האם "שכח מה זה להיות יהודי"? – לא בהכרח: עוד נסיון לפענח את 'תוגת השמאל'

     א.     אין צורך לומר

ולכן יש צורך לומר שהמלה 'שמאל', כמו המלה 'ימין', היא במקרה הטוב כותרת כללית, כללית מדי, לתאור בסיסי של מציאות מורכבת מאד, בערך כמו המלים 'צפון' ו'דרום'. נכון שבאר-שבע יחסית לחיפה היא בדרום, ולהפך, אבל חיפאי המעוניין להגיע לאיצטדיון טרנר בבאר-שבע זקוק להרבה יותר מידע מאשר המידע המדוייק כשלעצמו, לפיו על מנת להגיע לאיצטדיון טרנר עליו לנסוע דרומה.

ולנמשל: 'שמאל' הוא תאור כללי של עמדות פוליטיות הכוללות אמונה גדולה בטוב ליבו של האדם, בסיכוייו למצוא פשרות עד כדי שלום או לכל הפחות רגיעה, בזכותו של האדם על גופו, בזכותו לבטא את חופש המצפון שלו, וכל כיוצא באלו ערכים ומסקנות מעשיות הנגזרות מתפיסות יסוד אלו.

האם היפוכו של דבר אצל איש 'הימין'? לא בהכרח. כי בשני המקרים – ימין ושמאל – מדובר על גרסאות הנשענות על אותה נקודת מוצא היסטורית: המהפכה הצרפתית והאמריקנית וכיוצא באלו מהפכות פוליטיות שהתרחשו בדורות האחרונים, בין השאר המהפכה הציונית שתבעה מהעם היהודי (ובכל אופן מאותם יהודים שהתעניינו באפשרות של מימוש לאומיות מודרנית בארץ-ישראל), שינוי מהותי בסגנון החיים, באורחותיהם, בשלל תחומים, כמו עבודה, אזרחות, צבאיות, חינוך, תרבות ועוד.

ולכן גם איש 'הימין' בהגדרתו הרחבה הוא בעד חופש המצפון וההתארגנות והביטוי, והגם שהוא מעט או הרבה יותר חשדן לגבי טוב ליבו האפשרי של האדם, כל אדם, הנה בכל זאת שמרנותו היחסית מבחינה זו, לא באה על חשבון נכונותו לשקול הסכמיות הדדית בתחומי ציבוריים למיניהם, מהמישור המקומי והקהילתי, ועד למישור האזורי והבין-לאומי.   

      ב.     ובחזרה להיסטוריה, כלומר למציאות

'שמאל' ו'ימין' בארגנטינה ובאיטליה, אינם זהים ל'שמאל' ול'ימין' באורוגוואי ובאוסטרליה. קל וחומר ל'שמאל' ו'ימין' בישראל. אבל חשוב מכך: 'שמאל' בארגנטינה של לפני 1912 למשל (השנה בה הוחלט להעניק זכות בחירה לכל האזרחים הגברים, הנשים תצטרפנה רק 37 שנים מאוחר יותר), איננו 'שמאל' בארגנטינה של ימינו.

קל וחומר בישראל, והדברים ידועים. 'שמאל' בימי ברה"מ העוצמתית הוא דבר אחד, 'שמאל' בימי אוסלו העליזים דבר שונה למדי. כך גם לגבי 'הימין' שבימי 'פינקסו של פשיסטן' הם דבר אחד, ואילו בימי 'ביביביביביביביבי' הוא דבר מעט אחר, ויהיו שיגידו לגמרי אחר.

הגם שזה בהחלט המקום לדון בגלגולי 'השמאל' ו'הימין' בעולם ובישראל בדורות האחרונים, קוצר היריעה דוחף להתמקד בכאן ובעכשיו, כלומר בדור, או לכל היותר שני דורות האחרונים, וכפי שנרמז מהכותרת, להתמקד דווקא ב'שמאל', כי כפי שחזו זאת האחים הרצל ובלפור חקק ב-1983, העלמותו ככוח פוליטי ראוי לשמו, פגעה עמוקות במפעל הציוני, ומכאן שכל מי שמעוניין לנסות להשיב את העגלה הציונית לפסים טובים ופוריים יותר, ואולי אפילו להצליח, חייב לייחל לשיקומו של 'השמאל'.

ומה כתבו האחים הרצל ובלפור חקק? כך הם כתבו, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".

מה אפשר או נכון להבין מהנבואה המדהימה של האחים חקק? כדי לענות על השאלה הזו, יש לבחון כל אחד ממרכיבי ההווה שקדמו לנבואה הזו, שלמרבה הצער התממשה במדוייק: 1. 'דרכו של המערך'. 2. 'רעיונות מפא"י ההיסטורית'. 3. 'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'. 4. 'קו אקטיביסטי-ציוני'.    

      ג.   מה היתה דרכו של המערך?  - "רעיונות מפא"י ההיסטורית"

ראשית, מי הוא בכלל 'המערך' – מדובר בהתארגנות סיעתית לקראת בחירות, 'רשימה משותפת' שהצליחה להתגבש ב-1969, מהסכם בין 'מפלגת העבודה' ומפ"ם.

מפלגת העבודה נוסדה בינואר 1968, מחיבור מחודש בין שלושה מרכיבים שאחד מהם – רפ"י – נוסד ב-1965, באותה השנה בה החל להתגבש 'המערך', אבל בשלב זה רק בין מפא"י (פחות האנשים שהקימו את רפ"י, ביניהם אחד בן-גוריון ועוד שניים בשם משה דיין ושמעון פרס), לאחדות-העבודה-פועלי-ציון, מפלגתם של אנשים כמו יצחק טבנקין, ישראל גלילי ועוד אחד, יגאל אלון.

יגאל אלון, אגב, היה ב-1954 המוציא לפועל בפירוקה של מפ"ם, מפלגה שהוקמה בינואר 1948, מחיבור בין 'הקיבוץ המאוחד' ופועלי-ציון עצמאיים לבין 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', כל זאת כדי – אם לנקוט מונחיהם של האחים חקק – לייצב 'קו אקטיביסטי ציוני מול מפא"י'.

מסובך? מה לעשות. אלו החיים, זו ההיסטוריה, מושגים פשוטים בשני אקורדים – 'ימין' ו'שמאל', או 'משיחיים' ו'שפויים', או 'אוכלי המוות' ו'מחנה השלום' – מועילים אולי ליצרני ומדפיסי עיתונים לאנשים חושבים, או לידועה בציבור בשם האורווליאני 'אקדמיה', אבל לא להבנת המציאות.

ובכן, מ-1954 יש לנו מפ"ם ששמרה את שמה שנולד ב-1948; אחדות-העבודה-פועלי-ציון' שחזרה להיות מה שהיא בלי 'השומר הצעיר-הקבוץ הארצי'; וכמובן מפא"י 'ההיסטורית' (שכשלעצמה נוסדה בינואר 1930 מחיבור של 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר').

וזה בדיוק המקום לעמוד על 'רעיונות מפא"י ההיסטורית': בניין אומה מקיף ובו מקום לכל מי שרוצה להשתתף, כפי שניסחו זאת אנשי 'הנוער הציוני', אחד השותפים לשותפות הציונית-האקטיביסטית הזו: "כל אחד בונה". ויש צורך לומר שבניין אומה מקיף זה, בהנתן התנאים האובייקטיביים (שלטון בריטי שהלך והתקרב לערבים שהלכו והפכו עוינים יותר ויותר בכלל ובפרט לצד התגברות העויינות הרצחנית באירופה כלפי העם היהודי), נקט קו מדיני זהיר ומתון ('הבלגה' ו'מרות').

רעיונות מפא"י ההיסטורית המשיכו לעמוד במרכז 'האקטיביזם הציוני' של גורמי 'תנועת העבודה' למיניהם ושותפיהם הקרובים יותר (וייצמן) ופחות (החוגים האזרחיים), והם עמדו בבסיס מפא"י ושותפותיה הקואליציוניות אחרי הקמת המדינה.

את 'האקטיביזם הציוני' הזה חוו הישראלים כולם, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים, מצד כל ממשלות ישראל מ-1955 ועד 1965, עשור מרהיב של בניין אומה חסר תקדים ואח ורע בתולדות העמים, בוודאי בתולדות העם היהודי.

מה זה בניין אומה? נסתפק בלהצביע על קליטת מליון עולים, הנחת 'המוביל הארצי', השמדת הצבא המצרי תוך כמה ימים, בניית כלכלה שהתאפיינה גם בקצב גידול מהגבוהים בעולם וגם ברמת אי-שוויון יחסי מהנמוכות בעולם. ונכון, היה 'פנקס אדום', והיה 'ממשל צבאי', והיתה שחיתות, כי מה לעשות ומדובר בבני אדם.

ב-1965 הדברים החלו להשתבש, מסיבות כאלו ('פרשת לבון') ואחרות (הויכוח על מדיניות הגרעין). כך או אחרת, שזו צורה לומר שלא זה המקום לדון לעומק בסיבות האלו והאחרות, ב-1969 כאמור התארגן 'המערך'. הקו האקטיביסטי-הציוני שלו המשיך להיות דומה למדי, והוא בא לידי ביטוי במצע הרשימה המשותפת הזו, שהתבססה על שותפות פוליטית-אלקטוראלית בין 'מפלגת העבודה' (שכללה כאמור את מפא"י, אחה"ע ורפ"י) לבין מפ"ם.

המצע כלל את אותו קו אקטיביסטי של תנועת העבודה מראשיתה: מדיניות פיתוח כלכלית-חברתית מרחיבה (השקעה בפריפריה, העמקת חינוך החובה, הכנת המשק הישראלי להצטרפות לשוק האירופאי), ומדיניות בטחון שקולה ואחראית (נכונות להסכם מדיני אבל רק על בסיס בילטראלי ובשום אופן לא על יסוד חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967; ראיית הסוגייה הפלסטינית כחלק מירדן וכחלק מירדן בלבד).

הציבור נתן אמון מלא בתפיסה ציונית-אקטיביסטית זו כשבבחירות 1969 העניק ל'מערך' 56 מנדטים. היה זה הנצחון הגדול ביותר בנצחונות האלקטוראליים בתולדות הפוליטיקה היישובית והישראלית. במונחי האחים חקק, אבל במהופך, מדובר היה ב"ענק" פוליטי, אקטיביסטי-ציוני.     

      ד.      'דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו'

ב-1977 בא 'המהפך'. הציבור נתן אמון, אמנם מהוסס, בקו 'אקטיביסטי-ציוני' אחר, זה שייצג 'הליכוד', מפלגה שקמה לקראת בחירות 1973, מחיבור של גורמים בימין הישראלי לסוגיו השונים: ימין כלכלי של 'הליברלים', וימין מדיני של 'חירות'. אמנם אלו התארגנו כתגובת נגד ל'מערך הזוגי' ב-1965 תחת הכותרת 'גוש חירות-ליברלים' (גח"ל), אבל ב-1973 הצטרפו ל'גוש' עוד גורמים קטנים יותר ופחות, ובהמשך הפך גח"ל לחל-טעם', ומאוחר יותר נטלו בוחרי הרשימה הזו את הפתק עליו רשומות האותיות 'מחל' (לימים קיבלו אותיות אלו משמעות ידועה: 'המחנה הלאומי').

המהפך של 1977 הושלם למעשה ב-1981. לאורך ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, ניבאו כל הסקרים חזרה של 'המערך' להנהגת המדינה אחרי נצחון מוחץ. היו סקרים שניבאו 55 מנדטים ל'מערך' לעומת כ-30 ל'ליכוד'.

לא סייעה ל'ליכוד' העובדה שלראשונה בתולדות ישראל, נחתם ב-1979 הסכם "שלום" עם מצרים, כי דימויה של הממשלה היה ירוד ביותר, מסיבות מוצדקות יותר או פחות (בעיקר פחות).

הפער בין התקוות למהפך-מהופך לבין תוצאות הבחירות בפועל ב-1981, הוא הגורם המרכזי שיש לקחת בחשבון לצורך הבנת ההתפתחות אותה אחזו בזנבה ובגרונה האחים חקק: אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

כי בעוד את המהפך תפסו בקרב מובסי בחירות 1977 כתקלה, או כעונש על מחדל יום-כיפור, ובכל מקרה כפועל יוצא של פרישת רבים וטובים מאנשי 'המערך' לטובת ד"ש, הנה תוצאות 1981 היוו הפתעה רבתי, הפתעה מייאשת, הפתעה שדרשה חישוב מסלול מחדש.

וחישוב הזה לא הוליד רענון של קו אקטיביסטי ציוני חדש-ישן, אלא אימוץ "דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו".

ומה היתה הדרך הזו? שלום עכשיו לא 'רק' בכל מחיר, אלא הצגת אי השגתו של שלום-עכשיו (פשוטו כמשמעו) כפועל יוצא של מדיניות ממשלת ישראל וממשלת ישראל בלבד, ביחס לערבים במרחב בכלל, וביחס לפלשתינאים האומללים, מדוכאי הכיבוש, בפרט.

מפ"ם ההיסטורית, זו שקמה בינואר 1948, לא 'רק' אחזה בקו כלכלי-פוליטי נמרץ בליבו רעיונות כמו הלאמת נכסי לאום (קרקע, מים וכדומה), אלא גם בקו נצי מובהק בתחום המדיני-בטחוני: יגאל אלון נהג לומר אחרי 1949 כי מדיניות מפא"י (בן-גוריון ושרת) הביאה לכך שישראל החמיצה את הנצחון הצבאי ולכן "הפסידה את השלום", אותו היה על ישראל לכפות – כך יגאל אלון! – על ממשלות ערב המובסות.

עוד טען אלון המפ"מניק, כי רק אזלת יד וחישוב מדיני מוטעה, הביאו לכך שצה"ל לא שיחרר את ארץ-ישראל "המערבית" כולה, כלומר את כל יהודה ושומרון, ויש לשים לב למשמעות הצירוף הגיאוגרפי: "ארץ-ישראל המערבית" – מיניה וביה עולה ממנו שיש "ארץ ישראל מזרחית", ואכן הארץ הזו נמצאת – כך סברו במפ"ם ההיסטורית – מהצד השני של הירדן, ששתי גדותיו, זו שלנו זו גם כן.

ועוד טען אלון, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור, שאת תורותיו האטסטרטגיות לומדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ומטה במערב, כי על ישראל היה להמשיך ולנכוח מדרום לנהר הליטאני, שם חנו כמה יחידות צה"ל, שהרי ארץ-ישראל השלמה היא לא 'רק' משני גדות הירדן, אלא ממפרץ אילת – דרך אל-עריש – עד לנהר הליטאני.

זו היתה דרכה של מפ"ם, שבהתאם התנגדה אחרי 'מבצע קדש' לנסיגה ישראלית, בוודאי חד-צדדית, מכל סיני בכלל ומרצועת עזה – המפתח לליבה של ישראל – בפרט.

ונזכיר: ב-1957 (למעשה מ-1954 כאמור), מדובר היה בעמדה בה אחזו שני מרכיביה של מפ"ם ההיסטורית, שלעת הזאת, 1957, פעלו כל אחת בנפרד, מפ"ם 'הקטנה' מזה, ואחה"ע מזה.

אחרי 1967 הלכה 'מפ"ם הקטנה' והתרחקה מהקו הציוני-האקטיביסטי הלוך והתרחק. המהפך של 1977 ואישרורו הסופי אחרי בחירות 1981, הביאו את אנשיה לאימוץ עמדה של אופוזיציה לא רק לשלטון הנבחר, אלא עם הזמן למדינה כולה.

זו היתה דרכו של 'שלום-עכשיו', ואין סמלית יותר מהעובדה שבבחירות 1981 היה גדעון לוי אחד מעוזריו של שמעון פרס, שעל עמדתו הפרו-חמאסית כבר לפחות 20 שנה אין צורך לומר מלה אחת.

אבל ראוי להזכיר כי לצידו של שמעון פרס פעלו ועמלו  באותה תקופה – שנות ה-80' שהחלו בהלם של אישרור המהפך - שורה של 'צעירים מבטיחים', ביניהם אברום בורג שלימים יתחרה בגדעון לוי בארסיות האנטי-ציונית שלו (לא לפני שמילא – תחי האירוניה – את תפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), ואף ימליץ לאזרחי ישראל להצטייד בדרכון זר, כשבמקביל הוא מטיף להקמת מדינה דו-לאומית, אה-לה-לבנון, בשם היצירתי 'ישראסטין'.

אבל חשוב בהרבה הן מ"העיתונאי" המהולל ומליצן החצר המתוחכם והיצירתי, היו אישים כמו חגי מרום שפעל מלב ליבה של התנועה הקיבוצית לפירוקה ולריסוקה, ועוד הגדיל והוסיף כשבתוקף תפקידו הציבורי פעל למען מכירת מניות הזהב של 'אוצר התיישבות היהודים', הלא הוא 'בנק לאומי', לכל המרבה במחיר.

וחשוב וחכם ומוכשר מכל אלו גם יחד הוא סגנו של שמעון פרס במשרד החוץ, האדריכל הבלתי מעורער של שיאו של מהלך אימוץ "דרכה של מפ"ם ושלום עכשיו", הלא הוא מיזם אוסלו, שאחרי ה-7 באוקטובר עדיין ממשיך לקבל תמיכה מגורמים ישראלים למיניהם.

האם יש צורך להמשיך ולהסביר כיצד "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה"?      

       ה.     'קו אקטיביסטי-ציוני' – או: מה הלאה? האם אפשר אחרת?

כן. בוודאי. תמיד אפשר אחרת. לא רק כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. אבל במסגרת האפשר גם האי-אפשר הוא אפשרות. ולא מדובר בהתחכמות לוגית אלא בתיאור מציאות. כי מאז שמפלגת העבודה הוכיחה ביוני 1992 חיוניות על יסוד 'קו אקטיביסטי-ציוני' מובהק, היא – יורשיה הראויים לשמם כמו גם נוכלים שעשו שימוש בשמה ובכליה – הלכה ו"התגמדה" לכדי "מפלגה זעירה".

במלים אחרות, 'קו אקטיביסטי-ציוני' הוא תנאי לימים טובים יותר לכוח פוליטי שייצג את ערכי תנועת העבודה הציונית הקלאסית, כי את כל המשפט הזה כותבת עבורנו ההיסטוריה בסדר הנכון: תנועת העבודה הציונית הקלאסית היתה כוח פוליטי של ממש כל עוד היא הקפידה על 'קו אקטיביסטי-ציוני'.

ומה שנכון לנצחון הגדול ב-1933 (אז זכתה מפא"י ב-44% מקולות שוקלי השקל הציוני, לעומת 14% בלבד של הרוויזיוניסטים שמיהרו ב-1935 להחליף את העם); ומה שנכון ב-1949 (אז זכתה מפא"י ב-46 מנדטים ומפ"ם בעוד 19 מה שהעמיד את התמיכה הציבורית בכוחות שייצגו את 'הקו האקטיביסטי-הציוני' על 54%, ועליהם אפשר להוסיף את 'הפרוגרסיבים' ואז הנתון עומד על יותר מ-58%!); ומה שנכון ב-1959 (אז זכתה מפא"י, ללא 'מערך' שלא היה קיים, ב-47 מנדטים), ומה שנכון ב-1969 (56 מנדטים כאמור); המשיך להיות נכון ב-1992, והמשיך להיות נכון – במהופך – מ-1995; וממשיך להיות נכון עד קצה העתיד הנראה לעין.

אז מה יכול להיות התוכן של 'קו אקטיביסטי-ציוני' בימינו? אין צורך להמציא את הגלגל, יש רק לוודא שהוא בלחץ האוויר הנכון ושיש לו מספיק 'בשר' ו'חריצים'.

כמו בימי החסד של תנועת העבודה, גם היום 'קו אקטיביסטי-ציוני' חייב לשלב מדיניות פנים וחוץ העומדות כל אחת לעצמה אך ביחד – אלון כינה זאת "כלים שלובים" – הן מעצימות האחת את השנייה.

מדיניות פנים היא "שילוב כלים" בכלכלה, בחינוך, בביטחון הפנים, במשפט, בהשקעה הציבורית, ברווחה ובסביבה. כל אלו לא יתכנו ללא תכנון מחושב מלומד ומדעי, יעד שניתן להשיגו בשילוב-כלים ממלכתיים, ציבוריים, פרטיים ואקדמאיים (אבל כאלו הראויים לשמם, כלומר נובעים מתפקיד האקדמיה לחתור לאמת, בכל תחום, ולא לשמש ככנסיית-הטפת-מוסר על פי דת פנדמנטליסטית המוכרת בשם 'ווק' ואשפה דמוי-רעיונית דומה אחרת).

מדיניות חוץ היא קודם כל הפנמת בעיית הבעיות של מדינת ישראל בסביבה המיידית שלה: שלילת עצם זכות קיומה על ידי כמעט כל ההנהגות הערביות כמעט ללא יוצאת מהכלל, כולל – וקודם כל – ההנהגות הערביות החיות לכאורה ב"שלום" עם מדינת ישראל: ההנהגה המצרית, הירדנית וחברי הכנסת הערביים-ישראלים, שאינם מסתירים לרגע את עמדתם השוללת את קיומה של מדינת ישראל, מכריזים עליה בראש חוצות ומתגאים בה.

כיצד תתכן מדיניות פנים-מתוכננת באווירה של אגואיזם רעיוני צרוף? באמצעות המאבק הפוליטי. זוהי משמעותו המעשית של הצירוף המילולי 'קו אקטיביסטי-ציוני'. האקטיביזם בתחומי הפנים אין פירושו מימוש מלא שלו, בכלל ובפרט שיש לו יריבים. האקטיביזם הזה פירושו שהאוחזים בו מכריזים על עצמם קודם כל, וללא תנאים מוקדמים, וללא הישענות על גורמי חוץ חתרניים (קרנות למיניהן), על הזדהות מלאה עם המפעל הציוני, ובהמשך להזדהות זו הצגת כל הצעה בתחומי הפנים ככזו האמורה לקדם את המפעל הציוני.

כל זה תוך נכונות למימוש נשמת אפה של הדמוקרטיה, כל דמוקרטיה: הנכונות לפשרה. מה מכון קהלת מציע להפריט כל מה שזז? הואיל והוא עושה זאת בשם קידום המפעל הציוני, כלומר זהו האקטיביזם שהוא מציע, הדרך להתמודדות עם רעיונותיו איננה בחסימת המסדרון המוביל למשרדי המכון, אלא בניסוח 'קו אקטיביסטי-ציוני' חלופי מנומק ורהוט, מכובד ומכבד.

באותה נשימה התשובה על השאלה כיצד תתכן מדיניות קלאסית של תנועת העבודה בתחום החוץ. ניסח זאת למשל משה שרת, אולי סמל-הסמלים של המתינות של מפא"י, מבליג-המבליגים, האיש שראה את הצבאיות כמשרתת את הדיפלומטיה, הפוך משותפו להנהגת המדינה דוד בן-גוריון, שסבר את ההפך. וכמה אמר משה שרת בנאום בכנסת ביוני 1949: "טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא - כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות".

דבריו של משה שרת ב-1949 נכונים גם היום. שלום? כן. אבל לא עכשיו, לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר המשך-יישום מסקנת מפח הנפש של 1981, לאמור: הפיכת היוצרות על ידי האשמת ההנהגה הישראלית (זו המונהגת על ידי 'קו אקטיביסטי-ציוני' של הליכוד) בכל עוולות המזרח התיכון, בעצם קיומה של מלחמה, במצב הבטחוני והמדיני העגום של ישראל.

לא. כי האחראי הבלבדי והבלעדי לכל אלו, מרגע הופעתן על בימת ההיסטוריה הוא הצד הערבי והצד הערבי בלבד. כך היה, כך התהווה, כך הווה. מה יהיה בעתיד? אין לדעת. אבל בטווח הנראה לעין, בוודאי לא שלום-עכשיו. בוודאי לא דרכה של מפ"ם ושלום-עכשיו.

ועל דרך החיוב, הנה קטע מנאום ההכתרה של יצחק רבין, עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1974, בדיוק 25 שנה אחרי הנאום הנזכר של משה שרת: "ישראל תמשיך לחתור לשלום אמיתי... עם זאת, עלינו להיות מפוכחים ולראות את המציאות הקשה כמות שהיא. לפיכך, במקביל, עלינו לחפש דרכים להתקדם לשלום בשלבים. להתקדם לקראת שלום דרך הסכמים חלקיים שיבטיחו רגיעה בגבולות".        

         ו.     קו אקטיביסטי-ציוני ודמוקרטיה

כך או אחרת, 'קו אקטיביסטי-ציוני' דרוש לא כדי להגיע לעוד 'מהפך', אלא כדי שבפני הציבור הישראלי יעמדו זו מול זו חלופות מדיניות – בתחומי הפנים והחוץ, כלכלה חברה בטחון ושלום – המחוייבות קודם כל למפעל הציוני המשותף.

דמוקרטיה היא ללא ספק שיטה המחדדת את ההבדלים ואף מעצימה אותם לא פעם שלא לצורך, אבל אין לה שום סיכוי ללא הנחת קיומם של מכנים משותפים, והדרך היחידה לאזן בין שני צידיה הסותרים של הדמוקרטיה – חידוד מוקצן ומכנים משותפים – עוברת בפעולה משותפת, שלא תתכן ללא פשרות.

או באחת: קו אקטיביסטי-ציוני כנקודת ייחוס של כל גורם ציבורי בעל יומרה להנהגת המדינה, אף פעם לא באופן בלבדי, תמיד על יסוד קואליציות ופשרות.  (אודי מנור, היסטוריון, חיפה)