יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

תשובה ציונית הולמת לאווה אילוז


כך ממשיכה להיות ישראל בית לכל אזרחיה ומעוז השפיות והאמת בעולם של שקר תלוש, פרי קואליציה של עוכרי-מיעוטים גזעניים ואלימים, ואינטלקטואלים בעלי עמדה פסיבדו-נאורה

ההתמודדות עם עוד אחד ממאמרי השיטנה של אווה אילוז קלה למדי. היקף דבריה ושורת הנושאים שהיא מעלה, ראויים כל אחד להתייחסות ומדובר במלאכה קלה למדי. לא שיש לי אשלייה שמישהו מלהקת המעודדות של הגיבורה החדשה של 'קהיליית הטרוניה' כהגדרתו הקולעת של אלחנן יקירה ישנה במשהו את עמדתו, אבל הרוב הדומם, העומד משתאה לנוכח המבול השיטתי של שנאת ישראל המתפרסמים באופן קבוע במהדורה המקאברית של 'פראבדה' לאנשים חושבים, אולי ירווה מעט נחת מתשובה ציונית הולמת.


יום שישי, 8 בנובמבר 2013

50 שנה לרצח קנדי - על ספר חדש שראה אור בנושא (ליתר דיוק על ראיון רדיו שנערך לכבוד הספר)

ממש השבוע, ב-4 בחודש, ראה עוד ספר על רצח קנדי. 'עוד ספר' כי כבר נכתבו כמה אלפים ובעוד שבועיים ימלאו 50 שנה לרצח הפוליטי החשוב ביותר במאה ה-20. הספר עליו אכתוב משהו להלן, נכתב על ידי רוג'ר סטון, וכותרתו בתרגום חופשי: "האיש שרצח את קנדי – ה'קייס' נגד לינדון ג'ונסון". כן, אין זו טעות. לטענתו של סטון מי שעמד מאחורי הקשר ('קונספירציה' בלע"ז) לרצוח את הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

פרידמן, קרוגמן, נובלמן, אקונומיקמן וחיות מוזרות אחרות - שבע שנים להסתלקותו של מילטון פרידמן



א.       
שבע שנים עברו מאז מותו של מילטון פרידמן, הכלכלן הדגול שזכה בין השאר לפרס נובל לכלכלה (1976), ושידוע כדמות המרכזית בהפצת הרעל הניאו-ליברלי על פני הגלובוס. הזמן טס נהוג לומר, ואכן הזמן טס. מצד אחד זו תחושה מייאשת או לפחות מטרידה, מצד שני טיסתו של הזמן היא מעין נחמה לאלו – כמוני – המתייסרים בין השאר על כך שלא הטריחו עצמם לומר מילה או שתיים על אחד האנשים המזיקים ביותר שפעלו בעולמנו בשליש האחרון של המאה ה-20. בקיצור, 'מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא'.

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

לעשות שלום עם הפלסטינים - שתי ביקורות רציניות ותגובות שלי

ביוני 2012 ראה אור ספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים'.

מאז זכה הספר לכמה התייחסויות בעל פה:

ד"ר הלל כהן תקף אותו במפגש במכון 'ממרי' בירושלים
פרופ' משה יצחקי חילץ מהספר תובנות מרתקות במפגש-השקה במכללת אורנים
פרופ' מוטי גולני והדוקטוראנט וגד'י ג'בארין ביקרו אותו במפגש ב'קרון הספרים'
פרופ' אסעד גאנם והעיתונאי שלומי אלדר חלקו עליו במפגש במועצה האזורית מגידו

יום שישי, 11 באוקטובר 2013

לאומיות עברית-יהודית-ישראלית: על כשלונן של מילים לתאר מציאות מורכבת (אבל בכל זאת בסוף - בעוד 1400 מלים - יש מסקנה מועילה ויישימה)


מראש אומר כי אין לי שום כוונה להציג כאן נוסחת פלא שתביא לסיומה את הפרשה הבלתי נגמרת הזו, שאפילו הגדרתה מחייבת אותי לעשות שימוש במושג האמורפי: 'זהות'. רק אדם תמים – ואישית לא יצא לי להכיר אפילו אחד כזה ובלבד שהוא בן 15 ומעלה – באמת חושב שמדובר בסוגייה 'פילוסופית' ו'טהורה', כלומר כזו העשוייה למצוא פתרון 'אובייקטיבי' או 'מדעי'. במלים אחרות, ברור לכל מי שעיניו בראשו שהעתירה שביקשה לאפשר לאזרחי ישראלים להגדיר עצמם כבעלי לאומיות 'ישראלית', היא פוליטית. לאו דווקא במובן המפלגתי אבל בהחלט במובנים האחרים, הרחבים יותר, של המושג 'פוליטי'. די להביט ברשימת העותרים שהצטרפו לפרופ' עוזי אורנן בבקשה לשנות את רישום לאומיותם מ'יהודי' ל'ישראלי' על מנת להתרשם מכך, כמו גם מזהותם של תומכיה או מבקריה.

אמנם כתבתי זאת במקומות אחרים, אבל נשוב כאן למען הסר ספק: מבחינתי לא רק שלמושג 'פוליטיקה' אין רק קונוטציות שליליות, אלא שגם אם הפוליטיקה מאוסה בצורתה ובתכניה, היא פעילות מרכזית בהוויה האנושית המודרנית בכלל ובזו הדמוקרטית בפרט. ומדוע? כי דמוקרטיה מניחה פלורליזם, ופלורליזם פירושו שלכל אחד מאיתנו יש תפיסות שונות של המציאות כפי שהיא (ההווה) וכפי שהיא אמורה להיות (העתיד). ומכאן ברור מדוע כל מי שמעוניין בעתיד שונה כי הוא איננו מרוצה מההווה, נזקק לעבר.

כך או כך, ברור שאם כל אחד מאיתנו רוצה דברים מעט שונים מזולתו, אין לו ברירה אלא לנקוט בפוליטיקה על מנת להשיגם. כך בענייני מדרגות המס, חלוקת המים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שכר מרצים במכללות לחינוך וכן, גם בענייני זהות. ואחרי שהבנו שאין ולא יתכן פתרון שיניח את דעתם של כולם או אפילו של רובם, אפשר לגשת לכמה נסיונות של קודמינו לרבע את המעגל. נסתפק בשימוש במושגים 'איזארליטה' ו'היברוז', ובעוד מושג אחד: 'קונפסיה'

ובכן, ב-1860 קם לו בצרפת ארגון המוכר לתלמידי ישראל בשמו העברי המכובס, 'כל ישראל חברים', או בקיצור 'כי"ח'. אלא שהכביסה הצחורה הזו מסתירה את עומק משמעותו של המושג אשר שימש את מקימי הארגון החשוב הזה, שבצרפתית נקרא 'אליאנס איזראליט אוניברסל'. בניגוד לגרסא העברית הסתמית, כל מילה בשם הצרפתי משמעותית: 'אליאנס' - כלומר ברית של אנשים המחוייבים לפעולה (במקרה הזה פרוגרסיבית במהותה שכן מקימי הארגון הציבו שתי מטרות לפניהם: א. לשפר את היהודים – לשפר, בלי מרכאות של הקטנה פוסט-קולוניאלית מזוייפת – באמצעות מערכת חינוך. ב. להגן על היהודים במקרים שהם ירדפו ככאלו: כיהודים); איזראליט – כלומר 'יהודי' אבל בלי לנקוט בשם המפורש 'ז'ואיפ', שנשא עימו את כל מטעני העויינות הנוצרית-יהודית מהעבר הקרוב. זאת ועוד: מחויבותו של הארגון לפעול למען 'ז'ואיפים' במקומות אחרים באה לרמוז גם להם שהגיע זמנם להגדיר עצמם כ'איזראליטים' (שימו לב שוב למטרת החינוך במגמה של שיפור בלי מרכאות פוסט-מודרניסטיות אוויליות); ו'אוניברסל' – גם כי המסרים החינוכיים והדיפלומטיים נשענו על מיטב המסורת הפרוגרסיבית של ההשכלה, אך גם כדי להתמודד עם צרפתים קנטרנים שעלולים יהיו (ואכן קנטרנים כאלו היו גם היו) לסנוט ביהודים ש-70 שנה אחרי האמנציפציה הנה הם שוב מתארגנים באופן בדלני.
לפני כעשרים שנה זכיתי לכהן במשך שנתיים כשליח לקהילת קורדובה שבצפון ארגנטינה. משרד העלייה אשר שימש אותי ואת קודמי כמובן, היה ממוקם במתחם של הקהילה שכלל כמובן בית כנסת יפה מאד ובית ספר תיכון. וכיצד קראו למרכז היהודי הזה? 'סנטרו-אוניון-יסראליטה'. למרות שמדינת ישראל כבר היתה קיימת כשהוקם המרכז הזה, ולמרות נטייתם הציונית המובהקת של רוב אם לא כל אנשי הקהילה החביבה הזו, למילה 'איסראליטה' יש את המשמעות 'הצרפתית' הנזכרת, כלומר יש להבינה כמושג שמטרתו מצד אחד לומר בפה מלא "אנחנו יהודים", אך באותה נשימה להוסיף ולהזכיר "אנו יהודי האמנציפציה" כלומר ארגנטינים נאמנים בעלי 'זהות יהודית'.

אבל איזו מין 'זהות יהודית'? כאן בא לעזרתנו המושג 'קונפסיה' שמשמעותו-הוראתו מקביל בערך למושג 'תיאולוגיה' או 'עיקרי אמונה' או כל הגדרה דומה אחרת. ומה החידוש תגידו? והרי כל מושג 'דתי' נוגע ב'תיאולוגיה' וב'עיקרי אמונה'? ובכן, זהו בדיוק. שלא. במקרה של היהודים בכל אופן. שהרי אותם יהודים שהחל בסוף המאה ה-18 ולאורך כל המאה ה-19 וגם בימינו כמובן, רואים עצמם כארגנטינים או קנדים או אוסטרלים או אנגלים או יאנקים נאמנים, אך גם כיהודים כלומר כ'איזראליטים', ביקשו לממש את 'איזראליוטם' החדשה באופן כזה (רפורמי וקונסרבטיבי) או אחר (ניאו-אורתודוכסי) ולשם כך נזקקו למערכת חדשה של 'אמונות ודעות' (כלומר: קונפסיה) שמטרתה להסביר את היהדות חסרת התקדים הזו (כן, גם הניאו-אורתודוכסית וגם החרדית עונה על ההגדרה הזו: חסרת תקדים) גם לסביבתם וגם לעצמם. אם כך תפקידה של ה'קונפסיה' היה לתת פשר 'דתי' למהפך שעברו היהודים: 'היהדות' המסורתית נבנתה על הפרדה שיטתית ומטריאלית בין יהודי לסביבתו; אלא שמאז 1776\1789 היהודי (כמו כל שכניו) הוא אזרח; ומכאן שאין אלא להגדיר מחדש את יהודיותו של היהודי (הרוצה להמשיך להיות יהודי והרי היו רבים שויתרו על זהותם היהודית!). והתוצאה: פחות הלכות, פחות טקסים, פחות היבדלות, או באופן חיובי: יותר התקרבות, יותר דמיון, יותר מכנים משותפים (עוגב, תפילה בשפת המקום וכן הלאה). אז מה בכל זאת יבדיל בין 'האיזראליט' לנוצרי (ולא חלילה 'גוי'!!!)? האמונה, כלומר הקונפסיה (או בגרסא אחרת: persuasion).

לבסוף, 'היברוז'. בשלב מסויים, לפחות בארה"ב, תפס מושג זה את מקומו של 'האיזראליט'. אדרבא: המושג הזה הגיע לא פעם בצירוף המביך בימינו: 'די היברו רייס'. כלומר 'הגזע היהודי'. כן, צריך מנה ידועה של אומץ על מנת להבין את הצירוף המשונה הזה, משימה שניתן לבצע רק באמצעות דילוג תודעתי אל מעבר לימים האפלים של תורת הגזע בכלל ותורת הגזע הנאצית בפרט (אף פעם לא מיותר להזכיר שלא מדובר במושגים נרדפים!!!! די אם נזכיר כי גם אחד העם וגם ארתור רופין – כל אחד בדרכו – אחזו בתורת הגזע!). 'היברו' היה המושג ששימש את האמריקנים אפילו באופן רשמי, כאשר עד לתקופה מסויימת הם ספרו את מספר 'ההיברוז' שנכנסו לארה"ב בתקופת 'ההגירה הגדולה'. כמו במקרה של 'האיזראליט', גם כאן מדובר במושג שמצד אחד מודה שיש חיה כזו – 'עם יהודי' או 'קבוצת אנשים המזדהים כקרובים זה לזה והקוראים לעצמם 'יהודים' – ומצד שני מנסה לקבור או לפחות להשכיח את היחסים העכורים שעד לא מזמן היו לבני הקבוצה הזו (או 'הגזע' בלשון של חלק מהשיח במאה ה-19) עם זולתם.

הערה חשובה אחרונה בעניין 'היברוז' ו'איזראליטים'. המושג 'היברוז' למיטב ידיעתי לא קיים כבר. לפני כשלושים שנה יצא לי לשמוע גיבור של סדרת טלוויזיה ('חשיפה לצפון') נוקט בו. הדבר מעיד על אינטליגנציה גבוהה של התסריטאי, ששם בפיו של אסטרונאוט טקסני בגמלאות (שגם זכה להזדווג עם הבלונדינית המרהיבה של הסדרה) מושג ארכאי העולה בקנה אחד עם שמרנותו המעצבנת. מדובר בפרק בו המשימה היא להשיג לרופא הנודניק ששכחתי את שמו 'עשרה היברוז' כדי שיוכל לעשות מניין של אבל לזכר דודו שמת בניו יורק הרחוקה. אבל כאמור מאז לא יצא לי להתקל במושג הזה כלל וכלל. 'איזראליטי' לעומת זאת משמש כאמור את הקהילה היהודית בקורדובה אבל לא רק אותה כמובן. בכל אופן חשוב לציין שבימינו – אולי בזכות מדינת ישראל, אולי בשל השואה, אולי גם וגם ואולי מעוד סיבות שלא זה המקום לעמוד עליהן – השימוש במילה 'יהודי' רווח למדי גם אצל יהודים.

האם יצאנו חכמים יותר מהעיון ההיסטורי הזה? קרוב לוודאי שלא ממש. אבל אולי בכל זאת דבר אחד ניתן ללמוד מהעבר: למושגים המשמשים אותנו להגדרתנו העצמית, יש תפקיד חשוב – לא מכריע אבל חשוב – באופן בוא אנו מבינים או רוצים להבין את התנהלותנו בעולם הזה. האופי הנאיבי לא פעם של הכרעותיהם 'הזהותיות' של יהודי האמנציפציה במאה ה-19, אסור שישכיח מאיתנו את העניין החשוב באמת שגם הציונות הבינה אותו מרגע הופעתה: לא עוד בדלנות יהודית 'לעומתית'. בעולם שרוצה להיות פרוגרסיבי וסובלני ומתקדם ומשגשג, יש מקום לזהויות נבדלות כמובן (פינים ויפנים וטג'יקים ואזארים) אבל על כל קבוצה פרטיקולארית לטפח תודעת שייכות כלל-אנושית.

זו למיטב הבנתי גם המוטיבציה שעמדה ברקע העתירה המשונה של עוזי אורנן וחבורתו. ככל הנראה הם אינם רוצים להקרא 'יהודים' בגלל זיהוי הלאומיות היהודית עם יהודים כמו אנשי 'תג מחיר' או קבוצות רחבות בהרבה שמנהיגיהן קוראים במפורש לגט כריתות עם ערכי תנועת ההשכלה (מתינות, שגשוג, שלום, דמוקרטיה, סולידריות כלל-אנושית).

אז מדוע מדובר בעתירה 'משונה'? כי עצם ההליכה לבג"צ מעידה על המימד המתריס המאפיין את מה שאלחנן יקירה הגדיר כ'קהילת הטרוניה'. ממה נפשם של אורנן ושות'? גם אם היו זוכים להכניס את המושג 'לאום ישראלי' לרשימת 137 הלאומים המוכרים על ידי משרד הפנים, הכרעה משפטית זו לא היתה משנה ולא כלום בשדה החברתי והתרבותי שהוא הוא השדה המטריד את מנוחתם של אישים כמו אורי אבנרי ושולמית אלוני שהצטרפו אף הם לעתירה.

אגב, המספר הנקוב - 137 לאומים הרשומים כלאומים מוכרים על ידי משרד הפנים הישראלי -  הוא לא בדיחה ולא מספר סמלי! זה המספר האמיתי שמופיע בעתירה!! פשוט חפשו בקונטרולF את המספר 137 ותיראו בעצמכם. כן, גם אני לא האמנתי.

הדרך הנכונה היא להמשיך ולהיאבק על תכניו של המושג 'לאום יהודי'. צעד ראשון והכרחי – וגם קל מאד מבחינה עניינית באשר מדובר בעובדות – הוא להזכיר שמייסדי הציונות לא התכוונו ל'דת' יהודית אלא ל'לאומיות' יהודית. את הפרוייקט שלהם הם כיוונו לטובת שיפור מצבם של היהודים, תהיה אמונתם ותפיסת עולמם אשר תהיה. אכן כן, 'הלאומיות' היא מושג שארנסט גלנר אמר עליו שהוא מקרה נדיר של תיאוריה חלשה ופרקטיקה חזקה. וכפי שכולנו יודעים, גם אם קשה להגדיר את 'הלאומיות' היהודית (או הפלסטינית) הנה עובדה שהיו ועדיין יש בה כוחות עוקרי הרים. לא בית המשפט יושיע אותה, אלא היהודים. רצוי יהודים בעלי תודעה היסטורית מפותחת.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

40 שנה למלחמת יום כיפור - הצעה לסדר: על מה יש לשים את הדגש בארבעים השנים הבאות (על הפוליטיקה, טמבל!)

ואחרי ששקע במקצת האבק שהתרומם לנוכח מבול הכתבות, הסרטים, המאמרים, ההתכנסויות, ההרצאות, המפגשים והשיחות על הכתבות הסרטים המאמרים הכנסים וההרצאות על 40 שנה למלחמת יום כיפור, הנה נסיון קטן ואולי לא-לא-חשוב לעשות סדר ולהציע הצעה לסדר.
הנסיון לעשות סדר כוונתו להבחין בין ז'אנרים שונים בז'אנר-העל שנקרא 'מלחמת יום כיפור'. מן הסתם הרשימה שאציע איננה מלאה אבל היא ללא ספק סוג של נקודת מוצא. מילות הקוד הן: 'הקרבות'; 'המחדל'; 'הקונספציה'; 'האמצעים המיוחדים'; 'העורף'; 'הגבורה'; 'עמק הבכא'; 'העיניים של המדינה'; 'תפקוד הממשלה'; 'מלחמות הגנרלים'; 'הרכבת האווירית'; 'הצליחה'; 'אפריקה'; 'הקילומטר ה-101'; 'היהירות-השאננות-הזחיחות'; 'שיקום הגאווה שהוביל לתהליך המדיני'.
רשימה חלקית מן הסתם שאפשר לכנס אותה לשלושה ענפים מרכזיים: ההיבט הפסיכולוגי-חברתי (האחראי על פי החוכמה המקובלת ל'קונספציה', ל'מחדל' ול'החמצת הצעות השלום'); ההיבט הצבאי; וההיבט המדיני. קל לראות שהנושא החשוב היחיד בכל הסיפור הזה – הסיפור הפוליטי – נעדר כמעט לחלוטין. ולא בכדי. החברה הישראלית כמו חברות דמוקרטיות אחרות, ממעיטה בדיון פוליטי ראוי לשמו משתי סיבות לפחות: האחת סובייקטיבית – פוליטיקה נתפסת כעניין 'מסריח' שאדם המכבד את עצמו לא עוסק בה. השנייה אובייקטיבית – פוליטיקה היא אכן תחום העיסוק האנושי המסובך והקשה ביותר לפיענוח (הרבה יותר קל להבין את תורת הקוורקים, מה היא מחלת הסרטן או כיצד משגרים טיל לירח. אפילו יחסי גברים ונשים קלים יותר להבנה יחסית לפוליטיקה).
התוצאה נראתה לנגד עינינו מבעד לענני האבק שהתרוממו במסגרת ארועי '40 שנה למלחמת יום הכיפורים'. סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד. והשכול והאלמנות והיתומים והשכול. והטראומה והאופוריה שקדמה לטראומה והמחדל שהביאה האופוריה שהביאה להתעלמות מ'הצעות השלום של סאדאת' וכן הלאה וכן הלאה. אכן כן. נושאים חשובים. חברה חופשית חייבת לכבד את זכרון חלליה וגיבוריה. אכן כן. המלחמה הארורה ההיא, בשל אופן פריצתה בעיקר, זימנה אינספור ארועי גבורה שתמיד מתלווים להם סיפורי שכול ואובדן ומוות. שהרי כבר אמר מי שאמר, שכאשר מבצע צבאי מתנהל למופת על פי התכנון המקורי והמדוקדק, לא רק שאף אחד לא ידע עליו (חוץ מאלו שביצעוהו) אלא שלא יתלווה אליו שום צל"ש שכן לא נוצרה שום הפתעה שלא הביאה לשום תקלה שלשם פתרונה הדחוף צריך היה בגבורה שבדרך כלל מסתיימת בצל"ש ובהעלאת דרגה לאחר המוות ההירואי.
אפשר להפליג ולהפליג בדיון על מה שחסר אפילו במה שיש. למשל העובדה שמעטים שמים אליה לב, שמספר הקרבנות הישראלים במלחמה הארורה הזו היה יחסית דומה למספר הקרבנות במלחמה המפוארת שקדמה לה (כ-100 ביום). מבחינה זו יש לברך על התחזקותם הצנועה בינתיים של הקולות המציינים את העובדה שמבחינה צבאית מדובר בנצחון ישראלי חד משמעי. בכלל ובפרט לאופן בו החלה המלחמה. אפשר כאמור להפליג ולהפליג בכל הנושאים הללו, אבל כל מילה נוספת שתושקע בתת-הז'אנרים של הדיון במלחמה הזו, באה על חשבון המאמץ המוזנח לנסות ולפענח את הפוליטיקה שקדמה לה.
קוי יסוד לדיון הפוליטי החסר: א - ישראל נכנסה למלחמת ששת הימים מכיוון שעשר שנים קודם לכן היא נסוגה מסיני ללא הסכם מדיני; ב- זו בדיוק הסיבה שאחרי מלחמת ששת הימים קיבלה ממשלת ישראל החלטה, שהנסיגה הבאה תהיה רק על בסיס הסכם מדיני שבליבו הכרה ערבית בעצם קיומה של מדינת ישראל. לא 'קיבוש' ולא 'איטנכלויוט' ולא שום דבר מהדברים המשמשים את הכסילים המכנים עצמם כבר כמה עשרות שנים בשם המתנשא והיהיר 'מחנה השלום' (איך אומרים 'מחנה השלום' בשבדית? מישהו יודע?); ג – סאדאת לא הציע שום דבר מהסוג המופיע בסעיף הקודם. בין אם מסיבות של חולשה פנימית בין אם מסיבות אחרות, סאדאת לא הציע הצעת שלום מהסוג שממשלת ישראל סברה שהיא תנאי לתהליך מדיני ראוי לשמו. נקודה. ד – לנוכח הקפאון המדיני, ברור היה (כמו באלפי מקרים בהיסטוריה) שפריצתו תבוא באמצעים צבאיים. ה – המוכנות של צה"ל לאפשרות של 'אופציה צבאית' מצד הערבים, נשענה (ולא מאז 1968 אלא מאז 1948) על צבא מילואים. ו – הואיל וצבא מילואים יקר מאד גם כלכלית וגם חברתית (וגם פוליטית), שאלת גיוסו הפכה להיות שאלה ממשלתית מרכזית. ז  - על רקע הבעיה הזו, פותחו 'האמצעים המיוחדים' שמטרתם היתה לאפשר לממשלה להכריע את הכף: לגייס או לא לגייס מילואים. ח – גיוס של מילואים 48 שעות לפני 6 באוקטובר, היה משנה את דפוסי המלחמה ואולי מונע אותה לחלוטין.
עד כאן רקע לדיון הפוליטי החסר. לפני שנאמר עליו מילה קטנה אחת, ובמסגרת חובת הביקורת העצמית, יש להציב עוד שתי חלופות לכל הרקע הזה. האחת היא משהו בסגנון הזה: הואיל וציונות היא קולוניאליזם ושלוחה של האימפריאליזם, כל מה שמעניין את הממשלות הציוניות מאז ומעולם הוא התפשטות. הצלחת הציונים ביוני 67' לממש את היצר שלהם, הביא אותם לזחיחות השחצנית שממילא אפיינה אותם גם באופן בו התייחסו לעדות המזרח, לנשים, לילדים וללהט"בים. העונש על החטא היה 'הקונספציה' שהביאה ל'מחדל' וכל השאר היסטוריה (המתממשת על פי פרדיגמה אנטי-ציונית זו עד עצם היום הזה: סרבנות השלום של ברק-אולמרט-נתניהו). השנייה היא משהו בסגנון הזה: כל הערבים אותו הדבר. נגזר עלינו 'לאכול חרב' עד קץ הימים. האלימות הערבית המתבססת על שנאת האסלאם את היהדות (ואת כל מי שאיננו מוסלמי על פי מתכונת כזו או אחרת) באה לידי ביטוי כבר מהפוגרום בפורים ביפו ב-1908. ההתנפלות הזו של ערבים על יהודים ביום חגם (פורים 1908, כיפורים 1973) מלמדת על שנאת העומק הבלתי ניתנת למיגור. מש"ל.
המשותף לשתי החלופות הללו, שיהיו מי שירצו לכנותן בשמות הלא מדוייקים 'פוסט-ציונות' ו'אולטרא-ציונות', הן סלידתן מדיון פוליטי. כי דיון פוליטי בנוי על חלופות ממשיות הנתונות למימוש ברגעים היסטוריים קונקרטיים. ושתי החלופות הללו הרי נמצאות מעבר להיסטוריה, בממלכה הבטוחה והנעימה של המיתוס וההפשטה, שהתוצר הפסיכולוגי הישיר שלהן היא תחושת צדקנות וקתרזיס המאפיינת כידוע פוסט ואולטרא ציונים גם יחד, כל אחד בדרכו כמובן. במלים אחרות, אין הרבה הבדל בין הצדקנות השטחית של הכתבים המדיניים של העיתון לאנשים חושבים, לבין הצדקנות הלא פחות שטחית של יריביהם המתרוצצים בגבעות השומרון. אכן כן, קואליצייה משונה יש כאן, והיא לא חד פעמית והיא לא הראשונה מסוגה בהיסטוריה.
ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, אפשר סוף סוף לחזור לדיון הפוליטי החסר. השאלה היחידה שיש לשאול – ולי אין עליה תשובה מספקת ועדיין לא שמעתי תשובה מספקת אבל העובדה שבזמן נתון אין תשובה מספקת איננה מבטלת את האפשרות שתשובה מספקת כזו אף אם תתמהמה בוא תבוא – היא מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. 'האמצעים המיוחדים' יש לשוב ולהדגיש, היו 'שובר השוויון' באמצעותו אמורה היתה הממשלה – שעל פי כל העדויות אכן התלבטה קשות אם כן אם לאו – לגייס את המילואים 48 שעות ולחסוך ים של דמעות ודם. הנה השאלה שיש לשוב ולשנן ב-40 השנים הקרובות: מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. בז'רגון של שלהי שנות החמישים ותחילת שנות הששים, השאלה הזו יכולה גם היא להשמע כך: מי נתן את ההוראה. כאמור, ההוראה שלא-להפעיל-את-האמצעים-המיוחדים.
בניגוד גמור לפסיבדו-היסטוריון יגאל קיפניס, חביבו של 'מחנה השלום' הפוסט-ציוני (במובן שתואר לעיל על הזחיחות האימפריאליסטית הציונית ששילמה על חטא היוהרה בעונש המחדל והחידלון של קו בר לב), ומי שמפיץ את "העובדה" לפיה 'האמצעים המיוחדים' הופעלו גם הופעלו (וזהו שקר גמור!),  ההיסטוריון אורי בר-יוסף, למיטב ידיעתי ההיסטוריון הרציני ביותר שחקר את 'המחדל' ו'הקונספציה', הציע הסבר לפיו 'האמצעים המיוחדים' לא הופעלו כי מי שאמור היה לתת את ההוראה להפעילם, אלי זעירא, ראש אמ"ן, לקה בסוג של שיגעון פסיכוטי. עם כל הכבוד, זהו לא הסבר פוליטי. הוא בהחלט יתכן אבל הוא לא משכנע. הנה כיוון אחר, משכנע וללא ספק פורה יותר: אלי זעירא היה בין השאר ראש לשכתו של משה דיין, כלומר איש אמונו; משה דיין היה ידוע בתפיסותיו המדיניות השונות מאלו של יתר עמיתיו לצמרת המדינה: יגאל אלון, ישראל גלילי, גולדה מאיר; בהנחה שאת התפיסות המדיניות יש לממש באמצעים פוליטיים (הכוללים כפי שהסביר לנו החבר קלאוזביץ לפני 200 שנה גם את האמצעים המלחמתיים), הרי שאת שורשי הסיפור של אוקטובר 1973, יש לחפש במחלוקת המדינית בצמרת של מדינת ישראל.

אלו שיעורי הבית ל-40 השנים הבאות. בקיצור, השאלה היא 'מי נתן את ההוראה' שלא-להפעיל את 'האמצעים המיוחדים'. האם העיסוק בשאלה זו חייב לבטל את העיסוק בשכול, בגבורה, בעורף, בהפתעה, בחידלון, בנצחון וכן הלאה? אדרבא: פיענוח החידה הפוליטית תעניק לכל אלו פשר חדש ומשמעותי שלא 'רק' יכבד את הנופלים אלא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית, שכמו כל דמוקרטיה חופשית אחרת, מתנהלת באופן פוליטי. סיכויי התחזקותה של הדמוקרטיה הישראלית (כמו של כל דמוקרטיה אחרת) עוברים בשדה הלא-חרוש והמאד-לא-מעובד של השיח הפוליטי. לא בשמים היא. לא בשמים של הצדקנות וההלקאה העצמית (איך אומרים 'צדקנות והלקאה עצמית' בשבדית?) ולא בשמים של 'הן עם לבדד ישכון בגויים לא יתחשב'.

יום רביעי, 24 ביולי 2013

זו לא השיטה, טמבל

כן, אצל מומחי הפולקלור הקשור בשמי, אין ספק שהכותרת של הרשומה הזו היא עוד ביטוי לפה הגדול שלי. "טמבל". מי בכלל עושה שימוש במילה כזו, בפרט ובכלל.

אבל זה לא אני. לא הפעם. הפעם זה גם לא 'סתם' בלוג. אלא ממש ספר. מכובד ורציני (מאד). וכאמור זה לא אני. אלא חברת הכנסת לשעבר (לצערי) ד"ר למדע המדינה לשהווה עינת וילף, שיחד עם ידיד מפעם, עתידן חכם ושנון בשם צבי ביסק, חתומה על ספר שראה אור ממש לא מזמן (לכל היותר חצי שנה יען כי הוא נושא את הספרות '2013' בדף הראשון שלו).

יום רביעי, 10 ביולי 2013

NEWSROOM AND RINOS

לא יודע מה אתכם אבל אני מחובבי סדרות הדרמה, בין אם הן תוצרת בריטניה, בין אם תוצרת ארה"ב, ואני יודע שגם במקומות אחרים יודעים את המלאכה, אפילו בדנמרק, ארגנטינה וארץ הקודש. קשה לי לדרג אפילו ביני לבין עצמי איזו סדרה 'טובה' יותר, 'בורגן' או 'בדרך לקנדלפורד', 'סופרנו' או 'האישה הטובה'. אבל מנקודת מבט של תיאוריה פוליטית-יישומית, אין ספק שסדרת השנה, לדעתי בכל אופן, ואולי יותר מכך, היא 'ניוזרום' (באנגלית זה נראה יותר טוב: Newsroom), פרי יצירתו של ארון סורקין, מי שחתום על סדרה משובחת במיוחד, 'הבית הלבן'.

יום שלישי, 14 במאי 2013

"מילשטיין ואני - תרגיל בהיסטוריוגרפיה" או: תגובה ארוכה, בינונית, קצרה וקצרה מאד לספר שערורייתי שראה אור לא מזמן

אורי מילשטיין פירסם לא מזמן (2013) ספר על קרב ניצנים וליתר דיוק על הפוליטיקה שלו. לדעתי זהו ספר איום ונורא, למרות שעל פי המקובל במקומותינו, הואיל ואני בן ניצנים, אני אמור להצטרף לשורת מוחאי הכפיים והמריעים לאומץ ליבו של ההיסטוריון החתרן אורי מילשטיין, ששוב שחט עוד פרה קדושה שגדלה ברפת של מפאי-מפם. בפועל אני סבור שמדובר לא רק בשערורייה היסטוריוגרפית, אלא בתקלה מוסרית חמורה.

יום חמישי, 9 במאי 2013

על הצד האפל של הירח המואר – או: כמה הערות על טולקין בעיקבות קריאת הביוגרפיה שלו



אין לי ספק שאני שייך לקבוצה המתכווצת והולכת של אלו ששמעו את שמעו של טולקין קודם בזכות ספריו ורק אחר כך בזכות הסרטים הנפלאים של פיטר ג'קסון. דווקא מופלאותם של הסרטים מבטיחה שהפער יגדל. ואם הפער הזה נכון למקרה של היצירות עצמן, הוא בוודאי נכון לביוגרפיה של טולקין שנכתבה על ידי המפרי קרפנטר. 

יום ראשון, 21 באפריל 2013

ושוב פעם 'למה לי פוליטיקה עכשיו'?


אז למה לי פוליטיקה עכשיו? לא כי כל מה שאומרים על הפוליטיקה איננו נכון. אכן, זהו מחוז החפץ של לא מעט מושחתים. אכן, זהו אחד המחוזות המביכים ביותר מבחינת הפער בין הוד-מנופחותו של מאן-דהוא, לבין מה שהוא שווה בעיני האזרחים. בלי ספק, הפוליטיקה מרוחה בדרך כלל אינספור שכבות של מלים ריקות, סיסמאות, הכרזות, הצהרות וכיוצא באלו. וגם כשהיא משיגה משהו מועיל – גשר, מחלף, בית חולים, בית ספר, הסכם שלום, 40 שנות גבול שקט ברמת הגולן ועוד זוטות כגון אלו – זה תמיד על תנאי, תמיד חלקי, תמיד ניתן לפרשנות שמאחורי הדבר הנפלא (בית ספר, הסכם שלום, קליטת עולים) יש 'אינטרסים' רחמנא ליצלן, שהגרוע בהם, הנקלה והמגונה ביותר הוא כמובן הכיסא. עד כאן עוד מניפסט אנטי-פוליטי המסתכם בתובנת העומק הרווחת בימינו: 'פוליטיקה זה גועל נפש'. 

יום שישי, 5 באפריל 2013

הצעה לסדר - עוד משהו קטן על פסח


היה מוצלח מאד אילו משרד החינוך היה מוסיף יחידת חובה במערכת החינוך, לא יותר מ-4 שעות בכל שנה, בה ילמדו ילדי ישראל מה היא ההגדה בכלל ומה הלב שלה בפרט: המדרש על ארמי אובד אבי.

יום רביעי, 27 במרץ 2013

ועוד אחד ממש ממש קצר - על כנס בנושא היסטוריה

הכנס התקיים לפני כשבועיים במכללת אורנים. נכחו בו בשיאו כמאה אורחים, רובם סטודנטים, אבל גם לא מעט אורחים שבאו לשמוע לפחות את המחצית הראשונה, שכללה שני רבעים, או 'מושבים' בעגה האקדמית.

יום שלישי, 26 במרץ 2013

שלושה קצרים (יחסית) - מוקדש לחג הפסח האהוב כל כך


א.      א. חג שמח וכשר

היום, במהלך חליבת הצהריים, שמעתי את השדרנית של גלגלצ ממנטרת 'חג שמח וכשר', ונשברתי. גילוי נאות. אני חילוני. עוד גילוי נאות. אני יהודי גאה. קודם כל בהיסטוריה ובמורשת שלו. הכוללת בין השאר ואולי בעיקר את פסח. ועוד משהו: במהלך שבוע הפסח אני אוכל רק מצות (לצד כל הדברים האחרים שאנשים נורמלים אוכלים: ירקות, פירות, בשר, דגים, תה, שקדים וצימוקים. את הכוונה הבנתם). אבל אני חייב לצאת מהארון. נ מ א ס.      נ   מ   א   ס.

'חג שמח וכשר.'

ממתי הפך הצרוף הזה לעוד מנטרה ישראלית שאין להרהר אחריה, כמו 'ירושלים המאוחדת בירתנו הנצחית' או 'משואה לתקומה' או 'אין כסף חייבים לקצץ'. כן, אני יודע. אני הסטוריון ותפקידי לברר את העניין. מבטיח לנסות למצוא תשובה. אבל עד אז, בחייאתכום. רדו ממני. אשמח לשמוע ברכה קצרה ומדוייקת כמו 'חג שמח'. ואם רוצים הרחבה רלבנטית, אשמח לשמוע 'חג שמח! שתזכה לספר ביציאת מצרים'. ואפשר סתם 'חג אביב שמח', או ממש 'חג חרות שמח'.

ב.      בלעין – הכפר שהפך לסמל

"ילדים נולדו, חיילים נפצעו ותושבים מקומיים נהרגו – אבל ההפגנות בבלעין נגד גדר ההפרדה וסיפוח האדמות ממשיכות להערך זו השנה השמינית ברציפות". זוהי כותרת המשנה של "כתבה שלישית בסדרה" של כתבות שהתפרסמו בעיתון הסטודנטים 'תיזה' של אגודת הסטודנטים בתל אביב. טוב, אתם כבר יכולים לנחש כמעט כל מילה שנכתבה שם, ולדמיין כל תמונה שצורפה לכתבה. חמש מצלמות שבורות, אתם יודעים. אבל מה שמשך את תשומת ליבי עד כדי החלטה נחושה לשתף אתכם קוראים יקרים, היא הפיסקה האחרונה:

"לאט לאט צלחות פלסטיק מונחות על השולחן – חומוס, סלטים, זיתים שחורים וירוקים ופיתות למכביר. האווירה פסטורלית, הדשא ירוק, הילדים הקטנים משחקים ועדר העיזים של המשפחה אוכל עשב להנאתו. רק בנייני ההתנחלויות מסביב (ליד כל אחד מהם מנוף בנייה משלו) מהווים תזכורת לסיטואציה. אני שואל את ווג'יה בורנט על המאבק נגד הגדר בבילעין. אתה מאמין שיחזירו לכם את 1000 הדונם הנותרים? הרי כבר בנו שם, אמרתי. 'גם את ימית פינו', הוא אומר, אבל בניגוד למצופה הוא דווקא מעדיף מדינה אחת על פני שתי מדינות. 'אני מאמין שכולנו יכולים לחיות כאן ביחד' הוא ממשיך בתיאורו, 'כדי שיהיה שלום אני מוכן לוותר על 48 הדונם שלי". סוף ציטוט.

ומכיוון שאמש עסקתי לא מעט במדרשי טקסט, אמנם על 'ארבעת הבנים' ועל דמותו של אליהו ענבים, אינני חש צורך להפליג במדרשי טקסט גם הפעם. כל אחד יבין מה שהוא רוצה. לי בכל אופן הקטע הזה, שהודפס כבר לפני כחודש (תיזה, גליון 157) ובערך כזמן הזה הוא יושב אצלי על המדף, הזכיר ידיעה ששמעתי היום, ממש באותה חליבה בה בורכתי ב'חג שמח וכשר', במדור 'מה שקורה עכשיו' (עד לא מזמן קראו לו 'חדשות', אבל בגלצ יושבים המון אנשים יצירתיים, שבין השאר משוכנעים שנורא נחמד לשמוע על המתיחות הגרעינית הגואה בין צפון קוריאה לארה"ב על רקע מוזיקה קצבית וחביבה): 'האופוזיציה הסורית קוראת לארה"ב להתערב בנעשה בסוריה ולהציב שם טילי פטריוט'. האופוזיציה הזו כוללת כזכור את אנשי אל-קעידה. אבל לא רק הם ישמחו לעשות שימוש בהגיון הליברלי של המערב, כדי לקדם את המטרות המנוגדות שלהם. נו-אופנס ווג'יה בורנט. אין לי ספק שאתה לא איש אל-קעידה ושכוונותיך בעניין השלום, טהורות.

ג.       אבנר שלו, הרל"ש: "ועדת אגרנט הייתה שערורייה גדולה"

קטע אחרון שייך כמובן ליום-כיפור. למלחמה הארורה ההיא. שגם השיח אודותיה מביא לי את הקריז. המחדל המחדל המחדל המחדל הקונספציה הקונספציה הקונספציה המחדל המחדל היהירות ההיבריס הסמוך ההיבריס המחדל ההיבריס המחדל הקונספציה. כמו בעניין בילעין, או כמו בעניין 'החג השמח והכשר' (והנה גיליתי פתאום את החוט המקשר בין שלושת הקטעים הללו!! הנה כותרת שלא אעשה בה שימוש: 'חינטרוש המנטריזם הישראלי – שלוש דוגמאות: ועד מתי?? או משהו כזה). בכל אופן, אבנר שלו היה ראש הלשכה של דדו, מי שמוכר גם בשם דוד בן-אלעזר, שהיה הרמטכ"ל של צה"ל בזמן המלחמה הארורה ההיא. גילוי נאות: לאחר קריאת הביוגרפיה שכתב עליו חנוך ברטוב, התאהבתי. אבל לא זה העניין. העניין הוא העניין. כלומר מה בעצם קרה שם. הואיל והחלטתי מראש שהרשומה הזו תבוסס על 'שלושה קצרים', אין לי כוונה להכנס לעובי הקורה, וכפי שקודם נתתי את רשות הדיבור לשדרנית של גלגלצ ולווג'יה מבילעין, כך אעשה גם עכשיו ואתן את זכות הדיבור לאבנר שלו. הדברים הופיעו ממש לפני שבוע במוסף 'סופשבוע' שגם מוכר בשם 'המוסף'. הנה: 

"הנחת העבודה הברורה היתה שנקבל התרעה מראש על המלחמה ואז נוכל לגייס מילואים. למרות זאת, דדו היה היחיד שאמר שוב ושוב 'חבר'ה, אי אפשר לקבל את זה ככה, אם נחכה בסוף נופתע' אומר בלהט אבנר שלו. הציבור מעולם לא ידע מול מה דדו התמודד באותו הזמן בדרג הפוליטי והמדיני".

טוב, אני מסתכל על הדברים ומבין שבלי הציטוט הבא מאת טל בשן, מי שכתב (או כתבה) את הכתבה הזו על דדו, הדברים לא יהיו מספיק ברורים, כי אבנר שלו לא מפרט למה כוונתו במלים: " הציבור מעולם לא ידע מול מה דדו התמודד באותו הזמן בדרג הפוליטי והמדיני". אז הנה, פיסקה אחת קודם:

"במהלך השנים יתברר גם שעשרות דיווחים על המלחמה שעומדת לפרוץ, ביניהם של המקור הבכיר ביותר של ישראל באותה עת, הסוכן המצרי אשרף מרואן, נעצרו אצל זעירא ולא הגיעו לידי הרמטכ"ל, וכך גם המידע על כך ש'האמצעים המיוחדים' שנועדו להתריע על פתיחת מלחמה במצרים, לא הופעלו עקב החלטה עצמאית של זעירא".


זעירא למי ששכח, היה ראש אמ"ן אותו הזמן. שר הבטחון אותו הזמן, למי ששכח, היה משה דיין. הואיל ואני חושש ששוב הציטוטים הללו יובנו בדרך השגרתית ('מלחמות הגנרלים' בלה בלה ושאר הבלים מסוג זה), הנה מה שאני מציע לכם כחומר למחשבה: האופן בו פורצת מלחמה, עשוי לקבוע את תוצאותיה. הואיל ומלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים, השאלה המתבקשת היא מה היתה המדיניות. שאלה כזו תוביל לגילוי המרעיש, שבצמרת המדינית בישראל אותו הזמן (האם יש צורך לומר שגם עכשיו ותמיד בעצם??) התנהל ויכוח על המדיניות הרצויה. דיין מזה, וגולדה מזה. זעירא שיחק לידיו של דיין ודדו לידיה של גולדה. עד כאן פוליטיקה על רבע רגל. ובמקביל למחשבות שאני מקווה שהטענה הזו מעלה, אני מפנה אתכם לבדוק מה היו אותם 'אמצעים מיוחדים' או ליתר דיוק מה היה תפקידם. וגם זה מקור מעניין.

אין לי ספק שלאחר שתעשו קצת שיעורי בית תדעו לענות לבד על השאלה, מדוע אבנר שלו טוען שועדת אגרנט היתה שערורייה.

לסיכום...


חג שמח. חג חרות שמח. חג אביב. שתזכו לספר ביציאת מצרים הרחוקה ההיא וזו שאנו נתונים בעיצומה. 

ד"ש לווג'יה ולידידיו האמיצים שאומרים את האמת.

ודי כבר עם פטפוטי הקונספציה, השמן שלא בדקו במוביל טנקים, הימחים הריקים ושאר עניינים חשובים מאין  כמותם כמובן, המתגמדים לחלוטין ביחס לפוליטיקה שכרגיל אף אחד כמעט לא נותן לה את היחס הראוי.

יום חמישי, 28 בפברואר 2013

פלורליזם - כמה מלים על עוד מושג חבוט ומעוות


נקודת המוצא לרשומה הזו היא עוד סבב בסאגה האינסופית בויכוח האטום בין חרדים לבין שאר העולם. לא, אין לי נוסחת פלאים לשכנע את החרדים שהם טועים, מהסיבה הפשוטה שחרד שמודה שהוא טועה הוא כבר לא חרד. ולא, לא מדובר לא בשנאה ולא בגזענות ובשאר מילים שימושיות בשיח הישראלי שכל מטרתן לחלק ציונים ובעיקר להביא לאומרן תחושת עליונות של צדק (כלומר של צדקנות)

יום רביעי, 20 בפברואר 2013

שלום עם הפלסטינים - ערב עיון בקרון הספרים

ביום שני האחרון, 18 בחודש, בשעה 20.00, התאספו להם כ-40 אנשים בחדר קטנטן, צפוף אך מלא השראה בהיותו אכסניה לאלפים רבים של ספרים יד שניה, כל אחד יותר מזמין ומהפנט ממשנהו. מסוג המקומות שכדאי להגיע אליהם בלי אמצעי תשלום או עם רבים מאד.

מדובר בחנות יד שניה הנקראת 'קרון הספרים', הממוקמת בקומת המרתף של 'יד לבנים' של קרית טבעון, ברח' המגדל 2. מן הסתם יש להם אתר, גוגל איט. אבי וגלעד מנהלים את המקום והם אנשים נעימים חכמים וטובים.

מדי פעם הם גם מארגנים ערבי עיון לכבוד ספר כזה או יצירה אחרת, והמתכונת היא זו המוכרת ברחבי ארצנו רעבת-העיון: גיבור השמחה מציג את התיזה, היצירה, החיבור, הספר, ואנשים טובים שהסכימו לכך מראש, מגיבים, מעירים, מתבוננים, ואחר כך הציבור שהגיע שואל מעיר מתרגש או מתייבש.

ובכן, שלשום בערב, על חשבון השער המדהים של לוגסי בדקה ה-99, התאספו להם כ-40 אנשים רעבי-עיון בקרון הספרים. חלק מהם סטודנטים שלי לשעבר, חלק לשהווה, אחרים תושבי טבעון והסביבה שלא הכרתי, אחרים אנשים שהכרתי מזמן ושהפכו לתושבי טבעון, חלקם צעירים מאד, חלקם מבוגרים מאד, עוד חלק מיואשים מאד, אחרים מלאי תקווה. כולם מסבירי פנים וסקרנים.

את התוצאה תוכלו לשמוע כאן, בקובץ MP3 שמשקלו כ90 מגאבייט, שאני ממליץ כבעל נסיון להוריד לאיזה שהוא נגן, ובפעם הבאה שאתם נוסעים לפחות שעה וחצי, או שוחים שעה וחצי, או רצים שעה וחצי, או טסים לפחות שעה וחצי, תקשיבו לו. כי כפי שבוודאי הבנתם, אורכו בדיוק שעה וחצי (ועוד 28 שניות).
אשמח מאד לשאלות.

המון דברים עלו שם הן על ידי גלעד שהנחה את הערב, הן על ידי, הן על ידי שותפי לפאנל, הפרופ' מוטי גולני מאונ' חיפה שעליו אינני צריך לומר ולו מילה אחת של מידע למשתמש, והדוקטוראנט וג'די ג'בארין מאונ' תל אביב, תושב אום-אל-פחם, איש חינוך נמרץ, משכיל, רהוט, חכם ואפילו חבר, והן על ידי אנשים מהקהל הצנוע וחודר הראות.

שאלות כמו מדוע הרוב תמיד מנסה לנהל את המיעוט, ועל איזה בסיס מוסרי. שאלות כמו מה היה תפקיד ההתנחלויות במניעת התהליך המדיני, שאלות כמו כיצד ניתן אם בכלל (ואפשר כמובן! וצריך!) לפרש את התהליך המדיני מ1992 ועד היום לאור מה שכתוב בספר, שאלות כמו מה יהיה, ועוד ועוד, כל אלו לא קיבלו תשובה ולו ראשונית... אפשר להבין זאת. בסך הכל 90 דקות, בלי זמן פציעות, משחק גומלין. אבל בשביל זה יש לנו את הפטנט הזה. בלוג. תשאלו, תגיבו, אשמח להמשיך את הדיון.

תבלו.

יום רביעי, 30 בינואר 2013

המחנה הלאומי והכלכלה הלאומית



כל מי שמסתובב קצת ברחבי ארצנו לא יכול שלא להתרשם מרמת המעורבות של הממשלה במשק. רכבת העמק, קו אשקלון-באר שבע, מחלף יגור, כביש חדרה-נתניה, רכבת עכו-צפת, ועוד ועוד. עם זאת, קרוב לוודאי שמעטים הם האזרחים ששואלים את עצמם כיצד מסתדרות העובדות המוחשיות הללו עם הסיסמאות של כל מי שכנראה הולך להרכיב את הממשלה החדשה: ביבי, יאיר ובנט, שהם ואנשיהם מפלגתם, לא מחמיצים שום הזדמנות להסביר לנו עד כמה חשובה אי-מעורבותה של הממשלה במשק...

המחאה החברתית של קייץ 2011 הוכיחה שני דברים: האחד, שהעם רוצה צדק חברתי. השני, שלרוב הציבור אין מושג ברור מה זה 'צדק חברתי' וכיצד מגיעים אליו. השיח "החברתי" בישראל נע כסהרורי בין סיסמאות כמו 'שוק חופשי', 'הקלת הנטל', 'צמיחה', 'יוקר מחיה', 'טייקונים', 'הון-שלטון' וכמובן 'ועדים גדולים'. הסהרוריות הזו באה לידי ביטוי בסקרים, שלימדו שהבוחר מחפש 'טרנד' ולא תשובה כלכלית-פוליטית ברורה.

הבחירות הרי לא היו בנושאים מדיניים. אף אחד כמעט – להוציא כרזת בחירות מחפירה של 'קדימה' – לא דיבר על הגרעין האיראני. גם 'השלום' כמעט ולא קיבל התייחסות להוציא כמה סיסמאות נבובות ויהירות של 'ציפי'. אז אם לא גרעין ופלסטין, מה כן? חברה וכלכלה. הבלבול בתחומים אלו דחף את המתלבטים מתוכנית יותר מדי ברורה של 'העבודה', לידיו החסונות ולעיניו הבורקות של המשיח החדש של המעמד הבינוני.

על רקע זה, קל להבין מדוע ביבי, עוד לפני שהנשיא הספיק לארח בביתו את נציגי המפלגות, מרשה לעצמו להכריז על כוונותיו: קיצוץ עומק, ביטול העלאות שכר, מיסוי קרנות השתלמות, העלאת מעמ, עוד קיצוץ, איסור שביתות בענפים חיוניים וביטול בית הדין לעבודה. 'יאיר', אביר 'המעמד הבינוני' יתן לכל זה יד כמובן. אדרבא, כשבחלל עדיין מנסרות הסיסמאות של אנשיו ושל אנשי בנט בדבר 'הועדים הגדולים' ו'השחיתות' בחברת החשמל, המהלך המתוכנן של ביבי צלול עוד יותר. גולת הכותרת שלו תהיה השלמת 'הרפורמה' של הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

כן, הממשלה תמשיך להשקיע בתשתיות. היא תמשיך לקחת על עצמה את הבטחון הלאומי. קרוב לוודאי שבזכות הסכמים כמו 'אופק חדש' וה'טרנד' הקבוע של 'חינוך מעל לכל' היא גם תשקיע במידה סבירה במערכת החינוך, אמנם בלי לבסס תכנית ליבה ובלי להתמודד עם החינוך האפור המעמיק את הפער בין מרכז לפריפריה. בנוסף, למזלם של אזרחי ישראל, הבריאות, שהיא תחום אובייקטיבי למדי, תמשיך לקבל הגנה מקואליציה של אנשי מנהל ומקצוע, שימשיכו לעמוד בפרץ מול פקידי האוצר.

אבל את מיטב מאמציה תשקיע ממשלת 'אי ההתערבות במשק' הבאה עלינו לרעה, בשבירת העבודה המאורגנת, 'בהסרת חסמים' וב'ליבלריזציה'. הכל בשם 'הצמיחה' כמובן. אחוזי הצמיחה  אולי יצטלמו טוב בכותרות, אך 'הצמיחה' שמתכננת לנו ממשלת ביבי הבאה, תייצג למעשה את המשך הגידול בפערים, המשך הפרויקט של שתי מדינות לשני עמים.

אז מה הפתרון ישאל השואל? כלכלה לאומית מתוכננת. לא רק שאין סתירה בין משק לאומי מתוכנן לבין יזמות, השקעה, פריון וצמיחה ראויים לשמם, אלא שתכנון קפדני של משק לאומי הוא תנאי להם. יש יסוד טרגי בעובדה שהאמת הבסיסית הזו נותרה נחלת מי שביבי אמר עליהם שהם 'שכחו מה זה להיות יהודי'. יש יסוד טרגי-קומי בעובדה שדווקא 'המחנה הלאומי', אליו חבר ממש הרגע הלפיד הבוער של 'מיסטר ישראל' בכבודו ובעצמו, שכח את העובדה הישנה והיסודית: לאומיות זה לא רק דגל, המנון ורגש. זה קודם כל הכלכלה.

יום שבת, 19 בינואר 2013

יובל נוח הררי - פרק משנה בספר שעוד לא נכתב

יובל נוח הררי מכר כבר עשרות אלפי עותקים של ספרו קיצור תולדות האנושות. עצם העובדה שספר היסטוריה הוא רב מכר היא חדשות טובות מאד. מכמה בחינות הררי מחזק את הדברים שכתבתי לעיל, אך מכמה בחינות פרשנותו בעייתית בעיקר בשל סתירה מהותית שיש בה. החיזוק הוא קודם כל בגישה המחקרית. לא 'הזמן' עשה את הדברים אלא אנשים עשו את הדברים. עם זאת, לא תמיד הדברים התרחשו כפי שאנשים התכוונו, ותופעות התפתחו משילוב של תהליכים שלכאורה אין קשר ביניהם. שנית, דבריו של הררי אודות חשיבותה של התודעה במציאות המודרנית, עולים בקנה אחד עם מה שנגזר מתרגיל החפץ. אדרבא, הררי עצמו מביא דוגמאות מעולם 'החפצים', והוא עושה זאת בקנה מידה גלובלי. חברת פיג'ו הצרפתית היא דוגמא כזו. הררי למעשה טוען שהחברה הזו לא קיימת אלא "בראשם" של האנשים הפועלים במסגרתה ובשמה. עם זאת, מדובר בטענה מוגזמת. כי כל מי שנסע בתוך רכב שיוצר במפעלי פיג'ו או מי שראה רכב כזה על הכביש, יודע שמדובר בחפץ מוחשי ביותר, השוקל בממוצע קרוב ל-1000 קילוגרם ושכל מי שיעמוד מולו בכלל ובפרט כשהוא נע במהירות נורמלית של 30 מטר בשנייה, כדאי לו מאד לוותר על הפרשנות הפוסט-מודרנית הנגזרת מדבריו של הררי.

יום רביעי, 16 בינואר 2013

לאן נעלמו 3000 לירות?



אם יש הוכחה מוחצת לזחיחותם של ביבי-שטייניץ לקראת הבחירות בשבוע הבא, הרי שזו עולה מעצם הפרסום אודות 'הבור בתקציב'. הדעת נותנת הרי שממשלה מכהנת לא תמהר לחשוף 'מחדל' בסדר גודל של מיליארדים. שהרי מעטים האנשים שלא ישימו לב להעלמותו המסתורית של שטר של 100 שקל. ולכן כיצד מאבדת לכאורה הממשלה 20 מיליארד?
התשובה היא שהם לא נעלמים, מהסיבה שהם לא קיימים באותו מובן ששטר הכסף הפרטי שלנו קיים בארנק. את החוכמה הזו אמורים היינו לדעת לאור המערכון האלמותי של הגשש, בשיאו המשפט הידוע, 'לאן נעלמו 3000 לירות'...אכן כן, ניהול המאקרו-כלכלה היא בעיקר מניפולציות על מספרים. מעטים האזרחים  שיודעים למשל שכמות הכסף המזומן במחזור העיסקי של ישראל (ושל כל מדינה מתועשת אחרת) עומד על אחוזים בודדים.
כ-740 מיליארד מתוך 800 מיליארד השקלים המהווים את התל"ג שלנו, הם לא יותר מסימנים מגנטיים והתחייבויות חוזיות. תקציב המדינה הוא בערך 40% מהתל"ג. במלים אחרות, לפחות 250 מיליארד ש"ח, הם סימנים דיגיטליים וסעיפים תקציביים. וכשרוצים "להעלים" 20 מיליארד ש"ח, הרי שזו משימה פשוטה ביותר. אין להבין מכך שניהול המאקרו-כלכלה הוא פיקציה, אבל בהחלט הוא גם מניפולציה.
ומכאן לשאלה האמיתית: מה מטרת המניפולציה התורנית הזו. על מנת להשיב עליה, יש לשאול עוד שתי שאלות קטנות: מי ומתי. אם נזכור מי גילה לנו על 'הבור' התקציבי (הממשלה עצמה) ונזכור מתי (שבועיים לפני הבחירות), נוכל אולי לענות על השאלה החשובה באמת: מה רוצים להשיג קברניטי המשק. התשובה כנראה היא זו: 'הגילוי' אמור לשמש כ'אליבי' לקראת 'הגזירות' שיבואו מיד עם הקמת הממשלה החדשה.
נתניהו, המניח שהוא זה שירכיב אותה, יודע גם שהמבנה שלה יהיה בעייתי כמו של זו היוצאת. מהצד המדיני היעד שלו ברור: גם בארבע השנים הבאות הוא ירצה להוביל ממשלת ימין-מרכז ולא ממשלת ימין-ימין קיצוני. כפתור ופרח. ומה לגבי הכלכלה? בהנתן הזכרון הטרי (גם אם הנשחק) של 'המחאה החברתית' בקייץ 2011, לנתניהו יש חשש שדווקא מרכיב מרכזי רצוי ואפשרי בממשלה – מפלגת 'העבודה' – תבוא בדרישות קואליציוניות מחמירות מנקודת מבטו הכלכלית. ולכן האליבי.
והזחיחות מנין? מרוח הגב שמקבל נתניהו ממקורות לא צפויים כביכול. שוב מתגברת המתקפה על 'הועדים הגדולים' ועל עופר עיני (שהרי לציבור יש זכרון קצר והישגיו בתחום יחסי העבודה כבר נשכחו); נתניהו בוודאי שמח ללמוד על ההתפעלות הגוברת בציבור מאלדד יניב, שיחד עם הצמחונות גילה את נבכי הפוליטיקה והוא 'חושף' אותם ב"אומץ", כשלמעשה, בין אם יעבור או לא יעבור את אחוז החסימה, תמיכה בו היא תמיכה בימין הקיצוני (המדיני והכלכלי גם יחד). נתניהו בוודאי מתבשם מעיתוי שידור סדרת הטלוויזיה "פורצת הדרך" כביכול (כשלמעשה היא מופת לשרלטנות שטחית) אודות ההיסטוריה של השמאל בישראל: הקולנוען שהפך להיסטוריון מספר לנו בנחרצות שאף פעם לא היה כאן שמאל. המסקנה אמורה להיות ברורה: לא היה, לא הווה ולא יהיה.
ובכן, היה. ובכן, הווה. אולי לא לתפארה אבל הווה. ויהיה? עדיין לא מאוחר. ואולי הזחיחות הזו תפעל על נתניהו כבומרנג. אולי ברגע האחרון יתעשתו מאות האלפים שייצגו מליונים ויזכרו את הציווי של ספטמבר 2011: ממחאה לפוליטיקה. ופוליטיקה לא עושים באמצעות סרטים פסיבדו-דוקומנטריים מלאים בריקנותם, וגם לא בהפגנת 'אומץ' קיקיונית בסתמיותה, אלא דרך מסדרונות הכוח. כדי ששמאל כלכלי ראוי לשמו יקדם את הישראלים למקום הגון יותר, הוא זקוק לתמיכתם בקלפי.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

תכנית השלום של מוסטפא אחמייס


בספרו אודות תנועת 'פתח' שראה אור ב-1970 הביא אהוד יערי סיפור מענין אודות יוזמת שלום של מוסטפא אחמייס, אחד מראשוני המחבלים שפעלו נגד ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. חשיבותו היא בכך שעם כל ההסתייגויות המתבקשות, הוא מביא עמדה פלסטינית 'אותנטית ולאומית' המבוססת על הכרה בישראל ופשרה עימה. אחמייס, בשיבתו בכלא הישראלי, ניסח הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, הציגה בפני הגורמים הישראליים, מתוך כוונה גם לקדם הסכם אפשרי וגם לשפר את תנאי מאסרו. בסופו של דבר, להוציא מסמך היסטורי מרתק המאפשר לקבל עוד מושג על רעיונות שהתרוצצו בקרב הפלסטינים, מאומה לא יצא מאומה ממכתבו של אחמייס, והוא נשפט באוקטובר 1967 למאסר עולם. יערי העריך כי "כאשר מוסטפא אחמייס הגיע למסקנה, כי יש לחתור הקמת מדינה פלשתינאית [כך] בסיוע ישראל, כבר ניהלו ארגוני החבלה מסע תעמולה קוצף נגד פתרון זה. לא היה כל טעם לשחרר מנהיג מחבלים בדרגתו כדי לשגרו בשליחות שנידונה מראש לכשלון... [ממילא] משקלה של 'חזית השחרור הפלשתינאית' בתוך תנועת המחבלים לא היה גדול".[1] 

מה הציע אחמייס? בשורה התחתונה לא הרבה. מכתבו התאפיין ברוח טובה וברצון טוב, בהדגשת המכנים המשותפים ליהודים ולערבים, ולאמונה כי שלום בין העמים לא רק יתכן, אלא שהוא אינטרס משותף גם להם וגם לעולם כולו. במישור המעשי ציין אחמייס שלושה מרכיבים ברורים: האחד – הכרה הדדית בזכויות המשותפות של שני העמים על הארץ ולזכותם לחיים של צדק, שוויון וחופש ללא אפליה. השני – זכות העם הפלסטיני להקים ממשלה משלו. השלישי – השלטת ממשלה פלסטינית זו על הגדה המערבית. כיאה למסמכים חזוניים-פוליטיים, גם זה של אחמייס נשען על פרספקטיבה היסטורית, עולמית, אזורית ומקומית. דבריו נפתחו בטענה לפי "שני העמים, היהודי והערבי, הגישו בעבר – וממשיכים להושיט בהווה – שירותים אנושיים ומדעיים גדולים לעולם כולו". המכתב המשיך בציון התלאות שעברו היהודים מידיו של היטלר, והשווה אותן לאלו שסובלים כיום "אנו" – כלומר הפלסטינים – "מידי אחינו (הערבים) ואחרים. אין אנו מוכנים לשלם את מחיר פשעיו של היטלר, לא לממשלת ישראל ולא לאחינו הערביים. אנו סובלים כיום מאותן רדיפות ובאותו גורל שהיו נחלתו של העם היהודי".[2]

השוואה מעניינת אחרת, וחסרת שחר פחות, ערך אחמייס בין העבר האפריקני הקרוב לעתיד הפלסטיני. הוא העלה על נס את תרומתה של ישראל לפיתוחם של "עמי אפריקה הגרים ביערות, אשר שמענו כי הם אוכלי אדם", שלמרות שכל מה שעמד לרשותם הוא "החץ והקשת" הם הצליחו להשיג מהעולם "את עצמאותם ומקומם בין העמים", ומישראל התפתחות "בתחומי הכלכלה והמדע" שכללה גם "חינוך לרבים מבני אפריקה... עזרה כספית, מומחים ומהנדסים". ומכאן, "על ישראל לעזור לנו, הפלשתינאים, אנו, בני ההיסטוריה האחת, המסורת והמנהגים הזהים, כדי שנוכל לחיות כמעט בבית אחד".

אחמייס ציין את הצהרת בלפור, אך לא באופן בו היא נזכרת בדרך כלל אצל הפלסטינים – כבסיס לגזילה המדינית הגדולה או כסתירה להבטחות שקיבל חוסיין ממקמהון – אלא באופן הגון ומדוייק: הן המרכיב המבטיח "בית לאומי ליהודים בפלשתינה", והן את זה המבטיח "זכויות... וחירויות מלאות לתושבי פלשתינה הלא-יהודים". מההווה ומהעבר הקרוב עבר אחמייס לעבר הרחוק, ועל בסיס הטענה כי מוצאם של שני העמים זהה, "חצי האי ערב", וכי הם בנים ל"ישמעאל ויצחק", הוא תהה מהיכן השנאה ההדדית. תשובתו היתה כי מקורה חברתי וחברתי בלבד – "בית הספר ובית הכנסת" – ושם גם פתרונה: "עלינו לתקן את המעוות", זאת באמצעות "תכניות חינוך והשכלה בשירות עמינו, כדי להצילם מהשנאה הארורה... בעוד מועד ובטרם נחמיץ את ההזדמנות". אמחייס הזהיר כי אם לא יעלו העמים על מסלול של הכרה הדדית ושלום, הם ימצאו עצמם – למרות התבוסה בצד הערבי – בהתנגשות אלימה מחודשת, שבפעם הבאה תהיה חמורה בהרבה. "הפתרון הנכון אינו רחוק" הדגיש אחמייס, והוא כאמור מתן אפשרות לפלסטינים להקים להם "ממשלה פלשתינאית". תוצאת הדבר תהיה ש"העם הערבי יעמוד על כוונתה הטובה של ישראל, בכך שמילאה את חובתה האנושית והושיטה ידה לעם הפלשתינאי שהוא בעל הזכות והבעיה בארץ ישראל".[3] 

אחמייס צפה כי אם לא תוכר "ממשלה פלשתינאית" על ידי ישראל, תזכה זו ליחס שלילי ביותר מצד דעת הקהל העולמית, "העם הערבי ושאר העמים המוסלמים". אלו גם לא יהססו ללחוץ על המערב באמצעות חרם סחורות ונפט. לעומת זאת, אם ישמעו על ההסכם הזה, "יחדלו העמים הערביים להיות צמאי מלחמה", זאת בזכות כך שההסכם המיוחל "לא נכפה על איש, אלא בא מכוח המציאות, ההגיון וההיסטוריה". חשוב מכך, צעד כזה יגרום ל"התנדפותה" של דעה רווחת אצל הערבים "כי שאיפות ישראל וממשלתה משתרעות מהנילוס עד הפרת". "מתן הזכויות לפלשתינאים" יהווה ראייה באשר "לכוונותיה הכנות של ישראל לחיות בשלום עם שכניה הערביים ללא כל כוונות התפשטות".[4]
מטיעוניו ההיסטוריים והפוליטיים עבר אחמייס לדבר על מניעיו כחבר בתנועתו. על רקע העבר הציוני, דיבר אחמייס על עצמו ועל עמיתיו במונחים של "מורד שהתגייס ל'הגנה', ל'שטרן' [ו]לאצ"ל...". ומכאן, "אני ושכמותי איננו פושעים", אלא אנשים "המגינים על זכויותינו". אחמייס שהיה נתון בעיצומו של הליך משפטי,  טען כי אם הוא "פושע ויש לתבוע אותו לדין... אזי [יש] לתת נימוק מצדיק ועילה חזקה לאומה הערבית ולעם הפלשתינאי להושיבכם אתם בתא הנאשמים כפושעים".[5] 

אחמייס השווה בין החייל הערבי הנלחם בישראל, נופל בשבי ומשוחרר, לבין המקרה שלו בו הוא נתפס משום מה כ"פושע". צידוקו המרכזי הוא היסטורי ומציאותי גם יחד. "האדמה שאנו יושבים עליה" כתב אחמייס, "היא רכושם של שני הצדדים. זוהי עובדה... אם לא נסכים לכך כי אז עלינו לומר גם שאמריקה שייכת לאינדיאנים ויש להחזירה להם. להחזיר את ארצות ערב לידי תורכיה... להחזיר את אנדלוזיה לשלטון הערבים... אם נסכים להגיון זה, אזי חייבים גם הערבים וגם הישראלים לחזור... יחדיו לחצי האי ערב ושם לחיות יחדיו ולבוא לידי הבנה. פירושו של דבר יהיה לדון את עצמנו לשיבה לחיים הפרימיטיביים, למגורים באוהל, למרעה צאן ובקר, לנטישת תרבות המאה העשרים, ששני העמים כה תרמו לכינונה במשך הדורות".[6] הארץ הזו "קדושה" ויש לה "חשיבות איסטראטגית וכלכלית עצומה, צומת של שלוש יבשות ומאגר לא אכזב של 'זהב שחור'. על יתרונות עשירים אלה מתמודדים שני המחנות – הסוציאליסטי והקפיטליסטי... כיצד נרחיק את המלחמה הקרה – והחמה – העולמית, הצפויה בכל שעה, לאחר שהבקיעה סין דרכה בין הטילים, האטום והמימן? דרקון זה ישרוף את כל מה שיימצא על דרכו. סין קמה על רגליה והחלה לצעוד לקראת הגשמת מטרותיה התעשייתיות ולשם התפשטות. כיצד נוכל לעמוד מולה בהיותנו מסוכסכים?"[7]
 מסקנתו של אחמייס ברורה ועל רקע כל מה שהציג עד כאן הוא ביקש "להגיש הצעה קונסטרוקטיבית למען האינטרסים המשותפים": להפגש עם מנהיגי 'חזית שחרור פלשתינה', "בקפריסין או ביריחו", על מנת להציג בפניהם את "הצעתה החדשה של ישראל בדבר ייסוד ממשלה פלשתינאית". אחמייס ביקש כי אם תאושר הצעתו, הענין "יישמר בסוד... כדי שנוכל להניח יחדיו את היסודות להסכם...". אחמייס היה סמוך ובטוח כי בידיו היכולת "לגשר בין ההשקפות השונות ולסלק את המכשולים...". אחמייס הגדיר עצמו "כמנהיג פוליטי" ולא כלוחם שחרור, ותאר את תפקידו "כאחראי מבחינה מדינית לבית לחם ולחברון". בכך מצטרפת עדותו העצמית לעקרון המנחה את הדיון בספר זה, לפיו מבחנה העליון של תמונת מצב מסויימת היא קודם כל מדינית-פוליטית. השאלה היא לא האם פוליטיקה, אלא לאיזו מטרה ובאילו דרכים. באשר לאחמייס, רק לאחר שדן בכל מה שתואר כאן ובדברים נוספים, התפנה למסור דין וחשבון על מוצאו, וגם את זה עשה על מנת לחזק את אמינותו. "ידועים אבותי" הוא כתב לקראת סיום מכתבו, "בני משפחתי, ואבי בעצמו ידוע כאחד ממנהיגיה הראשונים והדגולים של פלשתינה... אבי היה אהוב על כל הנציבים העליונים ועל כל אדם בפלשתינה בשל אומץ ליבו, נדיבותו, הלאומניות הכנה שלו וגישתו המציאותית והאובייקטיבית. הוא אפילו הציל פעם ממוות את הרברט סמואל בעת אחד מביקוריו וזכה באות האבירות מספר אחד".[8]

 כל כמה שמכתבו של אחמייס עלול להתפס כקוריוז מעניין ותו לאו, הוא מבטא הלך רוח נוסף שהתקיים בגדה. בלי כל ספק הוא ביטא שאיפה כנה לשלום, עניין חשוב לכשעצמו אך שאין לקבלו כפשוטו אלא יש ולהוסיף ולשאול לגביו 'באילו תנאים' ו'כיצד' הוא יושג. אחמייס לא היה בודד ביוזמות השלום הללו. כך למשל סיפר מוסא עלמי, מיודעו של בן-גוריון משנות ה-30', על עוד פגישה שקיימו השניים בלונדון שלושים שנים ושלוש מלחמות מאוחר יותר. בקיץ 68' הציע דב"ג לעלמי להוביל מהלך במסגרתו ידונו הפלסטינים עם ישראל על הסכם שלום אשר ישיב את שטחי יו"ש לפלסטינים למעט ירושלים. עלמי השיב בשלילה אך הוסיף שכאשר סיפר על סירובו לאנואר אלח'טיב, אישיות פלסטינית ותיקה וידועה במתינותה המדינית, הוא כעס עליו מאד, וטען "כי ההיסטוריה היא שתשפוט אותו ואת סרובו", שכן לדעת אל'חטיב "היתה כאן הזדמנות היסטורית שאסור היה לסרב לה". ב-19 בינואר 1970 שב עלמי ליריחו. הוא התבקש על ידי אנואר נוסייבה ואלח'טיב לעמוד בראש הנהגה מתונה אולם הוא סרב ואמר כי "שיבתו איננה פוליטית", והוא שב לגדה רק כדי לנהל את חוות הנסיונות החקלאית שהקים וניהל ליד יריחו.[9] 

דברים אלו עולים בקנה אחד עם נסיונותיו של ג'עברי לקדם יוזמה מדינית. ניתן לפטור יוזמות אלו במשיכת כתפיים משכנעת, המתבססת על הטענה כי כל עוד לא היתה לפלסטינים נציגות מוכרת ורשמית, לא היה בכל היוזמות הללו יותר מאשר גחמות שנועדו אם לצורך מניפולציה, או במקרה הטוב ביטוי לרצון טוב. בנוסף, פנייתם של פלסטינים לגורמים משניים – יהיו אלו קציני השב"כ שחקרו את אחמייס או ראש הממשלה המהולל לשעבר של מדינת ישראל – העידה מראש על הסיכוי למימוש ולקידום יוזמה כלשהיא. השאלה בכל אופן נותרה בעינה: מה הצעדים שנקטה ממשלת ישראל, או גורמים מרכזיים בה, לנוכח האפשרויות, קלושות ככל שהיו. כפי שראינו שאלה זו העסיקה את ממשלת ישראל בין שתי המלחמות הדרמטיות שהשפיעו השפעה דרמטית על גורל החברה בישראל ובאזור.  



[1] יערי, עמ' 113.
[2] שם, עמ' 108.
[3] שם, עמ' 109.
[4] שם, עמ' 110.
[5] שם, עמ' 111-110.
[6] שם, עמ' 111.
[7] שם, עמ' 112-111.
[8] שם, עמ' 113.
[9] מסמך ביוגרפי על אנואר אלח'טיב, 1 בספטמבר, 1978.