעבר לו, או סחר בסמים, בנשים וכיו"ב מעשים המוגדרים חד משמעית כבלתי חוקיים ובלתי מוסריים אפילו [לפי אמות המוסר של האוטוסטרדה השניה, שתוסבר להלן]. דוגמא 'נמוכה' יותר מבחינת עוצמתה, אך נמוכה מספיק כדי להדגים את הדברים: כאשר סטודנט רץ לספריה לפני עמיתיו לקורס, ותולש דפים מתוך ספר שאמור לשמש לטובת בחינה מסויימת, הוא מבטיח שני דברים המסייעים למאמציו למקסם את מיקומו על הסולם: לא רק שהוא השיג את החומר, הוא מנע אותו ממתחריו.
תאור הגיונה של האוטוסטרדה השניה נשמע כמעט בדיוק כמו הראשונה, חוץ מהסוף: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'כבד את הזולת'.
דימוי לגישה הזו היא אותה סירה שכולנו נמצאים עליה, ומכיוון שאנו חיים במציאות עצומת מימדים, אפשר להחליף את הסירה בספינה. כך או אחרת, ובניגוד לספינות האמיתיות החוצות ברגע זה את האוקינוסים, ונושאות בבטנן את פרייה של חלוקת העבודה המתועשת והמשוכללת שמאפשרת את עולמנו הממשי, על פי הגישה הזו, של כבוד לזולת, אין בה היררכיה קשוחה וקבועה, אלא חלוקת העבודה מתבצעת תוך כדי דיאלוג מתמיד ודאגה לצרכיו של כל אחד. שנאמר במניפסט הקומוניסטי, "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".
ושוב, גם במקרה של אוטוסטרדת הסולידריות, הרי שזו מתאפשרת במגוון רחב מאד של דרכים, חלקן נוסו ועדיין פועלות בהצלחה – מחינוך ציבורי ועד קואופרטיבים – חלקן ידעו ימים טובים יותר – כמו הקבוץ הישראלי – חלקן אולי עתידן לפניהן – מדינת הרווחה מצד אחד ותנועת הקומונות העולמית המקיפה עשרות אלפי מקרים.
עוד דבר אחד משותף לשתי האוטוסטרדות הללו: בשני המקרים המתוארים מדובר באוטופיה. כלומר אין באמת מצב של 'חטוף ככל יכולתך' ללא שום רסן והגבלה. אפילו לא בין 1941 ל-1944. עוד פחות מכך מתקיים מצב מושלם בו מיושמת להלכה התורה ההיא על רגל אחת של מארקס [מכל אחד, לכל אחד].
אבל לא זו השאלה כרגע.
במסגרת הדיון הנוכחי, השאלה המשמעותית היחידה היא הגישה המוסרית הבסיסית הנגזרת ממצב התלות המאפיין את עולמנו המודרני שהוא כאמור ללא תקדים היסטורי.
הטענה בדבר חוסר התקדים ההיסטורי איננה לתפארת המליצה, מהסוג המשמש את העיתונאים למיניהם המפריחים את הביטוי הזה – 'חסר תקדים' – כדי לבטא התלהבות ממשהו או ליצור סביבו דרמה למטרות כאלו ואחרות, בלי שהם בכלל טורחים לבדוק האם אכן מדובר במצב 'ללא תקדים'.
במקרה הזה, אכן מדובר במציאות ללא תקדים. לא היה בתולדות האנושות מצב אובייקטיבי של שפע, הגנה מפני פחד ופתרונות לשורה ארוכה של מכאובים.
לא היה בתולדות האנושות מצב של תלות הדדית, גלובלית, מוחלטת ובלתי הפיכה [אלא אם תושמד הציויליזציה המודרנית, אם בידי כוחות טבע אדירים אם באמצעות נשק להשמדה מאד מאד המונית].
ומכאן שההתמודדות המוסרית עם המצב החדש הזה, היא אכן 'ללא תקדים'.
ומכאן שיש לקחת בחשבון – אם במישור החינוכי, אם בזה ההסברתי, אם בזה האידיאולוגי וכמובן בזה הפוליטי – את שתי הדרכים הראשיות הללו.
הערה אחרונה: לפחות ברמת ההצהרה, הן במישור האינטימי – משפחה, חמולה, קהילה – והן בזה האנונימי – חברה, מדינה, אזור, מערכת בינלאומית – ההכרעה נפלה זה מכבר לצד הנכון, קרי הסולידרי.
אבל כאן בדיוק הבעיה. שתחת הכסות של הצהרות תומכות-סולידריות, ניתן לממש צעדים הפוכים לחלוטין.
איזה הורה יגיד שאיננו אוהב את ילדו? ובכל זאת מקרי ההתעללות והניצול רבים למדי. אבל אף אחד לא יצדיק אותם במשפט הידוע 'חוסך שבטו שונא בנו'.
איזו מפלגה לא תגיד שהיא פועלת למען העם? ובכל זאת אין מפלגה פוליטית שלא פועלת גם, לעתים רק, לאור האינטרס הפרטי של ציבור בוחריה וחמור מכך: לאור האינטרס הפרטי של אנשיה בלבד.
איזו מדינה לא תגיד שהיא בעד הדמוקרטיה והחוק הבינלאומי? ובכל זאת קיימות מדינות המתנהגות באופן הפוך לחלוטין.
כל זה מביא אותנו לפתחו של דיון הכרחי נוסף: זה המתמקד ביחסים המורכבים בין הכוונה לבין התוצאה, או בין האידיאולוגיה והפוליטיקה. ברקע של הדיון המורכב הזה עומדת ומרחפת השאלה המוסרית.
המכפלה המתקבלת היא בערך כזו: הדיון ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות, אמור להשען הן על האפשרות של מוסר 'החטוף' והן על האפשרות של מוסר הסולידריות.
על כל זה ננסה לתת דין וחשבון ברשומה הבאה. עד אז חומר למחשבה: בהנחה שהנטיה המוסרית היא כפי שנאמר קודם לטובת הצד הסולידרי; אך בידיעה שלא פעם תחת ההצהרה הסולידרית [כוונה] מתבצעת מדיניות הפוכה [תוצאה], האם אין זה סביר כי בודדים או קבוצות אנושיות יפעלו מלכתחילה באופן יותר אגואיסטי מאשר סולידרי, גם אם במישור האוטופי הם היו שואפים לראות את ההפך?

על ההשלכות השונות של טענת התלות

קודם כל חשוב להבהיר.
המלה 'תלות' סובלת מיחסי ציבור גרועים, ובצדק. מי מאתנו רוצה להיות 'תלוי' במישהו אחר? מי מאתנו רואה במלה 'תלותי' מחמאה גדולה?
ולכן חשוב להבהיר למה הכוונה.
הכוונה היא 'מטריאלית' לחלוטין. כלומר ברמת התשתיות של החיים. כלומר בעובדה. העובדה היא שכל מה שעשיתי אתמול, כל מה שעשיתי עד עכשיו וכל מה שאעשה ביתרת חיי, לא יכול היה להתקיים מחוץ למערכת אותה מפעילים אנשים שהם לא אני [הזולת].
הייתי אומר שזה כולל את המחשבות אבל זה כמובן מוגזם ומיותר לנסות להוכיח. אם כי ברור שאם המחשבות מבוטאות באמצעות מלים ושפה, הרי ברור שללא קיומה של שפה מוסכמת על הזולת לא יכול הייתי לבטא את היחודיות שבי.
אבל אני בכוונה 'בורח' מהזירה הזו, של המחשבות והרגשות, ולו מהטעם הפשוט שכל אחד יסכים אתי שיש פער ידוע ובלתי ניתן לגישור בין הרגשות והמחשבות 'ההיוליות', לבין ביטוין במלים, בשפה, בכל שפה. ולכן ברור כי במובן מסויים יש בי ייחודיות שאיננה תלויה ואיננה קשורה בהכרח לזולת, אלא היא ענין מהותי-פנימי בלתי ניתן לתאור. אלא דרך התווך של השפה, וחזרנו לנקודת המוצא.
אבל מהזירה המטריאלית אי אפשר לברוח. ומיותר לדון בשאלה מה חשוב ומה פחות חשוב. אין צורך לשלוף את מאסלו בכל הזדמנות, לא כי הוא אמר דברים לא-סבירים אודות פירמידת הצרכים, אלא פשוט כי אפשר לנהל ויכוח על עצם התפיסה הפירמידלית-הלינארית שלו: קודם לחם, אחר כך יוגורט, אחר כך טישרט, אחר כך מברשת שיניים ואז מילון אבן שושן ובסוף אתרים-לא עלינו באינטרנט.
אני בכוונה לא מדביק הפנייה לתיאורית מאסלו כי עד כדי כך אני משוכנע שכולם שמעו עליה ואם לא אז בוודאי הבינו אותה מהדיון הקצר במשפט הקודם.
אם לסכם את הטיעון עד כאן, ולמעשה אני עדין בשלב המבוא שלו, אומר כי במושג 'תלות' אין כוונתי אלא לתאור מצב. לא שיפוטיות יש כאן, ולא עמדה ערכית, ולא הקדמה לטענה חסרת שחר לפיה עלינו 'להשתחרר' מהתלות הזו, או לטענה פוליטית סבירה-לכאורה לפיה לא מדובר ב'סתם' תלות, אלא בתלות ממש קונקרטית בתאגידים למיניהם, בין אם מדובר בתעשיית התקשורת, ובין אם מדובר במדינה.
לא. לא כי לא יכול להיות ממש בטענות הפוליטיות הללו, אלא כי לא עליהן אני מדבר ולא אליהן אני רומז.
הדיון שלי הוא במובן מסויים מופשט לחלוטין. קצת מוזר אולי כשזה בא מצידו של היסטוריון, כלומר מצד מי שמקצועו מחייב אותו לעסוק במוחשי, בקונקרטי, בחד פעמי.
הכל נכון - לגבי עבודת ההיסטוריון - אבל אני מנסה ללכת אל מעבר להיסטוריה, אל מעבר למקצוע, אל מעבר לתביעה לדון בדברים קונקרטיים בהקשרם הרלבנטי, ובמלה אחת אני 'מתפלסף'. מתפלסף - או אם לנקוט במונח המקצועי: אני לש אפשרויות היסטוריוסופיות. אפשרויות היוצאות מההבנה ההיסטורית שהתגבשה אצלי בשנים שאני עוסק במקצוע, הן כחוקר ועוד יותר כמורה, אבל חותרות לתובנות בסיסיות על מצבו של האדם.
ועל טיב מצבו של האדם בימינו כבר אמרתי מה שאמרתי ברשומה הקודמת, וזה חוזר על עצמו ויחזור על עצמו לאורך כל הדרך: החיים הטובים.
ואת זה צריך להסביר בקצת יותר מלים, אבל לא ביותר מדי. מלים, ארבע במספר, שיכולות - ואכן שימשו - מוקד להתייחסות למחקרים היסטוריים מקצועיים, אבל שכאן מובאות כנקודות ייחוס לדיון באפשרויות ההיסטוריוסופיות.
ארבע המלים הן: כאב, פחד, מחסור, מוות.
קל לראות עד כמה המלים הללו, כל אחת לחוד והקומבינציות שלהן, מהוות ישויות היסטוריות ברורות.
כאב= מלחמות.
פחד=פוגרומים.
מחסור=עידן הקרח הקטן.
מוות=הדבר השחור.
שוב אני חוסך לעצמי קפיצות לויקיפדיה בה יקבל הקורא חומר קריאה אינסופי בכמותו על כל אחת מהדוגמאות ההיסטוריות הללו. והקורא בוודאי יודע שאלו רק דוגמאות. כי כאב אפשר לחוש גם משפעת. פחד מזאבים. מחסור מבצורת או מאניה שלא הגיעה בזמן או לא הגיעה בכלל בגלל סערה או טעות בניווט, ומוות תודה לאל יש בשפע בכל הצורות ובכל הצבעים.
וכל אחת מהדוגמאות תוביל לדוגמאות אחרות שכל כולן ללא יוצא מהכלל ניתנות לדיון היסטוריוגרפי מוקפד, מבוסס על מקורות כאלו ואחרים, דיון היוצר קורפוס של מחקרים כתובים, ספרים, מאמרים ומה שביניהם, ואלו יכולים להפוך לתרבות פופולרית יותר, ממאמרים מדעיים בעיתונות, עבור ברומנים היסטוריים וגמור בסרטים.
את כל זה עושים ברגע זה עשרות או אולי מאות אלפי אנשים. אני אחד מהם. גאה להיות אחד מהם.
אבל כאן אני מדלג אל מעבר למלאכה האינסופית והמרתקת הזו, של חקר וסיפור תולדות הכאב, הפחד המחסור והמוות, כדי להשתמש ברביעיה הזו כבסיס מוצק להסביר מה זה 'החיים הטובים'.
ובכן, לא יפתיע אותי אם הקורא הסביר כבר הבין לבד. החיים הטובים הם חיים נטולי כאב, פחד, מחסור ו....מוות.
כן, גם על הדבר הרביעי עובדים ממש ברגעים אלו, וזה שאני לא מחזיק מהמאמץ הזה, על שני צדדיו [תכף אסביר] לא משנה את העובדה הזו, כלומר את משמעותה. המאמץ [הלא-מוצלח ואולי מיותר] לבטל את המוות הוא פועל יוצא ישיר והגיוני של המאמץ [המאד מוצלח] לבטל את הכאב, הפחד והמחסור.
שתי הערות על פרויקט ביטול המוות: א. ככל הנראה הוא לא אפשרי. ב. לדעתי הוא מיותר ואולי אף מסוכן. הוא לא אפשרי כי סופו של כל אורגניזם טבעי למות. הוא מיותר כי אולי לחיות לנצח זה מתיש, הוא מסוכן כי אם ברור שהיותו של גוף האדם אורגניזם טבעי הוא הוא המכשול העומד בפני חיי הנצח, הרי שההתמקדות במאמץ לברוח מהמוות תייצר בהכרח את המחשבה ואת הטכנולוגיה הנגזרת ממנה, שיש לבטל עד כמה שניתן את המימדים האורגניים-טבעיים של האדם. ומכאן למפלצות טכנוביולוגיות המרחק קצר. ואני דוחה על הסף את הטענה שעולה למשל ב'שם הורד' לפיה גם משקפיים [טכנולוגיה] הם התערבות באורגניזם הביולוגי [העין] ולפיכך אדם המרכיב משקפיים הוא ישות 'טכנוביולוגית'. אסתפק בלומר דבר פשוט ודבר פילוסופי כנגד הטענה הזו. הדבר הפשוט: השכל הישר יודע להבדיל בין איש ממושקף לרובוט בעל רקמות אנושיות. הדבר הפילוסופי: יש נקודה בה השינוי הכמותי הופך לשינוי איכותי. אני בעד לשמור על הגבול הזה. לא אכפת לי אם ירחיבו לי את הזכרון באופן מלאכותי. מאד אכפת לי אם אנשים יתחילו להנדס טכנוביולוגית את הילדים שלהם שעדיין לא נולדו. וכן, אני בעד שהמחקר הגנטי יתרום למניעת מחלות כמו אלצהיימר או טייזקס. כפי שאמרתי, יש גבול ואם הגבול לא ברור יש לדון בו. ציבורית.
עד כאן בעניני המוות.
נשאיר את המוות מקדימה, ונחזור לשלישיה המגדירה את החיים הטובים.
בקיצור אומר, שהמצב ההיסטורי של 'התלות הקיומית המוחלטת של כל אחד מאיתנו בזולתו', משפט המפתח ברשומה הקודמת, נוצר בדיוק באותו הזמן ובאותן הנסיבות וכפועל יוצא של המאמץ האנושי להתגבר על הכאב, הפחד והמחסור.
לכאורה יכול הייתי לומר את כל זה בקיצור, באמצעות המושג הידוע 'המהפכה התעשייתית'. אלא שאני חושד שאנשים יבינו את המהפכה התעשייתית כהמשך של המאמץ האנושי המאד מאד ישן, בן מאות אלפי השנים, לעשות שימוש בשכל על מנת לשפר את מה שמארקס כינה 'תהליכי היצור'. הואיל ואני 'מודרניסט' בהשקפתי, כלומר מאלו הסבורים שהעת החדשה, או 'המודרנית', מבטאת שינוי דרמטי מהתקופות שקדמו לה, אינני לוקח את הסיכון בלנקוט מונחים שיש בהם מן ההמשכיות. ותעשייה - כך יטען הלא-מודרניסט [שהוא לאו דווקא פוסט או אנטי מודרניסט] - היא מכונות, ומכונות כמו בורג השאיבה של המצרים יש כבר אלפי שנים. והפירמידות. ולוח השנה. והמתמטיקה. והאסטרונומיה. שלא לדבר על השפה. כל אלו יצירות אדירות [ואכן הן אדירות] שקדמו לתקופתנו שהיא אולי 'חדשה' [מאתיים שנה בערך] אך היא פסיקון ביחס לתולדות האנושות [שני מליוני שנים בערך], קל וחומר ביחס לתולדות הבריאה כולה [20 מיליארדי שנים בערך].
לא.
עם כל הכבוד לאסטרונומים הקדמונים ועם כל ההערצה למערכת החוקים של חמורבי או למיתוסים השוויוניים ברוחם של המקרא העברי, אין בכל אלו אלא משום הישגים אנושיים כבירים שפועלים על יסוד התודעה שכאב, פחד ומחסור [ומוות כמובן] הן בבחינת מצב צבירה טבעי, בלתי ניתן לשינוי, שכל שנותר הוא למשמע אותו. מכאן המיתוסים, מכאן הדתות קטנות כגדולות.
במאתיים השנים האחרונות אנו עדים למשהו אחר לגמרי, והדברים ידועים. בחלקים הולכים וגדלים של האנושות האנשים אינם יודעים מחסור מהו, אינם סובלים כמעט מכאב, והפחד הגדול שלהם הוא מחייזרים, מטאוריטים שאולי יתנגשו בכדור הארץ או מגורמים פוליטיים שרוצים להרוס את העולם שלהם, או לכל הפחות מדברים כאילו זה מה שהם רוצים לעשות.
זהו מצב ללא תקדים.
והוא נוצר כאמור במקביל לתוצאה שלו, התלות ההיא של כל פרט בזולת. ובמקביל לעוד דברים חסרי תקדים: הדמוקרטיה ההמונית, הגלובליזציה [שלא התחילה כדעה רווחת חסרת שחר עם נפילת הגוש הקומוניסטי בדיוק לפני 20 שנה אלא ימיה כימי העת החדשה, קרי 300-200 שנה], האינדיבידואליזם, הסובלנות התרבותית [לפחות ברמת ההצהרה] וכן הלאה.
לפני הרבה שנים כתבתי מאמר שאני מאד אוהב. כותרתו היא בערך זו: 'מדוע חינוך לדמוקרטיה חייב להתבסס על מימד עומק היסטורי'. טענתי בו כי הן הדמוקרטיה המוכרת לנו היום [על כל הפרוצדורות והמרכיבים שלה: בחירות, חוקות וכו'], והן החקר ההיסטורי המוכר לנו היום [ההיסטוריוגרפי, המקצועי, מבוסס המקורות, השואף לאוביקטיביות והמסוגל להפיק נראטיב ביקורתי] נולדו באותן נסיבות, והשתיים - הדמוקרטיה וההיסטוריוגרפיה - זקוקות זו לזו, ולכן יש לשמור על שתיהן בקפדנות. הנה המאמר.
כל זה כדי לומר כי אנו אכן חיים למיטב הבנתי [שהיא כמובן לא רק הבנתי אלא הבנתם של גדולים וחכמים ממני] במציאות חיים חסרת תקדים. ואם אלו היו החדשות לא הייתי טורח לספר אודותיהן, אבל אני טורח כי למיטב הבנתי הבעיה הגדולה של תקופתנו, היא שאנו חיים אוביקטיבית במציאות אחת, ודנים בה סוביקטיביות בכלים ממציאות אחרת.
קראתי לדבר הזה פעם 'פרדוקס האדם המודרני', ובקיצור הוא נראה כך: בעוד שמבחינה אוביקטיבית כל אחד מאיתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט - לא 'סתם' אלא כחלק מהמאמץ המאד מוצלח ל'חיים טובים' [כאמור: נטולי כאב, פחד ומחסור] - הנה מבחינה סוביקטיבית רבים מאתנו, שלא לומר כמעט כולנו, מתנהגים כאילו הם ואפסם עוד. כלומר הפרדוקס בנוי ממציאות מחוברתת לחלוטין הנשענת על תשתית רוחנית אגואיסטית לחלוטין.
וברור שלא היינו מגיעים לאן שהגענו - והגענו כאמור רחוק בפרויקט 'החיים הטובים' - אילו באמת 'הלחלוטין' הזה היה עד כדי כך.
ואולי הוא באמת כך, אבל מספיק שפרומיל אחד או אפילו פחות מזה, יבינו את המציאות המורכבת הזו כדי לנהל אותה בהתאם, ואילו האחרים ימשיכו לחשוב על עצמם ועל סביבתם במונחים מהעת העתיקה או מימי הביניים. אבל אז המחיר יהיה - והוא הווה! - שאת 'ההמונים המרוצים' הללו [המושג לקוח מהגותו של חוזה אורטגה אי גאסט ואף פעם אי אפשר להגזים בקריאה ללכת ולקרוא את מרד ההמונים!!] יהיה צורך לנהל במניפולציות רדודות מהסוג המוכר כ'תרבות הרייטינג'.
תרשו לי רגע להתעכב על מהותן של המניפולציות הרדודות, ועוד רגע אני מסיים את הרשומה הזו: שימו לב למאפיינים של תוכניות כמו 'מי רוצה להיות מליונר', 'הישרדות', 'הבלוק', 'האח הגדול' וכו'. ניחשתם נכונה. הן מנסות להחזיר אותנו למצב הטרום-מודרני, של, הפלא ופלא, כאב, פחד ומחסור. הכל וירטואלי גם כשזה אמיתי [כי החבר'ה בהישרדות באמת מזיעים שם בקריביים והחבר'ה באח הגדול באמת סגורים בחדר, והמליונר החדש באמת מקבל מליון שקל שמטרתו לבטל את המחסור].
אני מקווה שדברי ברורים גם אם לא בהכרח מוסכמים.
ובכל מקרה לא דברי אודות 'האדם המרוצה' והדרך לנהל או 'להכיל' אותו היה המוקד בפיסקאות האחרונות, אלא 'פרדוקס האדם המודרני'.
'הפרדוקס' לא מענין לכשעצמו כמצב מוזר [כמו בפרדוקס השקרנים או אכילס והצב או זנון והחץ וכל פרדוקס פילוסופי אחר שנועד ליצור חומר מרתק למחשבה], אלא כתאור תמציתי של האיום האסטרטגי הגדול ביותר על פרויקט החיים הטובים.
ברשותכם אסכם את האיום הזה: ככל שיהיו - וישנם! - יותר ויותר אנשים אשר נהנים מחיים-טובים, יתכן מצב ובו יותר ויותר אנשים לוקחים את חייהם הטובים כמובנים מאליהם, ואז הם הולכים ומתרחקים הן מהבנת הכלים והמערכות [הציבוריות בהכרח] שאיפשרו להם את החיים הטובים, והן מההגנה על המערכות הללו, תחזוקתן ושיפורן.
במלים אחרות, האיום האסטרטגי הוא כזה: ככל שפרויקט החיים הטובים מצליח יותר - והוא לא מפסיק לעשות כן - כך הולכים ומתקצרים ימיו, הולך עתידו ועומד בסכנה גדלה ומתגברת.
הפתרון?
כבר כתבתי את זה במניפסט, ואשוב על הדברים במלים אחרות [או זהות, אני לא בודק]: על מנת להמשיך ולקיים את חייו הטובים של כל פרט, על כל פרט לעשות מאמץ שיטתי מחוייב ומלומד ומורכב להגן על המערכות הציבוריות.
פעם קראו לזה סוציאליזם אבל מסכן הסוציאליזם עבר התעללות המסכן, מימין, משמאל, מלמטה, מלמעלה, התעללות חומה, התעללות שחורה, התעללות לבנה וגרוע מכולן: ההתעללות האדומה.
עד כאן להפעם.