ושוב פעם 'למה לי פוליטיקה עכשיו'?

אז למה לי פוליטיקה עכשיו? לא כי כל מה שאומרים על הפוליטיקה איננו נכון. אכן, זהו מחוז החפץ של לא מעט מושחתים. אכן, זהו אחד המחוזות המביכים ביותר מבחינת הפער בין הוד-מנופחותו של מאן-דהוא, לבין מה שהוא שווה בעיני האזרחים. בלי ספק, הפוליטיקה מרוחה בדרך כלל אינספור שכבות של מלים ריקות, סיסמאות, הכרזות, הצהרות וכיוצא באלו. וגם כשהיא משיגה משהו מועיל – גשר, מחלף, בית חולים, בית ספר, הסכם שלום, 40 שנות גבול שקט ברמת הגולן ועוד זוטות כגון אלו – זה תמיד על תנאי, תמיד חלקי, תמיד ניתן לפרשנות שמאחורי הדבר הנפלא (בית ספר, הסכם שלום, קליטת עולים) יש 'אינטרסים' רחמנא ליצלן, שהגרוע בהם, הנקלה והמגונה ביותר הוא כמובן הכיסא. עד כאן עוד מניפסט אנטי-פוליטי המסתכם בתובנת העומק הרווחת בימינו: 'פוליטיקה זה גועל נפש'. 



והנה, אחרי ששילמתי את מרבית מס השפתיים הדרוש לו לאדם כדי שיתקבל בימינו בקרב בני מינו בלי שאלו יחשדו בו שהוא ירד מהפסים לגמרי או שיש לו כוונות 'ללכת לפוליטיקה' (ושלכן הוא חייב לדבר כמו כל אדם מן הישוב נגד גועל הפוליטיקה), אין לי ברירה אלא לפרוע את השטרות שחתמתי עליהם לעיל ולנסות להסביר 'אז למה לי פוליטיקה עכשיו'.

השורה התחתונה: ממה נפשנו. מה החלופה בדיוק? עולם מושלם בו אין ניגודי עניינים? או שמא עולם שיש בו 'איש חזק' שיכריע ביניהם? אבל אנחנו נגד אנשים חזקים. נכון? נו, טוף. אני משוכנע שהבנתם את הרעיון. הואיל ואנו חיים בחברה חופשית, או לפחות מקווים ומשתדלים לחיות בחברה כזו; והואיל וחברה חופשית מורכבת מבני אדם שונים ומשונים; והואיל והשונות הזו באה לידי ביטוי גם בתחומים ציבוריים; והואיל ואף אחד מאיתנו לא באמת חושב שהדיעה שלו תתקבל על ידי יריבו כך סתם או לא סתם, כי היא תתקבל; והואיל ולדעות הללו מתלווה בדרך כלל תג מחיר של משאבים; והואיל ובכל רגע נתון, בין אם על בסיס של אמת כלכלית ובין אם על בסיס של שקר, המשאבים הללו מוגבלים; והואיל ורובנו משתדלים למקסם את כוח המיקוח שלנו באמצעות התאגדות בתוך הדבר המאוס הזה המכונה 'מפלגות'; והואיל ואף מפלגה, גם אם היא מקבלת 50.1% מקולות הבוחרים – וזה דבר שלא קרה אצלנו מעולם – איננה יכולה לשלוט לבד; והואיל וקואליציות הן סוג של פשרה מסויימת בתחומים מסויימים ולזמן מסויים; הואיל וכל מה שכתבתי עד כאן בפיסקה האחרונה מתאר את המציאות כפי שכולנו מכירים וחווים, הרי שאין מנוס מפוליטיקה.

כי הפוליטיקה היא התחום בו אנשים מגבשים תחושות לאינטרסים, אינטרסים לכוח מפלגתי, כוח מפלגתי לפשרה קואליציונית, ופשרה קואליציונית לעיצוב המציאות. והמציאות, אוי לנו ואבוי, תמיד חלקית, תמיד לא שלמה, תמיד מלאה הגיונות סותרים, תמיד מתקיים בה דבר מעצבן ובלתי נסבל גם יחד: על כל בעיה שפותרים, עולות שתיים חדשות. מה שהופך את התהליך הפוליטי לאינסופי במאקרו ובמיקרו גם יחד. במאקרו – כלומר כל עוד יש בני אדם הרוצים לחיות בחברה חופשית אין להם ברירה אלא לעסוק בפוליטיקה. במיקרו – כל עוד יש פוליטיקה היא מתרחשת לא רק על ציר הזמן הארוך  הבנוי על שאלות שחוזרות על עצמן ללא הרף (משאבים, חינוך, בטחון ועוד), וגם לא רק על ציר הזמן הבינוני (הקדנציה הנוכחית) אלא גם – ויהיו שיאמרו, בעיקר! – בחריצי הזמן הקטנים הממלאים את הציר הבינוני והארוך. שכן כפי שאומר חבר טוב: בפוליטיקה אין נקודות, יש רק פסיקים. או בדומה לתל-אביב, גם הפוליטיקה היא 'עיר ללא הפסקה'.

והנה עוד נסיון לפשט באופן לינארי את האנטומיה של הפוליטיקה: קודם יש אנשים. האנשים רואים את המציאות. בדרך כלל הם לא מרוצים ממה שהם רואים ולכן רוצים לשנות ולעצב ולתקן את המציאות. את הפער בין המצוי לרצוי הם מגדירים על פי ערכים ובשפה אידיאולוגית. ברור להם שעל מנת ליצור השפעה הם חייבים להשיג כוח. ברור להם שעל מנת להשיג כוח עדיף להם להתארגן. אם מדובר בדמוקרטיות, התחרות בין סוגי הארגונים מכונה 'מערכת בחירות'. מערכת הבחירות מתאפיינת בדיבורים אידיאולוגיים. אבל לכולם ברור שהאידיאולוגיה כבר נתקלה בקשיי המציאות ולכן יש חשדנות כלפיה. ואותה חשדנות קיימת גם כלפי אידיאולוגיות חדשות או כלפי אנשים חדשים המנסים להתמודד במערכת הבחירות. אבל לא פעם דווקא החדשים נהנים מיתרון החדשנות. כמו כל מוצר חדש. והדימוי של המוצר מתאים לעניין המהותי הבא בפוליטיקה הדמוקרטית: הדימוי.

הדימוי 'התל-אביבי' הזה מחייב לומר עוד משהו על מקום הדימוי בפוליטיקה. במציאות של חברת ותקשורת המונים, אין דרך לצלוח את המרחק בין הנציגים לעם שלא באמצעות דימויים. אלו נבנים לא פעם על 'תמונה אחת השווה (לכאורה, בדרך כלל היא שווה) אלף מלים', כמו גם על האידיאולוגיות למיניהן (וכדאי לזכור שאחת האידיאולוגיות המשעשעות והבעייתיות ביותר היא זו הטוענת שבימינו אין אידיאולוגיה...). בכל אופן הדימויים המבוססים על תמונות ומלים נועדו לגשר בין הידוע לבלתי ידוע, בין המצוי לרצוי, וכן הלאה, כשברקע עומדת ההבנה שתמיד יהיה מרחק האידיאולוגיה 'הנקייה' לבין הסיכויים לממש אותה בפועל. וממילא דימוי מתייחס גם לערכים ('ירושלים השלמה') וגם לאנשים כמובן ('אני לא סובל את ביבי'), ולכן הוא יכול להיות 'מחלף רב נתיבי' אבל הוא יכול להיות גם  'גשר חד סטרי' או 'גשר צר מאד', ולא פעם אפילו 'גשר המכבייה'. כך למשל, הדימוי 'הבטחוני' של מועמד מסויים (רבין ב-1992 למשל) יכול לעלות בקנה אחד עם היכולות המדיניות המוכחות שלו, אבל יתכן גם ההפך הגמור: דימוי שיהרוס למישהו את הקריירה (אהוד ברק ב-2012 למשל).

בסופו של דבר הדמוקרטיה נשענת על דעת הקהל, הנבנית על שני כוחות שונים במהותם: הכוח של המחשבה העצמית של כל אחד מהאזרחים, שכמובן נשען על מקורות הנמצאים מחוצה לו (המציאות, תיאורים של המציאות: ספרים, מאמרים, הרצאות, סרטים, שירים וכן הלאה); והכוח של מעצבי דעת הקהל (עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, זמרים, סופרים דגולים וכן הלאה). והפער הזה מסביר את העובדה שדעת הקהל היא עניין נזיל בלשון המעטה. צריך הרבה מאד אומץ ונחישות כדי לומר את ההפך ממה ש'כולם' אומרים, בכלל ובפרט שאם המבחן הפוליטי הוא מבחן התוצאה, לא תמיד 'שווה' או מועיל להיות צודק. אבל יש בעיה קשה בהרבה: הפוליטיקה הדמוקרטית קופצת ממשבר למשבר. לא כל המשברים אמיתיים, חלקם אפילו מנופחים במתכוון. די לראות כיצד נוהג דני רופ לדבר על מזג האוויר בשביל להבין שאם חום יולי-אוגוסט הוא סיבה לסנסציה, קל וחומר נושאים שבהם לבני אדם יש שליטה מעט גדולה יותר.

כך או אחרת, אני משוכנע שתהיה הסכמה רחבה שהפוליטיקה הדמוקרטית בנויה גם על משברים. והרי קל מאד לייצר אותם, כי כל מפלגה דוגלת בכמה ערכים. וקל מאד להציג עמדה מפלגתית כבגידה באחד הערכים וסביב 'הבגידה' הזו לייצר משבר 'ערכי', המסתיר מאחוריו כוונה לשבירת הקואליציה, לעצירת מהלכים מסויימים, להפלת הממשלה וכיו"ב. ואי אפשר כמובן לייצר משברים כאלו מחוץ לדעת הקהל, ומי שמייצר את דעת הקהל, העיתונות, חיה ממשבר למשבר כי גם לה יש את ההגיון הפנימי העונה לשם 'רייטינג' ו'סקופ', שתי רעות חולות הפוגעות בדמוקרטיה גם אם ההגיון המסחרי של תאגיד התקשורת שמאפשר ומעודד אותן, כמו גם ההגיון הקרייריסטי של העיתונאי שחתום עליהן, מובנים מאליהם.

לצערי אין לי פתרונות פשוטים לפתור את הסבך הזה. כן, ברור, ככל שיהיו יותר אזרחים המייצרים מתוך עצמם את 'דעת הקהל' שלהם, כך הויכוח הפוליטי יהיה רציני יותר. מבחנו של התהליך המבורך הזה איננו מסתכם  בזכות של כל אחד מאיתנו 'לומר את דעתו', אלא בחובתנו לבסס את דעתו על נימוקים. כדאי מאד גם שהדיעה הזו תיקח בחשבון את מגבלות המציאות, את מגבלות הפוליטיקה הדמוקרטית ובעיקר תתאמץ להבחין בין עיקר ותפל, הבחנה שגם היא דורשת כמובן נימוקים. כל זה דורש חינוך פוליטי שנכון לעכשיו כמעט ולא קיים.