אחרי שספרתי עד 10 מאה פעמים – כמה מחשבות על 'יום הזעם' הפאתטי במהלכו מאות אלפי ישראלים טובים עשו לחמאס נעים בגב

             א.     סבתא צדקה – כדאי לספור עד 10 לפני שמגיבים

גם סבתא עליה השלום וגם אמא וגם אבא ניסו שוב ושוב, בהצלחה חלקית יש לומר, ללמד אותי לספור עד 10 לפני שאני מגיב.

מפה לשם הם הלכו לעולמם (את הסבים שלי לא זכיתי להכיר בגיל בעל הכרה ולכן הם – וגם לא הסבתא הנוספת – אינם נזכרים ברשימת המיואשים שניסו לחנך אותי להיות בן אדם).

אז אולי לזכרם אני מנסה מדי פעם ליישם את הכלל הנזכר – "לספור עד 10" – ולכל הפחות לעשות זאת כשמדובר באמת בעניין חשוב.      

       ב.     ואין ויכוח על השאלה מה חשוב כרגע

לפחות בעניין עתיד העם היהודי ומדינתו ישראל יש קונצנזוס בין חובבי העם ומדינתו ובין אלו שישמחו לחזות בהיעלמות ציון ועמה ישראל מעל פני האדמה: מאז אוקטובר 2023 נוצרו התנאים לחיסולו של העם היהודי ולכל הפחות פרוייקט הריבונות שלו, אבל גם התחדדה התודעה של אוהדי העם היהודי וריבונותו שזה הרגע, אין יותר מקום להונאה עצמית, ולכן יש לעשות את הנחוץ להבטחת עתיד העם היהודי ומדינתו.

ובמלה אחת: מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה יש קודם כל לזהות מי האויב, ובהתאם לזיהוי האויב, יש לגבש דרכים ולייצר כלים שיאפשרו התמודדות יעילה עמו.

וזה בדיוק מה שעושים במטכ"ל ובמשרד ראש הממשלה (המייצגים את אלו שבעד המשך קיומו של העם היהודי ומדינת הלאום שלו), וזה בדיוק מה שעושה קואליציית השנאה מרובת המוקדים: עזה, אנקרה, טהראן, פריז, ברלין, 'השארץ', ניו יורק טיימז, CNN, BBC, UEFA, UNRWA, ועוד ועוד ועוד. 

אלו אוחזים בנשק ועושים שימוש בילדיהם כבמגן, אלו אוחזים במיקרופון ובמקלדת, אחרים אוחזים בדגל מוחמד הירוק ובמו עיני ראיתי בבירת המילקי והבירה של אירובה כמה סטודנטיות ענוגות העוטות כאפיות אופנתיות על צוואר ג'ירפה מלכותי בדרך מבית קפה לביסטרו, ומשם להפגנה הקוראת לשחרור חבל ארץ ידוע מהנהר ועד לים. 

          ג.     אבל היכן ממוקמים על מפת ההתרחשות מאות אלפי זועמי יום א' ה-17 באוגוסט?

אחד מהם נדרש למכתם ידוע משלהי המאה ה-18, המזכיר כי "הדבר היחיד הדרוש לנצחון הרשע הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר".

ומי הוא מקור הרשע? לא חלילה חמאס, משמרות המהפכה, האסלאם הסלאפיסטי שנהנה מעמדות כוח משמעותיות בדמשק, בקטאר ובאנקרה, אלא – ואני מצטט אזרח ישראלי נורמטיבי ששירת את המדינה עשרות שנים - "נתניהו, שהוא השטן בהתגלמותו".

ומכאן לאחריותם של "האנשים הטובים", שעצם היותם "אנשים טובים" (הם שירתו את המדינה כאמור) הופך אותם ל"מובילי דעה", ומכאן חובתם להתייצב ולהפגין ולשבות כדי למנוע את "נצחון הרשע".

וכיצד לשיטתו נדע שנמנע "נצחון הרשע"? כשישובו "כל החטופים", ולשם כך – ואני מצטט, נשבע לכם – "כן! בכל מחיר".

"כן! בכל מחיר".

שובת-מפגין אחר כינה אותי "חוצפן" (מתי הפכה המלה המוזרה הזו לקללה פוליטית??). ומדוע? כי סירבתי להצטרף להפגנה-שביתה בטענה המוזרה שהעליתי בפניו: "אינני שוכח לרגע מי האויב האמיתי שלנו".

ומדוע זכיתי אם כך לתואר "חוצפן"? כי בר-הפלוגתא שלי העיד על עצמו כי הוא "שירת מאות ימי מילואים" וכי הוא "איבד שמונה חברים במלחמה", ולכן "מי אתה שתגיד לי ששכחתי מי האויב!", כי ברור ש"האויב" הוא "המפקיר", "מממן חמאס", ואין צורך לומר את שמו המפורש.

שימו לב להנחת היסוד של הטיעון האזרחי-ציבורי-מדיני-אסטרטגי-פוליטי: אם שירתתי בתפקיד קרבי מיוחד (סתם דוגמא שעולה לי כרגע לא ברור למה: טייס קרב), ואם נהרגו לי חברים, דעתי הציבורית עליונה על שלך ביב-אשפתות פשוטו ותרתי.

האם יעלה על הדעת טייס שחושב אחרת? מה פתאום. טייסים בהגדרה, מעצם מהותם, הם "אנשים טובים" והואיל והם "אנשים טובים" לא יכול להיות שהם לא חושבים כמו "אנשים טובים", ואם כן, אז בהגדרה הם תורמים ל"נצחון הרשע".

האם יעלה על הדעת חבר לקרב ששכל חברים וממשיך לחשוב שהסיבה לשכול (נתעלם רגע מנפגעים לא פעם כתוצאה מחוסר מקצועיות הנובעת לא פעם מרמת תיחקור ירודה לא פעם המלווה את צה"ל מאז הקמתו) - קואליציית הרשע בהנהגת איראן קטאר וחמאס - מובילה למסקנה הפוכה שיש להלחם בה ולא בממשלת ישראל (שכל כמה שהיא בעייתית בלשון המעטה היא הממשלה הנבחרת?)

ושוב, אם זה לא ברור: לא מדובר לא בבוטים, לא בנוער-אשפתות כזה או אחר, ולא מדובר במפגש כיכרות מתלהם, אלא בהתכתבות נורמטיבית עם אנשים נורמטיביים, ישראלים משובחים מכל בחינה. כמעט מכל בחינה.

כי מבחינת שכלם המדיני-פוליטי-ציבורי מדובר כאן בליקוי מאורות, באובדן דרך, בתלישות מצמררת, או במלה אחת: טימטום. 

ולמען הספק נבהיר כי המלה 'טימטום' איננה קללה אלא מצב תודעתי. תחשבו למשל על ארנבת הנקלעת אל תוך אלומות פנסי המשאית שעומדת לדרוס אותה. היא כידוע קופאת במקומה כי היא חווה טימטום חושים.

וזה מה שמתרחש כרגע לנגד עינינו, ובלבד שאנחנו מוכנים לעשות בהן שימוש, או ליתר דיוק במערכת ההפעלה של העיניים: השכל.     

        ד.     והיכן ממוקם לפחות ישראלי אחד שלקח חלק בהפגנות-שביתות של יום א', יום שיש לקוות שהנהגת חמאס הוסיפה ללוח השנה החגיגי שלה?

"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו" אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל (כי אני נמנע עד כמה שאני יכול להכנס לשיחות על המלחמה, אלא אם שואלים ומבקשים את דעתי באופן מפורש, וגם אז אני נענה לבקשה הזו רק ואך ורק אם אני מזהה נכונות אמיתית לדון במלחמה, נכונות שהמדד הראשון שלה הוא אובייקטיבי לחלוטין: כמה זמן יש לאדוני).

"אני רחוק מלהיות תומך נתניהו" אומר לי חבר בלי ששאלתי אותו בכלל, והוא ממשיך, בלי שרמזתי כלום בשום צורה ואופן: "אבל די ברור לי שכל ההפגנה הזו, והשביתה, לא תורמות כלום לעניין החטופים, וסביר להניח שהן בכלל מזיקות, כי חמאס רואה ומבין שאין לו לאן למהר".

בוקר טוב אליהו, גוד-מורנינג-וייטנאם. את הדברים הללו אומרים אנשים כמוני, וחכמים ומנוסים בהרבה, בערך מאמצע אוקטובר 2023 (היו שאמרו זאת עוד לפני עסקת שליט).

"אז למה הלכת להפגין?" הקשיתי, כשאני חורג מהכלל שכפיתי על עצמי: לא לדבר על המלחמה עם אף אחד, בוודאי לא במסגרת מפגש חברי שכל כולו מיועד להפוגה ולהפגה.

"כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים".

הנה זה שוב: "כי לא נעים לי מזוגתי ומכל החברים".

הרי "האנשים הטובים" מהפרק הקודם, ידעו לדבר בגנות המרכיב החרדי של קואליציית "הרשע" – אויבת העם היהודי ומדינתו (ולא חמאס, משמרות המהפכה, הנשיא מקרון וכנופיית שוקן המתועבת) – ובדין ידברו בגנות החרדים, על כך שהם פועלים כעדר, על כך שהם לא מפעילים את חוש הביקורת שלהם, על כך שהם מיישרים קו עם רבנים.

וואלה. מסתבר שחרדים יש גם בקפלן. 'חסידות ברסלר' יקרא שמה בישראל.     

     ה.    'המפקיר מממן חמאס' – אויב העם, "השטן בהתגלמותו": מה היינו מצפים ממנו שיעשה אילו היה מה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה אוי פינבי

הבה נבדוק את ההגיון המופלא של מפגינינו-שובתינו, אנשים מצויינים (באמת), נורמטיביים (במובן הטוב של המושג), פטריוטים (ללא ספק) וכן הלאה.

טבח ה-7 באוקטובר התרחש כי ביבי החליט "להפקיר" את ישובי מערב הנגב. למה? כי שמפניות ושרה ויאיר וכן הלאה, או סתם כי הוא זחוח, או סתם כי הוא כאמור לעיל "השטן בהתגלמותו".

זאת ועוד: חמאס לא היה חמאס לולא דאגה לשכת נתניהו, בידיעת נתניהו ובעידודו – תוך שקרוב לוודאי הוא משלשל לכיסו כמה אחוזים – לממן את חמאס באמצעות קטאר.

זאת ואף זאת: כדי להבטיח שלא תהיה "אלטרנטיבה" לחמאס, הלא הוא "הפרטנר" איש השלום אבו-מאזן, דאג נתניהו להחלשת הרשות הפלסטינית תוך שהוא מחזק את שלטון החמאס כאמור.

או בקיצור: "אתה הראש אתה אשם".

כפתור ופרח. עכשיו הבה נבדוק את תוצאות האסטרטגיה המזהירה הזו: קטאר ממשיך להוות גורם מרכזי בעשייה (כלומר אי העשייה, ע"ע 'המפקיר') המדינית; חמאס ממשיך לעמוד על הרגלים; החטופים יושבים מי יודע איפה (ומזל שמזכירים לנו שהם סובלים, כי עד שהזכירו לנו היינו משוכנעים – אלו, כמוני, שממשיכים לחשוב שהאויב יושב בעזה ובטהראן ולא בקיסריה – שהחטופים עושים חיים משוגעים בעזה, טקילות על חוף הים; ומזל שמזכירים לנו שיש להחזיר את "כל החטופים"  ו"עכשיו", אלא מה, מחר? מה פתאום: "עכשיו", כי לולא הקמפנייה הזו בכל הצמתים והגשרים היינו ממשיכים לחשוב שאם בכלל יש להחזיר חטופים אז לא את כולם; ומזל שיש שלט מיוחד שמזכיר שיש גם נשים בין החטופים ושגם אותן יש להחזיר, כי אחרת, כולנו הגברים צרי האופק מעצם היותנו גברים, ועוד לבנים, ועוד סטרייטים ומעל לכל ציונים, היינו ממשיכים לחשוב שאין צורך להחזיר את החטופות הנשים).

ואם כל זה נכון (וזה נכון חלקית, ולכן לא נכון, כי מה לעשות וקונספציית 'קניית השקט' היתה מקובלת כמעט על כל אזרח בישראל, כולל כמובן מקבלי ההחלטות), מה היה על נתניהו לעשות כדי להמשיך את כל מה שמייחסים לו (מימון חמאס, "השטניות בהתגלמותה", וכן הלאה)?

טוב, יש עמדה לגיטימית אך מופרכת לפיה נתניהו היה צריך להתפטר מיידית כי "אתה הראש אתה אשם".

עמדה אחרת אומרת משהו דומה אבל שונה מספיק כדי להיות מעט רצינית יותר: כל עוד נתניהו לא מתפטר מתפקידו, הדרך היחידה להחליפו היא לפי תוצאות הבחירות הבאות. נו, עושה רושם שהבחירות הבאות יהיו במועדן.

עד אז נעבעך המציאות ממשיכה להיות מה שהיא: מציאות.

ובחזרה לפנטזיית הטימטום: על פי ההגיון המופלא שלה, על נתניהו היה פשוט לקבל את כל תנאי חמאס (כלומר כניעה מוחלטת לצד השלילי ביותר של "העם הפלשתינאי", ואז מה יהיה על "הפרטנר", איש השלום אבו-מאזן?), תמורת חזרת כל החטופים (כולל הנשים כפי שמזכיר לנו שלט אחד כי יש לנו – הגברים הסטרייטים – נטייה לשכוח) ושלום על ישראל.

כך הוא היה מותיר על מכונו את שותפו האסטרטגי: חמאס.

עיזבו רגע את השאלה שאף אחד במחנה הטימטום לא מעיז לשאול: האם באמת יסכים חמאס להחזיר את כל החטופים, גם אם ישולם "כל מחיר" כפי שהציע האזרח הישראלי הנזכר, איש נורמטיבי ופטריוטי וכן הלאה (ונעזוב לגמרי, לא לרגע, את השאלה המתבקשת לאנשי "כל מחיר": האם את הזרת שלך היית מוכן להקריב במסגרת "כל מחיר"?)

אבל מוזר. נתניהו ממשיך להוביל קו אסטרטגי ברור לפיו אין לאפשר נצחון של חמאס, ולו בנקודות. כיצד זה מסתדר?

זה לא.

טימטום כבר אמרנו?

אז הנה זה שוב: טימטום.

ועדריות. אבל בניגוד לחרדים המצויים, לחסידות ברסלר אין 'בין הזמונים'. כל רגע נכון למלחמה נגד "השטן מקיסריה". כל רגע ראוי להעמיק את הטימטום הפוליטי, ולהוכיח שוב שאיינשטיין – או לפחות מה שמייחסים לו שאמר אודות אינסופיות היקום (אולי) והטימטום (בטוח) – צדק.      

   ו.       ואת כל זה כתבתי רק אחרי שספרתי עד 10 לפחות 100 פעמים – וכל שנותר לי הוא להמשיך ולספור, כי שום רעיון מועיל אחר אין לי.

כי מאז 'יום הזעם' הפאתטי שפתח את השבוע הזה כבר עברו יותר מארבע יממות.

וכל המתואר לעיל אודות תוכן תודעתם של ישראלים מצויינים מכל בחינה כמעט, שהוא אמת לאמיתה, הפיל עלי למרבה תדהמתי מעצמי ייאוש גדול.

כי אני לא מהמיואשים בדרך כלל. אדרבא, כבר לא פעם ולא פעמיים תקפו אותי אנשים טובים על מה שהם זיהו, אולי בדין, כעודף-אופטימיות ששידרתי.

מודה בעובדות כמובן, והרי האופטימיות שלי, הנשענת על פרופורציות הנשענות מצידן על היסטוריה, גם של העם היהודי 'בגדול' וגם על מה שעבר עליו מאז אמצע המאה ה-19, הוקלטה ושודרה בעשרות הרצאות ושיחות שכולן עלו לאוויר המרשתת, גם ביוטיוב וגם בספוטיפיי וגם בצורה של מאמרים כאן ושם ובעוד מקומות.

וכן, אני ממשיך להסכים עם אלו הטוענים שייאוש איננה תוכנית עבודה. אבל אין ברירה ולפעמים נכון לתת לייאוש את הבמה המרכזית. כי אולי לראשונה מאז שהתחלתי להתעניין בכל הנוגע לעם היהודי, עברו עתידו ומה שבין העתיד לעבר – ההווה – אין לי שום רעיון איך הולכים מכאן הלאה.

מזל שיש אויבים של ממש בסביבה הקרובה והרחוקה, גם זה משהו. אבל על השאלה איך מפסיקים לסייע להם מלב ליבה של ההוויה והתודעה האזרחית הישראלית, אין לי שום תשובה.