עוד על פרשת אלטלנה - בעיקבות עוד יום עיון בנושא

הדברים שלהלן ממשיכים מסעיף ז' כי הם ממשיכים דיון אחר שהופיע (בגרסאות שונות) כבר לפני שלוש שנים, בבלוג הזה, כאן.

ז. תוספת בעיקבות עוד יום עיון על אלטלנה מטעם 'לשתף עצמנו'

כפי שיש לעשות אם רוצים חברה מעט בריאה יותר, זימנו אנשי 'לשתף עצמנו' יום עיון בנושא. מה כבר אפשר להספיק ביום עיון? מה שאפשר להספיק בכמה שעות: ביקור בחוף ויתקין בו עדיין עומדים על מכונם שרידי המזח שאמור היה לשמש את פריקת האנייה, ושהוקם עשרות שנים קודם לכן לטובת יצוא האבטיחים למצרים; ביקור בבית הקברות שם נטמנו חלליה הראשונים שלה הפרשה; ושמיעת הרצאות מפי מומחים לנושא (שרון ורדי, אודי מנור, זיו מאור), לטובת הבנת השתלשלות הארועים, משמעויותיהם והוויכוח עליהן.

שרון ורדי , המייסד והמנהל של 'לשתף עצמנו', לקח על עצמו את מלאכת תיאור עיקרי ההשתלשלויות, בדילוגים מתחייבים מהרצל, דרך נורדאו, דרך 'תכנית החלוקה', ומשם לצרפת ומשם לויתקין ומשם לים ובחזרה לויתקין ומשם לתל אביב ומשם ל'תותח הקדוש'.

את הרצאת 'המשמעות' הראשונה נתו כותב שורות אלו, בעל הבלוג, המוכר גם בתואר 'פרופסור' ושחשוב מכך הוא - כלומר אני - היסטוריון המאמין גם בצדקת הדרך הציונית (ולכן 'היסטוריון ציוני', כזה שלא יוציא מפיו לא את המלים 'הגירה' כתחליף ל'עלייה', לא את 'פלשתינה' כתחליף לארץ-ישראל, ולא את 'עוטף עזה' כתחליף 'למערב הנגב', או 'שער הנגב', או 'מעלה הבשור' או 'חבל מגן' או 'מועצה אזורית אשכול', או 'שדרות וישוביה' או 'נתיבות וישוביה', או כל צירוף מכבד אחר המגדיר את המעשה הציוני לא על פי קן הצרעות של רוצחי רעתה).

אין טעם וצורך לחזור על עיקרי הדברים שהצגתי ביום העיון הזה, שכן הם מופיעים קודם כל כאן, אבל גם בהרצאת היוטיוב הזו. אם בכל זאת לרכז מסר אחד מרכזי, ובכן הוא כפול:

א. מעשיהם של אנשי האצ"ל - רובם ככולם אזרחי מדינה ריבונית וחלקם הגדול חיילי צה"ל מגוייסים ובמדים!! - הם שורה ארוכה של אלימות מופגנת מוצהרת ושנעשתה בכוונה תחילה, ושלכן ככאלו מצדיקים מראש כל פעולה של רשויות המדינה כנגדם.

ב. הדרך הנכונה להבין את התנהלותו של מנחם בגין בפרשה, היא פוליטית-אלקטוראלית: ב-15 במאי הוא הכריז על סיום השלב המחתרתי של האצ"ל ופתיחתו של השלב הפוליטי-ממלכתי-פרלמנטרי (דרך 'תנועת החירות' שבמרכזה מפלגה בעלת שם זה, לימים המרכיב המרכזי של 'הליכוד'). אלטלנה נכפתה עליו על ידי אלו מאנשי התנועה - קודם כל בצרפת אבל גם בישראל - שלא הסכינו עם ההכרזה על סיום השלב המחתרתי, ובהנתן הכאוס שנוצר קודם כל בחוף ויתקין ובאחריות בלעדית של אנשי האצ"ל, החליט בגין למנף את המשבר לצורך גיוס הון פוליטי (וכך עשה כמובן גם בן גוריון, וכך גם אחרים - אנשי מפ"ם, או גרינבוים איש 'הציונים הכלליים', כי זו דרכה של פוליטיקה פרלמנטרית דמוקרטית: כל משבר יש למנף לצורף מיקסום ההון הפוליטי שלך).

 

ח. סקירת דברי עו"ד ואיש התקשורת זיו מאור

זיו מאור הציג את תפיסתו לגבי האירוע, מבלי להסתיר כלל את רצונו ללמוד (וללמד) ממנו לגבי המתרחש במקומותינו בשנים האחרונות. קודם כל הוא העלה פקפוקים מנומקים לגבי עצם ערכם של שני הספרים בעלי אותה הכותרת 'אלטלנה', שראו אור ב-1978, האחד על ידי איש השמאל "שונא הימין" כהגדרתו אורי חברנר, והשני על ידי איש הליכוד ומקורב מאד לבגין שלמה נקדימון, זאת מכיוון שהם ראו אור ב-1978, שנה אחרי 'המהפך', כשריח חריף של פוליטיקה עולה מהם.

מאור לא שלל עקרונית את ערכם המחקרי, אבל כאמור העמידם בספק, תוך שהוא מעדיף - אם בכלל - את ספרו של נקדימון מכיוון שבניגוד לברנר ששימש כסגן מפקד הפלמ"ח בזמן אמיתי וגילה כאמור עוינות תהומית ו"שחורה" (כהגדרת מאור) כלפי 'הצד השני', נקדימון שם את הדגש על המאבק הפנימי בתוך 'השמאל' (ומאור התקשה מאד להוציא מפיו את המלים: 'ממשלת ישראל', או 'הממסד'', או כל ביטוי דומה אחר שתפקידו לתאר את הדברים כפי שהיו: בן-גוריון עמד בראש ממשלה זמנית שקיבלה את אמון הבוחרים כמה שנים קודם לכן, ביחס לנסיבות מדיניות דומות למדי שהתקיימו מ-1944 ועד להכרזת המדינה).

ואכן, לשיטת נקדימון - שכאמור לעיל הכריז על אותו סקופ מרטיט אודות "הגילוי" של פרס על אוזנו של בגין ב-1971 לגבי "ההטעיה" של גלילי את בן-גוריון (לולא אותה הטעיה לא היתה מתחוללת כלל הפרשה) - הנושא המרכזי לא היה חלילה הסרבנות, העריקה, המרידה וכן הלאה מצד האצ"ל לשעבר ולשהווה, אלא דווקא החתרנות 'הבולשביקית' של השמאל של מפ"ם.

וזו התיזה המרכזית שהציג מאור בדבריו, תוך שהוא מצביע על השאלה המתבקשת: האם היתה בכוונת האצ"ל להשתלט על המדינה.

 תשובתו של מאור על שאלה זו שלילית וחד משמעית, וההוכחה היא הממלכתיות המובהקת של האצ"ל (כלומר של חירות) גם במהלך המלחמה וגם אחרי 1949 ולאורך כל הדרך. שאלה זו חשובה לדעתו כי רק אם אצ"ל אמנם התכוון לעשות הפיכה, הרי שרק אז יש צידוק לפעולות הקשות שנקט 'השמאל' (כלומר ממשלת ישראל, כאמור, למאור היה קשה לעבור מתיאור אידיאולוגי לתיאור פשוט של המציאות: היתה זו החלטת ממשלה לעצור את אלטלנה כך או אחרת). והואיל וברור שאצ"ל לא התכוון לבצע הפיכה, הרי שכל הפעולות שננקטו נגדו אינן מוצדקות.

 חשוב מכך: לשיטתו של מאור טעה בגין טעות חמורה כש"הרכין ראש" כהגדרתו, וכי היה עליו להורות לאנשיו "להשיב אש" כדי להראות פעם אחת ולתמיד שיש מעשים שלממשלה אסור בשום אופן לעשות (אלא אם יש לה צידוק ראוי, וכאמור צידוק כזה לא היה).

 כשהוא מצוייד בטיעון החזק הראשון - לא היתה כוונה לפוטש מצד האצ"ל - הוא ניגש לטיעון העיקרי, שמטרתו לצעוד בעיקבות נקדימון (ושמעון פרס) ולהסיר את האחריות מעל כתפי בן גוריןן (כאמור לעיל בניגוד גמור לעדותו העצמית של בן גוריון!), זאת באמצעות עיבוי הטיעון לפיו ראש הממשלה הזמנית הוטעה על ידי גלילי.

 לצורך כך הלך מאור והפליג למחוזות האידיאולוגיה. תוך שהוא נשען על פרשנות טיפוסית (כלומר תלושת או לפחות מעוטת-הקשר) של פרשנים מסוגו של נקדימון לאידיאולוגיה של 'השמאל' ("כפי שנולד מתוך המהפכה הצרפתית": 'שוויון' של כל בני האדם, רעיון, אגב, שמופיע בספר בראשית פרק א'), ותוך שהוא מביא בפירוט יחסי את תפיסתו הבולשביקית למדי של יעקב ריפתין, "השמאל של השמאל של מפ"ם", הסביר מדוע הגיוני מצידם של סוציאליסטים להתנות את זהותם הלאומית בחשבונות גלובליים של הסיכוי של 'שמש העמים' (הלא הוא סטלין) להוביל מהפכה 'מעמדית' ברחבי העולם, כזו שתביא סוף סוף קץ לדיכוי הפועלים ולניצולם.

 ריפתין צוטט על ידי נקדימון ובעקבותיו על ידי מאור כאומר, שאין לאפשר למדינה לפרוק מתנועת הפועלים את נשקה (כלומר, למשל, לפרק את הפלמ"ח), ולכן ניתן להסיק שריפתין הביט על אלטלנה מתוך הפנטזיה המהפכנית שלו. רוצה לומר שאילו לתנועת הפועלים היתה אלטלנה, קרוב לוודאי שהיא היתה מבצעת הפיכה, והואיל והאלטלנה היא בידי 'הפשיסטים', יש לעשות הכל (למשל להטעות את בן גוריון) על מנת להשמידה ועל הדרך להציג את הימין כחותר לפוטש ובכך להכפישו (כפי שנעשה למשל בימי רצח ארלוזורוב: על ידי הכפשת הימין ברצח, זכה 'השמאל' בנצחונו האדיר ב-1933).

 מאור היה הגון מספיק כדי לומר את הידוע לכל: "אי אפשר" כך ניסח את הדברים, "למתוח את השמיכה של ריפתין עד בן גוריון", אבל כן במידה מסויימת עד גלילי.

 מאור הוסיף עוד כמה שאלות רטוריות, כמו למשל אם האצ"ל התכוון לעשות הפיכה מדוע לו להודיע לממשלת ישראל על הגעת האנייה? בכלל ובפרט שהנשק שעל האניה היה רק חלק זעום מהנשק ששר החוץ הצרפתי בידו הבטיח (וקיים) לספק בהמשך?

 וכאמור, טיעון המחץ המותח ביקורת דווקא על בגין על כך שלא הורה לאנשיו להשיב אש.

 

ט. תגובת 'היסטוריון ציוני' על חלק מדברי זיו מאור

 א. פקפוקו של מאור באמינות ספרו של ברנר מוצדק לכל היותר - אם בכלל ולדעתי באופן מוגבל ביותר - לצד 'המדיני' של הספר, שכותרת המשנה שלו היא "מחקר מדיני וצבאי". שהרי העובדות המפורטות שמביא ברנר במחקרו לא היו עומדות לרשות המתעניינים אלא בצורה ספורדית, שכן הם מופיעים בצורה כזו או אחרת בנאומו של בגין, בזכרונות של אנשי הזמן, ביומנו של בן גוריון ובעוד מקורות. אמינותו של ברנר איננה דורשת הוכחות אלא אם מניחים שהוא בדה את אלפי העובדות שהוא מביא בספרו, ואז כמובן כל מדע ההיסטוריה מתמוטט, וזיו מאור לגמרי לא שם.

 ב. ההוכחות על הממלכתיות למופת של 'החירות' אחרי מאי 1948 לא עולות בקנה אחד לא עם הנאומים הנזכרים לעיל של בגין ושל אנשי אצ"ל אחרים, בימים ובשבועות שאחרי הארוע, ועוד פחות מכך עם תגובת 'חירות' להסכם השילומים, ששיאם בהשלכת רימון לבניין הזמני של הכנסת בירושלים. כך או אחרת, זוהי חכמת-בדיעבד מובהקת. שהרי העניין הוא הנכונות למעבר משלב 'המחתרת' לשלב 'הפוליטי-פרלמנטרי-ממלכתי': אצל בגין ככל הנראה הנכונות היתה גבוהה יחסית, אצל פאגלין שואפת לאפס, ובין ה-9 ש ל בגין ל-0 של יריבו הגדול פאגלין, מתפזרים אלפי אנשי האצ"ל לשעבר, בכלל ובפרט כשיש משבר דרמטי כמו הגעת האניה לחופי הארץ בעיצומה של הפוגה.

 ג. תביעתו של מאור - בדיעבד כמובן - לירי מצד אנשי אצ"ל-לשעבר (חלקם כאמור במדי צה"ל) על אזרחי מדינתם, נעשתה גם נעשתה. את האגדה על בגין כאילו מנע "מלחמת אחים" יש לראות כחלק מההון הפוליטי שרצה לייצר, ואמנם ייצר. אילו לא ירו אנשי האצ"ל-לשעבר לא היתה מתחוללת הדרמה, וממילא לא היו נהרגים שלושה חיילי צה"ל ונפצעים ומוכים עשרות ואולי מאות, ואלפי אזרחים לא היו עומדים בסכנת חיים.

 ד. אילו כל מה שרצו אנשי האצ"ל-לשהווה (בצרפת, אלו שעמדו על 0 בסולם הנכונות לעבור משלב המחתרת לשלב הפרלמנטרי) היה להביא נשק ארצה, שהרי לטענת מאור הם לא התכוונו כלל לבצע פוטש, מה הפריע להם למסור את האניה כולה על נשקה לאנשי הרכש של ישראל שישבו באירופה והשיגו נשק פי עשרה ופי מאה מאשר "השיגו" אנשי האצ"ל (שהרי הנשק ניתן במתנה חינם אין כסף על ידי שר החוץ הצרפתי, מה שלא הפריע כמובן לאחר מעשה לאנשי האצ"ל-לשעבר להגיש חשבון הוצאות לממשלת ישראל, עוד אחת מהעובדות שמביא ברנר במחקרו 'המפוקפק' לכאורה)? ואם לא 'עוד באירופה' למסור את האנייה (שהרי מפעיליה בצרפת התנגדו לעבור לשלב הפרלמנטרי תוך שהם ממשיכים לפנטז על שטיפת חופי הארץ השלמה וטאטואה מכל תומכי החלוקה, אולי כולל 'אפילו' יהודים), אז אם הגעתה לחופי הארץ (שזה בדיוק מה שדרשה ממשלת ישראל, דרישה שאין טעם לדרוש אותה שהרי היא מובנת מאליה?).

 ה. לבסוף: ריפתין. אכן האיש האמין באמונה שלמה בביאת המשיח סטלין והוא אף סבר שהוא לא יתמהמה ולא היה לו ספק שהוא יבוא. אבל הוא וגם כמה מאות חברים אחרים בשומר הצעיר קמו בכל בוקר לעבודת בניין האומה והארץ, ועם כל הכבוד לכמה כותבי מאמרים ב''המשקיף'' הם תרמו בתחום זה פי כמה, ולכן את האמונות המשיחיות שלהם במשיח סטלין, עם כל הגועל שיש בדבר, גועל מוצדק שאכן העלה את חמתם של אלפי אנשי שומר צעיר אחרים שסלדו מסטלין הרבה לפני הגילויים המפורסמים ב1956, יש לראות כעוד ביטוי של מחשבה משיחית שאיפיינה וממשיכה לאפיין יהודים. אחד מאמין בסטלין, השני בבא-סאלי, השלישי באיאן ראנד, הרביעי בביטקוין, החמישי בישועת השם כהרף עין. המבחן האזרחי פשוט ביותר: האם קם אדם בבוקר לעבודתו תוך שהוא מקפיד לקחת אחריות על עצמו ועל סביבתו, כן או לא. לא 'רק' ריפתין עמד במבחן הזה, אלא תנועת העבודה כולה, והדברים ידועים, כי לולא קמו בכל בוקר לעבודתם לא היינו מנהלים את הדיון הזה, כי כידוע רוב כוחם של הרוויזיוניסטים היה ברקלמציה ובדקלמציה כלשון הימים ההם, או בלשון ימינו: בדיבורים ובהצהרות ובהכרזות.

 ו. ובאמת לסיום: הרעיון שבני אדם כולם שווים מופיע כאמור בספר בראשית פרק א', ולא בכתבי רוסו, ולא אצל מארקס, אלא במלים הנשגבות "בצלם אלוהים ברא אותו", כי בורא עולם - כך מחשבת עם ישראל מראשיתו - ברא עולם לכל באי עולם, ולא רק ליהודים ובוודאי לא רק לאנשי "המעמד" (למי ששכח: הכינוי של אנשי האצ"ל את עצמם). וכמובן, שאין שום סתירה לא בין רעיון שוויון ערך האדם שמקורו כאמור בספר בראשית, לבין המאבק של עמים לחירותם, כולל - ובמקרה הזה קודם כל - מאבקו של העם היהודי לחירותו. השאלה היתה אז (בימי משה וגם בימי בן גוריון ובגין) וגם היום: איך. התשובה על דרך השלילה: לא בכוח הסרבנות, לא בכוח האלימות, לא בכוח חציית הקווים המוסכמים לניהול אי ההסכמות. על זה התפוצצה פרשת אלטלנה, היא והאנייה וכל מה שבא אחרי כן.