לא יודע מה אתכם אבל אני מחובבי סדרות הדרמה, בין
אם הן תוצרת בריטניה, בין אם תוצרת ארה"ב, ואני יודע שגם במקומות אחרים
יודעים את המלאכה, אפילו בדנמרק, ארגנטינה וארץ הקודש. קשה לי לדרג אפילו ביני
לבין עצמי איזו סדרה 'טובה' יותר, 'בורגן' או 'בדרך לקנדלפורד', 'סופרנו' או
'האישה הטובה'. אבל מנקודת מבט של תיאוריה פוליטית-יישומית, אין ספק שסדרת השנה,
לדעתי בכל אופן, ואולי יותר מכך, היא 'ניוזרום' (באנגלית זה נראה יותר טוב: Newsroom), פרי יצירתו של ארון סורקין, מי שחתום על סדרה משובחת במיוחד,
'הבית הלבן'.
כן, ניוזרום לדעתי מתחרה אפילו עם הטרילוגיה
האלמותית של ה-BBC, 'בית הקלפים' נדמה לי
קוראים לה בעברית. ולמה? כי בניגוד לסדרה הבריטית אשר מצליחה לרדת לפרטי הפרטים של
האנטומיה הפוליטית, הנה ניוזרום נותנת תקווה. אדרבא, אני מרשה לעצמי לומר שאם
יצמחו בעולם החופשי ולו עיתונאים בודדים שיפעלו על פי נוסחת סורקין, תתחולל מהפכה
בתקשורת.
אני מרשה לעצמי לפנטז שבקורס העיתונאים הבא שיפתח
בגלי צה"ל, במקום להפגיש את זבי החוטם בני ה-18 שיתייצבו שם (שכל מה שיש
לרובם זה מראה נחמד וקול נעים), עם האילנות דיין המציפות את התקשורת הישראלית (והעושות
ממנה ביצה עלובה של שטחיות, בומבסטיות, תלישות, אנטי-הקשר וקידוש הבורות), פשוט
יראו להם את הסדרה הזו ויבקשו מהם לנתח כל פרק, לחלץ ממנו תובנות, ובסופו של כל
שיעור ליישם את התובנות הללו לחדשות היום הספציפי בו התרחשו הדברים, כשמשימתם היא
לייצר מציאות חלופית: כיצד ניתן היה לשדר חדשות במתכונת ניוזרום ולא במתכונת דיין
את רשף את רפש.
וכן, למה אני נטפל לגלי צהל ולא לחוגים לתקשורת
למיניהם. נו, כולנו יודעים את התשובה. זבי החוטם של היום, הם המתן חודורובים של
מחר. הרשיתי לעצמי לתת דוגמא סבירה. ויש עוד כמה. אבל הם היוצא מהכלל המעיד על
הכלל, והעובדה שהתקשורת בישראל אינה גרועה מאחיותיה בדמוקרטיות למיניהן, איננה
מנחמת אותי למרות שלפחות חמש פעמים ביום אני טיפש.
אז אחרי שהסכמנו שניוזרום היא הסדרה הפוליטית
הטובה ביותר אולי מאז שהמציאו את הטלוויזיה; ואחרי שהסכמנו שגדולתה בכך שלצד
הביקורת היא מביאה בשורה מעשית של ממש; ואחרי שהסכמנו שהעתיד של התקשורת הישראלית
מתחיל בקורס הקרוב של גלי צהל; אז הנה לכבוד המחזור הבא עשיתי עבודה קטנה על הפרק
האחרון של העונה הראשונה.
לא אקלקל למי שעוד לא ראה. וממילא אפשר לשוב
ולצפות בכל הפרקים שוב ושוב ועוד פעם. אסתפק רק ברשימת התכונות שוויליאם מקאבוי,
'החיים יבין' של הסדרה הזו, כלומר המגיש, אסף והציג בנסיון לתאר את מה שמכונה
בארה"ב בשם RINO. כידוע מדובר בבעל החי ההוא
עם האף הגדול, הקרנף, שמזמן זכה לשמש כסימלם של אטומי הרגש והשכל, המציפים את
הרחובות ואת הפרלמנטים, וגם את האקדמיה ואת חדרי החדשות.
אלא שבאמריקנית, לארבע האותיות הללו יש מובן
קונקרטי נוסף, העולה כמובן בקנה אחד עם הדימוי ההוא של הקרנף. 'רפובליקן אין ניים אונלי'. באנגלית זה שוב נראה יותר טוב: republican in name
only.
כינוי שהאגף הימני של המפלגה הימנית הזו עושה בו שימוש כנגד אנשים מסוגו של
וויליאם מקאבוי ואחרים, שאינם מוכנים ליישר קו עם 'הפוליטקלי הקורקט' אטום הרגש
והשכל הישר מהסוג של אנשי 'מסיבת התה'.
מקאבוי מאמץ את שם הגנאי המופנה בין השאר כנגדו,
וכפי שעושה אדם ביקורתי ראוי לשמו, הוא הופך את הדברים על ידי בחינתם בהקשרם. והנההתוצאה המתקבלת, כלומר רשימת התכונות שמסמן מקאבוי, כלומר סורקין, כלומר מי שכתב
את הקטע הזה בתסריט, ואולי בכלל מדובר בקבוצה שלמה או אולי ביועץ פוליטי או אולי
ממש מישהו מפורסם, אין לי מושג, רשימת התכונות המהוות לדעת מקאבוי, שהוא לפי
זיהויו העצמי רפובליקני אדוק, את ה-RINO
האמיתי. הנה:
- שנאת זרים
- טהרנות אידיאולוגית
- מנטליות שבטית
- תפיסת הנכונות לפשרה כחולשה
- חוסר סובלנות למי שחולק על דעתך (dissenter)
- אמונה פונדמנטליסטית במילה הכתובה
- שנאה פתולוגית לממשלה
- הכחשת המדע
- אי שימוש בעובדות
- הרתעות ממידע חדש
- פחד ועוינות כלפי הקידמה
- דמוניזציה של החינוך
- צורך לשלוט בגוף של האשה
לא מיותר לציין שלפחות כמה פריטים מהרשימה הזו, יכולים
לשמש לביקורת קרנפים בכל מפלגה. גם אצלנו. אני חושב על כמה מנהיגים של תנועות
חברתיות העונים באופן יוצא מהכלל לרשימה הזו. שלא לדבר על פוליטיקאים פעילים. או
על אקדמאים וכמובן על עיתונאים. מקאבוי בכל אופן מסיים את התאור הנוקב הזה באמירה
נוקבת לא פחות: "הם יכולים לקרוא לעצמם רפובליקנים. למעשה הם הטליבאן
האמריקני".
אז כן, ניוזרום. ללא ספק. 'בית הקלפים' מיטיב לנתח
את המיקרו-פוליטיקה בהקשרה המאקרו-פוליטי הרחב. אבל היא מותירה אותנו מיואשים. 'כן
אדוני השר' מחזקת את בלוטת הציניות שלנו, בלוטה חשובה מאד במציאות דמוקרטית. אבל
גם היא מותירה טעם חמוציני בפה. כל השאר טובות לכשעצמן. כאמור, כולן היו בנותי
ואני מאוהב בטוני סופרנו כפי שאני מאוהב באלישיה ובראש ממשלת דנמרק. אבל ניוזרום
זה משהו אחר.
אז ניוזרום. כן. העונה השנייה מתחילה – צרוף מקרים??
- ביום א' הקרוב, החל ב-14 בחודש יולי. צרוף מקרים כמובן. יום ראשון יוצא
ב-14. אבל אין סמליות מעודדת גדולה יותר מאשר להמשיך להנות מחוכמתו הפוליטית של
סורקין, בכלל ובפרט כפי שהיא מגולמת במקצועיות מרגשת על ידי ג'ף דניאלס, אמילי
מורטימר וכל החבורה המופלאה הזו שהתאספה שם, בדיוק ביום השנה למהפכה הצרפתית. כי
אם עוד לא הבנו, היא נמצאת בעיצומה. ולא 'רק' בקהיר ובדמשק, אלא בניו יורק,
וושינגטון וירושלים.
יסלח לי סורקין, או בעצם המשווק השנון של HBO,
שבניגוד לאופטימיות השופעת והמשתפכת הזו שלי, בחר לקדם את העונה השנייה של ניוזרום
באמצעות פוסטר חביב שפוזר ברחבי ניו יורק (ובנותיה), בו נראים כל החברים והחברות
בשדה שכוח אל, כשמעליהם הכותרת הפסימית: together we stand
alone
אולי כן, אולי עיתונות ראויה לשמה מותירה אותנו
בבדידות מסויימת (שהרי בעתיד הנראה לעין הגדעוןלוים והאילנות דיין לא הולכים להעלם
מהאופק, ועוד לא אמרנו מילה על הפינסים והארזטלים ועודועוד), אבל נזק הבדידות
היחסית שווה את הרווח הגדול. עיתונות מהסוג שמציע לנו סורקין תעשה מאיתנו אזרחים –
כלומר אנשים – טובים יותר.
אני חושבת שהעיתונאי(ם) המתוארים בסדרה הם לא ריינוס אלא יוניקורנס, במילים אחרות, יצורים מיתולוגיים שלא קיימים באמת.
השבמחקהלוואי עלינו חבורת מקבוים שכזו...
יס ווי קן!!! זהו דבר אפשרי לחלוטין. אבל אכן הלוואי...
השבמחק